ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ולדימיר קגנוביץ נגד המוסד לביטוח לאומי :

פסק-דין בתיק בג"ץ 5132/15

לפני: כבוד השופט י' עמית

כבוד השופט צ' זילברטל

כבוד השופט א' שהם

העותר:
ולדימיר קגנוביץ

נ ג ד

המשיבים:
1. המוסד לביטוח לאומי

2. בית הדין הארצי לעבודה

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותר:
בעצמו

בשם המשיב 1:
עו"ד ארנה רוזן-אמיר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

פסק-דין

השופט א' שהם:

1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקש בית משפט זה להתערב בהחלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופט כ' אבו קאעוד) בעב"ל (ארצי) 59365-03-15 , אשר דחה, ביום 17.5.2015, את בקשת העותר להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, אשר ניתן ביום 17.8.2014.

הרקע להגשת העתירה ותמציתה

2. כבר בפתח הדברים יצויין, כי העתירה איננה ברורה, וכי על הרקע להגשתה נמצאנו למדים מתגובתו המקדמית של המשיב 1 לעתירה, ומפסקי הדין שניתנו בעניינו בבתי הדין לעבודה. המשיב 2 לא הגיש תגובה מקדמית לעתירה מטעמו.

3. בשנת 1999, החל העותר לקבל גמלת הבטחת הכנסה מהמשיב 1. בדיעבד, התברר למשיב 1 כי העותר לא מסר נתוני אמת על מצבו המשפחתי, ומשום כך התגבש לחובתם של העותר ובת זוגו, חוב כספי כלפי המשיב 1, בסך 13,804 ש"ח. בהמשך, אישר המשיב 1 לעותר ולבת זוגו גמלת הבטחת הכנסה בהתאם למצבם המשפחתי, אך משום שלבת הזוג היו הכנסות גבוהות מההכנסות המזכות בגמלה, נוצר לבני הזוג חוב נוסף אצל המשיב 1, כך שסך חובם של בני הזוג למשיב 1 תפח ועמד על סך 19,677 ₪ (להלן: החוב). חוב זה קוזז מהקצבאות המגיעות לבני זוג. בשנת 2006, החל העותר לקבל קצבת זקנה, אך מאחר שהעותר עבד משך מספר חודשים, בתקופה הרלוונטית לקבלת הקצבה, שלח לו המשיב 1 הודעה, וזאת בחודש מרץ 2009, כי לחובתו עומד חוב כספי נוסף. החוב הנוסף קוזז מקצבת הזקנה של העותר, החל מחודש יוני 2009, ובמשך עשרה חודשים.

ביום 19.12.2010, בהמלצת בית הדין האזורי לעבודה, ולנוכח מצבה הכלכלי והרפואי של בת זוגו של העותר, הסכימה הוועדה למחיקת חובות מטעם המשיב 1 (להלן: הוועדה) לבטל את יתרת החוב של בני הזוג, שעמדה, באותה עת, על סך של 10,968 ₪, והיתה אמורה להתקזז מקצבת הזקנה של העותר. ואולם, הוועדה לא אישרה את השבת סכומי יתרת החוב שכבר קוזזו מקצבת הילדים, מהחזרי הגבייה המגיעים לעותר, ומגמלאות האבטלה ופשיטת הרגל, להן היתה זכאית בת זוגו של העותר.

4. בהמשך, הגישו בני הזוג שתי תביעות לבית הדין האזורי לעבודה במסגרתן הלינו על ניכוי החוב מהקצבאות, להן הם זכאים. בית הדין האזורי לעבודה (ב"ל (י-ם) 10650/09 ביאלוצקי נ' ביטוח לאומי סניף ירושלים (14.2.2013)) דחה את תביעות בני הזוג, שנדונו במאוחד, וקבע כי:

" נוכח כל האמור לעיל עלה בבירור, כי לנתבע היו ראיות טובות בגינן נוצר לתובע חוב עקב תשלום ביתר ושלא כדין ועל כן במענה למחלוקת האם כדין זקף המוסד חוב לתובע התשובה היא חיובית. החוב נזקף כדין ובצדק רב [...] אף שכתבי הטענות המרובים שהוגשו על ידי התובע היו לעיתים בלתי מובנים ובלתי קריאים מצא בית הדין, כי יש לקיים דיון להוכחות וליתן לתובע ולתובעת את יומם באולם בית הדין ולהתרשם באופן אישי ובלתי אמצעי מעדותם על מנת שפרט לכתבי הטענות, יהיו בפניו התובעים עצמם וגרסתם. במהלך חקירתם הנגדית, ולא למותר לציין כי מתורגמני בית הדין לרוסית נכחו בכל אחד מדיוני ההליך, עלה כי התובע לא מילא חובותיו כלפי המוסד [...]לאור כל האמור לעיל מצאנו כי דין שתי התביעות להידחות מכל וכל. החוב קוזז כדין ולא קמה לתובע כל זכות להחזר הקיזוז".

5. העותר הגיש ערעור על פסקי הדין של בית הדין האזורי לעבודה, אך טרם שניתן פסק הדין בערעורו, הגיש תביעה נוספת לבית הדין האזורי לעבודה (ב"ל (י-ם) 42152-06-12 קגנוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (21.10.2013)). אף תביעה זו נדחתה, לאחר שנקבע כי הטענות המועלות בה זהות במהותן לטענות שהעלה העותר בהליך הקודם. במסגרת פסק הדין חוייב העותר בתשלום הוצאות למשיב 1, בסך 1,000 ₪.

תביעה נוספת של העותר שהוגשה לבית הדין האזורי לעבודה ב"ל (י-ם) 40132-05-11 קגנוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (10.2.2014), נמחקה, משום "שלא עלה בידי התובע להבהיר מהי עילת התביעה, ובמה היא שונה מתביעות קודמות שהגישו, והן תלויות ועומדות בבית הדין הארצי לעבודה". בעקבות מחיקת תביעתו זו, חוייב העותר בתשלום הוצאות המשיב 1 בסך 750 ₪, ואולם סכום זה, כך לטענת המשיב 1, לא שולם לו עד כה.

6. ערעור העותר ובת זוגו על פסקי הדין של בית הדין האזורי לעבודה (ב"ל (י-ם) 10650/09 וב"ל (י-ם) 42152-06-12) התברר בבית הדין הארצי לעבודה, ונדחה (עב"ל (ארצי) 767-04-13 קגנוביץ' נ' המוסד לביטוח לאומי (29.4.2014)). בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופט י' פליטמן – נשיא; השופטת ס' גליקסמן; והשופטת ס' דוידוב-מוטולב) אישר בפסק דינו את קביעת בית הדין האזורי לעבודה, לפיה קיזוז חובם של העותר ובת זוגו נעשה כדין. בית הדין הארצי לעבודה ציין עוד כי "יפה יַעשֵה" המשיב 1, אם לא יעמוד על גביית סכום ההוצאות שהושת על העותר בהליכים הקודמים (ב"ל (י-ם) 42151-06-12 הנזכר).

7. העותר הגיש תביעה נוספת לבית הדין האזורי לעבודה בה חזר על השגותיו בדבר ניכוי סכומים שונים מקצבת הזקנה שלו. בית הדין האזורי לעבודה מחק גם את תביעתו זו, וקבע בפסק הדין (ב"ל (י-ם) 28376-10-11 קגנוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי (17.8.2014)) כי :

" התובע מגיש לבית הדין תביעות רבות, ובכל תביעה מוגשים אין ספור מסמכים הכתובים בכתב יד בלתי קריא. לא ניתן להבין מהן טענות התובע, ומהו הבסיס המשפטי לתביעותיו [...] בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 1.10.2013 התבקש התובע להבהיר את טענותיו ולהגיש תצהיר התומך בהן. זאת לנוכח טענת הנתבע כי טענות התובע בתיק זה כבר נדונו בפסק הדין שניתן בעניינו[...]עד היום לא הוגש תצהיר ערוך כדין, מודפס ומאושר, והתובע ממשיך ומגיש מסמכים כתובים בכתב יד בלתי קריא למרות שניתנה החלטה המורה לתובע להגיש מסמכים מודפסים בלבד. מאחר שלא עלה בידי התובע להבהיר מהי עילת התביעה בתיק זה, וכי מדובר בעילת תביעה חדשה שלא נדונה בפסק הדין, והוא אינו ממלא אחר ההחלטות שניתנו בעניינו, נמחקת התביעה.
נוסיף עוד כי בקשותיו הרבות של התובע גורמות לבזבוז זמן יקר הן של בית הדין והן של הנתבע [...] לפיכך ישלם התובע הוצאות הנתבע בסך של 1,500 ₪."

לטענת המשיב 1, העותר לא שילם לו גם סכום הוצאות זה. יצויין, כי בקשתו של העותר לתיקון פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, נדחתה ביום 24.2.2015.

8. על פסק הדין האחרון של בית הדין האזורי לעבודה הגיש העותר, ביום 29.3.2015, ערעור לבית הדין הארצי לעבודה ובצידו בקשה להארכת מועד להגשת הערעור. במסגרת החלטתו בבקשה להארכת המועד (עב"ל (ארצי) 59365-03-15 קגנוביץ' נ' המוסד לביטוח לאומי (17.5.2015)), היא מושא העתירה שלפנינו, ציין רשם בית הדין הארצי לעבודה (כבוד השופט כ' אבו קאעוד) (להלן: רשם בית הדין הארצי לעבודה), כי כתב הערעור איננו ברור, אך נראה, כי גם במסגרתו מלין העותר על ניכוי חובותיו למשיב 1 מקצבת הזקנה לה הוא זכאי. אשר לבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, נקבע, כי מאחר שביום 1.9.2014 הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה בקשה הנוגעת לפסק דינו מיום 17.8.2014, הרי שלכל הפחות, יש לראות במועד זה כמועד בו נמסר לעותר פסק הדין.

בנסיבות אלו, ומאחר שתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן: התקנות) קובעת, כי ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה יוגש תוך שלושים ימים מהיום בו הומצא למערער, קבע רשם בית הדין הארצי לעבודה, כי הודעת הערעור בעניינו של העותר הוגשה באיחור של כחמישה חודשים.

רשם בית הדין הארצי לעבודה התייחס, במסגרת החלטתו, לסמכותו להאריך את המועד להגשת הערעור בהתאם לתקנה 125 לתקנות ו"מטעמים מיוחדים שיירשמו", וקבע, כי המערער לא הציג הסבר משכנע לאיחור הניכר בהגשת הערעור. טענת העותר, כי מירוץ הזמן להגשת הערעור, החל ביום 24.2.2015, מועד בו ניתנה ההחלטה בבקשתו לתיקון פסק הדין, נדחתה. הובהר, לעניין זה, כי מקום בו בית הדין דוחה בקשה לתיקון פסק דין, אין הדבר משפיע על מועד תחילת המירוץ להגשת הערעור עליו, ומועד זה נותר היום בו הומצא למערער פסק הדין. רשם בית הדין הארצי לעבודה אף הדגיש, כי סיכויי ערעורו של העותר אינם מהווים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור, שכן אלו אינם מבטיחים. סוגית ניכוי חובותיו הכספיים של העותר מקצבת הזקנה נדונה והוכרעה בארבע תביעות שהוגשו בבית הדין האזורי לעבודה ובערעור שהוגש בעבר לבית הדין הארצי לעבודה, ועל כן נוצר בגינה מעשה בית דין. עוד הבהיר רשם בית הדין הארצי לעבודה, כי עיין בכל המסמכים שהגיש לו העותר, כמו גם באלו שהוגשו לבית הדין קמא, ולא מצא כי יש בהם כדי להטות את הכף לטובתו. לפיכך, נדחתה הבקשה.

9. בעתירה דנן, מלין העותר בן ה-75, שוב, ככל שניתן להבין מעתירתו שאינה ברורה (וזאת בלשון המעטה), על העובדה שהמשיב 1 קיזז מקצבת הזקנה לה הוא זכאי חובות כספיים שונים. עוד הוא טוען בעתירתו, כי ישנם טעמים מיוחדים לקבלת בקשתו להארכת המועד להגשת הערעור, וכי בית הדין הארצי לעבודה התעלם ממסמכים שהגיש לו, טרם שנתן את החלטתו באותה בקשה.

המשיב 1 ביקש בתגובתו המקדמית לדחות את העתירה על הסף.

יצויין, כי ביום 17.8.2015 ולאחר שהוגשה תגובתו המקדמית של המשיב 1, ביקש העותר, כפי שניתן לדלות מבקשתו, להגיש לבית המשפט עתירה מתוקנת, אך לא ראיתי טעם להענות לבקשה, לאור הרקע שפורט לעיל.

דיון והכרעה

10. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים ובהתקיים שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון, עניינו בטעות משפטית מהותית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה; והתנאי השני נוגע לקיומם של שיקולי צדק, בגינם ראוי כי נתערב בפסק הדין (בג"ץ 5005/15 צרור נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (20.7.2015); בג"ץ 4249/15 ביטון נ' בית הדין הארצי לעבודה (2.7.2015); בג"ץ 3789/15 משלב נ' המוסד לביטוח לאומי (30.6.2015)).

11. עיינתי בעתירה ובנספחיה, ולא השתכנעתי כי קיימת עילה המצדיקה התערבות בהחלטתו של בית הדין הארצי לעבודה. השגות העותר בדבר היקף חובותיו למשיב 1 נבחנו בקפידה בבית הדין האזורי לעבודה, אשר שמע את העותר והתייחס לראיות שבכתב, שהוצגו על ידו. קביעת בית הדין האזורי לעבודה, לפיה המשיב 1 קיזז את חובותיו של העותר ובת זוגו, כדין, אושרה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שניתן בערעורו הקודם של העותר (עב"ל (ארצי) 767-04-13 הנזכר). בית הדין הארצי לעבודה שב ונדרש, למעלה מן הצורך, לטענותיו של העותר, גם במסגרת החלטתו בבקשת העותר להארכת המועד להגשת הערעור, מושא עתירה זו, ולא סבר כי יש מקום לשנות מהחלטתו הקודמת. מאחר שהעותר מבקש להגיש באיחור רב ערעור נוסף בסוגיה שהוכרעה כדבעי בבית הדין האזורי לעבודה, כאשר סיכוייו של הערעור להתקבל- קלושים, אף אני שותף למסקנת בית הדין הארצי לעבודה, כי אין טעם מיוחד המצדיק להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק דינו האחרון של בית הדין האזורי לעבודה, מיום 17.8.2014.

לא נעלמו מעיניי גילו המתקדם של העותר כמו גם טענותיו, הבלתי מפורטות, בדבר מצבו הכלכלי והרפואי. ואולם, סבורני, כי העובדה שהמשיב 1 נאות למחול לעותר ולבת זוגו על כמחצית מחובם אליו, כמו גם העובדה שהמשיב 1 לא עמד על תשלום הוצאות המשפט בסך 1,000 ₪, שהושתו על העותר באחת מתביעותיו, משקפות התחשבות ראויה בנסיבותיו האישיות. יש ליתן את הדעת גם לכך שחלק ניכר מחובות העותר למשיב 1 (בסכום של 13,804 ₪) נוצר בעקבות מסירת מידע מוטעה מצד העותר באשר למצבו המשפחתי, כפי שקבע בית הדין האזורי לעבודה בפסק דינו בב"ל (י-ם) 10650/09 שלעיל. לפיכך, אף שיקולים של צדק אינם מצדיקים את התערבותנו בהחלטת בית הדין הארצי לעבודה, שלא להאריך את המועד להגשת ערעורו של העותר על פסק דינו האחרון של בית הדין האזורי לעבודה.

12. למעלה מן הדרוש, נבהיר כי העותר משיג על החלטת רשם בית הדין הארצי לעבודה בבקשתו להארכת מועד להגשת ערעור. תקנה 79 לתקנות קובעת כי "החלטה אחרת" של רשם בית הדין הארצי ניתנת לערעור בפני בית הדין הארצי לעבודה תוך שבעה ימים מיום מתן ההחלטה. העותר בחר לפנות לבית משפט זה, למרות שקיים סעד חלופי בדמות הגשת ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, וגם מטעם זה יש לדחות את העתירה (בג"ץ 2527/15 הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח וועד האקדמאים ברשות שדות התעופה נ' בית הדין הארצי לעבודה (1.7.2015); בג"ץ 3335/15 פלוני נ' פלונית (14.5.2015); בג"ץ 435/15 שומרה- מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית נ' רשם האגודות השיתופיות (24.3.2015)).

12. סוף דבר, העתירה נדחית.

בנסיבות דנן, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשע"ה (‏7.9.2015).




מעורבים
תובע: ולדימיר קגנוביץ
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: