ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רחל בן יששכר נגד עירית תל אביב-יפו :

בפני כבוד ה שופטת אפרת בוסני

תובעים

1.רחל בן יששכר
2.יעקב בן יששכר

נגד

נתבעות

1.עירית תל אביב-יפו
2. נאוה ינובסקי

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך של 30,000 ₪, במסגרתה מבקשים התובעים להורות על ביטול דוחות חניה של התובעת 1 ( להלן: "התובעת") מחמת התיישנות העבירה או העונש וכן פיצוי כספי בגין הנזק הכלכלי שנגרם לתובעת עקב הטלת עיקול בהליכים לגביית החוב נשוא דוחות החניה שהתיישנו, הפסד ימי עבודה, עגמת נפש והוצאות הטיפול בתביעה. במסגרת הודעות שהוגשו על ידי התובעים ביום 30.08.2011 וביום 31.05.2012, טרם הגשת כתב ההגנה, הוסיפו התובעים וכללו בין עילותיהם, על דעת עצמם וללא קבלת רשות בית המשפט לכך, תביעה בעילת לשון הרע במסגרת הפיצוי הנתבע. התביעה הוגשה במקור על ידי התובעת ואחיה, התובע 2 ( להלן: "התובע"), נגד הנתבעת 1, עיריית תל-אביב ( להלן: "הנתבעת"), ונגד הנתבעת 2, מנהלת מוקד קבלת קהל בנתבעת 1.

התובע 2 לא התייצב לדיון שהתקיים ביום 08.03.2015, וביום 09.03.2015 ניתן על ידי פסק דין חלקי הדוחה את תביעת התובע. התובע עתר לביטול פסק הדין, ובהתאם להחלטתי מיום 25.08.2015, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, דחיתי את הבקשה. זאת, מבלי לגרוע מזכותו של התובע לנקוט בהליכים המתאימים בנוגע לטענותיו בקשר לדוחות חניה שניתנו נגדו באופן אישי ובעניין תו חניה אזורי עבורו. כך שלפניי נותרה טעונה הכרעה בתביעה של התובעת.

בטרם דיון והכרעה לגופה של התביעה אקדים ואציין כי תיק זה הוא דוגמה לא ראויה לניהול הליכים בבית משפט לתביעות קטנות. בית משפט זה הוקם כדי ליתן פתרון יעיל ומהיר לסכסוכים. בחינת ההתנהלות בתיק מלמדת כי מטרה זו הוחטאה. מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 2010, התקיימו בה שבע ישיבות של בית המשפט והתחלפו מספר מותבים. בתיק הוגשו עשרות בקשות, ביניהן בקשות חוזרות לדחיית מועד דיון, וכתב ההגנה הוגש באיחור, ארבע שנים לאחר הגשת התביעה. דומה שלא אצה הדרך למי מהצדדים בתיק לברר את המחלוקת לגופה. אופן זה של התנהלות די היה בו להביא להעברת התיק לבית משפט השלום, אולם בשלב זה, לאחר שלבסוף נשמעו העדויות והוגשו הראיות, אין לי אלא להידרש להכרעה בסכסוך.

תמצית טענות הצדדים
ביסוד התביעה עומדים דוחות חניה של התובעת בגין מספר כלי רכב שבבעלותה והליכי גבייה שננקטו נגדה בגין דוחות אלה. אף על פי שבאופן שבו נוסח כתב התביעה לא נעשתה הבחנה בין התובע לבין התובעת, בחינת כתב התביעה ונספחיו מעלה כי מדובר בדוחות חניה נגד התובעת ובעיקול שהוטל על חשבון הבנק של התובעת, ולאלה מתייחסת הכרעתי.

אין בכתב התביעה פירוט של דוחות החניה נשוא התביעה. אלה פורטו בתדפיס " פרוט דוחות חניה" מיום 23.12.2009 של הנתבעת אשר צורף למכתב עו"ד מטעם התובעת מיום 03.01.2010 ( מוצג ת/4) וכן בתדפיס " פרוט דוחות חניה" מיום 02.09.2012 של הנתבעת. (צורף כנספח 4 לכתב ההגנה). מרשימה זו עולה כי מדובר ב-37 דוחות חניה על שם התובעת בגין עבירות שבוצעו בין השנים 2003- 2008, בארבעה כלי רכב. על פי מכתב עורך הדין של התובעת ( ת/4), בגין דוחות החניה הוטל עיקול על חשבון התובעת בבנק ביום 09/12/2009. סכום הקנס המקורי של דוחות החניה על פי מסמך " פרוט דוחות חניה" מיום 23.12.2009 ( ת/4) עמד על סך של 5,950 ₪. סכום הקנס בתוספת ריבית פיגורים היה 10,700 ₪. על פי סעיף 9 לכתב התביעה, העיקול על חשבון התובעת מומש ביום 02.07.2010 והנתבעת גבתה סך 12,486 ₪ בגין הקנסות.

התובעת עותרת לביטולם של דוחות החניה וכן תובעת סעד כספי בגין נזקיה כפועל יוצא מאופן טיפול הנתבעות בפניות לביטול דוחות החניה, ובגין עיקול חשבונה בבנק על ידי הנתבעת לגביית דוחות, וזאת מכמה טעמים:

הטעם הראשון, הוא טענת התובעת להתיישנות העבירה או העונש. ביסוד טענת ההתיישנות עומדת טענת התובעת כי לא קילה את הודעות הקנס ודרישות התשלום בגין דוחות החניה וכי הנתבעת אינה מציגה אישור על מסירת הודעות הקנס וההתראות בגינן לתובעת. כן טוענת התובעת נגד העיקול שהוטל על ידי הנתבעת, על פי הנטען, ללא התראה, על חשבון הבנק של התובעת וכנגד גביית הנתבעת ביום 02.07.2010, מחשבון התובעת בבנק סך של 12,486 ₪ בגין דוחות החניה שהתיישנו.

עיקר טענתה של התובעת בהקשר זה מתמקד במשלוח הנתבעת את הודעות הקנס ודרישות התשלום בגינן לתובעת למען: "אילת 4004 אילת", הוא המען הרשום של התובעת במשרד הפנים, וסירוב הנתבעת לשלוח את דברי הדואר לרחוב הגולן 97 תל אביב, היא הכתובת אותה מסרה התובעת, לטענתה, לנתבעת עוד בשנת 2004, כמען למסירה. בכתובת זו מתגוררים אבי התובעת, אותו התובעת והתובע סועדים, והתובע העושה את עיקר השימוש ברכב. כן טוענת התובעת כי הנתבעות סירבו להציג את אישורי המסירה של דברי הדואר למרות פניותיה, וכי אין הנתבעת מציגה אישור על מסירת הודעות הקנס ודרישות התשלום לתובעת.

במסגרת " בקשה להבהרה/תיקון פרוטוקול וצרוף מסמכים" שהוגשה על ידי התובעת בתום פרשת העדויות, הוסיפה התובעת וטענה גם בדבר סירוב הנתבעת לאפשר לה לשלם חלק מהדוחות. טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה, ולא אדרש לה.

בטעם השני, טוענת התובעת כי היה על הנתבעת להסב את דוחות החניה בגין כלי רכב מס' רישוי 9336623 ומס' רישוי 158315 על שמו של התובע, באשר כלי הרכב היו בשימושו של התובע, שאף ביקש את הסבתם על שמו.

הטעם השלישי מופנה כנגד החלטת הנתבעת שלא לתת לתובע " תו חניה אזורי" לאזורי החניה ברחוב הגולן בתל אביב ( להלן: "תו חניה") אף על פי שהתובע, העושה את עיקר השימוש ברכב, מתגורר, יחד עם אבי התובעים, ברח' הגולן 97 תל אביב והתובעים מטפלים באביהם הקשיש והסיעודי. מרבית דוחות החניה בנוגע לרכב בו עושה התובע שימוש הם באזור תו החניה, כך, על פי הנטען, אלמלא סירוב הנתבעת למתן תו חניה לתובע, לא היו ניתנים מרבית דוחות החניה ולא היה נגרם נזק לתובעת. בהקשר זה טוענת התובעת גם לאפליה אל מול תושבים אחרים להם ניתן תו החניה.

יצוין כי בכתב התביעה וכן במסמכים ובתכתובות שהוצגו בתיק, התובע, ולא התובעת, הוא שביקש להנפיק תו חניה עבורו. כך שאין להידרש לטענת התובעת לראשונה במסגרת " בקשה להבהרה/תיקון פרוטוקול וצרוף מסמכים" שהוגשה בתום העדויות, לסירוב הנתבעת להנפיק תו חניה עבורה. טענה שגם לא נמצא לה תימוכין במסמכים ובפניות התובעים לנתבעת.

הטעם הרביעי נוגע לדוחות ספציפיים: לגבי שלושת הדוחות משנת 2003 ( מסומנים מס' 1-3 בפירוט דוחות החניה המצורף לת/4) טוענת התובעת כי הייתה בשליחות בחו"ל ולא ידעה על קיומם. לגבי דוח חנייה משנת 2006 בגין רכב מס' 7991808 (מס' 23 בפירוט הדוחות) טוענת התובעת כי הרכב ניזוק כליל בתאונה משנת 2003 ועבר מאז לבעלות חברת הביטוח. התובעת הציגה לתמיכת טענותיה תצהיר משנת 2004 של התובע לנתבעת בעניין ( ת/1) וכן דו"ח שמאי שקבע אובדן כליל לרכב באותה תאונה. כן טענה התובעת לתשלום חמישה מהדוחות שבגינם הוטל העיקול.

הנתבעות הגישו ביום 17.10.2010 בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענות המקדמיות הבאות: ראשית, הנתבעות טענו לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדון ולהכריע בטענות נגד ההרשעה בדוחות החניה שהפכו לפסק דין חלוט ובטענות להתיישנות העבירה והעונש. שנית, לגבי הנתבעת 2, נטען להכרה בחסינות עובד ציבור מתוקף היות הנתבעת 2 עובדת ציבור המועסקת בנתבעת ואשר פעלה במסגרת תפקידה וסמכויותיה, ולמחיקת התביעה נגדה מכוח סעיף 7 א(א) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש]. שלישית, נטען למחיקת התביעה נגד הנתבעת 2 מחמת היעדר יריבות ועילה אישית. לא ניתנה החלטה בבקשה לסילוק על הסף, והנתבעות חזרו על טענותיהן המקדמיות בכתב הגנה שהוגש מטעמן ביום 23.07.2014, כאמור, ארבע שנים לאחר הגשת התביעה.

לגופו של עניין, לעניין הטעם הראשון שמעלה התובעת, טוענות הנתבעות כי בוצעה המצאה כדין של הודעות הקנס ודרישות התשלום לתובעת, וכי משלוח לרח' אילת 4004 באילת בהיותו מענה הרשום של התובעת, מקיים את " חזקת המסירה" על פי תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי. לכתב ההגנה צורפו אישור דואר ישראל על משלוח הודעות הקנס ודרישות התשלום בדואר רשום לתובעת כנספחים 6-8. הנתבעות טוענות עוד כי התובעת הייתה מודעת לדוחות ולהליכי הגבייה בגינם, כי כבר בשנת 2004 פנתה התובעת למחלקת החניה בנתבעת לבירור דוחות החניה, ומאז המשיכה וקיימה פגישות ושיחות לאורך השנים ובכל פנייה יודעה על ידי הנתבעת כי ההליכים אינם מעוכבים. אשר להסבת הדוחות על שם התובע, נטען כי מתוך 79 דוחות חניה נגד התובעת בקשר לארבעה כלי רכב הרשומים על שמה, התובע פנה ביום 09.08.2006 בבקשה להסב על שמו דוחות הנוגעים לאחד מכלי הרכב ( מס' רישוי 9336623). בהיותו המשתמש ברכב בקשתו נענתה, למעט דוחות לגביהם פנה לאחר חלוף המועד להסבה. לעניין תו החניה, נטען כי התובע אינו עומד בדרישות חוק העזר לקבלת תו חניה, בקשתו לתו חניה לגבי רכב הרשום בבעלות התובעת הועברה לוועדת החריגים וזו דחתה את הבקשה וכי עניין זה אינו בסמכותו של בית המשפט. כן טענו הנתבעות להפחתת קנס הפיגורים בגין הקנסות משנת 2003 עת התובעת שהתה בחו"ל, כפרו בטענות התובעת לעניין חיובה בגין הרכב שניזוק כליל, בטענה לתשלום הדוחות ובנזק הנטען.

הצדדים חידדו את טענותיהם בעדויות ובטענות שהעלו לאורך ישיבות בית המשפט ובבקשות וההודעות שהוגשו בתיק.

בדיון מיום 08.03.2015 ביקשה התובעת לקיים את הדיון ולשמוע את עדותה ואת טענותיה, וכי בתום עדותה יינתן פסק דין במחלוקת בינה לבין הנתבעות. זאת, הגם שהתובע לא התייצב ועדותו לא נשמעה ( פר' יום 08.03.2015 עמ' 17 שו' 6 ועמ' 20 שו' 23). ביום 22.03.2015 הגישה התובעת " בקשה להבהרה/תיקון פרוטוקול וצרוף מסמכים", במסגרתה טענה כי הסכמתה למתן פסק דין הייתה בהקשר לחילופי שופטים וכן ביקשה לשמוע את עדותו של התובע טרם מתן פסק הדין בעניינה. לא מצאתי לקבל זאת. מקרא פרוטוקול הדיון מיום 08.03.2015 מלמד כי הסכמת התובעת הייתה למתן פסק דין ולא לשינוי המותב, עניין שלגביו לא נדרשת הסכמת התובעת. זאת, לאחר שהתובעת ביקשה לקיים את הדיון ולשמוע את עדותה ואת טענותיה אף שהתובע לא התייצב. ככל שהתובעת סברה כי התובע הוא עד חיוני מטעמה, היה עליה לדאוג להתייצבותו, ולמצער לבקש במועד הדיון לקיים ישיבה נוספת לשמיעת עדותו של התובע כעד מטעמה. התובעת לא עשתה כן, עמדה על קיום הדיון ועל מתן פסק דין, ובכך גילתה דעתה כי תמה פרשת התביעה.

דיון והכרעה

פתח דבר אקדים ואדרש לשאלת סמכותו העניינית של בית המשפט, הכרעה שיכול שתייתר את הדיון לגופו, ולמצער, לתחום את מסגרת הדיון.

ברע"א 2747/08 שאוליאן נ' חורש [ פורסם בנבו] (21.8.2008) (להלן: "עניין שאוליאן"), נקבע כי יש להבחין בין טענות להתיישנות ההרשעה בעבירת החניה לבין טענות הנוגעות להתיישנות העונש/הקנס ולפעולות הגבייה שננקטו בגינו. טענות נגד תקפות דוחות החניה מחמת התיישנות העבירה מקומן להתברר בבית משפט לעניינים מקומיים, לו נתונה הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי העזר, ובכלל זה עבירות חניה ( סעיף 55( א) לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד-1984). להבדיל, טענות לעניין התיישנות העונש או הקנס לרבות ביחס לפעולות הגבייה בלא קשר לביטול ההרשעה בעבירה, מקומן בבתי המשפט האזרחיים. כיון שטענה זו, בשונה מטענת התיישנות העבירה, מניחה את קיום ההרשעה וגזר הדין ומתמקדת בתקיפה של פעולות הרשות. (ראו לעניין זה גם ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל אביב 5.12.2005 , רת"ק ( מחוזי י-ם) 20709-09-10 עיריית ירושלים נ' קינג-יערי (9.6.2011)) ( להלן: "עניין קינג-יערי") וה"פ ( מחוזי ת"א) 201211/05 מנדלוביץ נ' עיריית תל אביב (9.12.2006)).

תביעה להורות על ביטול דוחות, כסעד נפרד ועצמאי, היא במהותה בקשה למתן סעד הצהרתי, שאינו בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות. גדר סמכותו של בית משפט לתביעות קטנות נקבע בסעיף 60 לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולפיו בית המשפט ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד לתשלום עד לגובה סכום התקרה או למתן צו להחלפת מצרך, תיקונו או לביטול עסקה. מתן סעד הצהרתי אינו בה בגדר הסמכות של בית משפט זה. עם זאת, כאשר מבוקש סעד כספי כדי תקרת סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, ולצורך מתן הסעד הכספי יידרש בית המשפט להצהרה כמוסה של היעדר חוב, סעד כזה אינו בבחינת סעד הצהרתי ואין מניעה שיינתן בבית משפט לתביעות קטנות. (ראו לעניין זה הניתוח המשפטי המעמיק של כבוד השופט חבקין בת"ק ( ת"א) 4505-07-14 סיגאוי נ' איקיוטק דיגיטל וויז'ן ואח' (18. 3.2015) פסקאות 29-33 לפסק הדין).

מכאן, בכל הנוגע לתביעות כספיות שעניינן קנסות והליכים לגבייתם הנשענות באופן אינהרנטי על הקביעה כי ההרשעה בעבירות התיישנו ובלא קביעה כזו לא תיכון התביעה, תביעות אלה אינן בסמכותו של בית משפט לתביעות קטנות, אף אם מופיעות באצטלא של טענות נזיקיות או כספיות. (ראו למשל עניין ת"ק ( צפ') 9060-04-10 ברזילי ואח' נ' אגף השומה והגבייה (16.5.2011). אולם, כאשר לצורך הכרעה בסעד הכספי הנתבע בגין עבירות קנס והליכי גבייתם אין משיגים על עצם ההרשעה בעבירה, הסמכות לדון בתביעה כזו תהיה נתונה לבית משפט לתביעות קטנות, כדי תקרת סמכותו, גם אם תידרש הכרעה בשאלת התיישנות העונש. (ראו למשל עניין ת"ק ( עפ') 35292-09-11 שורניק נ' חברה כלכלית לפיתוח עפולה בע"מ ואח' (08.07.2012), ועניין קינג-יערי).

ומן הכלל אל הפרט.

בענייננו, התובעת לא שילמה את הקנסות קודם להליכי הגבייה שננקטו נגדה, ולא הוכיחה כי הגישה בתוך המועד הקבוע בחוק בקשה לביטול הודעות תשלום הקנס לבית המשפט לעניינים מקומיים או הודעה על בקשה להישפט. לפיכך, בהתאם סעיף 229( ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), רואים את התובעת כמי שהורשעה בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. כך שתביעת התובעת מבית המשפט בסעיף 35 ( א) לכתב התביעה להורות על ביטול דוחות החניה ועל ביטול הקנסות שהושתו עליה מחמת התיישנות העבירה, משמעה תקיפת ההרשעה ואין לה מקום בהליך אזרחי.

אשר לסעד הכספי הנתבע בכתב התביעה בשל הליכי הגבייה של דוחות החניה, בין כפיצוי בגין הנזק הכלכלי שנגרם לתובעת, על פי טענתה, בעקבות עיקול חשבונה בבנק וגביית הקנסות בהליך זה וביחסיה כפועל יוצא מול הבנק, ובין בגין עגמת הנפש ופגיעה בשם הטוב, ככל שהכרעה בשאלות אלה נוגעת לטענה להתיישנות העונש ( הקנסות), להבדיל מטענה כנגד עצם ההרשעה, ובכלל זה בשל התיישנות העבירה, אדרש להכרעה.

התובעת טוענת להתיישנות העונש, מהטעם שלא קיבלה את הודעות הקנס ודרישות התשלום וכי אין הנתבעת מציגה אישורי מסירה למשלוחם. טענות אלה דינן להידחות.

סעיף 225 א לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי העבירה נשוא דוחות החניה היא עבירת קנס מסוג ברירת משפט המתיישנת תוך שנה מיום ביצוע העבירה, אלא אם הודעת תשלום הקנס נמסרה לחייב במהלך תקופה זו. העונש בגין העבירה- הקנס - מתיישן תוך שלוש שנים מיום שהפך חלוט ( סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 24(3) לחוק העונשין, התשל"ז -1977). קנס נעשה חלוט אם לא שולם במועד ומקבל ההודעה לא הודיע שיש ברצונו להישפט על העבירה, או לחלופין הגיש בקשה לביטולה בתוך המועדים הקבועים בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי. קנס חלוט הוא בר גבייה מינהלית, בהתאם לפקודת המיסים ( גבייה). (סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז -1977).

תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1975 (להלן: "תקנות סדר הדין הפלילי"), קובעת כי בעבירות קנס: "רואים את ההודעה על ביצוע העבירה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן". סעיף 12 ב לפקודת המיסים ( גביה) קובע: "דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר ...".

משלוח דרישה לתשלום קנס בדואר רשום למען מגוריו או למקום עסקיו הרגיל של החייב, מקים את " חזקת ההמצאה בדואר" לנמען לצורך " איפוס" תקופת ההתיישנות של קנס, בטרם חלוף תקופת ההתיישנות ( שלוש שנים). ביחס להליכי גביה מינהלית של קנסות, די, על פי פסיקה, בידיעה קונסטרוקטיבית של החייב הנסמכת על חזקת " ההמצאה בדואר" והרשות אינה מחויבת להוכיח קבלה בפועל של דרישת התשלום, ובכלל זה חתימת הנמען על אישור המסירה. (ראו לעניין זה רע"א 5255/11 עירית הרצליה נ' חנוך כרם (11.6.2013) ( להלן: "עניין אברהם כרם")).

בעניין אברהם כרם נקבע כי מסירה למענו של אדם תיחשב כמסירה כדין אם נשלחה למענו הרשום של אותו אדם, קרי לכתובת מגוריו העדכנית על פי מרשם האוכלוסין. בבסיס הכלל עומדת החובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו (סעיפים 2( א)(11) ו- 17 לחוק מרשם אוכלוסין, התשכ"ה-1965) וכן ניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים. על יסוד שני טעמים אלה נקבע בסעיף 20 לפסק הדין כי מקום בו הנמען שינה את כתובתו מבלי לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין, או מקום בו הנמען לא דרש את ההודעה מטעמים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום, בשני מצבים אלה יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו.

אין מחלוקת כי מענה הרשום של התובעת במרשם האוכלוסין היה במועדים הרלוונטיים למשלוח הודעות הקנס ודרישות התשלום: "אילת 4004 אילת". לדברי נציגת הנתבעת, שלא נסתרו, זה מענה הרשום של התובעת גם כיום (פר' עמ' 18 שו' 24). התובעת לא טענה כי היא אינה מתגוררת במקום, ובסעיף 3 לכתב התביעה אישרה את נכונות מען זה. במצורף לכתב ההגנה מציגות הנתבעות אישור דואר ישראל על משלוח דואר רשום של הודעות תשלום הקנס של דוחות החניה נשוא התביעה לו מצורף קטע מרשימת דברי דואר שנשלחו הכולל את פרטי התובעת ומס' הדוח ( נספח 6). כן מוצג אישור הדואר על משלוח " דואר כמותי", בדואר רשום, של הודעות תשלום קנסות ( נספח 7) ואישור משלוח דרישה ראשונה ושנייה בדואר רשום ואישור משלוח " דואר כמותי" בהתייחס לדוחות שנשלחו לתובעת ( נספח 8). בכך יש לקיים את " חזקת ההמצאה" לתובעת על פי תקנה 44 א לתקנות סדר הדין הפלילי. התובעת, עליה הנטל, לא הוכיחה שלא קיבלה את הודעות הקנס ודרישות התשלום בגינן מסיבות שאינן תלויות בה, ולא עקב הימנעותה מקבלתן. בהקשר לא מצאתי לקבל את טענת התובעת לפיה לא קיבלה את הודעות הקנס ודרישות התשלום. גרסת התובעת נטענה באופן כוללני וגורף, ללא אבחנה וללא התייחסות לדוחות ספציפיים לנסיבות ולמועדי המסירה, והיא אינה סבירה. מה גם שבסעיף 14 לכתב התביעה מאשרת התובעת כי מפעם לפעם הייתה מקבלת דוחות גם למען זה באילת.

התובעת בחרה להגיש את תביעתה בבית משפט לתביעות קטנות, ולא בבית משפט השלום. בית משפט לתביעות קטנות אינו כפוף לדיני הראיות ולסדרי הדין (סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד -1984) ודי שמצאתי לקבל את אישורי הדואר נספחים 6-8 לכתב ההגנה כרשומה מוסדית, אף אם התנאים לכך על פי פקודת הראיות לא התקיימו, ומשכך כמקיימים לנתבעת את "חזקת ההמצאה". (ראו לעניין זה כבוד השופט ע' פוגלמן רע"א 9527/09 שורשי ואח' נ' עיריית פתח תקווה (12.9.2010) ).

התובעת טוענת כי בפנייתה לנתבעת בשנת 2004 התבקשה הנתבעת לשלוח את הודעות הקנס ודרישות התשלום בגינן לרחוב הגולן 97 בתל אביב, שם מתגוררים אביה והתובע, אשר עושה שימוש בכלי הרכב בגינם ניתנו הדוחות. על כן טוענת התובעת כי משלוח " דברי הדואר" למען באילת אינו משלוח " לכתובת הנכונה". טענה זו אין לקבל. ראשית, התובעת לא הציגה תשתית ראייתית לכך שהודיעה לנתבעת כי עליה לשלוח את הודעות הקנס ודרישות התשלום לכתובת אחרת ממענה הרשום. הודעה כזו לא נזכרת במכתבים לנתבעת שצורפו לכתב התביעה ולמוצגים. לא סביר כי התובעת, שפעלה מול הנתבעת משנת 2004 ועד 2010 לביטול הדוחות, לא תותיר בידיה לאורך שש השנים בהן פנתה לנתבעת אינדיקציה לקיומה של הודעה כזו. שנית, אין חולק כי המען " אילת 4004 אילת" הוא מענה הרשום של התובעת. בסעיף 3 לכתב התביעה מאשרת התובעת את נכונות כתובת זו כמענה, ובסעיף 14 לכתב התביעה מאשרת התובעת, באותה נשימה עם טענתה כי לא הגיע שום דבר דואר, כי בכתובת באילת היו מועברים אליה מעת לעת דוחות. כך שלא ניתן לקבל את טענת התובעת כי מדובר במשלוח לכתובת לא נכונה, או את טענתה הגורפת כי דווקא הודעות הקנס נשוא התביעה שנשלחו לאילת לא הגיעו. שלישית, על פי סעיף 2( א)11 וסעיף 17 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, על התובעת מוטלת האחריות והחובה לעדכן את מרשם האוכלוסין על שינוי במענה. התובעת לא עדכנה את מרשם האוכלוסין על שינוי במענה הרשום והמסירה בוצעה למען זה. בנסיבות אלה, משהתובעת אישרה את נכונות המען באילת כמענה, לא הוכיחה כי לא התגוררה במען זה במועד משלוח הודעות הקנס ודרישות התשלום ולא הוכיחה כי הודיעה לנתבעת על השינוי במענה, אין לה לתובעת אלא על עצמה להלין על כך שהנתבעת הסתמכה על מענה הרשום של התובעת במשלוח הודעות הקנס ודרישות התשלום. יצוין כי בהיקש מפסק הדין של בית המשפט העליון בבר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעירית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.2008) יכול שיהיו מקרים בהם, מכוח חובת ההגינות הכללית המוטלת על הנתבעת כלפי תושביה, ידיעת הנתבעת על שינוי מענו של החייב תטיל על הנתבעת חובה לשלוח את הודעות הקנס למען עליו הודיע החייב, גם אם אינו מענו הרשום. אולם, אין אני נדרשת להכרעה בשאלה זו, שכן במקרה שלפני התובעת ידעה אודות הודעות הקנס ודרישות התשלום, וכאמור, אישרה את נכונות מען זה כמענה ולא הציגה תשתית ראייתית לכך שביקשה מהנתבעת לשלוח למען אחר. רביעית, כפי שיפורט להלן, התובעת הייתה מודעת לאורך השנים להודעות הקנס ודרישות התשלום וגם מטעם זה לא ניתן לקבל את טענתה.

התובעת ידעה על קיומם של דוחות חניה שנרשמו נגדה כבר משנת 2004, עת שפנתה, לטענתה פנייה יזומה, יחד עם התובע למחלקת החניה בנתבעת, ולאורך השנים מאז. מכתבי הטענות והמסמכים בתיק עולה כי מדובר בדוחות חניה משנת 2003 ועד 2008. מאז פניית התובעת לנתבעת בשנת 2004 נעשו פניות רבות והתקיימו פגישות לאורך השנים בין התובעת לבין הנתבעות בניסיון לבטל את דוחות החניה, להסב חלק מהדוחות על שמו של התובע ולהנפיק לתובע תו חניה. במכתב הנתבעת מיום 26.08.2010 ( נ/1) נמנים 8 ביקורים של התובעים באגף החניה בנתבעת בעניין ( בימים: 25.09.2005, 19.11.2006, 15.10.2007, 20.02.2008, 17.03.2008, 25.6.2009, 11.01.2010 ו-06.04.2010) וכן פגישה שנתקיימה ביום 16.02.2010 בין התובעת עו"ד של המחלקה בנוגע לדוחות החניה. בעדותה אישרה התובעת כי קיבלה רשימה של דוחות החניה וכדבריה: "הגעתי פיזית וכתבתי מכתבים וכל פעם הדוחות חזרו וניתנה לי רשימה של דוחות" (פר' ישיבת יום 08.03.2015 עמ' 17 שו' 23) מכאן, שניתן להסיק כי לתובעת הייתה אף ידיעה של ממש, ולא רק ידיעה קונסטרוקטיבית, על אודות דוחות החניה ודרישות תשלום הקנסות בגינם ומשהתובעת בחרה לא לעדכן את מענה הרשום במשרד הפנים, אין היא יכולה להישמע בטענה כי הנתבעת שלחה את דברי הדואר לכתובת לא נכונה.

שאלה אחרת נוגעת לטענת התובעת לפגמים שנפלו בהתנהלותן של הנתבעות בכל הקשור להליכי הגבייה של דוחות החניה, ועיקרה בטענת התובעת כי הנתבעת הטילה עיקול על חשבונה בבנק ללא התראה וחרף הבטחת הנתבעות לבדוק את העניין, וכן לטענות התובעת לאטימות הלב שהנתבעות נהגו כלפיה. טענות אלה ברות בירור והכרעה בבית משפט זה, אולם לגופו של עניין, לאחר בחינת הטענות והראיות, הגעתי לכלל מסקנה שלא לקבלן. אבהיר טעמיי.

הליכי הגבייה בהם נקטה הנתבעת כנגד התובעת , הם הליכי גבייה מינהליים על פי פקודת המיסים ( גביה), המקנה לרשות סמכויות נרחבות ללא ביקורת שיפוטית. סמכות רחבה זו על הנתבעת להפעיל בזהירות ועל פי אמות מידה של סבירות גבוהים. במקרה שלפני הנתבעת עמדה בסטנדרטים אלה.

התובעת הייתה מודעת היטב, להליכים נגדה וכי אין בכוונת הנתבעת, חרף פניותיה אליה, לבטלם.
חשבון התובעת בבנק עוקל, על פי מכתב עורך הדין של התובעת ( ת/4) ביום 09.12.2009. העיקול מומש והכספים שעוקלו נגבו על ידי הנתבעת, על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 02.07.2010. התובעת הייתה מודעת לדוחות החניה משנת 2004 ובמשך כל השנים מאז. התובעת פנתה בכתב לנתבעת, ביקרה מספר פעמים באגף החניה ( על פי רישומי הנתבעת במכתב נ/1) התקיימו שמונה ביקורים בין השנים 2005 ועד חודש אפריל 2010, טרם מימוש העיקול) וקיימה פגישה עם עו"ד המחלקה ביום 16.02.2010. אני מקבלת את טענת נציגת הנתבעת ואת עדות הנתבעת 2 כי בפגישות אלה נבדקו עם התובעת הדוחות שהיו במקור 79 במספר. חלק מהדוחות הוסבו על שם התובע, חלקם בוטלו ( כמו הדו"ח מס' 4725271 שלא נגבה). לגבי שלושת הדוחות משנת 2003 הופחתו תשלומי הפיגורים, לאחר שהתובעת הציגה כי נעדרה אותה עת מהארץ, עד שנותרו 37 הדוחות נשוא התביעה. מכתב התביעה וכן מעדותה של התובעת עולה כי לתובעת נמסרו " פרוט דוחות החניה" ובסעיף 7 לכתב התביעה מאשרת התובעת שבכל פעם שפנתה לנתבעת " ניתנה תשובה שהדוחות לא יבוטלו". בנוסף, ממכתב מנהל אגף חניה בנתבעת לתובע מיום 11.01.2010 ( צורף לכתב התביעה), לאחר הטלת העיקול אולם קודם למימושו, צוין ביחס לפניית התובע לעניין דוחות 172161/0/2 ו- 323508/0/3 "הצגנו פנייתך בפני התובע המוסמך מטעמינו והוא החליט לדחות את בקשתך לביטול הדו"חות. החלטת התובע סופית". כן צוין בשולי המכתב " לתשומת ליבך, הליכי האכיפה נמשכים כסדרם עד להסדרת תשלום החוב במלואו".

מכאן, שהתובעת ידעה, וקודם להליכי הגבייה ולעיקול חשבונה, כי אין בכוונת הנתבעת לבטל את דוחות החניה והקנסות שהושתו עליה, ואין לקבל את טענת התובעת כי לאחר שנים רבות וללא התראה החליטה הנתבעת לפעול בהליכי גבייה. יתר על כן, במכתב עורך הדין של התובעת (ת/4) קודם למימוש העיקול, מצוין דבר קיומו של העיקול שהוטל על חשבון התובעת. מועד המכתב קדם למימוש העיקול, ולמצער כבר אז היה על התובעת לדעת כי הליכי הגבייה אינם מעוכבים ולפעול להקטנת נזקיה. היו בידי התובעת הזדמנויות רבות קודם להטלת העיקול, ובוודאי שלאחר שהוטל וטרם ביצועו, לשלם, ולו תחת מחאה, את הקנסות ולהגיש תביעה להשבת התשלום לאחר בירור תקפות הדוחות ושאלת התיישנות העבירה בהליך מתאים. אילו הייתה התובעת עושה כן, היה בידיה למנוע את הליכי הגבייה והעיקול וכן את הגידול בסכום חוב הקנסות. לכך יש להוסיף את העובדה כי בטרם מימוש העיקול הייתה התובעת מיוצגת על ידי עורך דין שפנה בשמה לנתבעת ( ת/4). התובעת לא עשתה דבר מאלה ובהתנהלותה זו תרמה לכך שחוב הקנסות " תפח" וגדל במרוצת השנים, ולבסוף להליכי הגבייה והמימוש שננקטו נגדה.

התובעת טוענת כי הנתבעות, והנתבעת 2 בראשה, סירבו להמציא את " אישורי המסירה" של הודעות הקנס. אלא שבמכתבים לנתבעת אשר צורפו לכתב התביעה ולתיק לא נמצא תימוכין ל פנייה לנתבעת לקבלת אישורי המסירה. התובעת צרפה ל"בקשה להבהרה/תיקון פרוטוקול וצירוף מסמכים" עמ' ראשון ממכתב שלה לנתבעת מיום 17.10.2007 במסגרתו מבוקש דו"ח פרוט המועדים בהם נשלחו הודעות הקנס המקוריות, לרבות מספרי הדואר רשום ותוצאות המסירה, אולם לא את אישורי המסירה. אין דרישה להמצאת אישורי המסירה גם במכתב עורך הדין מטעם התובעת ( ת/4) ובמכתב התובעת ( ת/5). בכך די לדחות את הטענה. למעלה מן הצורך, גם אניח קיומו של סירוב להמצאת " אישורי המסירה", ואין אני קובעת כי סירוב כזה אכן הוכח, אין בכך להקנות לתובעת סעד, שכן אין קשר בין אי המצאת "אישורי המסירה" לבין הליכי הגבייה והעיקול שננקטו כנגד התובעת אשר ידעה אודות הודעות הקנס ודרישות התשלום בגינן ולא שילמה את חובה.

אשר לטענת התובעת כי הנתבעת 2, סירבה לתת פירוט ובירור בדבר העיקול וסכומו, טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם סעיף 14 לכתב התביעה, לפיו הומצא לתובעת העתק פירוט דוחות החניה, והיא אינה מתיישבת עם תדפיס " פירוט דוחות החניה" מיום 03.02.2008 של הנתבעת ( צורף לכתב התביעה) ועם תדפיס " פרוט דוחות חניה" מיום 02.12.2009 שצורף למכתב עורך הדין של התובעת ( ת/4). במסמכי פירוט דוחות החניה מפורטים מהות הדוחות, סכומם הנומינלי והעדכני, במכתב עורך הדין של התובעת ( ת/4) ובמכתב התובעת מיום 31.01.2010 ( ת/5) ישנה התייחסות פרטנית לדוחות החניה, באופן שלא תוכל להישמע הטענה כי לא ניתן לתובעת פירוט בנוגע לעיקול חשבונה.

יוצא מכל האמור שלא מצאתי טעם לפגם בהתנהלות הנתבעות בכל הנוגע להליכי הגבייה מהתובעת.

אשר לטענת התובעת כי הנתבעת לא הסבה את דוחות החניה שנגבו ממנה על שמו של התובע, חרף בקשתו להסבתם על שמו. טענה זו, מבלי לקבוע מסמרות בנוגע לסיכוייה, אינה בסמכותו של בית משפט זה, בהיותה נוגעת לעצם העבירה נשוא הודעות הקנס שבהן הורשעה התובעת, הרשעה שהפכה חלוטה. בעניין ת"ק ( י-ם) 3586/09 שטרן נ' עיריית ירושלים ( 22.8.2013) נקבע: "... בית המשפט ' האזרחי' איננו מוסמך לדון בטענות שעניינן התיישנות העבירות ובטענה שחלק מהדוחו"ת לא שייכים כלל לתובע ...". טענת התובעת להסבת הדוחות, כמוה כטענה לכך שהדוחות אינם של התובעת, ומקומה אינו בבית משפט זה. ככל שהתובעת תפנה בעניין לבית המשפט המוסמך, וזה ייקבע כי היה על הנתבעת להסב דוחות נוספים על שמו של התובע, ואינני קובעת כי כך יהיה, תהיה התובעת רשאית לחדש את תביעתה בבית המשפט האזרחי המוסמך בגין התשלום ששילמה בגין דוחות אלה.

מעל הנדרש יצוין, כי בקשת התובע להסבת דוחות הרכב על שמו נגעה לרכב מס' רישוי 9336623 ולגבי חניה ברחוב הגולן בתל אביב ( ראו בקשת התובע מיום 09.08.2006 שצורפה לכתב התביעה). בתדפיס " פרוט דוחות החנייה" מיום 02.09.2012 ( צורף כנספח 4 לכתב ההגנה) נכללים כלי רכב נוספים שלגביהם אין טענה לשימוש התובע בהם ואין דרישה להסבתם על שמו וכן דוחות בהתייחס למען אחר מרחוב הגולן בתל אביב. בנוסף, במכתב התובעת מיום 31.01.2010 ( ת/5) מפרטת התובעת רשימה של 19 דוחות שאותם התבקש להסב על שם התובע. דוחות אלה לא מופיעים ברשימת הדוחות שהנתבעת מציגה כדוחות שבגינם ננקטו הליכי הגבייה כגד התובעת, על פי תדפיס " פרוט דוחות חניה" ליום 02.09.2012 ( נספח 4 לכתב ההגנה).

טענת התובעת כנגד סירוב הנתבעת להנפיק לתובע תו חניה אזורי דינה להידחות. ראשית, אין להידרש לטענת התובעת לראשונה במסגרת " בקשה להבהרה/תיקון פרוטוקול" שהוגשה בתם העדויות, למתן תו חניה עבורה. טענה שלא בא זכרה בכתב התביעה ובמסמכים שהוגשו ואשר על פיהם תו החניה התבקש עבור התובע . שנית, מדובר בדוחות חניה של התובעת בגין כלי הרכב הרשומים בבעלותה של התובעת. תו חניה הוא פרסונלי ( ראו סעיף 4 לחוק עזר לתל אביב ( העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983), ועל פי הנטען בכתב התביעה ובעדות התובעת הוא התבקש עבור התובע. מכאן, ואף אם אניח, כטענת התובעת ואינני נדרשת לעניין, כי מתן תו חניה היה מונע הטלת דוחות חניה רבים מלכתחילה, והגם שניתן להבין את התרעומת שיש לתובעת כאשר מצד אחד לא ניתן לתובע שלפי הנטען עושה שימוש ברכב ומתגורר בתל אביב, תו חניה באזור שבו הוא מתגורר עם אביו, התובעת אינה יכולה להלין על סירוב הנתבעת להנפיק תו חניה לאחר, אף אם הוא עושה השימוש ברכב, במסגרת דוחות חניה תביעה על שמה. שאלה אחרת היא אילו דוחות החניה היו על שמו של התובע, ולא על שמה של התובעת. במקרה כזה, ייתכן שהיה ניתן לבחון בדרך של תקיפה עקיפה את החלטות הנתבעת בעניין, אולם שאלה זו חורגת ממסגרת הדיון שבפני בו נדונים דוחות חניה של התובעת, ולא של התובע.

יצוין כי לכתב התביעה צורף מסמך של התובע, ללא תאריך וללא מספר הליך, נושא כותרת " עתירה מינהלית למחוזי בתא", במסגרתו ביקש התובע מבית המשפט, בין היתר, להורות לנתבעת, ליתן לו תו חניה. לא ברור אם אכן הוגשה עתירה כזו ותוצאותיה, אולם יש במסמך זה גילוי דעת מובהק מצדו של התובע, לגביו סורבה הבקשה להנפיק תו חניה, כי העניין נוגע לו בלבד וכי דרך המלך היא תקיפה ישירה של החלטת הנתבעת במסגרת עתירה מינהלית בבית המשפט לעניינים מינהליים.

בהתייחס לטענת התובעת לביטול שלושת דוחות החניה משנת 2003, מאחר שהייתה בשליחות בחו"ל ולטענתה ולא ידעה על קיומם, טענת הנתבעת כי ביטלה את תשלומי הפיגורים בגין דוחות אלה לא נסתרה. התובעת ביקשה, בהתאם לפרוטוקול הדיון האחרון, שהות לבחון טענה זו, הגישה " בקשה להבהרה/תיקון פרוטוקול" בה חזרה על כלל טענותיה ולא סתרה את טענות הנתבעת בעניין.

לגבי דו"ח מס'4725271 משנת 2006 בגין רכב מס' 7991808, השוואת תדפיס " פרוט דוחות החניה" ליום 02.09.2012 ( נספח 4 לכתב ההגנה), המהווה פירוט עדכני של דוחות החניה נשוא התביעה, לתדפיס " פרוט דוחות חניה" מיום 23.12.2009, שצורף למכתב עורך הדין של התובעת ( ת/4), מעלה כי דו"ח זה לא נגבה על ידי הנתבעת ( עמודת הקנס מחוקה בדוח העדכני). בכך קיבלה הנתבעת את טענת התובעת כי הרכב עבר תאונה בשנת 2003, הוכרז כאובדן כליל ועבר לבעלות חברת הביטוח והתובעת לא חויבה בגין דוח זה .

התובעת טענה כי דוחות 6, 14, 15, 16, 17 לרשימת הדוחות שבגינם הוטל עיקול, שולמו על ידיה קודם להליכי הגבייה, אלא שהתובעת לא הציגה אסמכתא לתמיכת טענתה. הקבלה המצורפת על ידי התובעת להוכחת תשלום זה ( חלק ממוצג ת/4) אינה כוללת סכום, תאריך והעיקר את חותמת הדואר, כך שאיני מקבלת את הטענה.

אשר לנתבעת 2, טענות התובעת לחיוב הנתבעת 2 באופן אישי נוגעות לסירוב הנתבעת 2, בראש עובדי הנתבעת, לתת לתובעת את אישורי המסירה, להבטחת הנתבעת 2 לבדוק את טענות התובעת בטרם מענה הטלת עיקול, וכן לסירובה, על פי הנטען, ליתן פירוט על אודות הכספים שנגבו בעיקול והדוחות שבגינם בוצעה הגבייה. ראשית, לא מצאתי לקבל את טענות התובעת לגוף העניין , ללא קשר לנתבעת 2. שנית, על פי העדויות והראיות, לא היה מקום להגשת תביעה אישית כנגד הנתבעת, מלכתחילה. בעדותה הבהירה התובעת כי מבחינתה הנתבעת 2 הייתה הנציגה שטיפלה בה והייתה צריכה לדאוג שתקבל את התשובה ( עמ' 18 שו' 8-9 ). כן מבקשת התובעת לייחס לנתבעת 2 התנהגות לא ראויה של פקידה אחרת בנתבעת כלפיה מהטעם " שהתנהלות קשורה לממונים" ( עמ' 18 שו' 13). לא מצאתי לקבל את טענות התובעת כבסיס להטלת אחריות אישית על הנתבעת 2. מדובר במנהלת מוקד לפניות קבלת קהל בנתבעת, שלא התרשמתי כי הוכח שחרגה מסמכויותיה, ובוודאי שאין מקום לייחס לה אחריות אישית להתנהגות פקידים אחרים, ככל שהייתה כזו, שלא הוכח כי פעלו על פי הנחיותיה. לנתבעת 2, באופן אישי, כמנהלת מוקד פניות הקהל, אין סמכות להפחית או לבטל דוחות חניה, ולא מצאתי כי זו סירבה לבדוק את טענות התובעת, להמציא לתובעת אישורי מסירה או לתת פרוט אודות הליכי הגבייה. בהקשר זה אני מקבלת את עדות הנתבעת 2 כי היא נפגשה עם התובעים, פעלה מולם בשקיפות ומסרה את המידע שבידיה. התובעת אף הופנתה לעורכת דין מחלקת החנייה, עמה נפגשה התובעת ובפועל חלק נכבד מדוחות החניה המקוריים בוטלו או הוסבו. על כן, לא מצאתי בסיס להגשת תביעה אישית כנגד הנתבעת 2 ומשכך, אינני נדרשת לדון בטענה להכרה בחסינות עובד ציבור של הנתבעת 2 על פי סעיף 7 א(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] .

משלא מצאתי פגם בהתנהלות הנתבעות ובהליכי הגבייה שנקטה, אין מקום לברור שאלת הנזק ואין לפסוק לתובעת פיצוי, לרבות בעילת " לשון הרע" שלא נכללה בכתב התביעה. כל שכן כאשר התובעת לא הציגה תשתית ראייתית להוכיח הנזקים וההוצאות הנטענים, ונמצא כי תרמה בהתנהגותה לכך שהוטל עיקול על חשבונה. אף שהתובעת ידעה על הודעות הקנס בגין דוחות החניה ועל עמדת הנתבעת קודם להליכי הגבייה, התובעת לא הקטינה את נזקיה באמצאות תשלום, תחת מחאה, דוחות אלה בטרם עוקל חשבונה, ולא נקטה בהליך משפטי נכון לביטולם של דוחות החניה ועליה לשאת בתוצאות התנהלותה.

סוף דבר
הנה כי כן, התוצאה אפוא היא שהתביעה נגד הנתבעת 2 נדחית. באשר לנתבעת 1 - התביעה נדחית. זאת מבלי לגרוע מזכותה של התובעת, ככל שברצונה בכך, לפנות לבית משפט המתאים ובהליך המתאים לביטול הדוחות מחמת התיישנות העבירה כטענתה וכן לעניין הסבת הדוחות. בכפוף לתוצאות הליכים אלה, וככל שיתקבלו טענות התובעת, ואינני מביעה כל עמדה באשר לסיכוייהם, תהיה התובעת רשאית לחדש פנייתה נגד הנתבעת 1 בלבד לבית משפט אזרחי ולתבוע סעדיה הכספיים.

בנסיבות אלה, אף שהתביעה נדחתה, בהתחשב באופן שבו הצדדים ניהלו את התיק, אני מחייבת את התובעת בתשלום הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ לטובת הנתבעת 2 בלבד, שלא נמצא בסיס לתביעה אישית נגדה. תשלום זה ישולם על ידי התובעת בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

בשולי הדברים אציין כי לאחר פסק הדיון האחרון הגישה התובעת " בקשה דחופה לצרוף עובדות ופסיקה" ו"בקשה להבהרה/תיקון פרוטוקול ולצרוף מסמכים". הנתבעות הגיבו לבקשות. נתתי את דעתי בפסק הדין לטענות הצדדים בבקשות ובתגובות, ועל כן אין אני נדרשת להחלטה נפרדת בבקשות אלה.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ז אלול תשע"ה, 01 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רחל בן יששכר
נתבע: עירית תל אביב-יפו
שופט :
עורכי דין: