ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נתנאל אזולאי נגד מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת לימור ביבי

תובעים

1.נתנאל אזולאי
2.בתיה אזולאי
באמצעות ב"כ עו"ד מ. אבנרי

נגד

נתבעים

1.מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ ח.צ. 52004254
באמצעות ב"כ עו"ד י. אורנשטיין
2.משה טבול
באמצעות ב"כ עו"ד ש. שמר
3.קפלן נעים ושות בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד אורנשטיין.

שולח הודעה לצד ג': משה טבול

נגד

צד ג': מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ.

פסק דין

מבוא;
מונחת בפניי תובענה כספית ע"ס 125,160 ₪ שהגישו התובעים, לשיפוי בגין תגמולי ביטוח בעקבות אירוע גניבת רכבם וכן להשבת דמי פרמיה, שנגבו לטענתם ביתר על ידי הנתבעים. כן, מונחת בפני הודעת צד ג' אשר נשלחה על ידי הנתבע 2 כנגד הנתבעת 1, במסגרתה טוען הנתבע 2 כי ככל שיחוייב לשלם תשלום כלשהו לתובע, הרי שעל הנתבעת 1 לשפותו בגין תשלום זה.

להלן העובדות הצריכות לענייננו ;
התובע - היה בתקופות הרלבנטיות לתובענה, הבעלים של רכב מסוג מיצובישי פג'רו קצר דגם לימיטד (להלן – " הרכב") - אשר בוטח על ידי הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח מקיף מסוג "פוליסה לביטוח רכב פרטי ומסחרי עד 4 טון" שמספרה 16-33-024151-11 שתוקפה מיום 5/10/11 – 30/9/12 (להלן: "פוליסת הביטוח").

התובעת - הנה אימו של התובע ומבוטחת נוספת בפוליסת הביטוח שהוצאה כאמור – (התובע והתובעת ייקראו להלן " התובעים" או "המבוטחים").

הנתבעת 1 - הנה חברה לביטוח אשר בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה ביטחה את התובעים בפוליסת הביטוח האמורה לעיל (להלן – " המבטחת" או "הנתבעת"). הנתבעת 1 היא גם צד ג' בתביעה.

הנתבע 2 - הינו סוכן ביטוח במקצועו, אשר בכל הזמנים הרלבנטיים לתובענה ניהל סוכנות ביטוח בשם "משה טבול – סוכנות לביטוח" ואשר על פי הנטען, שימש כסוכן משנה של סוכנות החיתום ועסק בתיווך לעשיית ביטוחים שונים מטעם המבטחת. הנתבע 2 הינו שולח ההודעה לצד ג'.

הנתבעת 3 - הנה סוכנות ביטוח, אשר במועדים הרלבנטיים לתובענה שימשה כסוכנות חיתום של הנתבעת 1.

אין חולק כי במסגרת הרשימה לביטוח (מפרט) של הפוליסה, נקבע, בין היתר תנאי הרלוונטי לענייננו כדלקמן:
"תנאי לכיסוי בגין נזקי גניבה ו/או פריצה ו/או נזק בזדון תוך כדי גניבה ופריצה הוא כי מפתחות הרכב אינם נמצאים ברכב בזמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב וכי ברכב המבוטח מותקנים אמצעי המיגון הרשומים, מטה המופעלים כל זמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב..."
כבר בשלב זה הנני מוצאת לציין כי הנתבעות לא העלו כל טענה לעצם שאלת הנזק (ואעמוד על כך בהמשך) ועל כן הנני למדה כי אין מחלוקת בין הצדדים לעצם שאלת שווי הרכב. כך, על פי הפוליסה שווי הרכב במקרה של אובדן כללי הנו עפ"י מחירון מכוניות משומשות וחדשות של השמאי לוי יצחק; התובעים תמכו את כתב תביעתם בחוות דעת שמאית, ובהתאם לה שווי הרכב נכון למועד האירוע עמד ע"ס 120,931 ₪ מבוסס על מחירון יצחק לוי ומחיר זה הינו כאמור, אינו שנוי במחלוקת.

האירוע הביטוחי;
מהעדויות והראיות אשר נשמעו והובאו בפני בית המשפט עולה – כי ביום 30/8/12 בשעה 17:00 – נגנב הרכב עת ששהה בתחנת תדלוק ברח' הרצל 124 ברמלה (להלן – " אירוע הגניבה"). אין מחלוקת כי אירוע הגניבה מהווה אירוע ביטוחי כהגדרתו בפוליסת הביטוח כמו כן לא נטענה כל טענה הנסבה על מעורבותו של התובע או מי מטעמו באירוע הגניבה.

מוסכם, כי מיד עם גילוי דבר הגניבה הודיע התובע למשטרה וכן למוקד איתורן וכעבור מספר דקות הגיעה למקום ניידת אשר יצאה ביחד עם התובע לחפש את הרכב אך הרכב לא אותר.

אין חולק כי מטעם התובע נמסרה לנתבעת – המבטחת, הודעה על קרות מקרה הביטוח באמצעות סוכן הביטוח, וזו מצידה העמידה לרשות התובע רכב חלופי למשך 30 ימים, בהתאם לתנאי הפוליסה וכעבור שבוע לאחר אירוע הגניבה שלחה נציג לביתם של התובעים אשר גבה מהמבוטחים הודעה על קרות האירוע.

אין חולק – כי ביום 25/10/12 שיגרה המבטחת לתובעים מכתב דחייה ואשר מפאת חשיבות הדבר להכרעה, יובא כלשונו:
"1. אנו מתכבדים להודיעך, כי לצערנו עלינו לדחות את תביעתך לתשלום תגמולי ביטוח.
2. על פי המידע שנמצא ברשותנו, בעת הגניבה, הרכב לא היה מאוייש, וכן לא שמרת על קשר עין ויכולת פיקוח ושליטה אפקטיביים ברכב.
3. על פי הוראות הפוליסה בכל עת שהרכב אינו מאוייש. עליך להפעיל את אמצעי המיגון הנקובים בפוליסה.
4. מאחר ובעת גניבת הרכב, הוא לא היה מאוייש ואמצעי המיגון הנדרשים בפוליסה לא הופעלו כנדרש, הרי שאינך זכאי לתגמולי ביטוח ודין דרישתך להדחות, לו היינו יודעים מראש כי לא תפעיל את אמצעי המיגון הנדרשים עפ"י הפוליסה בעת שהרכב אינו מאוייש, לא היינו מסכימים לבטח אותך גם בעד דמי ביטוח מרובים יותר.
5. נוכח האמור ובהתאם להוראת סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, הריני להודיעך, כי דרישתך לתשלום תגמולי ביטוח נדחית בזאת."

עילות התביעה כנגד הנתבעים כפי שהוגדרו בכתב התביעה הינן שתיים –
האחת – הינה דרישתו של התובע לשיפוי בגין תגמולי הביטוח עקב אירוע הגניבה.
השנייה – הינה להחזר תשלומי פרמיה אשר נגבו מאת התובע ביתר לטענתו.

להלן, אבחן באופן נפרד כל אחת מעילות התביעה הנטענות על ידי התובע.

עילת התביעה הראשונה - תשלום תגמולי ביטוח עקב אירוע הגניבה

תמצית טענות התובעים:
ראשית יצוין – כי, בין הצדדים ניטשה מחלוקת באשר לאופן התרחשות אירוע הגניבה. כך לגרסתם של התובעים, שעה שהתובע הגיע לתחנת התדלוק, על מנת לשטוף את רכבו, הוא החנה את רכבו מול דוכן מכון השטיפה הנמצא במרחק פחות מ- 3 מטרים מהרכב, יצא מהרכב עם המפתחות על מנת לשלם, טרק את דלת הנהג וניגש לדוכן, באותו עת ובזמן ששוחח התובע עם נציג מכון השטיפה –אירע אירוע הגניבה - התובע הבחין לפתע באדם חבוש כובע אשר יושב בתא הנהג ומניע את הרכב, הגנב יצא עם הרכב מחניון השטיפה, עבר על אי תנועה עשוי בטון ונסע לכיוון הנסיעה הנגדי. כהשלמה לגרסה זו מוסיפים התובעים וטוענים כי באותה עת היה ברכב מפתח אשר היה תקול ואשר היה בכוונת התובע למוסרו לתיקון ואשר, ככל הנראה, בו עשה הגנב שימוש לשם התנעת הרכב ונסיעה מהמקום.
בנסיבות אלו, לטענת התובעים הרי שקיימו את דרישת המיגון ומשכך, דין תביעתם להתקבל.

לחלופין טוענים התובעים כי, גם ככל שיקבע בסופו של יום כי התובע הותיר את מפתחות הרכב בתוך הרכב וכי לכאורה בכך לא מילא אחר דרישות המיגון, הרי שאין כל רבותא, שכן הנתבעת אינה יכולה להסתמך על סעיף אמצעי המיגון וזאת מכיוון שהפוליסה לא הומצאה לידי התובע.
בהקשר זה הוסיפו התובעים וטענו כי משלא הומצאה הפוליסה מושא ענייננו, כי אז חלה הפוליסה התקנית ובתוך כך נטען – כי משאין בפוליסה התקנית התנאי שהופיע בפוליסה מושא ענייננו שעניינו השארת מפתחות הרכב, הרי שהתנאי דנן לא תקף.

עוד טענו התובעים, כי הנתבעת מנועה מלהסתמך על התנאי שצוין בפוליסה הואיל והתנאי לא הודגש כראוי וכן, הנתבעת לא גילתה ו/או לא וידאה שהתובעים מודעים לתנאי זה.

עוד נטען כי, על פי הפסיקה, מקום שרכב נחשב "כמאויש" לא קמה חובת הפעלת אמצעי המיגון על פי הפוליסה והמבטחת לא תוכל להתחמק מחבותה הגם שלא הופעלו אמצעי המיגון; בהקשר זה הוסיפו התובעים וטענו, כי התובע היה בקשר עין עם הרכב, והוא עמד במרחק של לא יותר משניים שלושה מטרים ומכאן שלדידם הרכב היה מאויש.

זאת ועוד, בהקשר להפעלת מערכת המיגון, הוסיפו התובעים וטענו כי מהעדויות שעמדו בפני בית המשפט התחוור שלתובע לא היתה כל שליטה על הפעלת מערכת המיגון שהנה פאסיבית ואינה נדרכת ממילא במשך 10 דקות וזאת, בלא קשר באם המפתחות ברכב אם לאו או באם הרכב ננעל אם לאו.

בנסיבות אלו, עותרים התובעים לשיפויים המלא בגין אירוע הביטוח.

תמצית טענות הנתבעים:
ראשית, בכל הנוגע לאירוע הביטוח, טוענים הנתבעים כי ביום האירוע, הגיע התובע למכון לשטיפת כלי הרכב, יצא מהרכב בעת שהשאיר מפתחותיו במתנע ומנועו פועל, התרחק מהרכב באופן שלא אפשר לו שליטה ופיקוח עליו ובאותה עת, נכנס לרכב גנב שהחל בנסיעה.

בנסיבות המתוארות, לדידם של הנתבעים, התביעה נדחתה בדין וזאת, מאחר ובעת הגניבה, הרכב לא היה מאויש ואמצעי המיגון הנדרשים בפוליסה לא הופעלו כנדרש. כן טענו הנתבעים כי לו ידעה הנתבעת 1 מראש שהתובע לא יפעיל את אמצעי המיגון הנדרשים על פי הפוליסה בעת שהרכב אינו מאויש, לא היתה מסכימה לבטח את התובע גם בעד דמי ביטוח מרובים יותר וכך, גם כל חברת ביטוח סבירה אחרת.

עוד לטענת הנתבעים, השארת המפתחות ברכב ובמתג ההתנעה כשהרכב מונע מהווה גם הפרת הוראות הפוליסה, ובהתאמה מצדיקה דחית התביעה, שכן מחדל זה של התובע עולה כדי רשלנות פושעת ומהווה החמרה בסיכון כאמור בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח באופן המצדיק שלילת תגמולי ביטוח.

עוד נטען – כי בנסיבות העניין יש להפעיל גם את הוראות סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, ולקבוע כי בנסיבות העניין אי קיום התנאי המקדים לו נדרש המבוטח, מהווה את הסיבה בלעדיה אין להתרחשות מקרה הביטוח.

זאת ועוד, יש להחיל את הוראות סעיפים 22 עד 24 לחוק חוזה הביטוח ולקבוע כי התובע לא שיתף פעולה עם הנתבעת, אלא לכאורה ומסר גרסה שקרית אשר נועדה להסתיר את העובדות האמיתיות של אופן גניבת הרכב. בנסיבות העניין, כך נטען, יש לראות בתובע כמי שניסה להסתיר עובדות מהותיות בכוונת מרמה ומשכך, בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, יש לדחות את תביעתו.

דיון והכרעה;

בתיק התנהלה ישיבת הוכחות ביום 4/5/15 במהלכה העידו – מטעם התביעה: התובע נתנאל אזואלי (ע.ת /1), התובעת בתיה אזולאי (ע.ת/2) ואילו מטעם ההגנה העידו: הנתבע 2 מר משה טבול (ע.ה/1), מר נחושתן מרדכי (ע.ה/2), מר אבי מדעי (ע.ה/3), וגב' סיגל עמרן (ע.ה/4).

להשלמת התמונה יצוין – כי התובעים ויתרו על העדת העד מר איהב עסאווי שעדותו הראשית הוגשה בתצהיר.

מהלך האירוע הביטוחי:
טרם בחינת הנורמות השיפוטיות והטענות המשפטיות הנסבות על קיום תנאי המיגון הקבועים בפוליסה, יש לקבוע את ההילך העובדתי של האירוע הביטוחי שהינו כאמור במחלוקת בין הצדדים. במאמר מוסגר אציין, לעניין זה, כי עיון בסיכומי התובעים מעלה ספק בשאלה האם אמנם קיימת מחלוקת בכל הנוגע לאירוע הביטוחי, באשר אין במסגרת סיכומי התובעים כל התמודדות עם טענות הנתבעים ובהתאם לה האירוע הביטוחי אירע בנסיבות כפי שנטען על ידם ולא כפי שנטען על ידי התובע ויתרה מכך, הפוך והפוך בסיכומי התובעים, לא מוזכרת במסגרתם גרסתו באשר לאירוע הביטוחי ויתרה מכך, העובדות נשוא הסיכומים מצויינות באופן מעורפל המעלה, כאמור, ספק בשאלה האם אמנם עומדים התובעים על גרסתם העובדתית בכל הנוגע לאופן התרחשות האירוע.

כך או כך, לשם שלמות התמונה ולשם הזהירות, הנני מוצאת לקבוע, כפי שיפורט להלן, כי הנני סבורה שאמנם הילך האירוע הביטוחי הינו כנטען על ידי הנתבעים, דהיינו, כי אמנם כטענתם ובניגוד לטענת התובע, התובע הותיר את הרכב עם המפתחות בתוך הסוויץ כשהרכב מונע, עזב את הרכב כשהוא מנתק עימו- לפחות בחלק מן הזמן – את קשר העין ותוך שכך, עלה הגנב לרכב מתוך כוונה לגנוב אותו ונסע עם הרכב.

טרם אפרוט את הטעמים העומדים בבסיסי מסקנתי לעיל, הנני מוצאת לפתוח ולציין – כי עדותו של התובע בפני, התאפיינה כעדות חמקנית ורצופה סתירות באופן שיש בו בכדי להשליך על שאלת האמינות והחלישה את המשקל אשר ניתן לייחס לעדותו בכללותה, בנוסף הנני מוצאת להוסיף, כי ניכר מעדותו של התובע כי הוא התחמק ממתן תשובות ישירות לחלק ולו לשאלות הטריוויאליות שנשאל.

טול לדוגמה, כשנשאל התובע, באילו מפתחות השתמש הגנב, הוא ביכר להשיב תחילה לא יודע, בעוד שבהמשך השיב כי זוג המפתחות המקורי (כלשונו האורגינאלי) נתן לחוקר ואילו המפתחות החלופיים (הספייר) היו בתוך משענת היד.

בנוסף, התובע העיד בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 23-24 לתצהיר):
"23. ביום חמישי ה 30.8.2012 בשעות אחה"צ יצאתי מביתי לסידורים עם הרכב כאשר בכוונתי היה לגשת לחנות המפתחות והמנעולים ברח' הרצל ברמלה לצורך תיקון השלט הנוסף של הרכב הנדון וכן למתקן השטיפה המצוי אף הוא ברח' הרצל ברמלה.

24. כאשר נכנסתי לרכב בביתי הנחתי את זוג המפתחות הנוספים אשר היה בכוונתי לתקנם בתא משענת היד אשר נמצא בין הנהג לנוסע שלידו. "

ואילו בחקירתו הנגדית, נתגלתה סתירה עת מסר כי הוא הניח את המפתחות שתכנן לתקן יומיים לפני האירוע. כך, בעמוד עמ' 11 שורות לפרוטוקול העיד התובע:

"ש. מיד אחרי גניבת הרכב אתה מתקשר לאיתורן, משמיעה לך את הקלטת, למה לאיתורן לא אמרת שיש עוד מפתח בתוך הרכב שאולי לקח אותם?
ת. זו היתה שיחה מאוד קצרה, ברגעים של לחץ. לשאלת ביהמ"ש היה מפתח אחד ברכב. זה היה שם כבר יומיים שכחתי מזה, שמתי את זה כדי לקחת את זה לתיקון. ידעתי שאני צריך לקחת את זה לתיקון אבל ברגע של לחץ לא זכרתי. "

אציין כי לדידי אין המדובר בפרט שולי או של מה בכך, שכן ככלל נסיבות התרחשות אירוע ביטוחי נמצאות בד"כ בידיעתו המלאה של המבוטח – וכל שנותר הוא בהעדר עדים אובייקטיביים וחיצוניים לאימות הגרסה שנמסרה על ידי המבוטח - הנו לבדוק האם נתגלו סתירות בעדות אפילו בנושאים שוליים.

אומנם, נכון הוא שלסתירות אלה, יש חשיבות כמובן רק אם יש בהם להצביע על חשד לאי אמירת אמת וככל שאין מקורן באי דיוקים טבעיים ואנושיים, בפרט כשמדובר באנשים פשוטים המבקשים לשחזר אירועים שאירעו לפני שנים כשבמרכזם בדרך כלל חוויה לא נעימה. אוסיף עוד, כי ניסיון החיים מלמד – כי סדקים ובקיעים בגרסאות המוצגות מתגלים דווקא בנקודות שוליות, כאשר אין לצפות לסתירות כאלה בגרעין הגרסה ובנושאים מרכזיים.

יחד עם זאת, הנני סבורה כי בעניינו לא ניתן לתרץ את הסתירה המוצגת לעיל, רק בגורם האנושי הטבעי כאמור ויש בקיומה בכדי לכרסם באופן ממשי ממשקל העדות של התובע. יתרה מכך, הנני סבורה כי יש לייחס לסתירה בעדותו של התובע עצמו משקל וזאת, משהיא מתווספת לממצאים ולמסקנות העולות מדו"ח החקירה שהוצג מטעם הנתבעת עליו אעמוד להלן.

מכאן אפנה לראיות הנוספות אשר הונחו בפני ואשר המרכזית בינהן הינה דו"ח חקירה שנערך בידי (ע.ה/1) מר נחושתן מרדכי ושנחקר בפניי בחקירה נגדית. לדו"ח הנ"ל צורפו תמונות מסרט הקלטה של מצלמות האבטחה של תחנת הדלק שתיעדו את שהתרחש בזמן אמת ביום האירוע ובכלל זה תיעוד מדידת הזמן של גניבת הרכב.

ואלה הן מדידות הזמן שתועדו :
בשעה 17:02:40 – הגעת הרכב לתחנת הדלק.
בשעה 17:03:42 – הרכב תועד עובר לחנות צמוד לקיוסק.
בשעה 17:03:52 – תועד המבוטח יוצא מהרכב.
בשעה 17:05:39 – תועד אלמוני מגיע למתחם.
בשעה 17:05:45 – תועד הגנב מתקרב לרכב.
בשעה 17:06:10 – תועד הגנב נכנס לרכב.
בשעה 17:06:13 – תועד הרכב מתחיל בנסיעה ובריחה.

הנה כי כן, לדידי בהסתמך על נתוני מדידות הזמן העולות מסרט הצילום, כפי שנצפה אף במהלך הדיון, ניתן להיווכח כי משך כל אירוע הגניבה החל מרגע הגיעו של הרכב למתחם ועד לגניבתו הנו כ- 4 דקות, כאשר מרגע כניסת הגנב לרכב ועד תחילת הבריחה עברו לכל היותר מספר שניות כפי שצוין בדו"ח החקירה והנני מקבלת ממצאים אלה.

אומר מעתה, שבלוח הזמנים כעולה מסרט ההקלטה, לא יעלה על הדעת, שהיה בידי הגנב סיפק לערוך חיפוש בתוך הרכב, למצוא את המפתח שהיה בתא במשענת היד ואף להצליח להתניע את הרכב באין מפריע . יתרה מכך, טענת התובע ולפיה ביקש הגנב לגנוב פריטים אחרים ברכב ומשכך, ערך חיפוש ברכב, אינה מתיישבת עם כניסתו של הגנב לתוך הרכב וישיבה במושב הנהג שכן, לו היתה לגנב כוונה לגנוב פריטים מהרכב הרי שהיה רוכן לכיוון ותו לא. לאור האמור, גרסת התובעים אינה מתיישבת לדידי עם הראיות כפי שהוצגו, עם מבחן השכל הישר ועם שורת ההיגיון.

מכל המקובץ עד כה – הנני קובעת כממצא עובדתי שבמועד התרחשות האירוע, התובע הותיר את המפתחות במתג ההתנעה ולא הפעיל את אמצעי המיגון – ומשכך יש לדון במשמעות וההשלכות לקביעה זו.

טרם אדון בהשלכות והמשמעות של הקביעה ולפיה בעת התרחשות אירוע הגניבה, המפתחות היו במתג ההתנעה ולא הופעלו אמצעי המיגון מן הראוי לסלק מדרכנו את טענתם המקדמית של התובעים ולפיה פוליסת הביטוח הרלבנטית לא הומצאה לידם ובשל כך מנועה הנתבעת מלהסתמך על התנאי בפוליסה שעניינו הותרת מפתחות הרכב בתוך הרכב.

אי המצאת הפוליסה :
לשיטתם של התובעים, נטל ההוכחה בדבר המצאת פוליסת הביטוח מוטל על שכמה של הנתבעת ומשלא עלה בידי הנתבעת והעדים מטעמה להציג בפני בית המשפט אישור מסירה בדבר משלוח פוליסת הביטוח, הרי שבכך יש לקבוע כי הפוליסה לא הומצאה לידי המבוטחים כדין וכפועל יוצא מהקביעה, מנועה המבטחת מלהסתמך על תנאי הפוליסה החורגים מגדר התנאים הקבועים במסגרת פוליסה התקנית.

אפתח ואציין – כי אומנם לא עלה בידי הנתבעת להציג בפני בית המשפט אישור מסירת עותק מהפוליסה מושא עניינו, והנני תמימת דעים עם בא כוח התובעים בהקשר לנטל ההוכחה בסוגיה דנן. יחד עם זאת, הנני סבורה כי הנתבעת הרימה את הנטל להראות המצאת הפוליסה, טרם האירוע הביטוחי לידי התובעים וזאת, הואיל וטענתם זו של התובעים בהקשר זה נסתרה מניה וביה בעדותם של התובעים עצמם.

ביתר פירוט, אציין כי אומנם מעדותו של התובע לא ניתן לדלות תשובה חד משמעית לשאלה האם קיבל לידיו את הפוליסה אם לאו – יחד עם זאת, אישר זה כי מי שטיפל בנושא הניירת הינה אימו- התובעת ואילו זו האחרונה אישרה, בסופו של יום, כי קיבלה לידה את הפוליסות.

כך, לעניין זה העיד התובע בעמוד 14 משורה 26 ועד לעמוד 15 שורה 1:
"ש. את הפוליסה שלחו לך אחרי?
ת. לא נראה לי שאת הפוליסה. בפקס נראה לי ששלחו לי אישור על ביטוח. הדף שרשום סכום והיה טעות במספר רכב, זה מה ששלחו לי מיד אחרי ששילמתי. בכל הניירת אמי מטפלת. היא מקבלת את הפקסים במשרד, אני לא יכול להגיד במדויק.
ש. מי טיפל בפוליסה של הרכב הזה אתה או אמא שלך?
ת. אמא שלי.
ש. אמא שלך היתה צריכה לקבל את הפוליסה?
ת. כן. היא מטפלת לי בכל הניירת. יודעת מתי קיבלנו כל דבר. "

ואילו התובעת העידה בעמוד 22 שורות:
"ש. העדת לגבי תיקון הפוליסה, בסופו של דבר קיבלת את שתי התוספות של הפוליסה?
ת. כן. בפקס.
ש. מפנה לסעיף 15 לתצהירך, הרשימות הן אלה שצורפו לתצהירך ?
ת. כן.
ש. העברת אותן לנתנאל ?
ת. כן כדי שישים אותן ברכב.
ש. הוא שם ברכב?
ת. אני חושבת שכן.
ש. העדת שהיה חשוב לך לקבל הרשימות והפוליסות מהסוכן, כשהעברת את הרשימות לנתנאל בדקת אם הוא קורא את מה שרשום בהן, בודק אותן ?
ת. לא. האמת שגם אני לא. "

במאמר מוסגר אציין כי מבחינת ציר הזמנים, בהתאם לעדותה של התובעת, המועד בו קיבלה את הפוליסות בפקס, היה בסמוך למועד בו הגיעה לידיה הודעה בדבר ביטול הפוליסה, דהיינו במרץ 2012 כחמישה חודשים קודם לאירוע הביטוחי .

הנה כי כן - מתוך עדותה של התובעת נמצאתי למדה כי התובעת קיבלה את הפוליסות ויתרה מכך, העבירה אותן לידי התובע על מנת שישים אותן ברכב. יתרה מכך, מתוך עדותה של התובעת נמצאתי למדה כי התובעת לא קראה את הפוליסות אשר הועברו אליה ועל למשמעות הנודעת מכך אתייחס בהמשך.

הדגשת התנאי בדבר אמצעי המיגון:

מוסיפים התובעים וטוענים כי גם לו קיבלו את הפוליסה, הרי שאמצעי המיגון מהווה סייג לתכולתה של הפוליסה, סייג אשר אין ליתן לו תוקף באשר לא הודגש כדבעי ולא הוברר כי התובעים היו מודעים לו ולתוכנו.

הנני סבורה כי דין טענתם זו של התובעים להידחות משפטית ועובדתית.

כך, ראשית, עיון בפוליסת הביטוח, אשר נקבע על ידי לעיל כי הומצאה לתובעים, מעלה כי הסייג הנוגע לאמצעי המיגון מופיע בתחילת פרק א' לפוליסה, בעמוד הראשון וכסעיף הראשון. בנסיבות אלו- משפטית- קוימה דרישת ההבלטה הקבועה בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 הקובע כי :"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו..."

יתרה מכך, הנני סבורה כי גם לגופם של דברים היו התובעים מודעים לתנאי המיגון ולתוכנו.
כך, לעניין זה העיד התובע עצמו כי התקין את אמצעי המיגון מיד לאחר עריכת הפוליסה (ראו עדותו בעמוד 17 שורות 2-3 ). זאת ועוד, הנני סבורה כי שלל הגרסאות אשר מסר התובע בכל הנוגע למהלך האירוע הביטוחי ובכלל זה ניסיונותיו להסתיר העובדה- אשר התבררה על ידי לעיל – ובהתאם לה השאיר את המפתח בתוך סוויץ הרכב- יש בהם בכדי ללמד כי התובע היה מודע לכך שהתנהגותו מנוגדת לתנאי הפוליסה.

זאת ועוד, התובעת העידה, בעמוד 23 לפרוטוקול שורות 1-4 כדלקמן:
"ש. לנעול את הרכב צריך?
ת. כן.
ש. מותר להשאיר מפתחות ברכב?
ת. לא".

דהיינו- עיננו הרואות- התובעים שניהם היו מודעים באופן ברור לתנאי המיגון, להתקנת מערכת המיגון ולכך, שאסור להשאיר מפתחות ברכב ואסור להותיר את הרכב בלא לנעול אותו. בנסיבות אלו, מקובלת עלי קביעת בית המשפט השלום בירושלים בתא (י-ם) 5761/05 סימה מלכה נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ( 3/10/06) ובהתאם לה, המבוטח אינו רשאי להסתמך על טענה ולפיה לא נמסר לו מידע מקום בו החזיק במידע ממילא וכי מניעות זו נובעת מעקרון תום הלב בהתאם לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973.
לא למותר לציין כי המניעות לטענה כאמור של התובעים חלה ביתר שאת בנסיבות בהן אישרו התובעים כי קיבלו את הפוליסות ברם, לא טרחו לקרוא אותן.

קיום תנאי המיגון – מבחני הפיקוח והשליטה -
משקבעתי לעיל, שהוכח כי בעת התרחשות אירוע הגניבה המפתחות היו במתג ההתנעה ולא הופעלו אמצעי מיגון, הנני נדרשת להמשיך ולבחון, האם די היה בכך בכדי להפר תנאי המיגון הקבועים בפוליסה ובהתאם להם:
"מפתחות הרכב אינם נמצאים ברכב בזמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב וכי ברכב המבוטח מותקנים אמצעי המיגון הרשומים, מטה המופעלים כל זמן שהנהג נמצא מחוץ לרכב".
דהיינו- הקובעים חובת הפעלת אמצעי המיגון מקום בו הנהג אינו ברכב – תוך התייחסות תחילה לנורמה השיפוטית הדנה במבחני הפיקוח והשליטה כפי שגובשה בפסיקה.

לעניין זה אפתח תחילה ואציין כי בסוגיית חובת הפעלת אמצעי המיגון, ניתנה ביום 20.8.00 הנחיה מטעם אגף הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון במשרד האוצר (להלן – "ההנחיה", במסגרתה נקבע, כי הפעלת אמצעי המיגון היא חובת המבוטח רק כאשר הרכב אינו מאויש.
זאת ועוד, ההנחיה מפרשת את המינוח "מאויש" באופן מרחיב ולטובת המובטח, כדלהלן: "באותם מקרים בהם המבוטח לא נמצא בתוך הרכב גופו, אלא הוא מצוי לצידו ומתקיים "קשר עין" ושליטה, אזי הוא אינו נדרש להפעיל את אמצעי המיגון. לפיכך, לא ניתן לטעון כנגד מבוטח שלא הפעיל את אמצעי המיגון במצבים אלו וכי הפר תניה ספציפית בפוליסה."
עוד נאמר בהנחיה:
"בשעה שהמבוטח עושה פעולות המתחייבות משימוש סביר ברכב בחיי היומיום, לא ניתן לקבוע כי השארת המפתחות במתג ההנעה (וזאת כפוף להכרעה באיוש הרכב) אין בה משום רשלנות רבתי אשר מזכה את המבוטח בפטור".

ההנחיה, אושרה בבר"ע (ת"א) 2656/02 – גולדברג לאורנס ואח' נ' ביטוח ישיר איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ ואח', תק – מח 2003 (3) 4538 – במסגרתו הסתמכה כבוד השופטת דותן, בין השאר, על ע"א 608/70 - החברה הלאומית לביטוח נ' חנניה לבן ואח' פד"י כה(1) 784, 788 וקבעה:
"כל אלה הינן הכרעות בדבר המדיניות שבה, לשיטת המפקח, שומה על חברות הביטוח לנהוג במקרים בהם נגנב רכב בעוד המבוטח עומד לידו. התווית מדיניות הנוגעת ליישום הפוליסה התקנית לרכב היא מתפקידיו העיקריים של המפקח ולא מצאתי שיש מקום להתערב במדיניות שהותוותה על ידו בהחלטה זו".
(עוד בעניין סמכויות המפקח על הביטוח, ליתן הנחיות משפטיות חדשות – ראו ברע"א 10681/03 -כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל; בג"ץ 7721/96 - איגוד שמאי ביטוח בישראל ואח' נ' המפקח על הביטוח ואח', פ"ד נ"ה(5) 625, 642).

זאת ועוד, במסגרת פסקי דין רבים נדונה על ידי בתי המשפט השאלה מתי יחשב רכב כמאויש ובפרט האם השארת המפתח במתג ההתנעה של הרכב או אם השארת הרכב בעודו מונע ובעוד הנהג מצוי סמוך לרכב, תחשב כהפרת התנאי המחייב כי המפתחות לא יישארו ברכב שעה שאינו מאויש, אם לאו.

בכל אותם מקרים נדרש בית המשפט לבחון האם ירידה מהרכב והותרתו במצב המתואר, נחשבה לעניין הוראת הפוליסה למצב שבו הרכב "מאויש", או שמא הן בגדר מצב שבו "אינו מאויש".
להלן, אסקור הפסיקה הרלוונטיות וזאת, על מנת לבחון את הכללים, כפי שנקבעו על ידי בתי המשפט עת נדרשו לבחינת שאלה זו.

בהקשר זה, בע"א (מחוזי- ת"א) 156/96 אשר חנן נ' ג'אן השכרת רכב בע"מ (25/9/1997), נדון מקרה בו מבוטח נסע לפגישת עסקים עם סוחר מקומי בתוככי העיר עזה, ובעודו משוחח עם הסוחר במרחק של כשני מטרים מרכבו, כשזה נותר מותנע ומפתחותיו בתוך מתג ההתנעה, נגנב הרכב על ידי אלמוני. בנסיבות אותו מקרה פסק בית המשפט, כי יש לראות את הרכב כרכב " מאויש" בעת אירוע הגניבה, תוך שבפרשו את המונח "מאויש" בפוליסת הביטוח, קבע בית המשפט באלה המילים:
"המסקנה שנקבעה באותם מקרים נשענה על העובדה שהמבוטח לא עמד בסמוך לרכב ואיבד את קשר העין, ואיתו את האפשרות התיאורטית לפחות לשלוט בנעשה ברכב. לעומת זאת, בכל מצב אחר בו יעמוד המבוטח בסמוך לרכב, תוך שמירת קשר עין עם הרכב ותוך אפשרות, תיאורטית לפחות, לשלוט בנעשה ברכב, יחשב הרכב כ"מאוייש", וכדברי השופט שילה (בעמ' 4 לפסה"ד):
"איוש המכונית אין משמעותו דווקא שאדם יימצא בתוך המכונית בכל עת שמערכת הביטכונית אינה מופעלת; די בכך, שהמאייש יהיה נוכח בסמוך למכונית באופן המבהיר כי מצויה היא תחת פיקוחו".
לדעתנו, זהו, אכן, המבחן הראוי. יש לבחון כל מצי (צ.ל. "מצב"- ל.ב.) לגופו ולראות האם מדובר בסיטואציה שבה בעל הרכב נמצא בסמוך לרכב, תוך קשר עין ואפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב במקרה הצורך, שאז יחשב הרכב כ"מאוייש", גם אם אין הוא נמצא פיזית בתוך הרכב. לעומת זאת, מצבים אחרים שבהם אין לנהג אפשרות של שליטה ברכב אם בשל חוסר קשר עין או כל גורם אחר המונע ממנו גישה מיידית לרכב - יש צורך ברור ומובן להפעיל את מערכת האזעקה ולנעול הדלתות, שכן לא נוכל לראות ברכב כ"מאוייש". פרשנות שכזו הכרחית, לדעתנו, לאור אופיה המיוחד של פוליסת הבטוח כחוזה שבין הצדדים....
ברור לכל שהמילה "מאוייש" שבפוליסה אין כוונתה אך ורק לאיוש פיזי ממש - שכן, אם נאמר כך, נגיע למצבים אבסורדיים שכל יציאה מהרכב, ולו להרף עין, תחייב נעילת הרכב והפעלת האזעקה לשם יצירת הכיסוי הביטוחי.
קו הגבול הנדרש לשם הבנה מתי יציאה מהרכב תיחשב כדורשת הפעלת האזעקה ומתי לא, אינו ברור, איפוא, ואין לקבוע מסגרת נוקשה של מקרים. ראוי לפעול עפ"י דוקטרינת "הציפיות הסבירה" כמתואר לעיל ועפ"י נסיון החיים " (ההדגשות שלי ל.ב).

זאת אף זאת, בת"א (ירושלים) 6105/06 - דקלו שמואל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, (10/07/2008) נקבע:
"נמצאנו למדים, כי המבחן המכריע, על-פיו תיגזר התשובה לשאלה האם הרכב נחשב "מאויש", הוא מבחן השליטה ברכב, כאשר יתר המבחנים, כדוגמת קשר עין וסמיכות הימצאותו של הנהג לרכב, הם בבחינת מבחני עזר לצורך קביעה באם התקיימה אפשרות של שליטה ברכב".

זאת ועוד, בע"א (תל-אביב-יפו) 3547/07 - ים תיכון זרעים בעמ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, (17/09/2009) נקבעה על ידי בית המשפט השלום שדן בתובענה קביעה עובדתית ובהתאם לה הנהג היה בקשר עין עם הרכב שעמד במרחק של מטרים ספורים ממנו, אך תשומת ליבו היתה נתונה לפעולות הדרושות לשם סיוע לנהג רכב אחר והנהג לא הבחין בגנב שנכנס לרכבו עד שהאחרון החל בנסיעה. לאור האמור, קבע בית המשפט השלום כי לא התקיים מבחן השליטה. במסגרת ערעור, הפך בית המשפט המחוזי בתל אביב, מפי כבוד השופט שנלר, קביעה זו עת קבע כי:
"בכדי ליישם את מבחן השליטה עלינו לשאול עצמנו מה היה קורה לו הנהג היה רואה מבעוד מועד את הגנב מתקרב לרכב. התשובה לשאלה זו, בנסיבות המקרה, כי הנהג יכול היה למנוע את הגנבה. כאמור התקיים קשר עין והנהג היה מצוי בסמוך לרכב אולם הסיבה בגינה הנהג לא מנע את גניבת הרכב היתה, כי הוא לא הבחין בגנב. ודוק הנהג יכול היה לראות את הגנב אך לא ראה אותו משום שבאותה העת שנגנב הרכב, היה עסוק בסיוע לנהג האחר. אין בעובדה זו בכדי לפגום במבחן השליטה. את מבחן השליטה יש לערוך מנקודת מבט של לכתחילה (קודם לאירוע האם ניתן היה למנעו) ולא בדיעבד (לא ניתן היה למנוע את האירוע והראיה שהוא אכן קרה).
....
מכל מקום, מעת שנחלץ הנהג לסייע לחברו, בחניון, בשעות הלילה וכשהוא נעזר בפנסי הרכב ונמצא ממש בסמוך לו יש לקבוע כי התקיים קשר עין בין הנהג לבין הרכב, אורות הרכב נותרו דלוקים וקל היה לראות את הרכב על אף החשיכה, הנהג היה מצוי במרחק של מטרים ספורים מהרכב, הנהג הבחין בגניבת הרכב, וכך גם הגנב יכול היה לראות כי הנהג בסמוך. מסקנתי, איפוא, כי במקרה דנן התקיים אותו מבחן של "פיקוח" ויש לקבוע כי הרכב היה מאוייש. ודוק, הבחינה אינה בבחינה לאחר מעשה התנהלות הנהג, בנסיבות העניין, סבירה הייתה. קשה לצפות כי גנב יעז לגנוב מכונית שנהגה בסמוך, אם כי לצערנו חוזים אנו לעיתים, במציאות שכזו. " (ההדגשות שלי ל.ב).

הנני מוצאת לציין כי בעניין זה האחרון – נדרש בית המשפט גם לדרישת פוליסת הביטוח להוצאת מפתחות הרכב כל אימת שהרכב אינו מאויש, בדומה לפוליסה בעניינו . לעניין זה העיר בית המשפט, כי "ניסיון החיים מוכיח כי פעמים רבות אנשים מותירים את רכבם כשהוא ממונע ופתוח מסיבות שונות ולגיטימיות, ביניהם לצורך המשך פעילות המזגן ... שימושים שונים במצבר דוגמת אורות, רדיו, מכשירים חשמליים המחוברים למצת וכד', ולעיתים מתוך רצון לחסוך בכיבוי והדלקה מיותרים של המנוע". על כן נראה, כי גם סיבת השארת הרכב מונע, עשויה לסייע בעת בחינת מבחן השליטה הנזכר.

מכל המובא לעיל עולה אפוא, כי לשם מתן מענה לשאלה האם יש לראות ברכב שנגנב בעוד המפתח הושאר במתג ההתנעה, או שהרכב אף הושאר במצב מונע, משום רכב מאויש, המקנה כיסוי ביטוחי, יש לבחון אם הייתה לנהג שליטה ברכב.

עוד הובהר במסגרת הפסיקה אשר פורטה לעיל, כי ככלל ,"איוש" הרכב אינו מצטמצם אך להימצאות פיזית של המבוטח, או נוסע אחר, בתוך הרכב והמבחנים לבחינת היות הרכב מאויש הנם בתמצית: שמירה על קשר עין עם הרכב ושליטה, לפחות תיאורטית, בנעשה ברכב.

מן הכלל אל הפרט -
בענייננו העיד התובע בחקירתו הנגדית, כי עמד במרחק של שניים וחצי מטר מהרכב, כך לעניין זה, בעמוד 10, במסגרת חקירתו הנגדית העיד התובע:
"ש. מה המרחק של המקרר מהרכב?
ת. שניים וחצי מטר. אני עם הגב לרכב. "

תימוכין לעדותו זו של התובע ניתן למצוא בעיון בתמונות של מקום חניית הרכב עובר לגניבה, שצורפו לדו"ח החקירה מטעם הנתבעת מהן עולה כי מדובר במרחק קצר ביותר בין הרכב לבין מקום הימצאותו של הנהג. זאת ועוד, מהתמונות גם ניתן ללמוד, כי שדה הראיה בין המקום בו עמד התובע לבין חניית הרכב היה פתוח.

מאידך, מתוך עדותו של התובע נמצאתי למדה כי התובע לא היה בקשר עין עם הרכב בכל העת בה שהה מחוץ לרכב. כך לענין זה העיד התובע:
"ש. אתה נותן לו את התלוש מתי אתה רואה את הגניבה?
ת. אני מסתובב, רואה בן אדם ברכב.
ש. ואז ?
ת. בתחילה לא הבנתי מה קורה, הייתי בהלם, רואה בן אדם עולה על אי תנועה, נוסע לכיוון הנגדי ולוקח ימינה ברמזור אדום ואז קצת יותר הבנתי מה קורה. "

דהיינו- מתוך עדותו נמצאתי למדה כי לפחות בחלק מהזמן היה התובע עם הגב לרכב ולא בקשר עין רצוף איתו.

יחד עם זאת, בכל הנוגע לפרק הזמן אשר חלף מהמועד שבו ירד התובע מהרכב ועד למועד הגניבה, יעידו מדידות הזמנים אשר נערכו מתוך סרט האבטחה על ידי חוקר הנתבעת, כי מהרגע שבו ירד התובע מהרכב ועד לרגע הגניבה חלפו מעט יותר משתי דקות בלבד. כך, התובע מתועד יורד מהרכב בשעה 17:03:52, הגנב עולה על הרכב בשעה 17:06:10 והגנב מתחיל בנסיעה בשעה 17:06:13.

מן המרוכז עולה כי התובע שהה במרחק קצר מהרכב, היה בקשר עין איתו לפרקים, כי מרגע ירידתו מהרכב חלפו דקותיים עד לאירוע הגניבה וכי הגניבה עצמה ארכה שניות ספורות.

מכאן הנני סבורה, שלפי המבחנים כפי שנקבעו בפסיקה, הרכב היה בשליטת התובע – כך, התובע היה במרחק קצר מהרכב שהיה בטווח ראייתו ובשדה ראייתו ויתרה מכך, כי לאור קרבת המקום בין חניית הרכב לבין דלפק התשלום שלידו עמד התובע, לא צפוי היה שגנב יסתכן בנסיבות אלו כפי שעשה בפועל .

יחד עם זאת אציין, כי אין בהכרעתי דלעיל כדי להסכין עם דרך התנהלותו של התובע בנדון אך יחד עם זאת, אין מקום לפטור את הנתבעת כליל מתשלום תגמולי ביטוח והתנהלותו של התובע תיבחן בפרק הבא של קביעת אשמו התורם להתרחשות מקרה הביטוח.

אשם התורם
לשיטת הנתבעת, בנסיבות התיק בפנינו יש לקבוע, כי המבוטח התרשל רשלנות פושעת המגיעה לכדי 100% והמצדיקה שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח. הנני סבורה כי טענתה זו של הנתבעת יש לקבל באופן חלקי.

כך, בפסיקה עקבית ורצופה גיבש בית המשפט העליון את ההלכה ובהתאם לה, התנהגות בלתי זהירה של המבוטח תפטור את המבטח מחבותו על פי הפוליסה וזאת, בהתקיים שני מרכיבים מצטברים האחד אובייקטיבי והוא כי המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת (רשלנות רבתי) והשני – סובייקטיבי והוא כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות (ראו ע"א 56/77 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' סטרפלאסט, פ"ד לג(1) 337 (להלן: "עניין סטרפלאסט") ; עא 465/84 - גאזי טרביה נ' אליהו, חברה לביטוח בעמ, תק-על 86(3), 528 ; ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה), דין וביטוח הוצאה לאור בע"מ בעמ' 451 (להלן: "ירון אליאס- דיני ביטוח").

באשר ליסוד הראשון נקבע בעניין סטרפלאסט כי, השאלה שיש לשאול הינה האם התנהגות המבוטח חורגת מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר וכיצד היה מבוטח סביר נוהג בנסיבות הענין. עוד נקבע כי התגבשותו של היסוד הפיזי מחייבת סטייה ניכרת מרמת הזהירות הראויה (רשלנות רבתי) (בעמ' 342-343 לפסק הדין) וכן כי יש להצביע על קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין אירוע הנזק (ראו ירון אליאס, דיני ביטוח בעמ' 453).

באשר ליסוד השני נקבע כי המבטח ישוחרר מחבותו על פי הפוליסה אם התנהגותו הרשלנית של המבוטח (רשלנות רבתי) לוותה במצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות, דהיינו, כאשר המבוטח ער לכך שהתנהגותו הרשלנית עלולה לגרום להתרגשותו של מקרה הביטוח ובכל זאת לא עושה את הנדרש על מנת למנוע את התוצאה המזיקה.

במקרה הדומה למקרה בפני אשר נדון בתא (פ"ת) 30705-09-11 בלו סקאי 2000 השכרת רכב בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (1/7/13), יושמו הכללים לעיל על ידי בית המשפט תוך שנקבעו על ידי כבוד השופטת ריבה שרון, קביעות כדלקמן אשר הינני סבורה כי הינן יפות גם למקרה בפני :

"השוכר (והמבוטחת שבנעליו) הפר את תניית הפטור המהווה תנאי מהותי לתחולת הפוליסה. השוכר חדל, כשהיפר את החובה הפשוטה וקלה של כיבוי מנוע הרכב והוצאת המפתח, בידעו שהוא יוצא לפרק זמן התלוי בצד שלישי (התור בקיוסק למשל), תוך הפקרת הרכב ו/או באדישות לגורלו. אני מוצאת בהתנהגותו השוכר רשלנות חמורה, עד כדי רשלנות רבתי.
14. אכן פוליסת הביטוח אמורה לכסות גם התנהגות רשלנית של המבוטח, אך אינה באה לכסות רשלנות רבתי, זלזול בביטחון הרכוש עד כדי הפקר ואדישות לגורלו, תוך הימנעות מנקיטת אמצעי זהירות מינימלי, זמין, קל לנקיטה, וזאת- רק משום שנרכשה עבורו פוליסת ביטוח.
כאמור- כל שנדרש מהשוכר בענייננו היה הוצאת המפתח ממתג ההתנעה ונעילת הרכב. הא ותו לו. פעולה קצרה, פשוטה, מתבקשת בעת יציאה מכלי רכב. לטעמי- כל גישה אחרת- תהא נוגדת מדיניות ציבורית ומשפטית סבירה, תעודד את הציבור להתנהגות בלתי סבירה וחסרת אחריות, ואף תטיל על כתפי המבטחות את החובות הרובצות- באופן טבעי (ואף על פי הסכם הביטוח), על כתפיו של בעל רכוש סביר. קבלת עמדת התובעת- אף תעביר בעקיפין את הנטל למעשיו/מחדליו הרשלניים של אדם כזה, אל כתפי כלל ציבור המבטחים, הנושא בנטל של תשלום כספי הפרמיות המותאמים למציאות ולכדאיות הכלכלית של עסקי הביטוח. לו הייתה כוונה להטיל על מבטחות אחריות מוחלטת במסגרת פוליסת הביטוח המקיף, היו המחוקק והמפקחת על הביטוח אומרים את דברם, אך לא זה המצב, ולטעמי- אף לא הראוי או הרצוי."

בדומה למקרה לעיל, גם במקרה בפני, עזב התובע את רכבו כשמפתחות הרכב נותרו במתג ההנעה של הרכב ולא ניתן על ידי התובע כל הסבר למחדלו מביצוע פעולה כה פשוטה של כיבוי הרכב ונטילת המפתחות עימו עת יצא מהרכב. הנני סבורה כי התנהגותו זו של התובע הינה התנהגות העולה כדי רשלנות רבתי ויתרה מכך, יש בה משום אדישות וחוסר איכפתיות שכן, אין מדובר בפעולה סבוכה שהינו נדרש לבצע אלא בפעולה פשוטה, מינימלית, זמינה וקלה לנקיטה.

בנוסף– הנני סבורה כי, כמדיניות משפטית, יש לקבוע שבנסיבותיו המיוחדות של התיק בפני ולבל יחזרו וישונו מקרים דומים מן הראוי שבית המשפט יעדיף את תקנת הציבור על פני אינטרס הפרט ולדידי בהינתן שכך, הטלת אשם תורם בשיעור 40% על המבוטח הנה צודקת בנסיבות העניין ומגשימה את האמור לעיל.

להשלמת התמונה וטרם אעבור לדון בשאלת הנזק, הנני מוצאת לדון ולדחות את טענתה הנוספת של הנתבעת כפי שהעלתה בסיכומיה ולפיה יש לדחות את התביעה בהתאם לסעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח.

כך, סעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח קובע:
"אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח בעד נזק שהמבוטח יכול היה למנוע או להקטין, בקרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, בנקיטת אמצעים סבירים או אמצעים שהמבטח הורה לו לנקוט".

לדידה של הנתבעת, ניתן היה למנוע את הגניבה באמצעי סביר והוא הוצאת המפתח ממתג ההתנעה והפעלת תנאי המיגון.

אלה מהי - בפסיקת בתי המשפט שעסקה בשאלה תחולתו של הסעיף האמור נקבע כי חובת המבוטח למנוע או להקטין את נזקו מכוח סעיף 61 (א)לחוק חוזה הביטוח קמה רק בעת קרות מקרה הביטוח או לאחר מכן, אך לא טרם התרחשותו (ראה ת.א 2950/00 (שלום-בת-ים) פנסטר נ' סהר חברה לביטוח בע"מ; ת.א. 444694/96 (שלום-ת"א) רחל שבת נ' סהרחברה לביטוח בע"מ). לפיכך, הוראת סעיף 61 (א) לחוק חוזה הביטוח לא חלה בענייננו, משאין היא מחייבת מבוטח לנקוט אמצעים סבירים למניעת התרחשותו של מקרה הביטוח.

מכאן אעבור לדון בשאלת הנזק
שווי הרכב

מעיון בסיכומי הנתבעת עולה, כי לא נטענה כל טענה הנסבה על שאלת הנזק, ואילו לכתב התביעה מטעם התובעים צורפה חוות דעת שמאי במסגרתה נקבע, כי שווי הרכב נכון למועד האירוע קרי חודש 08/2012 עמד ע"ס 120,931 ₪ וכי השמאי הגיע להערכה זו על בסיס מחירון לוי יצחק בניכוי קילומטראז'.
הנתבעת מצידה לא הגישה חוות דעת נגדית ואף לא ביקשה לחקור את השמאי מטעם התובעים, לפיכך יש לקבוע כי חוות דעתו של השמאי לא נסתרה ועל כן, הנני מאמצת את קביעת השמאי ולפיה שווי הרכב נכון לחודש 08/2012 הנו סך 120,931 ₪.

דיון בעילת התביעה הנוספת – גביית פרמיה ביתר לטענת התובעים על פי נתוני חברת האשראי עולה, כי הנתבעת 3 גבתה מהמבוטח סכום ביטוח הגבוה מזה שהוסכם בין התובע לבין הנתבע 2 במועד קבלת הצעת הביטוח, כאשר בגין ביטוח מקיף גבתה הנתבעת סך של 7,276 ₪ בעוד שעל פי ההצעה הוסכם כי תיגבה פרמיה בסך 4,800 ₪.

עוד נטען, כי לא עלה בידי הנתבע 2 להוכיח שהסכום שצוין על גבי הצעת הביטוח (קרי סך 4,800 ₪) אינו סופי וכי הובהר שמדובר בסכום אשר חושב על בסיס הנחת העדר תביעות של 3 שנים בפוליסת רכב מקיף על שם התובע. לעניין זה נטען – כי הסוכן לא ציין בפני התובע ו/או בטופס ההצעה מה סכום הפרמיה אשר התובע יידרש לשלם במקרה שלא תינתן הנחת העדר תביעות ולבסוף נטען, כי התובע ערך את הביטוח הנדון אך ורק מאחר והאחרון הבטיח לו פרמיה זולה מזו שהוצעה לו.

אין בידי לקבל טענת התובעים לעניין זה וזאת, בנסיבות בהן נסתרה בעדותו של התובע עצמו.

כך, בחקירתו הנגדית העיד התובע לעניין זה בעמוד 15 :
"ש. מה הסכום שסיכמת איתו ?
ת. כ- 8,500 ₪ כשכולם ביקשו ממני 12,000 ₪.
...
ש. זה היה מחיר פיקס או מותנה במשהו ?
ת. הוא אמר שאביא את זכרון הדברים של אבי או אמי, .... לא זיכרון דברים, היעדר תביעות של אבי או אמי כי סוכן הביטוח ידע שזה הרכב הראשון שלי ואין לי מאיפה להביא לו היעדר תביעות שלי.
ש. הפוליסה על שמך ?
ת. כן.
...
ש. אבל גם אמך מבוטחת בפוליסה, מדוע לא הבאת היעדר תביעות שלה ?
ת. אני לא יודע למה. היא כאן ואפשר לשאול אותה. יכול להיות שהבאנו.
ש. בהצעה כתוב שהמחיר מותנה בהנחת היעדר תביעות ?
ת. יכול להיות כן. "

הנה כי כן, מעדותו של התובע יצאתי למדה, כי התובע אכן ידע שהסכום 4,800 ₪ כפוף להנחת העדר תביעות של המבוטח.

עוד אוסיף בהקשר הנדון, התובעים שניהם לא ידעו להסביר מדוע מצאו לנכון להמציא לנתבע 2 אישור בדבר העדר תביעות של האב, בעוד שמה שנתבקש מהם להמציא אישור העדר תביעות של המבוטחים.

זאת ועוד, אחרון דברים אציין, כי התנהלותם של התובעים בהקשר הנדון אינה התנהלות תקינה זאת משעה שאין חולק – כי ידעו על גביית התשלומים 'ביתר' לדידם, ברם לא מצאו לנכון לפנות ולבדוק מול הנתבע 2 מדוע הם מחויביים בסכומים מעבר למה שסוכם לטענתם.

מכל מקום, משאין חולק – כי לא עלה בידי התובעים להוכיח – שהומצא על ידם אישור הנחת העדר תביעות של התובעת ובהינתן שהובהר להם כי הסכום המוצע מותנה באמור, כלל לא ברור על מה טענתם בדבר גביית פרמיה גבוהה נסמכת.

מכל האמור, לא מצאתי לקבל את תביעתם של התובעים להשבת סכומי הפרמיה ששולמו ביתר ודין טענתם בהקשר הנדון להידחות. כפועל יוצא מהאמור הנני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2 ובהתאם נדחית בזאת אף ההודעה לצד שלישי אשר הוגשה כנגד הנתבעת בעילה זו.

סוף דבר ;

לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 71,073 ₪ (שווי הרכב בניכוי השתתפות עצמית ואשם תורם בשיעור 40%) בתוספת ריבית והצמדה כחוק ממועד האירוע ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף על הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עוה"ד בסך 15,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ (לרבות אגרת התביעה וכן שכ"ט השמאי בסך 234 ₪) הכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

משנדחתה התביעה כנגד הנתבע 2, הנני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע 2 בסך 7,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

לאחר ששקלתי החלטתי שלא לעשות צו להוצאות במסגרת הודעת צד ג'.

המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ה, 08 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נתנאל אזולאי
נתבע: מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: