ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שלמה עזרא עקד נגד מדינת ישראל :

לפני: כבוד ה שופט גיא הימן

המבקשים (נתבעים 2-1) :

  1. שלמה עזרא עקד
  2. רונית מסקטל עקד

נגד

המשיבות (התובעות):

  1. מדינת ישראל
  2. פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ
  3. אביוד נכסים בע"מ

נתבעים 7-3:
3. יוסף כהן שחדי (נמחק)
4. יגאל כהן (נמחק)
5. שאול עקד (נמחק)
6. דן מסקטל (נמחק)
7. מוטי שוע (נמחק)

בקשת רשות להתגונן מאת נתבעים 2-1

בשם המבקשים: עו"ד גור עמרם; עו"ד עובדיה גולסטני
בשם המשיבות: עו"ד יונתן בר יהודה; עו"ד יוסי אשכנזי

החלטה

1. את עתירתם של מבקשים 2-1, להרשות להם להתגונן מפני תובענה לפינוים ממקרקעין ובהם הם מחזיקים בשכונת הארגזים בתל אביב-יפו, לא אוכל לקבל. בענינו של מבקש 1 כ ּוֹנֵן פסק-דין, שיצא תחת ידיו של בית-משפט זה כבר לפני למעלה מעשור, מעשה בית-דין וקבע כי אינו אלא פולש למקרקעין. מבקשת 2 לא הגישה תצהיר לתמיכה בבקשתה . היא אפילו לא התייצבה לדיון, ולא נתאפשר להעמידה לשאלות בחקירה נגדית. את בקשתה, המאוחרת עד מאד, להוסיף תצהיר, לא ראיתי מקום לקבל. הנימוקים – בהחלטתי מיום 7.7.2015, ועוד להלן.

2. המשיבות אינן עשויות עור אחד. לפי המפורט בכתב-התביעה מייצגים באי-כוחן את רשות מקרקעי ישראל – בעלת השטח, ו בד-בבד את שתי החברות היזמיות, שזכו במכרז לפיתוחו. בפועל, נהיר כי שתי האחרונות עומדות מאחורי התובענה. לא מצאתי, עם זאת, ממש בטענה לניגוד ענינים בין המשיבות לבין עצמן ויותר מכך – בטענה כי התייצבותן יחד ברשימת התובעות מערערת את יסודות-התביעה ומצדיקה, לעצמה, הרשאתה של התגוננות. השאלה הזו אינה רלוונטית לסוגיה העומדת להכרעה, והיא כלום עלה בידי מי מהמבקשים להציג ולו ראשית- ראשיתה של הגנה להחְזקה כדין במקרקעין.

3. מבקש 1 עמד במרכזו של פסק-הדין של בית-משפט זה בת"א (שלום תל אביב-יפו) 25559/00 מנהל מקרקעי ישראל נ' עקד ( כבוד השופטת רונית פינצ'וק-אלט, 14.10.2003). באותה תביעה עתר המִנהל לסילוק-ידו מן המקרקעין הנדונים. לטענה כי פלש למקרקעין והוא מחזיק בם שלא כדין השיב ה נתבע, כמתואר בפסק-הדין, כי "זכות החזקתו במקרקעין התחילה בהתיישבות אביו ז'ל במקום, עם עלייתו ארצה טרם קום המדינה, בעוד זכותו של המִנהל החלה רק כעשרים שנים לאחר מכן, בשנת 1965. כל זכויות תושבי שכונת הארגזים, ובכללם זכויות הנתבע, הוכרו ע'י ממשלת ישראל, ולפיכך מושתק המנהל מלכפור בזכות הנתבע להחזיק במקרקעין ללא פתרון הולם למצוקתו" (שם).

בית-המשפט לא ראה לקבל את טענת המבקש. כך נקבע בפסק-הדין:

"מאחר והנתבע [המבקש דנן] לא העיד, ממילא לא הובאה עדות כלשהי לכך שהוא התגורר אי פעם בשכונה, לא כל שכן במבנה הספציפי עליו מדובר. בכך יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת להגנתו. הימנעות זו מעדות תמוהה במיוחד בהתחשב בכך שבתביעתו לצו מניעה (ת.א. 108552/97) ובתצהירו בתמיכה לבקשתו לצ[ו] נאמר כי הוא מתגורר בשכו נת הארגזים ברחוב נתיבות מס' 37 – 39 משך שנים רבות וכי יש לו עדים וראיות למגוריו במקום. בתצהירו בתמיכה לבקשתו לצו מניעה זמני טען הנתבע כי שהה מספר שנים בארה'ב, וכשחזר מצא כי מצבו של הצריף התערער, ולכן הוא נאלץ לשפצו. גרסה זו לא עמדה בחקירתו הנגדית במסגרת ההמרצה. מעדותו שם עולה כי לא היה במקום צריף אלא לכל היותר שרידי צריף, והוא למעשה בנה מבנה חדש. כמו כן הודה הנתבע כי לא רק שלא היה לו חוזה עם המנהל (וגם לא לאביו), גם לא היה לו היתר לבניית המבנה. כן העיד הנתבע במסגרת הדיון בהמרצה כי הוא התגורר משך שנים בחו'ל. גם כשחזר, לא חזר מייד לצריף, שימושו בו לא היה רציף, וגם לשיטתו של הנתבע הוא לא היה בו אלא שלושה חודשים לפני הדיון. גרסה נוספת שהעלה הנתבע באותו דיון היתה שכבר אביו עזב את המקום בשל סכסוך שכנים" ( שם, הפסקאות אינן ממוספרות).

לאור כל זאת, סיכם בית-המשפט באותה פרשה, "אני מקבלת במלואה את גרסת התובעת לפיה פלש הנתבע לשטח נשוא המחלוקת בין יום 9/11/1997 ל-19/11/1997, ללא הסכמת התובעת וללא כל זכות שבדין" (שם).

כל יסוד אין לדיון מחודש באותן קביעות. בית-משפט זה אינו יושב כערכאה נוספת לעצמו, והדרך לשינויו של פסק-דין חלוט אינה עוברת בתקיפתו העקיפה, היינו, בהתעלמות הימנו ובהעלאתן המאוחרת של טענות הסותרות את שנפסק. ואילו את העמדה, שהציגו באי-כוחם של המבקשים, לאמור: "פסק הדין של בית המשפט השלום לא דן בכל הסוגיות שאנו מעלים כאן. היה אזכור לעניין סקר הפינויים אך בית המשפט השלום לא דן בכך ולא הכריע בכך" (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 11-10 ) – אני דוחה מכל וכל. משפטנו אינו מכיר ב"סיבוב שני" בערכאה הדיונית, בניסיון לשפר את מה שלא עלה או שלא צלח בראשונה.

4. בחלקו האופרטיבי של פסק-הדין נצטווה הנתבע לפנות 130 מטרים רבועים משטחה של חלקה 56 בגוש 6136 , לפי מה שנתבקש בכתב-התביעה ההוא. הניסיון לטעון כי אלקרקעין שונים מאלה הנדונים בתביעה שבפנַי הוא מלאכותי ולא יוכל לצלח. קביעתו של בית-המשפט בהליך הקודם הייתה חדה וברורה: המבקש פלש למקרקעין. אין הוא בר-רשות בם, לא מכוח עצמו ולא מכוח זכות כלשהי ש"ירש" מאביו. מאליו מובן כי אילו היו פני הדברים שונים לגבי חלק כלשהו מאותם מקרקעין, היה המבקש מניח כבר אז בפניו של בית-המשפט יסוד הולם לשמיטתה של הקרקע מתחת למסקנת הפלישה. יסוד שכזה לא הונח, ולא בכד ִי, שכן המבקש פלש למקרקעין ומאז ועד היום הוסיף וביססו בם אחיזה ללא כל זכות משפטית לכך. תיארו זאת באי-כוחן של המשיבות בדיון בפנַי:

"יש שני מבנים אבל מאז ועד היום הוא [מבקש 1] הוסיף ובנה והוא מחזיק היום בשטח גדול יותר. לשאלת בית המשפט מדובר באותו מקום. פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת פינצ 'וק, מתייחס לשני המבנים שלא פונו והנתבעים מחזיקים במבנים האלו. מעשה בית הדין כאן, אני מפנה לתשריט שמצורף לכתב התביעה, יש שני מבנים, 646א ו 647א. המבנה הקודם היה חלק מ -646א שעליו ניתן פסק הדין וכיום החלק הזה הוא בשטח של 172 מ'ר שצמחו מ-130 מ'ר משנות ה-2000. ויש עוד מבנה של 57 מ'ר" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 11-6).

יתרה מכך, מחקירתו הנגדית של המבקש בפנַי עלה כי גדר שבמקרקעין מקיפה יותר מן הבית המסוים שבו מתגוררים, לטענתם, המבקשים. המבקש – כך לפי רושם ברור שנותר – עירפל במתכוון את התמונה וביקש להראות כאילו השטח כולו אינו בהחזקתו הבלעדית. כך הוא נשאל והשיב בחקירה הנגדית:

"ש. הכניסה לשטח שלך זה מרחוב נתיבות?
ת. כן. לְמה אתה מתכוון שאתה אומר לי שטח?
ש. אני מתקן. הכניסה לבית שלך היא דרך שער מרחוב נתיבות? ת. הכניסה מהשער שלי היא מרחוב נתיבות. זה השער היחיד
לבית שלי.
ש. דרך השער הזה נכנסים אנשים נוספים לבתים נוספים?
ת. אני לא יודע מי נכנס. יש מפתח ומי שרוצה שייכנס.
ש. מי מחזיק בדירות שהשער הזה מוביל אלי[הן]? ת. אני לא יודע. תשאל אותי מי נכנס, אני לא זוכר ולא יודע
להגיד לך" (פרוטוקול, מעמ' 6, ש' 26).

מה שעולה מן הדברים האלה, באורח שאין מובהק ממנו, הוא כי המבקשים מחזיקים, באורח בלעדי, בשטח רחב יותר מזה , שהם מבקשים לייחד לו בקשה זו ולטעון כי הוא שונה בתכלית מזה שבו דיבר פסק-הדין הקודם. אין אפוא שחר לניסיונם זה ודינו להיכשל.

5. מבקשת 2, כאמור, לא תמכה את בקשתה בתצהיר. די בכך לדחות את הבקשה, שהרי "את הדרישה לתצהיר יש לראות כמשקל-נגד לראיה שבכתב התומכת בתביעה בסדר-דין-מקוצר" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 810 (2013)). בפרט נהירים הדברים כשכל יסוד מצוי למסקנה כי הבקשה לצירופו המאוחר של התצהיר, ובאה כחודש לאחר הדיון, לא נועדה אלא לאפשר "מקצה שיפורים" בעקבותיו של דיון, ש נהיר היה בו הקושי הממשי שבעמדת המבקשים. אינני סבור כי ההימנעות מהגשתו של תצהיר הייתה פרי שגגה או התרשלות , הדורשת תיקון גם אם מאוחר. באי-כוחם המלומדים של המבקשים לא חסכו בדבר. בקשתם נושאת קרוב ל-200 עמודים, לרבות "סיפורה של שכונת הארגזים"; שלל אסמכתאות למוניטין רע, כנטען, של מר ישעיהו חכשורי; וטענות מכל קצות-המשפט. בדיון שהתקיים הטעימו באי-הכוח כי די בתצהירו של המבקש, שהרי " מדובר בבני זוג. יש תצהיר של המבקש 1 שהצהיר על דברים שהוא יודע מפי אשתו" (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 23-22). אך גם לגופם של דברים – והרי הפרוצדורה נועדה לשרת תכלית מהותית ולא להיפך – לא עלתה כל הגנה מעתירתה של מבקשת 2 . כמצוין, היא בת-זוגו של מבקש 1. שום בסיס להיותה בעלת זכות עצמאית להחזיק כדין במקרקעין לא הניחה בקשתה. לא די בכך שנרשם בבקשה – אגב ללא הצגתה של שום ראיה לתמוך – כי המבקשת רכשה מאח ֵר מבנה במקרקעין בשנת 2001. אפילו נכון הדבר, וכאמור – לא הונחה לוֹ ולוּ ראשית של ראיה אובייקטיבית – אין הוא מניח ראשיתו של יסוד לזכות החְזקה כדין. המוכֵר לא הגיש תצהיר. בזכות כדין מטעמו לא דיבר איש.

בקשת הרשות להתגונן נדחית. הוצאות תיפסקנה בגדרו של פסק-הדין.

ניתנה היום, כ"ד אלול תשע"ה, 08 ספטמבר 2015, שלא במעמד הצדדים.

פסק-דין (נתבעים 2-1)
משלא ניתנה רשות להתגונן, מתקבלת התביעה בכל הנוגע לנתבעים 1 ו-2. על אלה, ועל כל מי מטעמם, לפנות כל חלק שבו הם מחזיקים במקרקעין שבגוש 6136, חלקה 56 בתל אביב-יפו, ולהעמידו לרשות התובעות כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ שבשליטתם.

בהתחשב בנסיבות האישיות שפורטו בבקשה; על מנת לאפשר התארגנות ובשל החגים שבפתח יעמוד צו הפינוי בתוקף מיום 15.11.2015.

נתבעים 1 ו-2, יחד ולחוד, ישלמו בתוך 30 ימים לתובעות, יחד ולחוד, שכר-טרחה של עורכי-דין בסך 14,000 ש"ח. סכום זה כולל מע"מ ואין להוסיפו. איחור יוסיף הפרשי הצמדה ורבית כדין ממועד החיוב ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ה

חתימה


מעורבים
תובע: שלמה עזרא עקד
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: