ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לירן כהן נגד ושולחת הודעת צד ג' :

בפני כבוד ה שופט משה הולצמן

התובע

לירן כהן ת.ז. XXXX685
ע"י ב"כ עוה"ד עבד אלעזיז נסאסרה

נגד

הנתבעת:
ושולחת הודעת צד ג'

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד מאהר אלמאדי ואח'

נגד

צד ג'
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד רמי הורוביץ ו/או פזית אלון ואח'

פסק דין

תביעה לפסיקת פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לפי הטענה, בשל החלקה ונפילה במקלחת, במסגרת קורס בבית הספר לכבאות והצלה.
סקירת ההליכים בתיק
מצאתי לנכון לסקור בקצרה את ההליכים בתיק.
התביעה הוגשה במקור כנגד איגוד ערים אזור באר שבע (שירותי כבאות) (להלן: "האיגוד").
האיגוד, באמצעות ייצוג משפטי שהועמד לו על ידי הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הפניקס"), הגיש הודעת צד ג' כנגד עיריית ראשון לציון, כלל חברה לביטוח בע"מ, מדינת ישראל, וענבל חברה לביטוח בע"מ, בטענה שבמועד קרות האירוע הנטען, המקרקעין שבהם פעל בית הספר לכבאות והצלה היו בחזקתה ובשליטתה של עיריית ראשון לציון, ומדינת ישראל, שבמסגרתה פעל בית הספר לכבאות והצלה, הייתה אחראית לבטיחות המבנה, וחברת "ענבל" הייתה המבטחת של המדינה בכל הנוגע לסיכונים הנוגעים לאירוע הנטען.
בהמשך הודיע האיגוד שלנוכח הוראותיו של סעיף 103 לחוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, התשע"ב- 2012 (להלן: "חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה"; "החוק"), הוא חדל להיות ישות משפטית, מכיוון שהתמזג לתוך מדינת ישראל כגוף ממשלתי אחד.
בהחלטה מיום 29.10.2014 הורה כבוד המותב הקודם (כבוד השופט ר. סולקין) על מחיקת האיגוד במעמדו כנתבע מכתב התביעה, החלפתו במדינת ישראל (צד ג' 3), וכפועל יוצא מכך מחיקת הודעת צד ג' כנגד המדינה.
המדינה, במעמדה החדש כנתבעת, הגישה הודעת צד ג' כנגד הפניקס בטענה שביטחה בזמנו את האיגוד, וכשם שהמדינה נכנסה לנעלי האיגוד לגבי החובות הנטענים כנגדו, כך הועברו אליה הזכויות שעמדו לאיגוד על פי פוליסת הביטוח שהוצאה לו על ידי הפניקס, בגין התאונה שאירעה בתקופת הביטוח.
ביום 4.3.2015 הגישו צדדי ג', עיריית ראשון לציון וכלל חברה לביטוח בע"מ, בקשה לדחיית ההודעה שהוגשה כנגדן, מהטעמים העיקריים של העדר יריבות, והעדר עילת תביעה.
בדיון שנערך בפניי ביום 18.3.2015 הודיע בא כוח הנתבעת, המדינה, על מחיקת ההודעה שהוגשה כנגד צדדי ג' הנ"ל, לרבות ענבל חברה לביטוח בע"מ, וביקש לחייב את הפניקס בהוצאותיהן, מכיוון שייצגה הלכה למעשה את האיגוד, ואילו המדינה הינה חליפתו לעניין החובות והזכויות, ולרבות הזכויות שעמדו לאיגוד כלפי הפניקס.
באת כוח הפניקס הביעה הסכמה למחיקת צדדי ג' הנ"ל, אלא שהביעה התנגדות לחיוב הפניקס בהוצאות.
בהחלטה מיום 6.7.2015 קבעתי שעל הפניקס לשאת בהוצאותיהן של צדדי ג', עיריית ראשון לציון וכלל חברה לביטוח בע"מ, מכיוון שיש לראות את הנתבעת כחליפתו של האיגוד לצורך חוזה הביטוח, וזאת לאור הוראות חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, ומהטעמים שפורטו בהחלטה.
דיון הוכחות נערך בפניי ביום 18.3.2015, ובעלי הדין הגישו סיכומים בכתב.
טענות התובע
התובע טען בכתב התביעה שביום 24.2.2008, בסביבות השעה 21:30, בעת שהיה בקורס ראשי צוותים שהתקיים בבית הספר לכבאות והצלה בראשון לציון, כאשר היה במקלחת, החליק, נפל על כתף שמאל ונחבל בראשו.
עוד נטען כי בנסיבות העניין על הנתבעת רובץ הנטל להוכיח שלא התרשלה בכל הנוגע לתאונה שאירעה לתובע. המקלחת הייתה בשליטת הנתבעת, או מי מטעמה, והנזק נגרם לתובע על ידי מפגע בטיחותי. התנהגותה של הנתבעת עולה לכדי נזק ראייתי, ומטעם זה עליה להקדים להגיש את ראיותיה. הנתבעת התרשלה בכל הנוגע לחצרים (המקלחת) שבהם התרחשה התאונה.
התובע הגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, ד"ר נאסים אלקרינאוי, כירורג ואורתופד, שהעריך את נכותו של התובע בגין כאבים בכתף שמאל, בשיעור של 100% לתקופה של 3 חודשים ממועד קרות האירוע, בשיעור של 50% למשך 3 חודשים נוספים, ואת נכותו הצמיתה בשיעור של 5%.
טענות הנתבעת
הנתבעת הכחישה בכתב ההגנה מטעמה את טענות התובע לגבי התאונה, הנסיבות שגרמו לפי הטענה להתרחשות הנפילה והנזקים שנגרמו לו, ובכלל זה את טענותיו לגבי מצבה של המקלחת, או לגבי הפרת חובת הזהירות על ידה, וכן טענה שהימצאותם של מים על רצפת המקלחת הינה בבחינת עניין רגיל שאינו מצמיח חבות בנזיקין.
הנתבעת (במעמדה כחליפתו של האיגוד) הגישה חוות דעת של מומחה מטעמה, ד"ר ג. ביאליק, כירורג ואורתופד, שהעריך את נכותו של התובע בשיעור של 2.5% בשל אי סדירות של המפרק בין עצם השכמה לעצם הבריח משמאל, ללא עדות לפריקה.
טענות הפניקס
הפניקס הכחישה בכתב ההגנה מטעמה את טענת הנתבעת לגבי היותה מבוטחת של הפניקס, והצטרפה לטענותיה המכחישות של הנתבעת לגבי התאונה הנטענת.
דיון והכרעה
שיטת משפטנו אינה מכירה בקיומה של אחריות המוחלטת למעט אותם מקרים שהמחוקק מצא לנכון לומר דברים מפורשים בעניין זה, והמקרה הנדון אינו נמנה עליהם. לצורך הכרה באחריותה של הנתבעת בגין התאונה הנטענת, על התובע להוכיח שעל התובעת רובצת חובת זהירות מושגית- עקרונית, בכל הנוגע לשמירה על תחזוקה נאותה וסבירה של החצרים שבהם התרחש האירוע, אלא שבכך לא די, שכן עליו להראות ולשכנע שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הנדון.
כתב התביעה הוגש במקור כנגד האיגוד במעמדו הנטען כמעסיקו של התובע, וכמי שהפעיל את בית הספר לכבאות (ס' 2 לכתב התביעה).
הנתבעת לא חלקה בכתב ההגנה מטעמה (שבמקור הוגש להודעת צד ג') על הטענה שלפיה הפעילה את בית הספר לכבאות והצלה, הייתה אחראית על הקורס שבו נכח התובע, ושהמבנה שבו אירעה התאונה הנטענת היה בחזקתה במועד הרלבנטי.
בנוסף, הנתבעת הינה חליפתו של האיגוד, מכוח חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה (ראו- סע' 101, ו- 103 לחוק), ולפיכך יש לראותה כמעסיקתו של התובע במועד האירוע הנדון, ולצורך בירורה של תביעה זו.
על הנתבעת, במעמדה כבעלים או כמחזיק במקרקעין המשמשים את בית הספר לכבאות והצלה, חלה חובת אחריות מושגית בכל הנוגע לתחזוקה נאותה של מתקני בית הספר, ובכלל זה המקלחת ששימשה את התובע ויתר משתתפי הקורס.
"... נמצא כי הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת המבקרים במקרקעין, אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין הסיכונים שנוצרו במקרקעין ... הבעלות במקרקעין יוצרת לעיתים אפשרות למנוע סיכונים ... מכאן הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין בעלים לבין מבקר במקרקעין. עם זאת, האחריות שבגין נזק ספציפי תיקבע רק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית"
ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש (להלן: "הלכת ועקנין"). 9.11.1982. פסקה 5.
באשר לחובתו של מעביד כלפי עובדו נקבע שמעביד אינו מבטח, וחובתו כלפי עובדיו אינה מוחלטת, ומקום שהעובד מבקש לחייב את מעבידו בגין נזק גוף שנגרם לו עליו להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין לצורך כך, כעוולת הרשלנות, או הפרת חובה חקוקה.
"... חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו; כך עילת רשלנות ... וכך העוולה של הפרת חובה חקוקה ... . אכן, סיכוני חיים ובריאות אורבים לפתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית ...".
ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל (להלן: "הלכת סובחי"). 10.6.1993. פסקה 7.
חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על פי השאלה האם אדם סביר היה יכול לצפות את התרחשות האירוע שגרם לנזק, בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של המקרה, כעניין טכני, וככל שהתשובה לכך הינה חיובית, יש לשאול האם אדם סביר היה צריך לצפות את התרחשות האירוע שהוביל לנזק, מטעמים ערכיים של מדיניות שיפוטית ראויה (הלכת ועקנין, פסקה 7).
עוד נקבע שלא כל נזק שניתן לצפות את התרחשותו מבחינה טכנית, יש לצפות אותו מבחינה ערכית, ומכאן שגם אם ניתן לצפות התרחשותו של אירוע שיגרום לנזק, הרי שאין בכך כדי לגרור בהכרח קיומה של חובת זהירות קונקרטית (הלכת ועקנין, פסקה 8).
בהלכת ועקנין נערכה אבחנה בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר, ונקבע שהאחריות הקונקרטית חלה ומתגבשת לצורך מניעתו של נזק בלתי סביר.
"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (הלכת ועקנין, פסקה 8).
"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון" (הלכת ועקנין, פסקה 8).
באשר לסיווגם של מקרים שונים כ'סיכונים סבירים', שהתרחשותם אינה יוצרת חובת זהירות קונקרטית, נקבע-
"מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהחליק. "נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת מ' בן-פורת בת"א (י-ם) 277/59 [41], בעמ'108) אלה הם סיכונים סבירים. אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום-יום. ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 [9] הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה ... המשחק עם כלב עשוי להישרט ... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים " (הלכת ועקנין, פסקה 8; הדגשות לא במקור- מ.ה.).
"אשר לאיפיונו של גורם ההחלקה: ההלכה מבחינה, לעתים, בין שני אלה: בין נוזל או חומר אחר המצויים באורח "טבעי" במקום ההחלקה, לבין חומר שמציאותו "אינה טבעית" במקום ההחלקה, וכמוהו חומר שמציאותו הינה, אמנם, "טבעית" במקום ההחלקה, אך טיבו הוא כזה שההלכה רואה צורך להטיל בעניינו חובה לנקוט אמצעים מיוחדים לשם הקטנת סכנתה של החלקה. במקום שמדובר בחומר שהוא "טבעי" במקום ההחלקה, נטיית ההלכה היא לסווגו כ"סכנה רגילה" ("סכנה סבירה", "סכנה צפויה") - לאמור: סכנה שאדם סביר עומד עליה מעצמו גם אם אין הוא מוזהר עליה - ולהקנות פטור בגינה למעביד (ולבעל חצרים). כך, למשל, דין מים או אף מי סבון בבית מרחץ ... ואשר לחומר ש"אינו טבעי", או חומר שחייבים לנקוט בעניינו אמצעים מיוחדים: כך דינו של שמן על רצפת מטבח (פרשת מלון רמדה שלום [1]), או שומן על רצפת איטליז: ע"א 214/61 וולטר נ' פייזר [10], וכך דינם של סבון, שמנים וחומרים דומים אחרים על רצפת אולם ייצור בבית חרושת: ע"א 417/75 בן דוד נ' מפעלי טקסטיל כרדנא בע"מ " (הלכת סובחי. פסקה 10).
יוצא אפוא שהחלקה ונפילה בשל רצפה רטובה במקלחת, הינה בדרך כלל בבחינת סיכון רגיל שאינו מתגבש לחובת זהירות קונקרטית, אם כי יש לבחון כל מקרה לגופו.
בפסיקת בתי המשפט נקבע לא אחת כי החלקה כשלעצמה אינה מצביעה בהכרח על רשלנות של בעל המקרקעין או של המחזיק בהם, שהובילה לנפילה ולנזקים שנגרמו בעטיה.
"סובחי נפגע באשר החליק על בוץ ... כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכול יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת ..." (הלכת סובחי. פסקה 12).
בעניין שנדון ב- ע"א 683/77 בנימין ברוק נ' עיריית תל-אביב-יפו (31.10.1979) בית המשפט העליון דחה ערעור של ניזוק שהחליק על רצפה בבית מרחץ עירוני ושבר את רגלו.
"כאשר מדברים איפוא על בית מרחץ או חדר הלבשה שלו, אשר מטבע ברייתו קיים על מנת שישתמשו בו המבקרים בסבון או מי סבון, ניתן לומר כי אין זה דווקא מקרה קיצוני מבחינת ציפיות הסכנה- כאשר קצף סבון נשפך על רצפה, עד כי בכל מקרה ניתן יהא לומר שהמדובר הוא בסכנה בלתי רגילה" (פסקה 3).
נחזור למקרה הנדון.
אקדים ואציין שלאחר שבחנתי את טענות הצדדים וחומר הראיות, לא מצאתי שהתובע הניח בפניי תשתית ראייתית הולמת שיש בה כדי לתמוך בטענתו שנפילתו נגרמה בשל מצבה הנטען של המקלחת, או בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על ידי הנתבעת, או נציגיה, ולפיכך דין התביעה להידחות.
עדותו של התובע לגבי עצם נפילתו במקלחת נתמכת ברישום הודעתו בחדר המיון ביום 24.2.2008, בשעה 22:09, "... התקבל לאחר שנפל מקלחת ונחבל ביד שמאל...", ובהמשך, "... לאחר נפילה באמבטיה..." (תיק מוצגים תובע).
יש בהודעותיו הנ"ל של התובע בחדר המיון, בשים לב לכך שניתנו בסמוך ממש לחבלות שנגרמו לו, כדי לתת נופך של אמינות לטענתו שלפיה נפל במקלחת, וכתוצאה מכך נגרמו לו החבלות, והנזקים הנטענים, אלא שאין בהודעות אלה כדי להוות חיזוק ראייתי לטענותיו לגבי מצבה של המקלחת עובר לנפילתו, או לגבי הקשר הסיבתי בין מצבה הנטען של המקלחת לבין נפילתו והנזקים שנגרמו לו בעטיה.
התובע טען בכתב התביעה, לגבי מצב המקלחת, שהנתבעת "לא דאגה לסילוק המים מן הרצפה, לא דאגה להחלפת הריצוף הישן והמחליק, לא דאגה לניקוז מתאים לסילוק המים העודפים... לא דאגה לניקיון המקלחות המלוכלכות ולא דאגה לתקינותן" (סעיף 11.ז. לתביעה).
התובע טען בתצהירו, לגבי נסיבות המקרה, שביום האירוע, 24.2.2008, לקראת תום הפעילות, "הופניתי עם שאר חניכי הקורס למקלחות המערביות בקצה מתקן בית הספר ...
במקלחות המערביות השתמשתי לראשונה ביום בו אירעה התאונה ... לא נעשה שימוש כלשהו במקלחות אלה והשימוש בהן התחיל רק באמצע תקופת הקורס לערך. ... הגעתי למקלחת, לאחר שבמקלחת זו כבר השתמשו חניכים נוספים. הנחתי את בגדי על ספסל במתחם המקלחת והתקדמתי לכוון המקלחון במרחק של כ- 2 מ', כשלגופי מגבת בלבד ונעלי רחצה. על רצפת חדר המקלחת היו מים רבים וירוקת, ללא ניקוז מתאים. בעת ההליכה לכיוון המקלחון, החלקתי על הרצפה ונחבטתי בגופי, בעיקר בראשי ובכתף שמאל ונשארתי לשכב על הרצפה, ללא יכולת לקום בעצמי. הנני מצהיר, כי לעזרתי נחלצו חניכים נוספים, אשר סייעו לי לקום ולשבת על הספסל, והם הזעיקו חובש ואת מפקד הקורס. החובש שחבש את ידי, בהתייעצות עם מפקד הקורס, החליטו לפנותני ברכב החירום של בית הספר לכבאות למיון בית החולים וולפסון" (סע' 4, 5, 7, 8 ו-9 לתצהירו. הדגשות לא במקור- מ.ה.).
התובע תולה בתצהירו את הסיבה לנפילתו בהצטברות מים רבים בהעדר ניקוז מתאים, וירוקת שהייתה על הרצפה, שגרמו להחלקתו.
התובע נשאל בחקירתו הנגדית מה לא היה תקין במקלחת והעיד שנקוו מים, הייתה ירוקת על הרצפה, ולא היה מעקה. "ש: מה לא היה תקין? ת: היתה ירוקת על הרצפה, היו מים על הרצפה, לא היה במה להיאחז, אין מעקה" (ע' 21, ש' 9-10).
עדותו של התובע לגבי הסיבות שגרמו להחלקתו ונפילתו, העדר ניקוז של המים וירוקת על הרצפה, וכן לגבי העדרו של מעקה, ותחילת השימוש במקלחת במהלך הקורס, הינה בבחינת עדות יחידה, במשמעות מונח זה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשמ"א- 1971, ולא מצאתי שהיא נתמכת במידה מספקת בחומר הראיות שבפניי.
התובע נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לא התייחס לסיבות שגרמו, לטענתו, להחלקתו ונפילתו, בהודעותיו במיון בבית החולים, למוסד לביטוח לאומי, ועוד, והעיד שבבית החולים תיאר את המקרה, ולא חשב שיידרש לכך בבית המשפט (ע' 20, ש' 21-22).
בדו"ח המיון נרשם שהתובע נפל במקלחת (ובמקום אחר- באמבטיה) ונחבל, ולא מצאתי תיאור מפורט יותר של המקרה.
יש לציין שלא ניתן למצוא תיאור של הסיבות שגרמו לנפילתו במסמכים נוספים שתיעדו את המידע שהתקבל מהתובע בנוגע לאירוע הנטען.
בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה (בל/250), שנערך ביום 5.3.2008, על ידי נציג האיגוד, יצחק ביטון, עבור המוסד לביטוח לאומי, נרשם- "לדברי הכבאי בעת שהיתקלח (כך במקור- מ.ה.) במתחם ב"ס לכבאות נפל (החליק) במקלחת ונחבל ביד שמאל ...". (תיק מוצגים תובע).
בתביעה לדמי פגיעה שנחתמה על ידי התובע והוגשה למוסד לביטוח לאומי, נרשם- "לדברי הכבאי בעת שהיתקלח (כך במקור- מ.ה.) במקלחת בב"ס לכבאות נפל (החליק) ונחבל ביד שמאל". לא ברור מדוע התובע לא פירט את הסיבות לנפילתו במסמך שנחתם על ידו (ע' 14, ש' 29-31; נ/1)
בדו"ח של ד"ר אברהם ששון שבדק את התובע ביום 24.7.2008, נרשם-"בן 30 נפל על צידו השמאלי ב 24/2/08 ונפגע בכתף" (תיק מוצגי התובע).
בחוות דעת המומחה מטעם התובע, ד"ר נאסים אלקרינאוי, נרשם מספר פעמים שהתובע החליק במקלחת ונחבל בראשו ובכתף שמאל, ולא מעבר לכך (תיק מוצגי תובע).
מן הראוי לציין שבכתב התביעה נטען, בין היתר, שבמקלחת היה "ריצוף ישן ומחליק", אלא שלא צוין במפורש שהייתה ירוקת על הרצפה, ומן הראוי היה לציין זאת.
התובע לא מצא לנכון להביא לעדות עדים, או ראיות חיצוניות, לגבי מצבה הנטען של המקלחת עובר להחלקתו.
התובע העיד שהחניכים בקורס ראו את מצב המקלחת. "ש. ... אותם 60 כבאים ראו את המצב במקלחות? ת: כן" (ע' 13, ש' 23-24). עוד העיד שכאשר נכנס למקלחת היו במקום חניכים נוספים של הקורס שהתקלחו, ולאחר שהחליק ונפל סייעו לו לקום ולשבת על ספסל, אלא שלא זכר את פרטיהם, פרט לחובש שסייע לו, אלא שלא מצא לנכון לזמן את החובש למתן עדות. "ש: היו חניכים נוספים שראו את הירוקת, את מצב המקלחות הירוד, בקשת מאחד מהם שיבוא להעיד שראה מים, היעדר ניקוז וירוקת? ת: בגלל שעבר הרבה זמן, אני לא מצליח לזכור מי מהכבאים היה שם, מי הרים אותי, פרט לחובש. ש: אתה בקשת מאותו חובש שיבוא להעיד? ת: לא" (ע' 13, ש' 25-27; ע' 14, ש' 1-2; הדגשה לא במקור- מ.ה.).
התובע העיד שבשל חלוף הזמן לא ידע כיצד לאתר את החניכים שהיו עמו במקלחת וסייעו לו, אלא שבהמשך התברר שחולק דף קשר של בוגרי הקורס (ע' 14, ש' 7 ), והדעת נותנת שניתן היה לפנות לנציגי הנתבעת לצורך קבלת פרטיהם של הבוגרים, אלא שהתובע לא ניסה כלל לערוך בירור ענייני ולנסות לאתר עדים שיכולים לתמוך בגרסתו לגבי מצבה של המקלחת. "ש: עוה"ד שלך ביקש רשימה של המשתתפים בקורס כדי לבקש מהם שיבואו להעיד? ת: יש רשימה של אנשים שהשתתפו אתי בקורס, בסיום קורס מקבלים רשימת אנשי קשר. אני לא ניסיתי ... " (ע' 14, ש' 6-8; הדגשה לא במקור- מ.ה. ).
מן הראוי לציין שעל הטופס למתן טיפול רפואי חתום יצחק ביטון, נציג הנתבעת (תיק מוצגי התובע), ועל התביעה לתשלום דמי פגיעה (נ/1) מופיע שמו של בני וינרמן, כמי שהיה עד לאירוע, וכן מופיע שמו של יצחק ביטון, אלא שעדים אלה לא זומנו לעדות, למרות ששמותיהם היו גלויים בפני התובע, ויש להניח שלא נדרש מאמץ של ממש לאתרם, להגיש תצהירים מטעמם, ולהעידם בפני בית המשפט, אלא שהדבר נעשה, ולא ניתן לכך הסבר.
התובע לא הציג תמונות לגבי מצבה של המקלחת בתקופה הרלבנטית לאירוע.
אי הצגת תמונות של המקלחת במועד הרלוונטי מעוררת לכל הפחות תמיהה, מכיוון שבמציאות חיינו אמצעי הצילום הינם נגישים וזמינים, ולא נדרש מאמץ מיוחד צילום תמונות.
התובע מצא לנכון להגיש לתיק תמונות של המקלחת רק ביום 29.10.2014, כשש שנים לאחר האירוע, תוך שציין שהמקלחות שופצו לאחר האירוע.
התמונות הוגשו באמצעות הודעה מטעמו של ב"כ התובע, ללא תצהיר, ולא צוין מתי צולמו. מכיוון שהוגשו לאחר הגשת תצהיר התובע לתיק, והתובע לא ציין בתצהירו שצילם את התמונות, ניתן להניח שצולמו בסמוך להגשתן. מכל מקום, מן הראוי היה לציין בתצהיר מתי צולמו, ויש לזקוף את אי הגשתו לחובת התובע.
מהתמונות שהוצגו עולה, כך על פני הדברים, שמצב המקלחות תקין.
מן הראוי לציין שמעיון בתמונות שהוצגו לא ברור שהמדובר במקלחות ששופצו, והתובע לא מצא לנכון להביא תימוכין ראייתיים לטענתו לגבי שיפוץ המקלחות, מתי שופצו, ומה היה היקף השיפוץ.
התובע לא הציג חוות דעת של מומחה לבטיחות לגבי מצבה של המקלחת.
בנסיבות העניין, יש להעמיד כנגד התובע את החזקה, פרי ההלכה הפסוקה, שאם היה מביא לעדות עדים מטעמו או ראיות חיצוניות אחרות, כגון תמונות לגבי מצבה של המקלחת במועד הרלבנטי לאירוע, העדויות והראיות היו עומדות לו לרועץ, ולא היו מתיישבות עם גרסתו לגבי נסיבות קרות האירוע (ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ. 5.10.2006. פסקה 53).
כפי שצוין לעיל החלקה במקלחת כשלעצמה אינה יוצרת בדרך כלל חובת זהירות קונקרטית כלפי האחראי על תחזוקת המקרקעין שבהם התרחש האירוע.
קיומה של תחזוקה לקויה, כגון- ירוקת על רצפת המקלחת, יכולה להצביע על הזנחה ורשלנות, אלא שלא הובאו ראיות להוכחת טענה זו וטענות נוספות שהעלה התובע.
התובע העיד בחקירתו לגבי העדרו של מעקה במקלחת. מכיוון שטענה זו לא הועלתה בסיכומים יש לראות את התובע כמי שזנחה (ע"א (עליון) 401/66, ברוריה מרום נ' בן ציון מרום. 19.6.1967). מכל מקום, לא נטען בפניי, וקל וחומר שלא הוכח, לגבי קיומה של חובה על פי הדין להתקין מעקה במקלחת שנועדה לשמש אנשים רגילים, שאינם סובלים ממוגבלות גופנית.
התובע טען בסיכומים מטעמו שהנתבעת הפרה הוראות חיקוק שונות הנוגעות לחובתו של מעביד להבטיח סביבת עבודה בטוחה, אלא שלא מצאתי לנכון לקבל את הטענות מכיוון שהתובע לא הוכיח את טענותיו לגבי הליקויים במקלחת.
התובע טען בכתב התביעה (ס' 6) שהאירוע מתיישב על הכלל של 'הדבר מדבר בעדו', ולהיפוך נטל ההוכחה באופן שעל הנתבעת להראות ולשכנע שלא הייתה מצדה רשלנות שגרמה לנזק, ויש להניח שכיוון בכך לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא שלא מצאתי שהטענה הועלתה בסיכומים ולכן יש לראותה כמי שנזנחה.
מכל מקום בהלכה הפסוקה נקבע כי החלקה אינה בבחינת 'הדבר מדבר בעדו', ועל בית המשפט להשתכנע כי עומדת לתובע עילת תביעה על פי הדין כנגד הנתבע (הלכת סובחי. פסקה 14).
מכל המקובץ לעיל סבורני שהתובע לא הביא ראיות במידה מספקת לצורך הוכחת הליקויים במקלחת כנטען על ידו, וכפועל יוצא את אחריותה הנטענת של הנתבעת להתרחשות האירוע.
התובע טען בסיכומיו שגרסתו לגבי מצבה של המקלחת עובר להחלקתו לא נסתרה, מכיוון שלא הובאו עדים או ראיות אחרות מטעם הנתבעת, או צד ג', לעניין זה, אלא שבנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו. בעלי הדין שכנגד הכחישו בכתבי ההגנה מטעמם את טענות התובע לגבי מצבה הנטען של המקלחת, והפרת חובת הזהירות הנטענת כנגד הנתבעת, ועניינים אלה הינם בבחינת מחלוקות הנטושות בין בעלי הדין, ומכאן שהיה על התובע להביא ראיות לצורך הוכחת טענותיו, אלא שלמעט עדותו של התובע, ראיות לא הובאו, למרות שניתן היה להציגן, ובמצב דברים זה אי הבאת ראיות על ידי בעלי הדין שכנגד אין בה כדי לרפא את החסר הראייתי מטעמו של התובע.
עם זאת, אי הבאת עדים מטעם הנתבעת יש בה כדי להשליך על גובה ההוצאות שיוטלו על התובע בשל דחיית התביעה.
מכיוון שמצאתי לנכון לדחות את הטענה במישור האחריות והחבות, לא מצאתי לנכון להידרש לעניין הנזק.
לעניין השתתפות עצמית בהוצאות הפסוקות
כפי שצוין לעיל, האיגוד הגיש הודעת צד ג', בין היתר, כנגד עיריית ראשון לציון וכלל חברה לביטוח בע"מ, ואלה הגישו בקשה לדחייתה, מהטעמים העיקריים של העדר יריבות ועילת תביעה.
בדיון שנערך בפניי ביום 18.3.2015 הודיע בא כוח הנתבעת, המדינה, על מחיקת ההודעה שהוגשה כנגד צדדי ג' הנ"ל, וביקש לחייב את הפניקס בהוצאותיהן, מכיוון שהעמידה את הייצוג המשפטי לאיגוד, ואילו הנתבעת הינה חליפתו לעניין החובות והזכויות, ולרבות הזכויות שעמדו לו כלפי הפניקס על פי חוזה הביטוח .
באת כוח הפניקס הביעה הסכמה למחיקת צדדי ג' הנ"ל, אלא שהביעה התנגדות לחיוב הפניקס בהוצאות.
החלטה בעניין זה ניתנה על ידי ביום 6.7.2015, וראיתי לנכון לחייב את הפניקס בתשלום ההוצאות לצדדי ג' הנ"ל מהטעמים שפורטו בה.
בהחלטה הנ"ל ציינתי שלא מצאתי לנכון לדון בסוגיית ההשתתפות העצמית בהוצאות, על פי פוליסת הביטוח, מכיוון שהצדדים לא התייחסו לכך בתגובות שהגישו עובר למתן ההחלטה.
עם זאת, מכיוון שהפניקס התייחסה לעניין זה בסיכומיה, מצאתי לנכון להידרש לתגובת הנתבעת, ולתשובת הפניקס, בסוגית ההשתתפות העצמית, ולהתייחס לכך בפסק הדין.
בהחלטה שניתנה ביום 6.7.2015, קבעתי, בין היתר, שלאור הוראות חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה, הוקנו לנתבעת הזכויות והחובות שעמדו לאיגוד במועד הרלבנטי לכניסתה לנעליו, ובכלל זה על פי חוזה הביטוח שהוציאה הפניקס.
כפועל יוצא מכך, מקום שבחוזה הביטוח נקבע שעל האיגוד חלה חובת השתתפות עצמית בשל הוצאות שנפסקו עליו במסגרת הליך משפטי, התניה החוזית בעניין זה חלה ומחייבת גם את הנתבעת במעמדה כחליפתו לצורך חוזה הביטוח.
הנתבעת משמשת בשני כובעים לגבי המקרה הנדון, האחד- כתופשת החצרים שבהם אירעה התאונה הנטענת, והשני- כמעסיקתו של התובע, מכוח כניסתה לנעלי האיגוד על חוק הרשות הארצית לכבאות והצלה.
פוליסת הביטוח הרלבנטית שהוציאה בזמנו הפניקס ("אלומה" לבתי עסק; נ/4), כוללת, בין היתר, ביטוח חבות מעבידים (פרק 11), וביטוחים נוספים, כגון- ביטוח אחריות כלפי צד שלישי (פרק 12), והוצגו לעיוני רשימות של הפוליסה שהוצאו בגין ביטוח חבות מעבידים (נ/7), ובגין ביטוחים נוספים (נ/6).
בפוליסת הביטוח הנ"ל (נ/4, פרק 2, "הגדרות") נקבע לגבי "השתתפות העצמית" כך-
"השתתפות עצמית- הסכום כמפורט ברשימה של הפוליסה, בו ישא המבוטח מתוך תגמולי הביטוח שישולמו ו/או מתוך ההוצאות שישולמו ע"י המבטח עקב מקרה הביטוח המכוסה לפי פוליסה זו, לגבי כל אירוע בנפרד.
לגבי פרק 11 חבות מעבידים ולגבי פרק 12 אחריות כלפי צד שלישי סכום ההשתתפות העצמית יחול גם לגבי הוצאות חיצוניות שהוציא המבטח במהלך הטיפול בתביעה ו/או דרישה לפיצוי ו/או הודעה על כל אירוע העלול לגרום לתביעה וזאת גם אם לא שולמו פיצויים בגינם".
מלשון התניה הנ"ל עולה בבירור כי סכום ההשתתפות העצמית המפורט ברשימת פוליסת הביטוח הרלבנטית, כולל גם הוצאות בהן יישא המבטח עקב מקרה הביטוח, ולגבי ביטוח חבות מעבידים וביטוח אחריות כלפי צד שלישי, ההשתתפות העצמית הורחבה גם להוצאות חיצוניות שהוצאו על ידי המבטח במהלך הטיפול בתביעה, בטרם ננקטו הליכים בבית המשפט, ולאחר נקיטתם, ואף אם לא שולמו בסופו של דבר פיצויים.
הינה כי כן, גבולות התפרסותה של ה"השתתפות העצמית", על פי התניה הנ"ל, רחבים דיים כדי לכלול בחובם גם את ההוצאות שנפסקו על הפניקס בהחלטה מיום 6.7.2015, בשים לב לנסיבות העניין.
הפניקס טענה בסיכומיה שפוליסת הביטוח רלבנטית לגבי הנתבעת בנוגע לביטוח חבות מעבידים בלבד, תוך שחזרה בה מהכחשתה בכתב ההגנה מטעמה לגבי תחולת פוליסת הביטוח ככל שהדבר נוגע לנתבעת.
"... הצד השלישי מבטחת את המדינה במסגרת פוליסת חבות מעבידים ולכן, ברור כי הפוליסה חלה על כל תנאיה!. לכן, ברור כי כאשר בית המשפט הנכבד קבע כי הצד השלישי תישא בהוצאות המדינה כמבטחתה אזי על המדינה לשאת בדמי ההשתתפות העצמית ... ". ובהמשך- "... הפוליסה של האיגוד לאותה תקופה בה ארעה התאונה הנטענת רלבנטית אך ורק במסגרת חבות מעבידים".
יוצא אפוא שאין מחלוקת לגבי תחולתה של פוליסת הביטוח בעניין ביטוח חבות מעבידים.
עם זאת, סבורני שיש טעם של ממש בטענת הפניקס לגבי אי תחולתה של הפוליסה לגבי ביטוח אחריות כלפי צד שלישי, ככל שהדבר נוגע לנתבעת, במקרה הנדון, מכיוון שהאיגוד לא תפס את המקרקעין שבהם התרחשה התאונה הנטענת, ואלה נתפסו על ידי הנתבעת, שאף הפעילה בהם את הקורס שבו השתתף התובע במועד הרלבנטי.
להשלמת התמונה, בפוליסת הביטוח צוין שאין תחולה לפרק שעניינו ביטוח אחריות כלפי צד שלישי, מקום שנטען לחבות מעבידים (פרק 11 לפוליסת הביטוח, נ/4).
ברשימת פוליסת ביטוח אחריות מעבידים (נ/7) נקבעו גבולות ההשתתפות העצמית בסך של 7,090 ₪, לגבי עובדים שתחום פעילותם במכירה, משרד ושירותים, "שאינם עובדי כפיים", ובסך של 11,800 ₪, לגבי עובדים שתחום פעילותם בייצור, אחסון, ושירותים, שהינם "עובדי כפיים".
בפוליסת הביטוח נקבע שכל הסכומים שפורטו ברשימה הינם צמודים למדד המחירים לצרכן לפי תנאי הפוליסה (פרק 1, "עיקרי החוזה", סעיף 4. נ/4).
מכיוון שהתובע, על פי עדותו, הינו כבאי מן המניין, חרף המגבלות הפיסיות שנטענו על ידו, יש מקום לסווגו כ"עובד כפיים" (ס' 11 לתצהירו; עדותו- ע' 18, ש' 12-14; ע' 20, ש' 14; ע' 21, ש' 17).
מהמקובץ לעיל עולה שעל הנתבעת לשאת בהוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 6.7.2015, בגבולות ההשתתפות העצמית על פי רשימת פוליסת הביטוח הרלבנטית (נ/7), ועל פי תנאי הפוליסה (נ/4).

התוצאה
התוצאה היא שהתביעה העיקרית נדחית.
התובע יישא בתשלום יתרת האגרה.
התובע יישא בשכר טרחתו של ב"כ הנתבעת בסכום כולל של 2,360 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
התובע יישא בהוצאותיה של הנתבעת בגין חוות דעתו של המומחה, ד"ר ג. ביאליק, ככל שהוצאו על ידה, או על ידי האיגוד, בתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן ממועד ההוצאה ועד לתשלום בפועל.
באשר להודעה לצד ג' שהוגשה כנגד הפניקס, יש מקום לקביעה לגבי תחולת הכיסוי הביטוחי על פי פרק חבות ביטוח מעבידים בפוליסת הביטוח.
עם זאת, חיובה של הפניקס בתשלום ההוצאות שנפסקו בהחלטה מיום 6.7.2015, הינו בכפוף להשתתפות העצמית של הנתבעת בהוצאות אלה, על פי חוזה הביטוח, כפי שפורט לעיל .
לשון אחר, על הנתבעת לשאת בהוצאות שנפסקו לעיריית ראשון לציון וכלל חברה לביטוח בע"מ (צדדי ג' 1 ו-2, בהודעת האיגוד), במסגרת ההחלטה הנ"ל, בגבולות ההשתתפות העצמית לפי פוליסת הביטוח.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות ולתשלום שכר טרחת עו"ד בגין ההודעה לצד שלישי שהוגשה כנגד הפניקס.
ערעור בזכות ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 45 ימים.
המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ה, 12 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ה, 31 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: לירן כהן
נתבע: ושולחת הודעת צד ג'
שופט :
עורכי דין: