ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חיים בן חיים נגד ראובן בן חיים :

לפני כבוד ה שופטת מרים אילני

תובעים

  1. חיים בן חיים
  2. בת חן בן חיים

נגד

נתבעים

  1. ראובן בן חיים
  2. יגאל שרעבי
  3. רחל שרעבי

נגד

צד ג' 1. יגאל שרעבי
2 . רחל שרעבי

פסק דין

עניינה של התובענה שלפניי בתביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו על פי הטענה עקב איחור בפינוי מושכר.

עיקרי העובדות

התובעים והנתבע 1 התקשרו בהסכם מכר מקרקעין, מיום 23.2.2011, לפיו התחייב הנתבע 1 למכור לאחיו ואשתו, הם התובעים, דירת מגורים ברחוב ברקת 43 הר שמואל, גבעת זאב ( להלן: הדירה, הסכם המכר). במועד שנקבע בהסכם המכר למסירת החזקה, הנתבעים 2 ו-3 החזיקו בדירה כשוכרים ( להלן: השוכרים). התובעים תובעים מאת הנתבע 1 את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם המכר, על שהפר לטענתם את ההסכם ולא מסר את החזקה בדירה במועד עליו הוסכם, ואת השוכרים על שלא פינו את הדירה במועד האמור. הנתבע 1 הגיש הודעת צד ג' כנגד השוכרים, בטענה כי ככל שיקבע כי הדירה נמסרה באיחור, הם אלה שגרמו לכך.

על פי הקבוע בסעיף 4 להסכם המכר, הנתבע 1 התחייב למסור לתובעים את החזקה בדירה לא יאוחר מיום 1.7.2011 ( להלן: מועד המסירה המוסכם), כשהדירה נקיה מכל חוב וזכות צד ג', ופנויה מכל אדם וחפץ.

עוד נקבע בסעיף 10 להסכם המכר, כי צד אשר יפר תנאי מתנאיו היסודיים של הסכם המכר, יחויב בפיצוי מוסכם בסך 100,000 ₪, ובסעיף 11 בו נקבע כי הפרת סעיף 4 הנ"ל, בדבר חובת המסירה במועד, מהווה הפרה יסודית.

הזכויות בדירה הועברו על שם התובעים במנהל מקרקעי ישראל בחודש מאי 2011, לאחר שהתובעים שילמו את מלוא התמורה עבורה ( ראו עמ' 7 שו' 29 ועמ' 12 שו' 6).

כפי שצוין לעיל, בעת חתימת הסכם המכר, הנתבעים 2 ו-3 החזיקו בדירה כשוכרים. שכירות זו החלה בהתאם להסכם שכירות מיום 12.5.09, שנחתם בין הנתבע 1 לבין השוכרים ( להלן: הסכם השכירות).

סעיף 3 להסכם השכירות קובע, כי תקופה השכירות תהיה לשנה אחת, קרי, עד ליום 13.5.10 ( בהסכם נכתב בטעות " עד ליום 13.6.2009" מ.א).

סעיף 14 להסכם השכירות דן באופציה להארכת תקופת השכירות והוא קובע כך:

"למוכר ניתנת בזאת אופציה להאריך הסכם זה לתקופת שכירות של ______ תקופות בנות 12 חודשים כל תקופה ובלבד שהודיע על כך בכתב למשכיר חודשיים לפני תום מועד השכירות. דמי השכירות יהיו כפי שסוכם בסעיף 4 ובאותם תנאי תשלום כפי שסוכם בסעיף 5 ... ". (הסעיף לא הושלם גם במקור. מ.א).

בנספח א' להסכם השכירות נכתב בכתב יד כי " החוזה הוא לשנה ובמידה ויימשך לשנה שלאחר מכן התשלום יהיה 6,500 ₪ לחודש והשוכר יהא רשאי לעזוב קודם סוף השנה בהתראה של חודשיים מראש".

לטענת התובעים, הנתבע 1 הפר הפרה יסודית את הסכם המכר עקב אי מסירת הנכס במועד המוסכם, שכן הדירה פונתה באיחור רב, של כ- 5 חודשים, ביום 31.12.2011 ( להלן: מועד הפינוי), ולאור זאת, הם עותרים לפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם המכר כמפורט לעיל. לטענתם, האיחור במסירת הדירה נגרם בשל סירובם של השוכרים לפנותה במועד שנקבע בהסכם השכירות, בניגוד למה שסוכם עמם בכתב ובעל-פה ובניגוד למצג שיצרו, ולכן הם תובעים גם את השוכרים כאחראים לנזק שנגרם להם בגין האיחור בפינוי הדירה.

הנתבע 1, כופר בטענות התובעים וטוען כי הוא לא הפר את הסכם המכר. הנתבע 1 טוען כי התובעים נהגו בנכס מנהג בעלים קודם לפינוי הדירה ופנו ישירות לשוכרים בדרישות לפינוי הנכס, ומשאלו לא צלחו, נקטו בהליכים משפטיים נגדם. מכאן יש ללמוד, לשיטתו, כי התובעים ידעו שהוא לא הגורם שעלול לגרום לסיכול אלא השוכרים ועל כן אין לחייבו בפיצוי התובעים.

עוד טוען הנתבע 1 כי מעולם לא נתן הסכמתו להארכת הסכם השכירות מעבר ליום 1.7.11, וכי יש לדחות את טענת השוכרים כי הוסכם ביניהם כי יישארו בדירה עד סיום בניית דירתם, מועד לא מוסכם, או עד סוף שנת 2011.

השוכרים טענו בכתב התביעה ( סעיף 6) כי בהתאם לסעיף 14 להסכם השכירות, הקובע אופציה להארכת הסכם השכירות בשנה נוספת, במהלך תקופת ההארכה הראשונה שהסתיימה ביום 13.5.11, הודיעו לנתבע 1 כי הם מעוניינים לממש את האופציה פעם נוספת ולהאריך את הסכם השכירות עד ליום 13.5.12, זאת מאחר וסברו כי עד למועד זה יסיימו לבנות את ביתם. בהמשך טענו כי הנתבע 1 הסכים להארכת השכירות עד לסוף שנת 2011 ( סעיף 16 לתצהיר הנתבע 2).

השאלות הטענות הכרעה

אין מחלוקת כי הסכם השכירות הוארך בשנה נוספת, עד ליום 13.5.11. אין גם מחלוקת כי אין תיעוד בכתב להארכת הסכם השכירות עד למועד האמור. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם הסכם השכירות הוארך מעבר למועד המסירה שנקבע בהסכם המכר (1.7.11) עד לסוף שנת 2011, כטענת השוכרים או שמא הסכם השכירות הוארך עד ליום 1.7.11 בלבד כטענת התובעים והנתבע 1.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים ביקרו בדירה מספר פעמים עובר לחתימת הסכם המכר ולאחריו, ופגשו במהלך ביקורים אלו את השוכרים. אין גם מחלוקת כי במהלך הביקורים הצדדים דיברו ביניהם על מועד סיום הבנייה של בית השוכרים. המחלוקת נוגעת לשאלה האם הצדדים דיברו ביניהם גם על מועד הפינוי ומהו המועד שעליו דיברו כמועד שבו תושלם בניית בית השוכרים. כפי שיפורט להלן, להכרעה בשאלה עובדתית זו השלכות הן לגבי טיב היחסים המשפטיים שנוצרו בין התובעים ובין השוכרים, הן לגבי המחלוקת בין התובעים והנתבע 1 ביחס לקיום הסכם המכר והן באשר למחלוקת בין הנתבע 1 ובין השוכרים בשאלה האם הסכם השכירות הוארך מעבר לחודש יולי 2011.

אין מחלוקת בין התובעים והנתבע 1 באשר למועד העברת הזכויות על שמם של התובעים , בחודש מאי 2011, לאחר שהועברה מלוא התמורה. אין גם מחלוקת כי השוכרים פינוי את הדירה לאחר מועד המסירה שנקבע בהסכם המכר וכי הנתבע 1 הציג בפני התובעים מצג ברור לפיו בהתאם לסיכום שלו עם השוכרים הם יפנו את הדירה לא יאוחר מחודש יולי 2011.

המחלוקת בין התובעים והנתבע 1 נוגעת לשאלה האם קמה לתובעים זכות לקבלת הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם בגין פער הזמנים בין מועד הפינוי בפועל ובין מועד המסירה הקבוע בהסכם המכר. במסגרת הדיון בשאלה זו תיבחן השאלה האם בנסיבות העניין יש לראות בהתנהלות הצדדים עובר לחתימת הסכם המכר ולאחריה, מסירת החזקה בדירה כמובנה בהסכם המכר, הגם שהשוכרים נותרו לדור בה עד לפינוי בפועל והאם התנהגות הצדדים שינתה בהסכמה את תנאי חוזה המכר המקורי בכל הנוגע למועד המסירה וטיבה .

המחלוקת הנוספת הטעונה הכרעה היא האם הסכם השכירות בין הנתבע 1 ובין השוכרים הוארך אל מעבר למועד המסירה שנקבע בהסכם המכר, הוא יום 1.7.11. כפי שצוין לעיל, אין חולק כי הסכם השכירות הוארך בשנה נוספת, עד ליום 13.5.11. אין גם מחלוקת באשר להעדר תיעוד בכתב להארכת הסכם השכירות עד למועד האמור. המחלוקת נוגעת לשאלה האם הסכם השכירות הוארך מעבר למועד האמור, בעל פה, כפי שהוא הוארך קודם לכן. ככל שתתקבל גרסת השוכרים ויקבע כי הסכם השכירות הוארך על ידי הנתבע 1 הרי שהמצג, שאין חולק שהוצג על ידו לתובעים, היה שונה ויהא עליו לפצות על התובעים על נזקים שנגרמו להם כתוצאה מאי פינוי הדירה בחודש יולי 2011. ככל שתתקבל גרסת הנתבע 1 לפיה הסכם השכירות לא הוארך, הרי המצג שהציג כלפי התובעים היה נכון, והסכם השכירות לא הוארך, ולכן יש להטיל את האחריות לאי פינוי הדירה עד יולי 2011, על השוכרים בלבד. בנסיבות אלו האחריות תוטל על התובעים משום שהפרו את הסכם השכירות כלפי התובעים שנכנסו לנעלי הנתבע 1. כמו-כן, יש לבחון מהו המצג שהציגו השוכרים כלפי התובעים והאם יש בו כדי להטיל עליהם אחריות לנזקי התובעים.

האם הנתבע 1 מסר את החזקה בדירה במועד שהוסכם

בחינת השתלשלות העניינים מלמדת כי התובעים והנתבע 1 היו מודעים היטב להימצאותם של השוכרים בדירה עובר לחתימת ההסכם. התובעים ביקרו בדירה לפני חתימת הסכם המכר ופגשו את השוכרים ( ראו עמ' 7 שו' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 12.6.2014) ואף ראו את הסכם השכירות עליו חתמו הנתבע 1 והשוכרים ( עמ' 7 שו' 5).

הסכם המכר אמנם שותק באשר להימצאותם של השוכרים במקום ואולם, הוא כולל הוראה מפורשת לפיה על המוכר למסור את הנכס כשהוא " נקי וחופשי מכל חוב... כשהוא פנוי מכל אדם או זכות כלשהיא לטובת צד ג'", ואין חולק כי בעת החתימה על הסכם המכר הצדדים נתנו דעתם למועדים הקבועים בהסכם השכירות. התובעים והנתבע 1 ציינו בעדויותיהם, כי חודש יולי 2011 נקבע כמועד המסירה, לאחר שנתנו דעתם להסכם השכירות לפיו תקופת השכירות תסתיים בחודש מאי 2011 והעניקו מספר שבועות נוספים על מנת לסייע לשוכרים ( עמ' 9 שו' 21, עמ' 26 שו' 7). בהקשר זה יוער, כי לדירה צמודה יחידת דיור שהייתה מושכרת לאדם בשם אדלר ולגביה הצדדים לא טוענים כי היה על הנתבע 1 לפנותה ביום 1.7.11, ולכן ניתן היה לפרש את הסכם המכר כך שהוא אינו כולל פינוי השוכרים אלא קבלת דמי השכירות בדומה להסדר לגבי אדלר. אולם שהצדדים אינם טוענים זאת, אלא הם מסכימים כי בהסכם המכר המקורי, כוונת הצדדים הייתה לפינוי בפועל של השוכרים, להבדיל מן ההסדר לגבי אדלר, עד לחודש יולי 2011.

יחד עם זאת, על קביעתי באשר לכוונת הצדדים להסכם המכר, בעת החתימה עליו, הגעתי למסקנה כי התנהגות הצדדים לאחר חתימתו מלמדת, כי זנחו כוונה זו ולמעשה שינו את הסכם המכר בנקודה זו. להלן נימוקיי למסקנתי זו.

כפי שעולה מן העדויות, הבעלות בדירה והתמורה בגינה שולמה כחודשיים ימים קודם למועד המסירה הקבוע בהסכם המכר, (עמ' 7 שו' 30). זאת, בשונה מן הקבוע בהסכם המכר לפיו התובעים היו אמורים לשלם את מרבית התמורה עד ליום 10.6.11 ואת יתרת התמורה בסך 50,000 ₪ עד מועד מסירת החזקה ( סעיף 5 להסכם המכר). משהקדימו הצדדים את תשלום יתרת התמורה לחודש מאי, ממילא הוקדמה בפועל המסירה במובנה המשפטי, הגם שהשוכרים טרם פינו את הדירה. ראיה לכך ניתן למצוא מן העובדה שממועד תשלום מלא התמורה, בחודש מאי, התובעים היו זכאים לדמי השכירות בגין הדירה ( עמ' 7 שו' 30 ועמ' 12 שו' 6), זאת להבדיל מן התמורה לגבי יחידת הדיור שבה התגורר אדלר ואשר לגביה, נותרה הסכמת הצדדים בהתאם להסכם המכר המקורי לפיה רק החל מחודש יולי 2011, ישולמו דמי השכירות לתובעים ( ראו עמ' 19 שו' 17).

למסקנה אליה הגעתי לפיה הצדדים שינו את הסכם המכר בכל הנוגע לפינוי הפיזי של השוכרים ניתן להגיע גם לנוכח התנהלות התובעת שציינה בעדותה ( עמ' 7 שו' 17) כי היא הציעה לנתבעת 3 להישאר בדירה עד יולי (2011) " הצענו להם שמבחינתנו אין לנו בעיה שיעזבו ביולי", ומכאן שראתה עצמה כלפי השוכרים, כבעלים של הנכס. ואכן, בהמשך היא העידה במפורש כי מן המועד שבו שולמה מלוא התמורה והועברה הבעלות " נכנסנו לנעלי המוכר" (ראו עמ' 7 שו' 30), ולאורך כל סיכומי התובעים, כמו גם סיכומי התשובה מטעמם, התובעים שבים וטוענים כי הוסכם בינם ובין השוכרים על פינוי הדירה ביולי 2015 ( ראו סעיף 7 לסיכומי הנתבעים, סעיף 3 לסיכומי התשובה) ומכאן שראו עצמם כבעלי הזכויות בדירה בכל הנוגע ליחסים עם השוכרים.

לכל אלה יש להוסיף את הטענה שהעלה הנתבע 1 בסיכומיו לפיה, יש לראות בהתנהלות התובעים כלפי השוכרים בכל הנוגע לתביעת הפינוי שקדמה לתביעה זו, ביטוי לכך שהתובעים ראו עצמם אחראים לפינוי הנכס. על פי הטענה, עצם העובדה שהתובעים לא פנו בתחילת הדרך אל הנתבע 1 בתביעה לפנות את השוכרים אלא תבעו את השוכרים, מעידה כי התובעים ראו עצמם אחראים לפינוי הדירה. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות את טענת התובעת 1 ( ראו עמ' 8 שו' 1 -5) כי פעלו כך לשם הקטנת נזקם מבלי לגרוע לגישתם, מאחריותו של הנתבע 1 לפינוי השוכרים, אך עובדה זו לצד יתר הראיות שפרטו לעיל מחזקת את המסקנה כי הצדדים לא ראו בנתבע 1 אחראי על פי הסכם המכר, לפינוי השוכרים.

בנסיבות אלה יש לראות במועד העברת הזכויות ותשלום מלא התמורה, את מועד המסירה מן הבחינה המשפטית ויש לראות בנתבע 1 כמי שקיים את חיובו להעביר את הזכויות נקיות מכל אדם וזכות צד ג' , במועד שנקבע בהסכם.

המסקנה מן האמור לעיל היא כי התביעה לקבלת הפיצוי המוסכם נדחית.

האם ניתנה לשוכרים הזכות להמשיך לגור בדירה לאחר ה- 1.7.11

התובעים טוענים כי יש לדחות את טענת השוכרים לפיה הוסכם בינם לבין הנתבע 1 על הארכת הסכם השכירות בעל-פה, זאת בין היתר מן הטעם שבהסכם השכירות נקבע במפורש כי הארכת השכירות תעשה בכתב בלבד, וכן משום שיש להעדיף את הראיה הכתובה והחתומה על פני הסכמה שניתנה לכאורה בעל-פה.

כמו-כן נטען כי לא סביר שהנתבע 1 יסכים להארכת חוזה שכירות כאשר במקביל הוא מנסה למכור את הנכס, והעובדה שהנכס לא פנוי עלולה להרתיע קונים פוטנציאלים.

אין בידי לקבל טענות אלו. ההתנהלות בין הנתבע 1 ובין השוכרים מלמדת כי מתום שנת השכירות הראשונה הם התנהלו בעל פה תוך שהם רוחשים כבוד ואמון זה לזה. כפי שצוין לעיל, אין חולק כי הארכת ההסכם בשנה הראשונה נעשתה בעל פה, על אף שבהסכם השכירות כתוב שהדבר יהיה בכתב. הנתבע 1 הסביר והעיד כי " ביננו היתה סמיכות דעת שזה אפשרי שהוא לא חייב לשלוח לי מכתב אלא להודיע לי בעל פה". בנסיבות אלו, ברי כי אין בטענות כי הארכת ההסכם לא נעשתה בכתב כשלעצמה כדי לפגום בהסכמות בין הצדדים ככל שהיו.

גם בטענה כי לא סביר להאריך את חוזה השכירות ובמקביל לפעול למכירת הדירה אין כדי להועיל לתובעים. אין להוציא מכלל אפשרות מתווה כלכלי לפיו דירה תימכר על שוכריה תוך שהבעלים החדשים נכנסים לנעלי המוכרים, כפי שאכן היה במקרה דנן לפחות לגבי החודשים מאי ויוני 2011, וכפי שהיה לגבי היחידה המושכרת לאדלר.

נותר אם כן לדון בשאלה האם התנהלות הצדדים בעל פה יצרה התחייבות או מצג באשר לזכותם של השוכרים להמשיך להתגורר בדירה מעבר לחודש יולי 2011?

התובעים שעדותם הייתה מהימנה, קוהרנטית וללא סתירות, העידו כי עובר לחתימת הסכם המכר, בעת שהגיעו לבדוק את הדירה בחודש נובמבר 2010, הנתבעת 3 ציינה בפניהם כי הם מתכוונים לפנות את הדירה בפסח הקרוב, היינו בסביבות חודש אפריל 2011 ( עמ' 7 שו' 1 וכן עמ' 11 שו' 11). בהמשך העיד התובע כי בתאריך 5.6.2011, כאשר ביקר שוב בדירה עם השמאי, הנתבעת 3 חזרה ואמרה כי היא מתכוונת לפנות את הדירה עד לחודש יולי 2011 וכי היא אף ציינה כי כבר הזמינו את המטבח. הנתבעת 3 הכחישה דברים אלו בעדותה ואמרה כי נושא הפינוי כלל לא עלה בשיחות בין הצדדים- "ש. בכל הפעמים שהגיעו חיים ובת חן לדירה לא דובר כלל על מועד הפינוי של הדירה? ת. לא". בהמשך ציינה- "היא [ התובעת] אמרה לי ' מתי את אמורה לסיים את בניית הבית' והשבתי ' תקופת הזמן שלנו, סוף 2011' " ( עמ' 56 שו' 3), אלא שעדותה אינה מהימנה עלי כלל.

ראשית, נמוכה הסבירות כי קונים פוטנציאלים הבאים לבחון דירה לקנייה ופוגשים בדירה את השוכרים, לא מבררים עימם את מועד פינוי הדירה, במיוחד כאשר הנתבעת 3 מודה כי נושא סיום הבנייה עלה בשיחה. שנית, גרסת הנתבעת 3 בכל הנוגע לסיום מועד הבנייה אינה מתיישבת עם עדותו של בעלה, הנתבע 2, לפיה הוא ציין באוקטובר, נובמבר 2011, בפני הנתבע 1 כי הוא מעריך שיוכל לפנות את הדירה בפסח שנת 2011 ( עמ' 47 שו' 20). שלישית, עדות זו סותרת עדות אחרת שמסרה בהליך קודם שהתנהל בין הצדדים לפינוי המושכר ( ת.א 32456-07-11) בו ציינה בסעיף 8 לתצהיר " אני ציינתי בפני התובעים כי אנו מצויים בהליך בנייה של ביתנו באותה שכונה וכי עד לחג הפסח בכוונתנו לעבור לביתנו. אציין כי חג הפסח הכוונה לשנת 2012 ". ורביעית, עדותם של התובעים מתיישבת היטב עם השתלשלות העניינים מאז פגישותיהם עם הנתבעת 3 בדירה ועד למצוקה שנקלעו אליה עקב האיחור בפינוי הדירה. אפרט.

כפי שעולה מעדותם של התובעים ( סעיף 18 לתצהיר התובע, סעיף 9 לתצהיר התובעת), עובר לחתימת הסכם המכר, הם גרו בדירה שכורה במבשרת ציון. בהתאם לתנאי אותה השכירות, היה עליהם להודיע 60 ימים מראש על רצונם לסיים את השכירות. בשל ההתחייבות והמצג שהוצג על ידי הנתבע 1 והשוכרים באשר למועד שבו יפנו השוכרים את הדירה, התובעים הודיעו למשכיר בתחילת חודש יוני על סיום השכירות. הדעת נותנת כי לו הנתבעת 3 אכן הייתה מציינת בפני התובעים, כפי שהיא טוענת, כי בכוונתה לסיים את השכירות בתום שנת 2011, או בפסח 2012, התובעים לא היו מזדרזים לסיים את השכירות במבשרת ציון ומעמידים את משפחתם ברוכת הילדים בפני שוקת שבורה, לא קורת גג.

לו הנתבעת 3 לא הייתה מכחישה כי הצדדים דיברו על מועד הפינוי, ולו היא לא הייתה מציינת כי דיברה עם התובעת על סיום הבנייה בסוף שנת 2011, יתכן וניתן היה לפרש את התנהלות התובעים כחוסר הבנה וחוסר זהירות בכך שסמכו על דברי הנתבע 1 ועל הסכם השכירות הכתוב ולא ביררו את מצב הדברים לאשורם. ואולם, משהנתבעת 3 לא טוענת כי מועד סיום הבנייה לא הוזכר בין הצדדים אלא להיפך, היא מאשרת כי מועד סיום הבנייה עלה גם עלה בשיחות בינה ובין התובעים אלא שהיא מציינת מועד אחר מזה שהם טוענים, ולנוכח גרסתה הגורפת לפיה נושא פינוי הדירה כלל לא עלה בשיחות, אני מתקשה להאמין לגרסתה, במיוחד לנוכח השתלשלות העניינים שתוארה לעיל בנוגע להתנהלות התובעים מול המשכיר במבשרת ציון.

חיזוק לגרסת התובעים ניתן למצוא בהסכם המכר, קודם לשינויו בהתנהגות, בו נקבע בין התובעים ובין הנתבע 1 כי החזקה תימסר לתובעים ביום 1.7.11, כחודש וחצי לאחר סיום תקופת השכירות בתוספת מימוש האופציה לשנה ( עד לחודש מאי 2011).

זאת ועוד, הנתבע 1 שאתו חתמו השוכרים על הסכם השכירות, מכחיש מכל וכל את טענת השוכרים לפיה סוכם עמו על הארכת הסכם השכירות מעבר לחודש יולי 2011 וגם עדותו מהימנה עלי. יוער בהקשר זה, כי נתתי דעתי לאינטרס שיש לנתבע 1 בתוצאות ההליך, הן בשל המצג שהציג כלפי התובעים והן לנוכח קשרי המשפחה, ואף על פי כן מצאתי את עדותו אמינה וקוהרנטית והיא מתיישבת היטב עם ראיות נוספות כפי שיפורט להלן.

הנתבע 1 והנתבע 2 מסכימים כי קיימו ביניהם שיחה בסביבות חודש אוקטובר, נובמבר 2011, בה נדונו לוחות הזמנים לסיום בניית דירת השוכרים, אלא שפרטי השיחה שנויים במחלוקת. הנתבע 2 מתאר כי באותה שיחה ציין בפני הנתבע 1 כי הוא עומד לסיים את בניית ביתו בפסח ( אפריל), 2011 וכי הנתבע 1 הביע דעתו כי מדובר בהערכה אופטימית ולכן הם סיכמו על פינוי בסוף 2011 ( עמ' 47 שו' 23). הנתבע 1 אינו מכחיש כי היה ער לעיכובים שהיו לשוכרים בבניה ( עמ' 26 שו' 25), ואולם הוא מציין כי בשום שלב הוא לא חשב שהעיכוב יגיע אל מעבר ליולי 2011 ( עמ' 30 שו' 29) ואף התפלא שהבנייה לא הסתיימה עד לאותו מועד.

במחלוקת בין הגרסאות מצאתי להעדיף את גרסתו של הנתבע 1. ראשית, השוכרים טוענים להארכת הסכם השכירות בעל פה, ואולם הם לא הביאו כל תמיכה חיצונית לגרסתם. שנית, התיעוד שהוגש על ידי השוכרים בכל הנוגע להתקדמות הבנייה מגלה כי כבר בינואר 2011 הוזמנו חלונות האלומיניום, בפברואר 2011 הוזמנה דלת פלדלת, כשמועד האספקה נקבע ל- 40 ימי עבודה, ובתאריך 8.5.2011 הוזמנה תוספת לארונות מטבח ולכן ברור כי ארונות המטבח, להבדיל מן התוספת, הוזמנו קודם לתאריך הנ"ל ( עובדה המתיישבת עם עדות התובע באשר להצהרות הנתבעת 3 ( ראו עמ' 11 שו' 11). בנסיבות אלו, ניתן בהחלט להבין את הערכתו של הנתבע 2 בסביבות חודש אוקטובר- נובמבר 2010, כי הוא יסיים אתה הבנייה באפריל 2011, ואין כל סיבה להניח כי הנתבע 1 יעריך כי הבניה תסתיים בסוף שנת 2011. אמנם נכון הוא כטענת השוכרים כי חלק מן ההזמנות בוצעו רק בחודש מאי 2011 ( כלים סניטריים וכיוצ"ב), ואולם בכך אין כדי לסתור את גרסת התובעים שכן ברי כי בשלב מסוים אכן הייתה האטה בבניה בניגוד לצפיות, שאם לא כן השוכרים היו מפנים את הדירה במועד שסוכם, היינו ביולי 2011. שלישית, הנתבע 2 ציין בתצהירו ( סעיף 7), כי ביקש להאריך את הסכם השכירות בשנה שלמה, עד למאי 2012, אלא שעדות זו אינה מתיישבת עם העדות שלו עצמו לפיה הצדדים הסכימו על הארכת השכירות עד לסוף שנת 2011, וההסבר שנתן לפיהם הוא מצדו ביקש להאריך בשנה שלמה אך הסיכום היה לסוף יולי 2011, ( עמ' 47 שו' 27) נראה קלוש במיוחד לנוכח המתואר במכתב של ב"כ עו"ד סלע בו נטען כלפי הנתבע 1 כי " כמוסכם וכפי שהתחייבת למרשי הם יגורו בדירה עד לסיום בניית ביתם כשהצפי הוא עד חג הפסח שנה הבאה" (נספח ג' לכתב התביעה). גם ההיגיון הכלכלי להארכת השכירות עד מאי 2012 אינו ברור שכן, הנתבע 2 הודה בחקירתו כי הוא לא העריך שסיום הבנייה יתעכב עד למאי 2012, וההסבר שנתן בעניין זה, כאילו הסכים לשלם חמישה חודשי שכירות נוספים " כדי שיהיה נוח לאשתי" (עמ' 48 שו' 17), נראה קלוש. מסקנת הדברים היא, כי גרסת השוכרים מעלה תהיות ומכל מקום היא אינה נתמכת בראיות חיצוניות ולכן אין בידי להעדיפה על גרסת הנתבע 1, שנתמכת בעדויות התובעים שנמצאו מהימנות עלי כפי שפרטתי לעיל, וכן נתמכת במועד שנקבע בהסכם המכר לפינוי הדירה ובהתנהלות התובעים בכל הנוגע לסיום השכירות במבשרת ציון. רביעית, בין הנתבע 1 ובין בני זוג בשם גילקרוב נחתם הסכם מכר בקשר לדירה. ההסכם נחתם קודם למכירת הדירה לתובעים, ביום 18.8.2010 ובוטל זמן קצר לאחר מכן. הצדדים טענו רבות לגבי נסיבות כריתתו והאם השוכרים ידעו על קיומו, אך אף לא אחד מן הצדדים טרח להזמין את בני הזוג לעדות ולכן לא ניתן להסיק מסקנות בעניין זה לענייננו. עם זאת, העובדה שהמועד שנקבע בהסכם עם גילקרוב נקבע ליום 1.6.2011, מחזקת את גרסת הנתבע 1 לפיה הוא מעולם לא האריך את הסכם השכירות מעבר לשנת האופציה הראשונה, היינו עד למאי 2011, וכי התקופה הנוספת עד ליולי 2011 ניתנה מתוך רצון טוב ותיאום בין כל הצדדים להליך זה.

השוכרים טוענים כי נמצאו סתירות בגרסת הנתבע 1 ולכן אין לקבל את גרסתו. לטענתם, הנתבע 1 טען טענות סותרות בכל הנוגע ליוזמה להאריך את הסכם השכירות מחודש מאי 2011 לחודש יולי 2011. כך בעוד שבמכתב ששלח לעו"ד סלע טען כי השוכרים ביקשו מאת הקונים להאריך את הסכם השכירות עד ליום 1.7.11 ( נספח ג' לתצהירו), בעדותו הוא מציין " זו הייתה החלטה שלי ורק שלי" (עמ' 26 שו' 7) ובתצהיר הוא מציין כי הוא זה שנענה לבקשת השוכרים ( סעיף 9 לתצהיר). בנוסף טוענים השוכרים לסתירה בין עדותו של הנתבע 1 ובין עדותם של התובעים בכל הנוגע ליוזמה להאריך את תקופת השכירות מחודש מאי 2011 לחודש יולי 2011. בעוד שהתובעת מציינת כי היא זו שהציעה לנתבעת 3 להישאר בדירה עד יולי 2011 ( עמ' 7 שו' 17) בהמשך היא אומרת " זה טוב ליבו של ראובן הוא אמר ואנחנו הסכמנו" (עמ' 9 שו' 20-22).

גם אם ישנם אי אילו דיוקים באשר למקור היוזמה להארכת השכירות מחודש מאי ועד לחודש יולי 2011, הם נובעים מכך שההסכמה להארכת השכירות למספר שבועות, נעשתה מתוך רצון טוב של כל הצדדים וכפי שהעיד הנתבע 1- " זה היה בדיבור משותף...דובר על ערב פסח ואני מתוך רצון טוב שלא יהיה את הלחץ ולאח שלי זה לא היה משנה" (עמ' 30 שו' 25).

השוכרים טוענים כי יש חיזוק לגרסתם בעובדה ששילמו כבר בחודש פברואר 2011 את דמי השכירות עבור חודש יוני 2011, ומכאן שלא יכול להיות שדיברו על פינוי בפסח ( אפריל 2011) אלא התכוונו להישאר מעבר לכך. אלא שתשלום דמי שכירות בגין הדירה עד לחודש יוני 2011, בחודש פברואר 2011, מתיישב דווקא עם גרסת התובעים לפיה מועד השכירות הוארך בהבנה משותפת בין כל הצדדים להליך זה, עד לחודש יולי 2011, כבר בחודש פברואר 2011, בעת החתימה על הסכם המכר.

טענה נוספת אותה מעלים השוכרים היא כי לא סביר שהנתבעים היו מעמידים את משפחתם, ברוכת ילדים אף היא, מפני סכנת פינוי בטרם עת ולכן ברור מהתנהלותם כי סוכם בין הצדדים כי הפינוי יהיה רק בסוף שנת 2011. אכן, טענה זו ראויה להתייחסות מיוחדת, שכן התרשמתי מזוג נורמטיבי, שלא הפר את הסכם השכירות מתוך זדון ואי אכפתיות, ובוודאי שלא היו מסכנים את משפחתם בפינוי בטרם עת. אלא שהעיכובים שנוצרו לקראת סופה של הבנייה כנראה לא נצפו על ידם, והם לא השכילו להיערך בהתאם. אני מבינה לליבם של השוכרים ואולם לנוכח הראיות שנבחנו לעיל, אין מנוס מן המסקנה כי לא הוכח שחוזה השכירות הוארך אל מעבר לחודש יולי 2011, ולעומת זאת הוכח כי השוכרים התחייבו ויצרו מצג לפיו הם יפנו הדירה עד לחודש יולי 2011.

לסיום מציינים השוכרים כי יש לראות בעדות של מר אילן ממונוב חיזוק לטענתם לפיה הובטח להם על ידי הנתבע 1 כי לא יפונו בטרם יסיימו את בניית דירתם. אלא שאף אם אאמין לדבריו אין בהם כדי ללמד על מצב הדברים בחודש פברואר 2011, בעת שהתובעים חתמו על הסכם המכר. עדותו של ממונוב נוגעת למצב הדברים במהלך שנת 2010, העד לא טרח לזכור באיזה חודש מדובר ( עמ' 54 שו' 16) , וברור כי ככל שהבנייה התקדמה, לא הייתה כל מניעה להגיע להבנות שונות עם קונים אחרים כפי שהיה במקרה דנן.

גם בעדותו של מר חגי חיות שהעיד דברים דומים לא מצאתי כדי לתמוך בגרסת השוכרים. מר חיות הצהיר בסעיף 5 לתצהירו כי הנתבע 1 הצהיר בפניו כי המועד המוערך לסיום בניית בית השוכרים הוא פסח ( אפריל) שנת 2012, אלא שאפילו השוכרים אינם טוענים זאת ( בהליך שבפניי, להבדיל מטענתם בהליך הקודם) ולכן איני נותנת אמון בדבריו.

המסקנה לפיכך היא, כי השוכרים הפרו את התחייבותם כלפי התובעים הן באופן ישיר לנוכח ההתחייבות והמצג שיצרו, והן כבאים בנעליו של הנתבע 1 כמשכירים. כתוצאה מכך עומדת לתובעים הזכות לקבלת פיצוי על הנזק שנגרם להם בגין האיחור בפינוי המושכר.

הנזק

כפי שצוין לעיל, הנתבעים פינו את הדירה בסוף שנת 2011. מאז הפינוי ועד כניסתם של התובעים לדירה, בחודש יולי 2012, הדירה נותרה פנויה. התובעים טוענים כי על הנתבעים לפצותם בגין דמי השכירות שהפסידו בזמן שהנכס היה פנוי. לטענתם הם ניסו להשכיר את הדירה ואולם כיוון שמדובר בדירה גדולה, והשכירות הייתה לתקופה קצרה של שישה חודשים, הם לא הצליחו להשכיר את הדירה למרות ניסיונותיהם להקטין את הנזק. עוד טוענים התובעים, כי החל מחודש ינואר 2012 היה על התובעים לשלם שכר דירה ראוי בשווי של 8,000 ₪ ולא 6,500 ₪ כפי שנקבע בהתאם השכירות כיוון שמחירי השכירות עלו. את טענתם זו הם משתיתים על מידע שנמסר להם לטענתם ממתווכים באזור ( עמ' 20 שו' 18). לכן, התובעים דורשים פיצוי של 1,500 ₪ בגין ההפרש בין שכר הדירה ששולם ושכר הדירה ראוי בגין ששת החודשים מחודש יולי 2011 ועד חודש דצמבר 2011, וכן פיצוי של 8,000 ₪ כפול 6 בגין החודשים בהן הדירה הייתה ריקה. (יצוין כי בכתב התביעה טענו התובעים לפיצוי בגין אי תשלום דמי שכירות לחודש דצמבר 2011 ואולם זנחו תביעה זו בסיכומים).

אני מאמינה לגרסת התובעים לפיה הם ניסו להשכיר את הדירה אך ללא הצליח. מדובר בדיר גדולה המתאימה בעיקר למשפחות ברוכות ילדים. בנסיבות אלו קיים קושי מיוחד למצוא שוכרים לתקופה קצרה של שישה חודשים, במיוחד כאשר מדובר באמצע שנת לימודים.

הגב' אולגה כהן, עדה מטעם השוכרים אישרה כי ראתה מודעה באתר האינטרנט " יד 2" בקשר להשכרת הדירה במועדים הרלוונטיים ובכך יש כדי לתמוך בגרסת התובעים כי פעלו להשכרת ביתם. אמנם הגב' כהן טענה כי היא רצתה לשכור את הדירה לתקופה של 6 חודשים והתובע התחמק ממנה ואולם לנוכח עדותה לפיה דירתה הייתה בשיפוצים ולכן הייתה צריכה לשכור דירה לתקופה קצרה ( עמ' 42 שו' 18) אין להתפלא על כך שהתובע נרתע מלהשכיר לה את דירתו בנסיבות אלו. זאת לצד התהיות שעלו בחקירת העדה בנוגע למועדים שבהם התעניינה ברכישת הדירה ( כאשר זו נמכרה מספר חודשים לפני כן), הביאוני למסקנה כי אין בעדותה כדי לפגום בגרסת התובעים באשר לניסיונותיהם להקטנת הנזק.

עם זאת אינני מקבלת את טענות התובעים בקשר לדמי השכירות ראויים בשיעור של 8,000 ₪. הצדדים לא הביאו כל תמיכה לסברתם והעובדה שדמי השכירות לדייר שהחליף את אדלר כמעט ולא השתנו ( עמ' 16 שו' 32; עמ' 17 שו' 2), מחזקת את המסקנה כי לא הוכחה הטענה לעליית דמי השכירות.

באשר לדרישת התובעים לשלם להם דמי שכירות בסך של 6,500 ₪ בגין ששת החודשים בהם הדירה הייתה ריקה, השוכרים טוענים כי לנוכח העובדה שהתובעים התכוונו לגור בדירה ולא להשכיר אותה, הרי שהנזק שנגרם להם בפועל הוא דמי השכירות ששילמו עבור הדירה ששכרו בכוכב יעקב בסך של 3,500 ₪ לחודש בלבד.

התובעים טוענים מנגד כי הם זכאים לפיצוי על בסיס הפוטנציאל של הנכס שבבעלותם ללא קשר לרמת הדיור שבחרו כתחליף עד לפינוי דירתם.

אף אם אקבל את הטענה לפיה הנזק הממוני הטהור בקשר לדמי השכירות אינו עולה על דמי השכירות ששולמו על הדירה בכוכב יעקב, לא ניתן להתעלם מן הפער בדמי השכירות המגיעים בגין הדירה ובין דמי השכירות ששולמו עבור הדירה בכוכב יעקב. פער זה משקף את אבדן ההנאה, מדירה שערכה רב יותר, וכפועל יוצא את הירידה ברמת החיים את הטרחה ואת חוסר הנוחות שנגרמה לתובעים כתוצאה מן המעבר לדירה שערכה נמוך יותר והמרחק בינה ובין מרכז חייהם גדול יותר. לפער בין שווי הדירות יש ליתן את הדעת בעת שבוחנים את הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעים. בהקשר זה יוער כי מן הבחינה הכלכלית הטהורה ניתן לומר כי במהלך ששת החודשים מחודש יולי 2011 ועד חודש דצבמר 2011, בהם שולמו לתובעים דמי השכירות בשיעור של 6,500 ₪ בגין הדירה, והתובעים שילמו דמי שכירות בגובה 3,500 ₪ בלבד בגין הדירה בכוכב יעקב, התובעים " הרוויחו", 3,000 ₪ בכל חודש, ואף על פי כן ברי כי אין זה מוצדק לקזז סכום זה מסכום הפיצוי המגיע לתובעים, בהיותו מגלם כאמור את הפער בין רמת הדיור, ואין ליתן לשוכרים כל יתרון מכך שהתובעים נאלצו לרדת ברמת החיים, בצר להם, ובהעדר חלופה זמינה אחרת. מאותה הסיבה יש ליתן לתובעים פיצוי דומה גם בתקופה שבו הדירה היתה ריקה.

לבד מן הנזק שנגרם לתובעים מעצם העובדה שגרו בחלופה זולה מדירתם, נגרמה לתובעים עגמת נפש נוספת מכך שתכננו לעבור לביתם שבגבעת זאב בחודש יולי 2011, ונאלצו ברגע האחרון, בלחץ של זמן, למצוא מקום מגורים למשפחה בת 10 נפשות. התובע העיד כי ניסה למצוא דירה במבשרת ציון, שם דר עד לאותו מועד ( בשכירות), אלא שלא מצא בית ראוי במחיר סביר ולכן נאלץ לשכור דירה ביישוב כוכב יעקב ( עמ' 16 שו' 12), דבר שהצריך להעביר את הילדים למוסדות לימוד חדשים וכן האריך את הדרך למקום העבודה של התובע בחצי שעה לכל כיוון ( עמ' 13 שו' 10). התובעת מתארת בתצהירה את הקושי בהעברת הילדים, שחלקם בגיל ההתבגרות, לחברה חדשה ואת הקשיים בלימודים כתוצאה ממעבר לבתי ספר אחרים ( סעיף 12 לתצהיר התובעת). בהקשר זה יצוין, כי התובע פירט בעדותו כי בעת שגרו במבשרת ציון, הילדים למדו בבתי ספר בירושלים והכוונה הייתה כי הם ימשיכו ללמוד באותם המוסדות בירושלים, גם כאשר יעברו לגור בגבעת זאב שכן המרחק מגבעת זאב למוסדות הלימוד בירושלים אף קטן מן המרחק מירושלים למבשרת ציון ( עמ' 21 שו' 4-6). אלא שלנוכח המעבר שנכפה עליהם כתוצאה מהתנהלות השוכרים, למקום שהוא מרוחק יותר למוסדות הלימוד , הם נאלצו להעבירם לבתי ספר אחרים.

לכל האמור יש להוסיף את עגמת הנפש מעצם דחיית כניסתם של התובעים לדירה בבעלותם, לאחר שנים רבות של דיירות בשכירות ותקווה להגיע סוף סוף אל המנוחה והנחלה.

בשים לב לכל האמור, מצאתי לפסוק לתובעים פיצוי בסך 45,000 ₪. סכום זה כולל את הפיצוי בגין הנזק הממוני הטהור ( דמי השכירות ששולמו עבור הדירה בכוכב יעקב (3,500 X6 בתוספת ריבית והצמדה מחודש מרץ 2012) , את הפיצוי בגין הנזק המגולם בפער בשווי הדירות כפי שתואר לעיל , וכן את הפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לכל אחד ואחד מעשרת בני המשפחה בנפרד, ולמשפחה בכללותה בשל המעבר לבתי ספר אחרים, לחברה אחרת, המרחק ממקום העבודה של התובע ודחיית ההנאה מן נכס בבעלותם, על כל המשתמע מכך.

בנוסף, יש לפצות את התובעים בגין ההוצאות בהתאם לקבלות שהוגשו כדלקמן: עבור ההובלה: 6,000 ₪; עבור ניקיון והדברה : 2,400 ₪; עבור הרישום לקרן הפיתוח של כוכב יעקב: 1,000 ₪. כל הסכומים המפורטים בסעיף זה ישולמו בתוספת ריבית והצמדה ממועד תשלומו של כל תשלום ותשלום ועד היום.

התובעים לא הציגו ראיות לתשלום הארנונה עבור החודשים בהם הדירה הייתה ריקה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי הם היו פטורים מתשלום הארנונה לו דאגו לסיווג הדירה כנכס ריק, ולכן תביעתם בעניין זה נדחית.

סוף דבר, התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית וכפועל יוצא נדחית גם ההודעה לצד ג'.

התביעה כנגד השוכרים מתקבלת והשוכרים ישלמו לתובעים את הסכומים שנפסקו לעיל.

בשים לב לנסיבות העניין, ומשהיחסים בין הצדדים התערערו בשל מצוקה אליה נקלעו כל הצדדים, אני מוצאת לפסוק הוצאות על הצד הנמוך. לפיכך, אני פוסקת כי התובעים ישלמו לנתבע 1 שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪. הנתבע 1 ישלם לשוכרים שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪, והשוכרים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 9,000 ₪.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ה, 01 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: חיים בן חיים
נתבע: ראובן בן חיים
שופט :
עורכי דין: