ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון המנוחה רות נניקשוילי ז"ל נגד עמל ירושלים :

בפני כבוד השופט אברהם רובין, סגן הנשיא

התובעים

1.עזבון המנוחה רות נניקשוילי ז"ל
2.אירמה ניר ת.ז. XXXXX782

נגד

הנתבעת

עמל ירושלים - הוד אדומים בע"מ

פסק דין

כללי
זוהי תביעת עזבונה של המנוחה רות נניקשווילי ז"ל, אשר נפטרה ביום 10/01/12 בבית האבות הסיעודי שמפעילה הנתבעת (להלן – "בית האבות"). התובעים טוענים כי המנוחה נפטרה מחנק לאחר שעובדי בית האבות לא הקפידו שהמנוחה לא תאכל אוכל מוצק ללא השגחה.

העובדות והמסמכים הרפואיים
המנוחה, ילידת 1945, התקבלה ביום 10/10/10 לאשפוז בבית חולים שערי צדק בשל דלקת ריאות. במכתב סיכום המחלה (נ/1), נרשם כך:

"הצגת החולה
בת 65 סיעודית, דמנטית, תושבת בית אבות נווה הורים – סן סימון. קטטר קבוע".

במהלך האשפוז טופלה המנוחה באנטיביוטיקה. תחת טיפול זה מצבה השתפר עד שהיא שוחררה ביום 01/11/10 לבית האבות. למחרת קבלתה נבדקה המנוחה על ידי רופאת בית האבות, אשר רשמה בדף המחלה (נ/4) כך:

"מדובר בבת 65, א+2, ילידת גרוזיה. עלתה ארצה ב-1971. מרותקת לכ"ג (כיסא גלגלים – א.ר.) , מוזנת דרך PEG".

כאן המקום להסביר כי הזנה באמצעות PEG משמעה שהחולה מקבל את מזונו באמצעות צינור המוביל את המזון דרך דופן הבטן ישירות לקיבה (ראו – חו ו"ד ד"ר מערבי עמ' 2 סעיף 4). אין מחלוקת על כך שהמנוחה הוזנה באמצעות PEG מאז חודש ינואר 2010 בשל בעיית בליעה כרונית ממנה היא סבלה, בעיה אשר גרמה ל"שאיפות חוזרות של תוכן הפה... לריאות (אספירציות)", אשר "הובילו לאשפוזים חוזרים עם דלקת ריאות משנית" (שם בחוו"ד ד"ר מערבי).

נחזור לאמור בדף המחלה נ/4:

"....
התקבלה למוסדנו למח' סיעודי מורכב לאחר אשפוז בשע"צ, פנימית ב', עקב דלקת ריאות על רקע אספירציות ופצע לחץ בסקרום, דרגה 4-3.

...
הועברה למוסדנו במסגרת ס. מורכב להמשך טיפול בפצע לחץ, איזון סוכר ושיפור תפקודי.
ברקע ידוע על אירוע מוחי חוזר, סכיזופרניה ודיכאון, מחלת לב איסכמית – עברה CABG, סוכרת, כיב בקיבה – בעבר עברה גסטרואנטריק, אנסטמוזיס, אנמיה ממחלות כרוניות".

המשכו של הרישום מופיע ב-נ/5, שם מתוארת הבדיקה שעשתה הרופאה למנוחה , ברם מפאת שהממצאים אינם חיוניים להכרעה בענייננו לא נצטט אותם.

המנוחה שהתה בבית האבות במשך כשנה, במהלכה חל שיפור במצבה כעולה מסיכום הביניים הכתוב שנערך ביום 15/11/11 (נ/2):

"...
מקבלת כלכלה עשירת חלבון עם שיפור הדרגתי...
בשל פצע לחץ בסקרום דרגה 4-3 טופלה מקומי, עברה הטריה. כעת הפצע נסגר.
זיהומים חוזרים בדרכי הנשימה ודרכי השתן – טופלה אנטיביותי בהתאם. מחודש 5/2011 מצב השתפר והתייצב, מאז ללא טיפול אנטיביותי. מצב מתאים לסיעודי".

בין אם בהמשך לאמור בנ/2 ובין אם בלי קשר לאמור בו, בשלב מסוים החליט צוות בית האבות לנסות ולהאכיל את המנוחה באוכל מוצק תחת השגחה, במטרה לגמול א ותה מה-PEG. על כך העיד מומחה הנתבעת ד"ר מערבי:

"ד"ר זלטקין (רופאת בית האבות א.ר.), ספרה לי, שבישיבות הצוות דנו בשאלה האם לאפשר לה לאכול דרך הפה כי היא מאוד ביקשה, ובייעוץ עם קלינאי תקשורת החליטו לעשות ניסיון הזנה זהיר והם התרשמו שלא היה יותר אספירציות גם ללא האוכל"

(עמ' 12 ש' 9-7).

ד"ר מערבי נשאל מתי החלו נסיונות ההזנה הללו ולכך הוא השיב:

"זה על סמך שיחה. לא עברתי על התיק שלה בעמל..."

(עמ' 12 ש' 11-10).

עם זאת, הנתבעת הגישה במצורף להודעתה מיום 19/04/15 שני מסמכים (נ/8 ו-נ/9) השופכים אור על נסיונות ההאכלה. נ/8 הוא דף "מעקב וטיפול תזונתי", בו נכתב ביום 21/12/11 כך:

"אוכלת כלכלה רכה דרך הפה כבר כמה ימים. אוכלת היטב..."

נ/9 הוא סיכום דיון של ישיבת צוות רב מערכתי בבית האבות, בו נדון מצבה של המנוחה. מעיון בנ/9 לא ברור מתי הוא נערך, ברם לפי תוכנו הוא נערך בסמוך לפני או אחרי נ/8, ומטרת עריכתו ה ייתה לתעד מה נעשה לאחר ישיבה קודמת שקיים הצוות בנוגע למנוחה ביום 11/09/11. וכך נכתב בנ/9:

"מעקב ישיבה מיום 11/09/11 – ב.ד. – בוצע. שיפור באלבומין. מקבלת טיפול בפצע. אין צורך בקלינאית תקשורת – אוכלת דרך הפה.
רופא – (סיבות אשפוז מחלות רקע) – שיפור במצבה הכללי. מדברת לעניין משת"פ. התחילה (לאכול) דרך הפה ובולעת טוב....
אחות (מצב תפקודי כעת ולפני האשפוז) – פצע בשיפור ניכר לקראת סגירה סופית. אוכלת טוב... (מילים לא ברורות – א.ר.) 3 ארוחות ביום.
....
פיזיוטרפיסט – מבצעת תרגילים בישיבה ובמיטת פיזיו'... הולכת עם הליכון אמות למרחק של 4 מ'.
עו"ס: ... קשר לפי הצורך עם אירמה הבת.
דיאטנית - ... אוכלת דרך הפה.
ריפוי בעיסוק – משתתפת בתעסוקה – בכל יום.
תקשורת מעט בשיפור".
בסיום הישיבה רשם הצוות בנ/9 את החלטותיו בנוגע להמשך הטיפול:

"המשך תהליך לסידור מוסד.
מעקב סוכר.
טיפול בפצע עד לסגירה
להמשיך כלכלה PEG+P.O.. (P.O – הכוונה להזנה דרך הפה – א.ר.) .
המשך טיפול אנטי-פסיכיאטרי".

בהקשר זה של הניסיון לגמול את המנוחה מה-PEG העידה התובעת 2 – בתה של המנוחה – כי עוד כשהמנוחה שהתה בבית אבות סן סימון, לפני העברתה לאשפוז האחרון בשערי צדק, נעשה ניסיון לגמול את המנוחה מה- PEG, אך נאמר לתובעת 2 שהניסיון לא צלח בגלל הדמנציה ובעיות הבליעה מהן סבלה המנוחה (עמ' 17 ש' 7-4). התובעת 2 טוענת כי בשל כך היא אסרה במפורש על צוות בית האבות של הנתבעת לנסות ולגמול את המנוחה מן ה-PEG, ולדבריה היא כעסה כאשר נודע לה בדרך מקרה, שבוע או שבועיים לפני פטירת המנוחה, כי למרות התנגדותה החל הצוות בניסיון כזה (עמ' 17 ש' 21-4, וכן – עמ' 18 ש' 10-1).

ביום 10/01/12, שבועות ספורים לאחר תחילת ניסיון ההאכלה דרך הפה, התמוטטה המנוחה בחדר האוכל של בית האבות. צוות בית האבות הזעיק אמבולנס של מד"א אשר פינה את המנוחה לבית החולים הדסה הר הצופים, שם לאחר נסיונות החייאה היא נפטרה. כך מתוארים האירועים בטופס "העברת חולה לחדר מיון" שמילאה רופאת בית האבות – ד"ר זלטקין:

"לפני כ-2 דקות החולה בחדר האוכל התעלפה, הופיעו קשיי נשימה, כחלון בפנים. בוצע saction - - שרידי אוכל. הוצאה חתיכת אוכל רך מהפה, עדיין מחרחרת, ללא הכרה, חוברה ל2 O 120% הוחל בביצוע החיאה, הוזעק נט"ן. "

(ראו – נספח 1 לכתב התביעה).

ובהמשך הטופס נכתב לגבי מצבה של המנוחה עובר לאירוע:

"סיעודית עם PEG אך אוכלת P.O. מתקשרת".

כאמור, בבית החולים נעשה ניסיון להציל את המנוחה, אך זאת ללא הועיל. רשומת בית החולים קצרה ותמציתית:

"בת 65, ברקע סיעודי, דמנטית. תושבת נווה הורים.
הובאה ע"י מד"א בנשימות איטיות. דופק 35. נמסר על אספירציה והחיאה שעברה במוסד. תוך דקות אבדה נשימה, אססטולה, בוצעה החייאה מלאה ... ללא חזרת דופק. נקבע מותה ב-17:30."

(ראו – נספח 2 לתחשיב הנזק מטעם התובעים).

חוות הדעת מטעם התובעים
התובעים הגישו חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר פרנקל, מומח ה בתחום ההרדמה ו ניהול חדרי ניתוח. את חוות דעתו הקצרה ביסס ד"ר פרנקל על טופס העברת המנוחה לבית החולים ועל הרשומה של בית החולים. וכך כתב ד"ר פרנקל בחוות הדעת:

"...
6. לפי רשומת בית הדסה, המנוחה סבלה מאספירציה.
7. הידע הרפואי מכיר בכך שקשיי יכולים לאספירציה ולחנק עקב כך (השיבוש במקור – א.ר.).
8. המנוחה נחנקה מאוכל מוצק דרך הפה שנאסר עליה לאכול.
9. סביר להניח שהצוות של המוסד היה מודע לכך שיש למנוע מהמנוחה אוכל מוצק דרך הפה, גם לאור ההתקן לאכילה דרך הבטן, לפחות מינואר 2010. לפיכך היתה חובה על הצוות במוסד למנוע מהמנוחה אוכל מוצק דרך הפה. האוכל שאכלה ביום 10/01/12, גרם לחנק ולמותה במועד זה"

חוות הדעת מטעם הנתבעת
הנתבעת הגישה שתי חוות דעת, האחת של ד"ר מערבי לעניין האחריות, והשנייה של ד"ר רסין טובי לעניין תוחלת החיים.
ד"ר מערבי הוא מומחה לרפואה פנימית, אנדוקרינולוגיה וגריאטריה. בחוות דעתו מציין ד"ר מערבי כי עובר לאשפוזה אצל הנתבעת סבלה המנוחה מבעיות רפואיות רבות, ובכלל זה: סוכרת, היפרליפידמיה, מחלת לב איסכמית בגינה עברה המנוחה בשנת 2001 ניתוח מעקפים, אירועים מוחיים חוזרים, דמנציה, הפרעת בליעה ובעקבותיה אספירציות חוזרות שהובילו לאשפוזים חוזרים עם דלקת ריאות, פצע לחץ גדול ועמוק, אנמיה, וסכיזופרניה אשר לא ברור עד כמה הייתה פעילה. לדברי ד"ר מערבי מצבה של המנוחה השתפר בבית האבות ולפי בקשת המנוחה היא החלה לקבל מזון גם דרך הפה במקביל ל-PEG, דבר שלדברי צוות בית האבות לא הגדיל את שכיחות האספירציות. ד"ר מערבי כותב בסיכום חוות דעתו כי:

"לדעתי לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת מותה של גב' נניקשווילי. הסיבות האפשריות רבות וסבירותן דומה. מדובר בחולה עם ריבוי מחלות שלכל אחת מהן סיכון גבוה לתמותה, וכולן עלולות להתבטא, בזקן במצבה , בצורה דומה להסתמנות התדרדרותה. גורמים אפשריים כוללים תסחיף ריאתי, אירוע איסכמי לבבי חריף, הפרעות קצב או אירוע מוחי. חשוב להדגיש כי כל אחד מהאירועים האפשריים הנ"ל יכול להיות מלווה באספירציה, תוך כדי התהליך וגם בעת ניסיון החיאה.
...
סיבת המוות אינה ברורה וניתן לאבחן אותה בנתיחה לאחר המוות בלבד, שלא בוצעה במקרה זה.".

כאמור, הנתבעת הגישה גם חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר רסין לעניין תוחלת החיים שהייתה צפויה למנוחה אלמלא האירוע. ד"ר רסין הינו מומחה לרפואה פנימית, וקרדיולוגיה. בחוות דעתו כותב ד"ר רסין כי עובר לפטירתה סבלה המנוחה מבעיות רפואיות כרוניות המקצרות את תוחלת החיים: סוכרת מטופלת תרופתית דרך הפה, מחלת כלי דם כלילית עם מצב לאחר ניתוח מעקפים, ומצב לאחר אירועים מוחיים עם פגיעה קוגניטיבית ותפקודית. ד"ר רסין מציין כי מחודש אוגוסט 2009 לכל המאוחר סבלה המנוחה מפגיעה תפקודית חמורה בגינה היא הוגדרה סיעודית, מדלדול שרירים ודמנציה חמורה. לדבריו כל אחת מן הבעיות העיקריות מהן סבלה המנוחה – סוכרת, מחלת לב ודמנציה עם מצב תפקודי סיעודי – כרוכה בקיצור תוחלת החיים , ובמיוחד אמורים הדברים בבעיית הדמנציה. ד"ר רסין מציין כי מחקרים מלמדים שתוחלת החיים של חולי דמנציה הינה 5-2 שנים ומאחר שהמנוחה אובחנה כחולת דמנציה עוד בשנת 2009, הרי שתוחלת החיים שלה עובר לאירוע, בהתחשב ביתר המחלות שברקע, עמדה על חודשים ספורים בלבד. יצוין כי התובעים לא הגישו חוות דעת נגדית בענין תוחלת החיים , אלא הסתפקו בחקירתו של ד"ר רסין.

טענות התובעים
התובעים טוענים כי המנוחה נפטרה כתוצאה מאספירציה שנגרמה עקב כך שבניגוד להוראות הרופאים ניתן למנוחה אוכל דרך הפה, ולחילופין שצוות בית האבות לא פיקח כראוי על המנוחה כדי שלא תיקח בעצמה אוכל לפיה. התובעת 2 טוענת כי נודע לה כשבוע שבועיים לפני פטירת המנוחה על כך שצוות בית האבות החל בניסיון להאכילה דרך הפה, ולדבריה היא דרשה להפסיק זאת לאלתר על רקע נסיונה המר עם נסיונות האכלה שנעשו עם המנוחה בבית האבות הקודם. התובעים כופרים בטענה שתוחלת חייה של המנוחה עמדה על חודשים ספורים בלבד.

טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי כלל לא ברור שהמנוחה נפטרה משאיפת מזון, שכן העובדה שעם התמוטטות המנוחה נמצא מזון בפיה יכולה להשתלב גם עם מותה של המנוחה מסיבות אחרות כגון שבץ מוחי, אירוע לבבי וכו'. הנתבעת טוענת כי נסיונות האכלת המנוחה דרך הפה היו מוצדקים לנוכח השיפור שחל במצבה לאחר שנה של אשפוז בבית האבות, וכי נסיונות אלו נעשו בפיקוח ראוי ולאחר שהופעל שיקול דעת מקצועי בעניין. הנתבעת טוענת כי למרבה הצער תוחלת חייה של המנוחה הייתה ממילא קצרה מאוד בשל הרקע הרפואי שלה.

דיון והכרעה
האכלת המנוחה דרך הפה
בכתב התביעה ובתצהיר התובעת 2 נטען בפשטות כי בהתאם להנחיות הרופאים אסור היה למנוחה לאכול דרך הפה, וכי רשלנותה של הנתבעת מתמקדת בכך שעובדי בית האבות לא מנעו מהמנוחה לאכול דרך הפה. ואולם, כפי שתואר לעיל , במהלך שמיעת הראיות התברר כי האיסור לאכול דרך הפה לא היה מוחלט, שכן שבועות מספר לפני מות המנוחה החליט צוות בית האבות, ובכלל זה רופא בית האבות, כי לנוכח השיפור במצבה של המנוחה ניתן להתחיל להאכילה דרך הפה. מהלך זה מעורר כמה שאלות ; האם ההחלטה להתחיל בניסיון הזנה דרך הפה ה ייתה רשלנית? האם ניסיון ההאכלה בוצע כהלכה ? והאם דווח לתובעת 2 על הניסיון ומה הי יתה תגובתה? לגבי השאלה הראשונה לא טענה התובעת 2 דבר, ולמעלה מן הצורך אציין כי שוכנעתי מעדותו של ד"ר מערבי, בשילוב עם מסמכי בית האבות, כי לנוכח השיפור במצבה של המנוחה הי יתה הצדקה לנסות להאכילה דרך הפה . אשר לשאלה השלישית, התובעת 2 טוענת שבשל נסיונה מניסיון האכלה קודם שבוצע כאשר המנוחה עוד שהתה בבית האבות סן סימון היא הורתה מראש לצוות בית האבות שלא לנסות ולהאכיל את המנוחה, וכאשר נודע לה במקרה על ניסיון ההאכלה היא חזרה ושבה על התנגדותה לכך. טענות אלו של התובעת 2 אינן משכנעות , כיוון שמדובר בטענות כבושות אשר עלו לראשונה בחקירתה הנגדית. ניתן היה לצפות כי הטענות יופיעו לפחות בתצהיר התובעת 2, אשר הוגש לאחר שזו כבר ראתה את חוות הדעת של ד"ר מערבי, בה הובהר שצוות בית האבות החל בניסיון האכלה של המנוחה . משלא נטענו הטענות במועד הרי שמשקלן נמוך ביותר והן אינן משכנעות.

נותרה אם כן השאלה השנייה, האם ניסיון ההאכלה בוצע כראוי? התובעת טוענת כי צוות בית האבות התרשל בכך שלא השגיח כראוי על המנוחה בעת האכילה (ראו – סיכומי ב"כ התובעת – עמ' 33 ש' 15-13, עמ' 34 ש' 15-12). טענה זו בהחלט מקובלת עלי. מדברי ד"ר מערבי ניתן להבין כי ניסיון האכלה דרך הפה הוא לא דבר יוצא דופן, אך יש לבצעו במיומנות ראויה. הדעת נותנת כי דברים אלו יפים במיוחד בנוגע למנוחה שסבלה זמן רב מבעיות בליעה בעטיין היא לא הוזנה דרך הפה למעלה משנה לפני פטירתה. ד"ר מערבי העיד כי כאשר מנסים להזין חולה דרך הפה אזי נותנים לו: "פורמולות מוכנות או מה שמכינים במיוחד, בלנדר או דברים כאלה, כמו שעושים בבית" (עמ' 15 ש' 7). ההאכלה צריכה להתבצע על ידי כוח עזר או אח, בכמויות קטנות (עמ' 15 ש' 22-21). לשאלת בית המשפט האם לבן משפחה מותר להאכיל את החולה השיב ד"ר מערבי כי הדבר אפשרי רק אם קלינאית תקשורת מאשרת זאת:

"ש.כ.ה: אם אני בנה ואני אומר לאח שאני מאכיל אותה הוא צריך להגיד לי שזה ענין למקצוענים?
ת. כן, אלא אם כן קלינאית התקשורת אישרה שהמשפחה תאכיל, לא יודע אם זה המקרה. גם אצלי במחלקה כרגע, קלינאי תקשורת יושב עם המשפחה ורוצה לראות איך מאכילים, ואז היא אומרת לפי העניין שלא מרשה למשפחה להאכיל או כן מרשה."

(עמ' 15 ש' 26-23).

במקרה שלפניי אין מחלוקת כי בשעה שהמנוחה אכלה דרך הפה עובר להתמוטטותה לא היה לידה בן משפחה כלשהו, ומכאן שהיה צריך להיות ליד המנוחה איש צוות של בית האבות אשר יאכיל אותה. ואולם, הנתבעת לא הביאה לעדות מי מצוות בית האבות על מנת שיעיד כי היה מי שהשגיח על המנוחה, וכיצד השגיח עליה. הנתבעת אף לא הגישה כראיה את תיק בית האבות, שאולי ממנו ניתן היה ללמוד מי השגיח על המנוחה, והיא אף לא הגישה את נוהלי בית האבות, שמהם היה ניתן ללמוד באופן כללי יותר מה הייתה מתכונת ההשגחה המקובלת בבית האבות לגבי מאושפזים המצויים במהלך של ניסיון גמילה מה-PEG. אי הגשת הראיות הללו פועל לחובת הנתבעת, והמסקנה המתבקשת מכך היא שאיש לא השגיח על המנוחה בעת שהיא אכלה דרך הפה, ובכך נעוצה רשלנותה של הנתבעת.

סיבת המוות
הנתבעת טוענת כי לא הוכח שהמנוחה נפטרה משאיפת מזון, ולכן לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין מות המנוחה. טענה זו איננה מקובלת עלי. אכן, במנוחה לא נעשתה נתיחה שלאחר המוות ולכן סיבת המוות איננה ברורה עד תום. ד"ר מערבי העיד כי ייתכן שהמנוחה מתה מסיבות שאינן קשורות באכילת מזון דרך הפה, אולם הוא הסכים כי גם אספירציה כתוצאה מאכילת מזון דרך הפה הוא סיבה אפשרית למוות בנסיבות המקרה, וזאת בדרגת סבירות זהה ליתר הסיבות (עמ' 14 ש' 31-29). לטעמי נסיבות המקרה מלמדות ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כי המוות נגרם כתוצאה משאיפת מזון דווקא. ראשית, מיד לאחר התמוטטות המנוחה נמצא מזון בפיה. ד"ר מערבי טוען כי ממצא זה יכול להתאים גם לאספירציה בזמן ניסיון ההחייאה, אלא שבטופס העברת המנוחה לבית החולים (נספח 1 לכתב התביעה), לא נכתב שהי יתה אספירציה בעת ההחייאה, אלא משתמע ממנו כי חתיכת המזון הוצאה מפיה של המנוחה לפני תחילת ההחייאה. שנית, גם אם מות המנוחה יכול להתיישב עם סיבות מוות אחרות הרי שהיה מקום שהנתבעת תביא לעדות את מי שהיה עד להתמוטטות המנוחה, או לפחות את הרופאה שטיפלה במנוחה מיד לאחר ההתמוטטות, שכן עדותם של עדים כאלו לגבי נסיבות ההתמוטטות יכולה לשפוך אור על סיבת המוות. ושלישית, סמיכות הזמנים היחסית, בין תחילת נסיונות ההאכלה לבין מות המנוחה מלמד שסביר כי מות המנוחה נגרם כתוצאה מאכילת המזון ללא השגחה. ונזכיר בהקשר זה, כי עובר למותה של המנוחה מצבה הרפואי השתפר.
אשר על כן, השתכנעתי ברמה הנדרשת במשפט האזרחי כי המנוחה מתה כתוצאה משאיפת מזון, ומכאן שהוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין מות המנוחה.

תוחלת החיים
בין הצדדים יש מחלוקת לגבי תוחלת החיים שהייתה צפויה למנוחה אלמלא האירוע הרשלני. התובעות לא הגישו חוות דעת נגדית בתגובה לחוות הדעת של ד"ר רסין, והדבר פועל, כמובן, לרעת ן. חרף זאת, לא אוכל לקבל את חוות הדעת של ד"ר רסין ככתבה וכלשונה, ד"ר רסין ביסס את חוות דעתו על מחקר ישן יחסית, משנת 1991, אשר לא הוגש כראיה. על פי מחקר זה עובר לפטירתה כמעט ומצתה המנוחה את תוחלת חייה, ומכאן מסקנתו של ד"ר רסין לפיה תוחלת חיי המנוחה עמדה על חודשים ספורים בלבד. עם זאת, יש לזכור כי המחקר המדובר הינו מחקר סטטיסטי , אשר קובע את תוחלת החיים לפי הישרדותה של 50% מאוכלוסיית המחקר. במילים אחרות, כמעט חצי מאוכלוסיית המחקר שרדה מעבר לתוחלת החיים עליה מדבר המחקר (ראו- עדות ד"ר רסין בעמ' 30 ש' 14-11), כאשר לענ יין זה אין לנו נתונים לגבי תוחלת החיים של תת אוכלוסייה זו. במצב דברים זה אין להסתפק בתוצאות המחקר בלבד אלא יש להביא בחשבון ולשקול את נתוניה האישיים של המנוחה, כדי לקבוע האם היא הייתה צפויה למצות את תוחלת החיים הצפויה לפי המחקר ולבוא בשערי אותה אוכלוסייה, לא קטנה יש לזכור, אשר שרדה מעבר לתוחלת החיים הצפויה לפי המחקר. התשובה בעניין זה חיובית. עובר למותה המנוחה מיצתה או כמעט ומיצתה את תוחלת החיים לפי המחקר, כך שלא מן הנמנע שהיא הי יתה שורדת מעבר לתוחלת החיים הצפויה. המנוחה סבלה ממחלות רבות, ברם ד"ר רסין הדגיש בעדותו כי בהעדר רשומות מלאות ומפורטות לגבי המחלות הללו אזי הוא ביסס את חוות דעתו אך ורק על בעיית הדמנציה ממנה סבלה המנוחה, ועל המחקר הנ"ל, שאף הוא עוסק בחולים שסבלו מדמנציה (עמ' 25 ש' 12-9). עובר לפטירתה השתפר מצבה של המנוחה, כנראה הודות לטיפול המסור של התובעת 2 ושל בית האבות; המנוחה עלתה במשקל, פצע הלחץ כמעט ונסגר, הזיהומים מהם סבלה המנוחה חלפו לאחר טיפול אנטיביוטי, התקשורת עם המנוחה השתפרה, וכך גם שיתוף הפעולה שלה ואף ניידותה (ראו – נ/2, נ/8 ו-נ/9). מגמת שיפור זו מביאה אותי למסקנה שאף אם תוחלת החיים שה ייתה צפויה למנוחה הייתה קצרה משמעותית מזו הצפויה לאדם בריא בגילה, הרי שאין לקבל את קביעתו של ד"ר רסין לפיה תוחלת החיים עמדה על חודשים ספורים. אם כן, מה הי יתה תוחלת החיים הצפויה של המנוחה ביום פטירתה בשים לב לנתוניה האישיים? התשובה לכך היא שבהתבסס על חוות הדעת של ד"ר רסין, ובהתחשב בעובדה שהתובעת לא הגישה חוות דעת נגדית, יש להניח שתוחלת חיי המנוחה עמדה על שנים בודדות ספורות בלבד. אינני נזקק לקביעה מדויקת יותר, אשר גם איננה אפשרית על יסוד החומר הראייתי שלפניי, כיוון שממילא קביעת סכום הפיצוי בראש הנזק העיקרי שעומד על הפרק, הנזק הלא ממוני, לא נעשית על סמך נוסחה מתמטית מדויקת.

הנזק
כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים
הכלל הוא שבמקרים מן הסוג שלפניי, כאשר חלף זמן קצר ביותר בין האירוע הרשלני לבין פטירת הניזוק, אזי ראוי לפסוק את הפיצוי בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים בסכום אחד ( ראו – 8488/08 עיזבון סושרד נ' מדינת ישראל – פורסם בנבו (05/06/12)). קביעת הפיצוי בגין ראשי נזק אלו איננה פרי של נוסחה מתמטית, ולכן גם אם נניח שהפיצוי בגין קיצור תוחלת החיים במקרה של ניזוק שנפטר בגיל צעיר עומד על 700,000 ₪ עד 1,000,000 ₪ (ראו – ע"א 4022/08 אגבבה נ' פרדס חנה- פורסם בנבו (21.10.10); ע"א 4145/02 גרוס נ' פזגז - פורסם בנבו (3.11.03); ת.א. (מחוזי י-ם) 23685-11-10 קטפיאן נ' עמותת קרן התורה אופקים –פורסם בנבו (22 .7.12); ת.א. (מחוזי י-ם) 3050.09 פרלמן נ' ארגון החמאס –פורסם בנבו (15.6.15)), אין לגזור מכך , בדרך של חישוב מתמטי פשוט, שהפיצוי בגין פטירת ניזוק שהיה ממילא קרוב לסוף חייו הינו שבריר של פיצוי זה. פסיקת פיצוי בגין קיצור תוחלת החיים איננה נעשית לפי חישוב מתמטי הקובע תעריף לכל שנת חיים (ראו- ע"א 140/00 עזבון אטינגר נ' החברה לשיקום הרובע פ"ד נח(4) 486 , 568.(2004)). לחייו של ניזוק, ארוכים או קצרים, טובים או רעים, יש ערך משלה ם והדבר אמור להתבטא בסכום הפיצוי שנפסק לעיזבונו של ניזוק אשר נפטר ממעשה עוולה. כמובן שהפיצוי לניזוק מבוגר אינו צריך להיות זהה לפיצוי הניתן לניזוק צעיר, ברם גם במקרה של ניזוק מבוגר שנפטר כתוצאה ממעשה עוולה, ואשר הייתה צפויה לו תוחלת חיים קצרה, יש לפסוק פיצוי לא זניח בגין קיצור תוחלת החיים. הצדדים הגישו פסקי דין שונים בהם נפסקו בראש הנזק של קיצור תוחלת החיים סכומים שונים החל מ-50,000 ₪ (ת.א. (ת"א) 37479/05 עיזבון מזל סייג נ' בית הורים – פורסם בנבו), לבין 450,000 ₪ (ת"א (מחוזי י-ם) 3169/01 עיזבון בורנשטיין נ' המרכז הרפואי רבין – פורסם בנבו (15/06/05)). בשים לב למועד הקצר שחלף מהאירוע הרשלני ועד פטירת המנוחה, ובשים לב לתוחלת החיים המקוצרת שהי יתה צפויה למנוחה אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך של 130,000 ₪ נכון להיום.

הוצאות קבורה ומצבה
התובעת לא הגישה קבלות לביסוס ראש נזק זה, ועל כן אני פוסק לתובעת בראש נזק זה סך של 12,000 ₪ נכון להיום.

שכ"ט עו"ד
התובעות הציגו הסכם שכ"ט עם בא כוחן, לפיו הן אמורות לשלם לו שכ"ט בשיעור של 20% מסכום פסק הדין, ובנוסף לכך כל סכום שיפסוק בית המשפט כשכר טרחת עו"ד. בהנחה שבתי המשפט נוהגים לפסוק בתיקים מן הסוג שלפניי שכ"ט עו"ד בשיעור 20% אזי יוצא כי הסכם שכר הטרחה מגלם בתוכו שכר טרחה בשיעור אפקטיבי של 40% מסכום הפיצוי. הסכם שכר טרחה כזה איננו בלתי חוקי, ברם הוא מציב את בית המשפט במצב שבו הוא איננו מסוגל לשפות את התובעות בגין שכר הטרחה שישלמו לבא כוחן. במצב דברים זה, כאשר בית המשפט ניגש לקבוע את שכר הטרחה לפי אמות המידה המקובלות בפסיקה (הוצאות מידתיות סבירות והכרחיות- רע"א 6793/08 לואר נ' לוינשטיין – פורסם בנבו (28.6.09) ), הרי שעליו לבחון האם שכר הטרחה הכולל, האפקטיבי, שיגיע לכיסו של ב"כ התובעות עומד באמות מידה אלו. מאידך, יטען הטוען, ולא ניתן לשלול טענה זו על הסף, כי אל לו לבית המשפט להתערב בעקיפין ביחסים שבין הלקוח לעו"ד בעניין שכר הטרחה, ודי בכך שבית המשפט לא יחייב את המזיק בשכר טרחה העולה על ה-20% המקובלים. ההתלבטות בנושא זה עשויה להתעורר במלוא עוצמתה במקרים בהם נפסק לניזוק סכום גבוה , שאז שכר הטרחה האפקטיבי יכול להיות גבוה מאוד. ואולם במקרה שלפניי סכום פסק הדין איננו גבוה ולכן לא אסטה מהנוהג המקובל ואפסוק לתובעות שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%.

אשר על כן, אני פוסק כי על הנתבעת לשלם לתובעות סך של 142,000 ₪ בצירוף אגרת המשפט והוצאות המומחים בערכן היום לפי קבלות, ובתוספת שכ"ט עו"ד בסכום של 33,512 ₪.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ה, 01 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עזבון המנוחה רות נניקשוילי ז"ל
נתבע: עמל ירושלים
שופט :
עורכי דין: