ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כל לי שיווק השכרה ותיקונים בע"מ נגד כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת לובנה שלאעטה חלאילה

תובעת

כל לי שיווק השכרה ותיקונים בע"מ

נגד

נתבעת

כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ

פסק דין

בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות.
רקע
עסקינן בתביעה כספית ע"ס של 130,000 ₪ שעניינה נזקים שנגרמו לתובעת בעקבות פריצה שאירעה בבית עסקה, בלילות שבין 15.6.2001 ו- 17.6.2001 (להלן: " האירוע").
התובעת היא חברה המנהלת עסק לשיווק כלי עבודה וחלקי חילוף, טענה בתביעתה לאחריות הנתבעת, העוסקת במתן שירותי אבטחה והפעלת מוקד התראה, לפיצוייה מכוח פקודת הנזיקין.
מדובר למעשה בתביעה שלישית המוגשת נגד הנתבעת באותה עילה, זאת לאחר ששתי תביעות קודמות שהגישה התובעת נגדה נמחקו בשל מחדלים בניהול ההליך.
התביעה הראשונה הוגשה ביום 12.11.2001 בבימ"ש השלום בחיפה, נגד הנתבעת ונגד חברת הביטוח מנורה, שביטחה את התובעת בזמנים הרלוונטיים לאירוע. בפסק דינו מיום 28.5.2003 הורה ביהמ"ש (כבוד השופט וגנר), על מחיקת התביעה בשל חוסר מעש של התובעת, שלא דאגה להגשת תצהירים מטעמה (להלן: "פסה"ד הראשון").
ביום 26.4.2004, כ- 11 חודשים לאחר מחיקת התביעה, הגישה התובעת באמצעות בא כוחה "הודעה לביהמ"ש" בה נטען כי באי כוח התובעת והנתבעת 2 (מנורה) הגיעו להסכם פשרה אשר ביהמ"ש מתבקש ליתן לו תוקף של פס"ד. ביהמ"ש נתבקש לבטל, בהסכמת התובעת והנתבעת 2, את פסה"ד שניתן "על מנת שיתאפשר לתת תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהגיעו אליו התובעת והנתבעת מס' 2 (מנורה, חברה לביטוח בע"מ)". להודעה זו צורף הסכם פשרה בין התובעת לנתבעת 2, החתום ע"י באי כוחן.
ביהמ"ש נעתר לבקשה והורה בפסק דין מיום 26.4.2004 על ביטול פסק הדין מיום 28.5.2003 ועל מתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה שהוגש (להלן: " פסה"ד השני").
התביעה השנייה הוגשה ביום 21.6.2007 נגד הנתבעת בלבד. כשנתיים לאחר מכן ובפסק דינו מיום 6.8.2009 הורה ביהמ"ש (כבוד השופט פרידמן) על מחיקת התביעה מחוסר מעש, גם הפעם עקב אי הגשת תצהירים מטעם התובעת.
התביעה השלישית היא התביעה כאן, הוגשה ביום 1.4.2012, שנתיים ותשעה חודשים בערך לאחר מחיקת התביעה השנייה.
המחלוקת וטענות הצדדים לעניין ההתיישנות
כידוע, כשמדובר בתביעה שאינה במקרקעין, עומדת תקופת ההתיישנות לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, על 7 שנים מיום היווצרות עילת התביעה.
אין מחלוקת כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר ביום 17.6.01, מועד האירוע וכי מאז ועד הגשת התביעה הנוכחית חלפו מעל 10 שנים, מה שהביא את הנתבעת לעתור לדחיית התביעה נגדה מחמת התיישנות.
התובעת מבקשת להדוף טענה זו כשהיא מתבססת על הוראות סעיפים 9 ו- 15 לחוק ההתיישנות.
טענתה הראשונה, הנשענת על הוראת סעיף 15 לחוק, היא כי אין להביא במניין הימים לעניין ההתיישנות, ה תקופות בהן היו שתי התביעות הראשונות תלויות ועומדות בביהמ"ש, כאשר לשיטתה יש לראות את מועד מתן פסה"ד השני ביום 26.4.04, כמועד מחיקת התביעה הראשונה.
טענתה השנייה היא כי יש לראות בהתכתבויות והמו"מ שניהלו הצדדים, לאחר הגשת התביעה הנוכחית, משום הודאה מטעם הנתבעת בקיומה של זכות התובעת לפיצוי ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות (סעיף 9 לחוק ההתיישנות).
בנוסף נטען כי התנהלות הנתבעת נגועה בחוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות וב"כ התובעת הפנה להוראות המפקח על הביטוח לפיהן היה עליה להעלות את טענת ההתיישנות כנימוק לדחיית התביעה בהזדמנות הראשונה.
בתשובה לטענות אלה, טענה הנתבעת כי פסה"ד מיום 26.4.04 שהורה על ביטול פסה"ד הראשון לא תקף לגביה וכי סעיף 15 לחוק ההתיישנות לא חל ביחס לתקופה שבין מחיקת התביעה הראשונה לביטול המחיקה (התקופה שבין פסה"ד הראשון לשני) שהייתה אך לצורך מתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין התובעת למבטחתה, חברת מנורה.
בנוסף, חלקה הנתבעת על הטענה כי יש בניהול מו"מ משום הודאה בזכות התובעת וטענה כי הפיצוי שהוצע לתובעת היה בערכי מטרד מתוך רצון לקנות סיכון ולייתר הוצאות משפטיות מצידה.
דיון
כאמור, טענת התובעת כנגד טענת ההתיישנות נשענת על שני אדנים. נתחיל באדן הראשון;
יישום הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות
סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".
עפ"י הוראה זו, תביעה שנדחתה באופן שלא נמנע מהתובע להגישה מחדש בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות, הזמן שבין הגשתה ועד דחייתה.
בסעיף אומנם נכתב "תובענה שנדחתה" אולם על פי לשונו ובהתאם להלכה הפסוקה, הוא מתייחס גם למקרים בהם התביעה נמחקה או הופסקה (ראו רע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד, פ"ד מג (2) 624).
האירוע נשוא התביעה התרחש (לכל המאוחר) ביום 17.6.2001 והתביעה לפניי הוגשה ביום 1.4.2012, היינו בחלוף 10 שנים ו- 9 חודשים (129 חודשים).
התקופה בה היתה התביעה השנייה תלויה ועומדת בביהמ"ש, מיום 21.6.2007 ועד ליום 6.8.2009, היא כ – 2 5.5 חודשים .
לעניין התביעה הראשונה - אם נלך לשיטת התובעת ונראה את התקופה שבה התביעה הראשונה היתה תלויה ועומדת בביהמ"ש, כתקופה שמתחילה ביום הגשת התביעה (12.11.2001) ומסתיימת במועד מתן פסה"ד השני (26.4.2004), יוצא כי מדובר בתקופה של 30 חודשים, ובכך מסתכמת התקופה שבה היו שתי התביעות תלויות ועומדות בביהמ"ש ב – 55.5 חודשים.
מנגד, אם היא תחושב מיום הגשת התביעה ועד יום מתן פסה"ד הראשון (28.5.2003), אזי מסתכמת התקופה שבה היו שתי התביעות תלויות ועומדות בביהמ"ש ב – 44 חודשים.
נהיר, אם כך, כי אם אקבל טיעון התובעת בעניין חישוב התקופות לפי סעיף 15 לחוק, יוצא כי התביעה הוגשה בטרם חלפו 7 שנים ממועד היווצרות העילה (לאחר 6 שנים, חודש וחצי) , ואם אקבל את חישוב הנתבעת, יוצא כי תביעה זו הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות (7 שנים וחודש) .
מבין שתי הגישות, אני מבכרת את גישתה של הנתבעת.
התביעה הראשונה התנהלה, כאמור, בין התובעת מצד אחד לבין שתי נתבעות, הנתבעת כאן וחברת הביטוח מנורה (הנתבעת 2 שם) מנגד , ובפסק דינו הראשון הורה ביהמ"ש, ביום 28.5.2003, על מחיקת התביעה בכללותה מחוסר מעש.
בפתח פסק הדין השני, מיום 26.4.2004, נכתב כי מדובר ב"בקשה לביטול פסק דין לאישור הסכם פשרה" וביהמ"ש נעתר לבקשה והורה על ביטול פסה"ד מיום 28.5.2003 ועל מתן תוקף של פס"ד להסכם הפשרה שצורף.
ההודעה שהוגשה ע"י ב"כ התובעת ביום 25.4.04 הוגשה על דעתה של מנורה ונכתב בה כי התובעת והנתבעת 2 (מנורה) הגיעו להסכם פשרה. בסעיף 1 להודעה נכתב כי ב"כ התובעת וב"כ הנתבעת 2 (מנורה) מודיעים שהצדדים מסכימים לביטול פסק הדין מיום 28.5.2003. הסכ ם הפשרה שצורף הינו בין התובעת לנתבעת 2 בלבד והוא חתום על ידי באי כוחן.
הנתבעת כאן לא הייתה צד להודעה המוסכמת לביטול פסה"ד או להסכם הפשרה שנחתם בין התובעת וחברת מנורה, הסכם זה לא התייחס למערכת היחסים בין התובעת לנתבעת ואין בין סעיפיו כל הוראה או תניה הרלוונטית לנתבעת, ומכאן מתבקשת המסקנה שפסה"ד מיום 28.5.03, בו הורה ביהמ"ש על מחיקת התביעה, נותר בעינו בכל הקשור לנתבעת, שכן ביהמ"ש נדרש לביטול פסה"ד הראשון אך כדי לאשר את אותו הסכם הפשרה. הואיל והסכם זה לא התייחס לנתבעת כלל, לא היה מקום, טעם או צורך בביטולו בנוגע אליה.
ודוק, אם נקבל את פרשנותו של ב"כ התובעת כי פסה"ד הראשון בוטל גם בעניינה של הנתבעת, יוצא כי טרם ניתן פס"ד כלפיה של זו עד היום, שכן בפסה"ד השני אישר ביהמ"ש הסכם פשרה בין התובעת לחברת מנורה בלבד ולא ניתנה כל הוראה פוזיטיבית ביחס לנתבעת.
במלים אחרות, אם אלך לשיטת ב"כ התובעת לפיה ביהמ"ש ביטל את מחיקת התביעה נגד שתי הנתבעות, יוצא כאילו התביעה נגד הנתבעת עדיין תלויה ועומדת, שכן תחת פסה"ד המורה על מחיקת התביעה נגדה לא ניתן כל פס"ד עד היום.
תוצאה זו הינה אבסורדית וגם התובעת מבינה כי התביעה הראשונה שהגישה נגד הנתבעת נמחקה, אחרת לא היתה נסללת הדרך לפניה להגשת התביעה השנייה והשלישית. מכאן ומאחר ופסה"ד השני אינו כולל כל הוראה ביחס אליה ולא הוצג לפני כל פס"ד אחר שניתן בעניינה, אין זאת אלא שפסה"ד הראשון נותר בעינו כנגדה.
אוסיף כי הפרשנות אליה טוען ב"כ התובעת אינה מתיישבת עם לשון סעיף 15 לחוק ההתיישנות ומטרתו. סעיף זה מורה על עיכוב תקופת ההתיישנות בזמן "שבין הגשת התובענה ובין דחייתה" (או מחיקתה). למטרת הסעיף התייחס ביהמ"ש העליון בפס"ד שניתן בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166 באומרו "הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית -המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת התיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהווה מעשה-בית-דין".
הרעיון העומד מאחורי הוראת החוק הינו כי מרגע שהוגשה תביעה מרוץ הזמן אינו בשליטת התובע, אין הוא יכול להחליט מתי ייקבע התיק לדיון ומה יהיה משך אותו דיון. מכאן, וגם הייתי קובעת כי פסה"ד הראשון שניתן נגד הנתבעת בוטל, הרי שאין לראות בתביעה, בתקופה שבין שני פסקי הדין, כתביעה שהיתה תלויה ועומדת בביהמ"ש, שכן לא היתה בתקופה זו כל התדיינות משפטית שלא היתה בשליטתו של התובע וגם לא בכלל . בכל מקרה, כך אני סבורה, קיים נתק בין שני פסה"ד שניתנו בהליך הראשון ואין לראות בתביעה כתביעה שהמשיכה להתנהל בתקופת הביניים שהיתה ביניהם .
לאור זאת, אני סבורה כי מירוץ ההתיישנות הופסק עם הגשת התביעה הראשונה וחודש לאחר מחיקתה ע"י ביהמ"ש, ביום 28.5.2003. פסה"ד השני אינו נוגע לנתבעת ובכל מקרה אין בו כדי 'למשוך' את התקופה שבה היתה התביעה תלויה ועומדת עד היום בו ניתן. מכאן אני קובעת כי התביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות. השאלה שיש לבחון, עתה, היא אם עומדת לתובעת ההגנה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.
תחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות
סעיף 9 לחוק קובע : " הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה".
ב"כ התובעת טען כי מרוץ ההתיישנות חודש לאחר הגשת התביעה הנוכחית וזאת לאור התנהלות הנתבעת. לטענתו, ההתכתבות בין הצדדים, לאחר הגשת התביעה, מלמדת כי הנתבעת הכירה בחבותה לנזק הנטען ואף הציעה פיצוי כספי והמחלוקת שנותרה היא לגבי סכום הפיצוי ולא ביחס לשאלת החבות.
התביעה לפניי הוגשה, כאמור, ביום 1.4.2012 ואין חולק על כך שלאחר הגשתה, התנהל משא ומתן בין הצדדים בניסיון להגיע לפשרה.
כתב ההגנה בתיק הוגש כעבור שנה מיום הגשת התביעה וקדמה להגשתו, שלוש בקשות שונות מטעם ב"כ התובעת להארכת מועד לביצוע פעולה בתיק מהנימוק כי מתנהל משא ומתן בין הצדדים.
כדי לעמוד על טיב המו"מ צירף ב"כ התובעת התכתבות שהייתה בינו לבין המטפל בחברת " מגדל ניהול תביעות בע"מ", המבטחת של הנתבעת ( לאחר מחיקת הסכומים שנכתבו). בין היתר, צורף מכתב מטעם חברת מגדל, מיום 16.5.12, בו נתבקשה אורכה להגשת כתב הגנה ובכותרתו, מצד שמאל, נרשם " מבלי לפגוע בזכויות ו- "מבלי לפגוע בטענת התיישנות".
מנגד, צורף מכתב מיום 28.6.2012 שנשלח ע"י ב"כ התובעת לפיו עדיין לא התגבשה עמדה מטעם מרשתו להצעה שהועלתה בשיחה טלפונית עם המטפל בתיק וצורפו שני מכתבים מהימים 26.4.2013 ו- 24.5.2013 בהם הודיע ב"כ התובעת כי התובעת אינה מקבלת את ההצעה שניתנה.
על גבי המכתב מיום 28.6.2012, נרשם בכתב יד של הנציג בתשובתו מיום 5.8.12 , כי הוא ממתין לתשובה מטעם ב"כ התובעת.
לאחר שעיינתי היטב בהתכתבות ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את כלל הנסיבות, אני סבורה כי לא ניתן לראות במכתבי הנתבעת כהודאה מטעמה בחבות.
לאחר שקבעתי כי התביעה הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות, משמעות טענתה של התובעת היא כי הנתבעת ויתרה, על טענתה להתיישנות התביעה, כאשר סעיף 9 לא מבדיל בין הודאה בקיום הזכות במהלך תקופת ההתיישנות לבין הודאה אחריה.
הלכה היא כי על מנת שניתן יהיה להסתמך על הוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יש להוכיח קיומה של הודאה מפורשת מצד הנתבע בקיום זכותו של התובע וכי הנתבע מודה בכל העובדות הנדרשות לצורך ביסוס הזכות.
ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל (16.8.2005) נקבע:
"ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך " הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".
בהתאם לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 1017/91 פסח משה נ' הכפר הירוק (1.4.1996), סעיף 9 לחוק ההתיישנות " דורש שהודאת הנתבע תכיר " בקיום זכות התובע", כלומר בקיום " הזכות" אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות."
וכפי שנקבע בבר"ע ( ת"א) 1058/02 הפניקס הישראלי בע"מ חברה לבטוח נ' כור מתכת בע"מ (22.8.2006), כדי להצדיק קיומו של החריג בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, יש לראות כי הנתבע הודה אכן בזכותו של התובע ואין זה מספיק כי מדבריו של הנתבע או מהתנהלותו ניתן יהיה ללמד על הודאה בחלק מהעבודות הנטענות אלא שהנתבע צריך להודות בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, וניתן וצריך יהיה להסיק כי הוא מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות.
ככלל אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, אם כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, שכן האינטרס הציבורי מצדיק עידוד מגמה של ניהול משא ומתן בין הצדדים. ביהמ"ש העליון קבע, לעיין זה, כי " אם כל מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא ובוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן. השפעה " מצננת" זו על ניסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותוך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות ( ראו: ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו (3) 345, 350). ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה. עם זאת, נאמנים לגישה שאין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל, ניתן לומר כי לא כל מקרה בו היתה חליפת מכתבים בין צדדים תזכה לפטור אוטומטי מתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות רק בשל טענה כי מדובר היה במשא ומתן לצרכי פשרה. יש לבחון, איפוא, כל מקרה לפי נסיבותיו" (פסקה 7 לפס"ד בטחיש לעיל).
בעניין בטחיש הנ"ל דן ביהמ"ש העליון בנסיבות בהן התנהל בין הצדדים משא ומתן טרם הגשת תביעה ובמכתבים מצד הנתבע בהם הוצע סכום פשרה, תוך שצוין במכתבים שזאת מבלי להכיר באחריות וכהצעת פשרה בלבד. באותם מכתבים לא עלה טיעון להתיישנות וזו עלתה לאחר הגשת התביעה נגד הנתבעת ( המדינה). ב"כ התובע שם טען כי מרוץ ההתיישנות החל במועד חליפת המכתבים. ביהמ"ש לא מצא בנסיבות שעמדו לפניו כי יש במכתבים שנשלחו לתובע, בהם הוצע פיצוי, ככאלה המלמדים על הודאה בקיום זכות התובע והוסיף כי הכיתוב " מבלי להכיר באחריות" לצד הצעת הפשרה מעיד על כוונת ומהות המכתב והצעת הפשרה לא נבעה בהכרח מהכרה באחריות, אלא נועדה לסלק את מטרד התביעה.
בנסיבות העניין שלפניי, לא שוכנעתי כי יש במכתבים שצורפו כדי ללמד על הודאה מצד הנתבעת בקיום זכות התובעת לפיצויים; מהתכתבויות ניתן בהחלט להבין כי בין הצדדים התנהל משא ומתן לסילוק התביעה, אם כי אין במכתבים כל תוכן המעיד על קיומה של "הודאה". מטעם הנתבעת הוצע אמנם פיצוי כספי לתובעת, אם כי גם ב"כ התובעת, עת תיעד את השיחה מיום 21.6.12, כתב בכתב ידו כי אין הודאה באחריות וכי ההצעה הינה לצורכי פשרה, הכל כאשר במכתבה הראשון של המבטחת מיום 16.5.12 נכתב " מבלי לפגוע בזכויות" ו"מבלי לפגוע בטענת התיישנות".
הנתבעת טענה כי הסכום שהוצע אף הוא מעיד על עמדתה לעניין ונועד לסלק את התביעה בערכי מטרד ומתוך רצון לחסוך בהוצאות משפטיות. מכל מקום, מדובר בהצעת פשרה בלבד שאין לראות בה הודאה מצידה של הנתבעת . כאמור, האינטרס הציבורי מצדיק מגמה של ניהול משא ומתן בין הצדדים ואם כל הצעת פשרה תוכר כהודאה לפי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הדבר יפגע בנכונות הצדדים ליישב סכסוכים מחוץ לכותלי ביהמ"ש.
משהגעתי כאן אציין כי בניגוד לטענת ב"כ התובעת, לא שוכנעתי כי מדובר במקרה בו היה מצג או הטעיה מצד הנתבעת.
ראשית יש להדגיש כי המו"מ התנהל בין הצדדים לאחר הגשת התביעה ולאחר חלוף תקופת ההתיישנות ולא היתה לו כל תרומה לשיהוי בהגשת התביעה. הנתבעת, עוד בכתב ההגנה שהוגש כנגד התביעה השנייה עתרה לדחיית התביעה בשל שיהוי וטענה כי התביעה הראשונה נמחקה ביום 28.5.03.
זאת ועוד, במכתבה הראשון של הנתבעת, לאחר הגשת התביעה הנוכחית ביקשה אורכה להגשת הגנה ודאגה לכתוב "מבלי לפגוע בזכויות" ו"מבלי לפגוע בטענת התיישנות", ובמו"מ שהיה הוצעה פשרה, אשר ככל הנראה לקח ה בחשבון את טענותיה לעניין האחריות ולעניין ההתיישנות. בכל מקרה, אין לראות בהצעה שניתנה כויתור על טענת ההתיישנות ואין בה כדי להריע את מצבו של התובע, אשר ממילא תביעתו כבר התיישנה.
אומנם לא נכתב ע"י הנתבעת במכתביה כי היא דוחה את התביעה (דרישה לפיצוי) בשל טענת התיישנות, אם כי ובאותה מידה לא נכתב כי היא נדחית מכל סיבה אחרת. התביעה לא נדחתה והיתה זו התובעת אשר לא קיבלה את הסכום שהוצע לה ועמדה על ניהול ההליך, כאשר מיד בכתב ההגנה שהוגש לתיק העלתה הנתבעת את טענת ההתיישנות שבפיה.
דיני ההתיישנות נועדו ליצור איזון בין אינטרס התובע הדורש הכרעה לאינטרס הנתבע לא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל והקושי של הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. לצד אלה עומד האינטרס הציבורי שהמערכת השיפוטית תקדיש את זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק. עמידתה של הנתבעת על טענת ההתיישנות אינה נגועה בחוסר תום לב וניתן בהחלט להבין את הנזק הראייתי שנגרם לה בעקבות הגשת התביעה בשיהוי כה ניכר ( מעל 10 שנים מיום האירוע נושא התביעה).
ולא ניתן לסיים מבלי להתייחס להתנהלותה הבעייתית של התובעת, אשר חרף העובדה כי העלתה את טענותיה, בתביעה שהגישה לראשונה נגד הנתבעת, בחלוף חמישה חודשים מיום האירוע, זנחה את דרישתה לפיצוי ולא קידמה אותה במסגרת שתי תביעות שהוגשו. גם לאחר מחיקת התביעה הראשונה, לא הזדרזה לחדש את תביעתה והמתינה כארבע שנים עד הגשת התביעה השנייה ו תביעתה הנוכחית הוגשה בחלוף שנתיים וחצי מיום מחיקת התביעה השנייה. אדרבא יש שיא מרו כי מחדלי התובעת מהווים זלזול בהליך השיפוטי המבטא ים וית ור על הזכות לנהל תביעה בביהמ"ש וכי דין תביעת כגון דא להידחות מחמת התיישנות גם אם היתה מתקבלת שיטת החישוב של התובעת לעניין הזמנים שבהם התביעות היו תלויות ועומדות בביהמ"ש. הדוגלים בגישה זו סבורים כי אין להחיל סעיף 15 לחוק ההתיישנות ביחס לתביעה שנמחקה עקב מחדליו של התובע (לסקירת הגישות השונות בפסיקה בעניין - ראו החלטה מיום 4.12.11 בת"א 49204-08-10 המוסד לביטוח לאומי נ' יניב ברכה). הואיל וקבעתי כי התביעה התיישנה חרף החלת סעיף 15, אין לי צורך להרחיב בעניין.
לאור מכלול הדברים ומאחר ולא מצאתי כי התקיים בענייננו החריג הקבוע בסעיף 9 לחוק, אני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.
התובעת תישא בהוצאות ושכ"ט בסך 3,540 ₪, שישולמו תוך 30 יום מהיום.
המזכירות תמציא את פסה"ד הצדדים.

בשולי הדברים אביא את התנצלותי לפני הצדדים על העיכוב במתן פס"ד, אשר נבע מתקלה במעקב אחר התיק ( תקלה שנתגלתה בדו"ח תיקים ללא דיון).
ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ה, 07 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: כל לי שיווק השכרה ותיקונים בע"מ
נתבע: כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ
שופט :
עורכי דין: