ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית קריית אתא נגד פיפלוס אבן ושוש בע"מ :

בפני כבוד ה שופט דאוד מאזן

תובעת

עיריית קריית אתא

ע"י עו"ד שבתאי ניר

נגד

נתבעים

1.פיפלוס אבן ושוש בע"מ
2.עאטף סויד ת.ז. XXXXXX043
3.תיריז סויד ת.ז. XXXXXX788

ע"י עו"ד ויסאם ג. אסמר ואח'

פסק דין

בפניי תביעה כספית לתשלום חוב ארנונה בסכום של 453,026 ₪.

המחלוקת העיקרית בתביעה מתמקדת בסוגית שיוך חוב הנתבעת מס'1 לנתבעים 2 ו-3 באופן אישי מכוח הוראת סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים באה לעולם בתיקון חקיקה עקיף, בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה) תשס"ד-2004.

כללי;

1. הנתבעת 1 – חברה שעסקה בשיש- ( להלן תיקרא: "החברה" או "נתבעת 1") שכרה ביום 12.4.00 מבנה בתחום התובעת - עיריית קרית אתא - (להלן: "נכס") והודיעה לתובעת על החזקתה בנכס החל מ- 1.5.00. חוזה השכירות הוארך בשנת 2005 עד 2007 (להלן: "חוזה השכירות") , והוארך שוב ל- 12 חודשים נוספים עם הארכה אוטומטית של עוד 12 חודשים נוספים, דהיינו עד סוף 2009 (מוצג ת/2).

ב- 25.1.2008 נחתם בין המשכיר ל- נתבעת 1 ו- נתבע 2 חוזה לפיו נתבעת 1 העבירה את זכויותיה וחובותיה ע"פ חוזה השכירות לנתבע 2 בהסכמת המשכיר (ראה מוצג ת/1). החיוב עד ליום 31/12/10 חויבה בו נתבעת מס' 1 מאחר ולא עודכן בספרי העירייה מחזיק אחר לנכס. הדבר נודע לראשונה רק בישיבת ההוכחות שהתקיימה בפני ביום 16/3/15.

2. הנתבעים 2 ו- 3 הינם בעלי מניות בנתבעת 1 (להלן ייקראו: "הנתבעים").

3. התובעת טענה בכתב התביעה כי החברה לא שילמה את מלוא חיובי הארנונה לשנים 2001-2010 (כולל) בסכום של 354,026.40 ₪ בניגוד לדין וכי בעלי המניות – נתבעים 2 ו- 3 – חבים בחובות הנתבעת כלפי העירייה מכוח הוראות הדין ומכאן הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר שהועברה לפסים רגילים בהתאם להחלטת כבוד השופט נווה ביום 23.3.2011.

4. נתבעת 1 לא הגישה כתב הגנה ולכן ניתן נגדה ביום 22.3.2012 פסק דין בהעדר הגנה בסכום התביעה.

5. נתבעים 2 ו- 3 הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף וטענו כי מי ששכר את הנכס היה נתבעת 1 וכך גם חוזה הארכת מועד השכירות משנת 2005 , תוספת להסכם השכירות (נספח 1 לבקשת הנתבעים), נחתם ע"י נתבעת 1 ולכן מי שחייב בחוב הארנונה הינו נתבעת 1 ולא ניתן לחייבם באופן אישי בחובות נתבעת 1 ויש לדחות את התביעה נגדם על הסף . בתגובה לבקשה למחיקה על הסף שהגישו נתבעים 2 ו- 3 פירטה התובעת את מקור חיוב נתבעים 2 ו- 3 וטענה כי היא מבססת את תביעתה על הוראות סעיף 119א(ג) לפקודת מס הכנסה וסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה. בתגובתם טענו הנתבעים כי הסעיפים הנ"ל אינם רלוונטיים מאחר ונתבעת 1 לא התפרקה ולא העבירה את נכסיה לידיהם ומכאן שהסעיף לא חל. ביהמ"ש, כאמור, החליט להעביר את התביעה לסדר דין רגיל בהחלטה מיום 23.3.2011.

6. הנתבעים חזרו על טענותיהם בכתב ההגנה לפיהן מי שהחזיק את הנכס זו הנתבעת 1 ולכן היא זו אשר חבה בחוב הארנונה וכי תנאי סעיפים 119א לפקודת מס הכנסה וסעיף 8 לחוק ההסדרים אינם חלים מאחר ונתבעת 1 לא התפרקה ונכסיה לא הועברו ולכן אין עילה נגדם.

7. טענות התובעת בסיכומיה בתמצית:

טענות התובעת התמקדו סביב חיוב הנתבעים בחוב החברה מכוח הוראות סעיף 119 א לפקודת המסים וסעיף 8 ג לחוק ההסדרים וכי תנאי הסעיפים התקיימו במלואם. עיון בסיכומיהם מעלה כי הם מבקשים להכריז כי החברה הפסיקה פעילותה בשנת 2011 ולא בשנת 2004 – ראה סעיף 41 לסיכומיהם : "החברה היתה פעילה גם לאחר שנת 2004, ובאופן כזה או אחר הייתה פעילה עד לשנת 2011, אז הפסיקה את פעילותה" והם מנמקים זאת בכך ש-

א. יש להכריז על עדות הנתבעים אודות הפסקת הפעילות בשנת 2004 כעדות כבושה מאחר וטענה זו הועלתה בפעם הראשונה רק לאחר משלוח בקשה לגילוי מסמכים אודות פעילות החברה ולא הועלתה לא בכתבי הטענות ולא בדיון המקדמי שהתקיים בתיק.

ב. מהראיות שהוצגו למדים כי החברה המשיכה בפעילות לאחר שנת 2004 ולראיה הנתבע 2 העיד כי החברה שכרה את הנכס עד 2011 וכי בשנת 2005 ביקר מהנדס מטעם החברה- ד"ר חנא סוויד- בנכס כדי לחוות דעתו בנוגע לסככה, ואם לא היתה פעילות בחברה היא לא היתה מזמינה מהנדס לבדיקת יציבות ותפקוד הסככה.

ג. מהראיות למדים כי מעקלים מטעם התובעת שביקרו בנכס בשנת 2008 וגם ב- 2010 נמסרו להם המחאות על ידי החברה כעולה מנספח ו' לכתב התביעה מה שמביא למסקנה כי החברה פעלה במועדים אלו ולא היתה כל הפסקת פעילות.

התובעת טוענת כי מעדות הנתבע 2 ניתן ללמוד על קיום ציוד ערב הפסקת הפעילות של החברה שכולל מלגזה, מכונת חיתוך, כסאות, ציוד שהשתמשו בו קבלני המשנה מכאן שקמה חזקה כי ציוד זה הועבר ערב סגירת הפעילות לידי בעלי השליטה, מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה כי הנתבעים נמנעו מלהציג דוחות כספיים של החברה ונמנעו מהעדת רו"ח מטר אשר יכלו לסתור את חזקת העברת הנכסים, ומכאן שהחזקה בסעיף 119א לא נסתרה.

בעניין ההתיישנות טוענת התובעת כי יש לדחות את הטענה מאחר ולא נטענה בהזדמנות הראשונה ומדובר בהרחבת חזית אסורה.

8. טענות הנתבעים בסיכומיהם בתמצית:

הנתבעים טוענים כי החברה החזיקה בנכס בכל התקופה הרלוונטית לכתב התביעה משנת 2000 ועד 2011.

הנתבעים דוחים את טענת התובעת אודות העלאת הטענה של הפסקת הפעילות במועד מאוחר ולא בהזדמנות הראשונה ודוחים את הטענה לפיה מדובר בעדות כבושה וטוענים כי הטענה הועלתה מיד כשהבינו מהן טענות התובעת כלפיהן ורק כאשר פירטה התובעת את עילת התביעה המבוססת על הסעיפים 119א ו- 8 ורק אז הועלתה מיד הטענה כי החברה מעולם לא פורקה וכשביקשה התובעת דוחות החברה הומצא מכתב רואה החשבון כי החברה הפסיקה פעילותה ב- 2004.

הנתבעים מסתמכים על אישור שלטונות המע"מ – נספח ב' לתצהירם-, אישור רואה החשבון מטר, ועדות נתבע 2 בעצמו כדי להוכיח כי החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2004.

הנתבעים טוענים בסעיף 5 ו- 6 לסיכומיהם כי החברה הפסיקה פעילותה בשנת 2004 וכי ערב הפסקת הפעילות לא היה בחברה כל מלאי או רכוש אלא רק הפסד מצטבר שהגיע נכון לסוף שנת המס 2004 ל- 57,350 ₪, לפי אישור רואה החשבון של החברה ( נספחים א 1-3 לתצהיר הנתבע).

הנתבעים טוענים כי אין בניסיון להבריא את החברה כדי להעיד כי המשיכה להתקיים אחרי שנת 2004 ואין בבקשה לקבלת רישיון עסק כדי לסתור את מסמכי רואה החשבון אלא יש בה כדי להעיד על יושרם וניסיונם להמשיך לשרוד.

הנתבעים טוענים כי ערב הפסקת הפעילות החברה היתה במצב כלכלי מתדרדר והוא זה שהביא להפסקת הפעילות ולא היה כל רכוש לחברה ולראיה כדי לכסות את חובות החברה שהצטברו, הם נטלו הלוואה מהבנק ומשכנו את ביתם בשנת 2006, מכאן שמי שקיבל נכסים והשקעה זו החברה מהנתבעים ולא הפוך.

הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה כי ערב הפסקת הפעילות היו לחברה נכסים שמהם ניתן לגבות את חוב המס דהיינו החזקה הקבועה בחוק כי אותם נכסים הועברו ללא תמורה לבעלי השליטה לא מתקיימת ומכאן שתנאי סעיף 119א וסעיף 8 לא התקיימו ויש לדחות את התביעה נגדם.

הנתבעים טענו להתיישנות התביעה ו/ו לשיהוי ניכר בפעולות העירייה לגבייה החוב.

המסגרת הנורמטיבית:

10. הבסיס הנורמטיבי לחיובם של בעלי שליטה בחברה פרטית בחובות הארנונה של החברה מצוי בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק , הקובע מעין הרמת מסך סטטוטורית בין חברה פרטית לבין בעלי השליטה בה , לצורך גביית חובות ארנונה של החברה . על פי ההלכה שהתגבשה בפסיקה, המחוקק החיל חזקת הברחה, על פיה, פירוק או הפסקת פעילות כלכלית של חברה בעלת חובות לרשות מקומית, יוצרת חזקה עובדתית (הניתנת לסתירה) כי בעלי השליטה בחברה החייבת, עשו מעשה הברחה והעבירו לעצמם את נכסי החברה, והחברה נותרה ללא נכסים כלשהם. במצב דברים זה, סעיף 8(ג) לחוק קובע כי ניתן "לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית".
גביית החוב מבעלי השליטה בחברה, אפשרית בכפוף להתקיימות הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודה, לפיהן במקרה בו הוכח חוב מס סופי לחברה שהפסיקה את פעילותה, אזי "יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת" (סעיף 119א(א)(3) לפקודה).

ברעא 7392/12 ‏חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון שניתן על ידי כבוד דינציגר קבע:

" קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר."

11. בע"א (ת"א) 2139/08 הלל נגד מועצה מקומית כפר שמריהו (לא פורסם 22/6/10) קבע כבוד השופט שנלר את מהותה של החזקה הקבועה בחוק. כל שמוטל על העירייה להוכיח שמדובר בחוב ארנונה סופי וכי החברה הפסיקה את פעילותה , ללא תשלום החוב ולא מוטל עליה להוכיח כי הוברחו נכסים. כך קבע בפסק הדין:

"ההסדר קובע חזקה שבחוק, לפיה רואים את הצד שלזכותו היא פועלת כמי שיצא ידי חובת הראיה לגביה. בענייננו, נקודת המוצא, שאין צורך להוכיחה והיא מתקיימת מכוח החזקה, היא שנכסי החברה כולם הועברו ללא תמורה לידי בעל השליטה, וזאת ללא תלות במצב העובדתי בפועל. הצד שכנגדו פועלת החזקה, בעל השליטה, צריך להוכיח את היפוכה של החזקה ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט האזרחי בכלל, כשנטל השכנוע בעניין זה מוטל עליו (ראו, י' קדמי על הראיות, עמ' 882). איני רואה לקבל טענת המערערים שנטל השכנוע להוכחת הממצא השלילי שלא הועברו נכסים לבעל השליטה הוא מצומצם או מזערי. לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די."

12. כאן המקום לציין כי התיקון בסעיף 8 הנ"ל שמטיל חובה אישית על בעל שליטה נערך בסעיף 79 לחוק המדיניות הכלכלית בשנת הכספים 2004, מכאן שאין לתובעת זכות לתובע חוב שנוצר לפני כניסת התיקון לתוקף (ראו: פסק דין עת"מ 1311/07 רובינשטיין נגד עיריית רעננה ניתן ביום 16/10/07 ).

13. עוד יצוין כי ע"פ פסק דין רובינשטיין לעיל, לא ניתן לגבות מבעלי שליטה חובות מים, ביוב או חובות אחרים שאינם חוב ארנונה כללי. אני מאמץ גישה זו על נימוקיה שנפרשו בהרחבה בפסק הדין של רובינשטיין לעיל.

דיון והכרעה בטענות הצדדים:

התיישנות ושיהוי:

14. לאור התיקון כפי שפורט בסעיף 12 לעיל, כל חוב לפני שנת 2004 אינו חוב בר תביעה ולא ניתן לשייכו לבעלי השליטה מכוח החוק . ראו פסק דין רובינשטיין לעיל. מ כאן שהחוב ששיך לשנים שלפני שנת 2004 אינו יכול להיתבע ולכן דינו מחיקה, לפיכך, אינני נדרש לשאלת ההתיישנות מאחר והתביעה הוגשה בשנת 2010 וחובות משנת 2004 והלאה ניתן לתבוע אותם ולא התיישנו.

באשר לשאלת השיהוי, התובעת הראתה מסמכים אשר מראים כי לאורך השנים פעלה לגביית החוב, שיקים שנמסרו ע"י הנתבע לכיסוי חלק מהחוב בשנת 2008 מפריכים את גרסת הנתבעים לשיהוי. ולא ארחיב יותר בסוגיה זו.

התקיימות תנאי סעיפים 119א ו- 8 לחוק:

15. בענייננו , אין חולק בין הצדדים בדבר התקיימותם של כל התנאים לחיוב אישי, למעט הפסקת הפעילות שהינו במוקד המחלוקת ואם חלה החזקה בנדון. שכן מדובר בחברה פרטית, ואינה דיירת מוגנת, ונותרה חייבת חוב ארנונה סופי, נשלחה דרישה לבעל השליטה כהגדרתו בסעיף 119 א לפקודת מס הכנסה. המחלוקת נסבה סביב התקיימותם של שני התנאים , כאמור לעיל.

הפסקת פעילות החברה:

16. כאמור, הנטל להוכחת הפסקת פעילות מוטל על התובעת (ראה פס"ד רובינשטיין לעיל וכן תאק (ת"א) 45682/07 עיריית רמת גן נ. גרוזולית בע"מ, ניתן ביום 16.8.09, כבוד השופט עודד מאור).

בעניינו אין מחלוקת של ממש שהחברה נתבעת מס' 1 הפסיקה פעילותה. המחלוקת הינו במועד בו הפסיקה את הפעילות האם זה בשנת 2004 או בשנת 2011.

המלומדת ציפורה כהן, בספרה פירוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין) (בעמודים 96-100 ), מציינת שהפסקת עסקים, לצרכי הוראות סעיף 257 (2) לפקודת החברות (הדן באפשרות של פירוק חברה עקב הפסקת עסקים) "משמעותה הפסקת פעילות להשגת מטרותיה של החברה... לצורך בדיקת עסקיה של החברה לעניין זה בדקו בתי המשפט את מטרותיה של החברה – כפי שאלו נרשמו בתזכיר החברה ... כאשר החברה כוללת בסעיף המטרות הוראה כללית בדבר סמכות לעסוק בכל פעילות חוקית, רק הפסקה של פעילות מסוג כלשהוא מצדיקה בקשה לפירוקה של החברה, בעוד שכאשר מסמך היסוד של החברה כולל הסמכה לפעול לצורך מטרות ספציפיות, הזנחת העיסוק במטרות אלה, מנוגדת לכוונת הצדדים לחוזה הגלום במסמך היסוד – ועל כן מצדיקה בקשה לפירוק החברה".

" נדמה שהמבחן הוא מעשי, עובדתי, קונקרטי ולא פורמאלי - תשלום אגרת רשם החברות, הינו מבחן פורמאלי ולא מדויק.

דיווח לרשויות המס על עסקאות אינו מלמד בהכרח על פעילות (לעיתים הדיווחים הם על עסקאות בשיעור אפס (0), דבר שהמלמד על העדר פעילות, כפי שקורה בקשר לנתבעת בשנה האחרונה).

לטעמי, מבחן "הפסקת הפעילות" הוא העדר פעילות של ממש" ( פסק דין גרוזולית לעיל).

17. עיון ובדיקת הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש מעלה תמונה לפיה ה חברה הפסיקה פעילות אך לא בשנה שצוינה בידי הנתבעים שנת 2004 אלא במועד מאוחר יותר בין השנים 2010 ו 2011 כי;

א. הנתבעים הצהירו כי החברה הפסיקה את פעילותה ב- 2004 ומאז לא הגישה כל דו"ח , כמתחייב מכוח החוק לשלטונות המס.

ב. לרשם החברות לא הוגשו דוחות עבור החברה, ולפי נספח ב' לתצהיר הנתבעים אישור שלטונות המ.ע.מ לפיו תיק החברה לא פעיל מאז 1.6.2004.

ג. החברה האריכה חוזה השכירות שלה עד 2008 ומשם העבירה זכויותיה וחובותיה לפי חוזה השכירות לנתבע 2 אך המשיכה להחזיק בנכס עד לפינויו (ראה עדות נתבע 2).

ד. החברה הגישה בקשה למתן רישיון עסק לאחר 2004.

ה. החברה הזמינה את המהנדס ד"ר חנא סויד לבקר בנכס ולחוות דעתו בנוגע ליציבות ותפקוד הסככה וזאת בשנת 2005, לאחר המועד שבו הנתבעים טוענים כי הפסיקה החברה את פעילותה.

ו. נספח ו' לכתב התביעה מעלה כי לנכס הגיעו מעקלים מטעם התובעת בשנת 2008 ונמסרו להם המחאות לתשלום על חשבון חוב הארנונה, מה שמעיד שבמקום היתה פעילות.

18. אם כך, תמונת המצב אינה מלמדת כי החברה הפסיקה פעילות בשנת 2004 , אלא מאוחר יותר. כאמור לעיל, החברה אכן הפסיקה כל פעילות אך לא בשנת 2004 אלא בשנת 2011. על אף ההודעה לרשויות המע"מ החברה המשיכה להתקיים, לארגן כספים מלקוחות, לעבוד עם קבלני משנה שעבדו בשבילה, לשכור נכס, להזמין חוות דעת מהנדס כדי לבדוק תפקוד סככות בנכס ולבקש רישיון עסק.

19. הודאתו המפורשת של הנתבע 2 שחזר עליה בפניי בעדותו ובסיכומיו, כי החברה הפסיקה כל פעילות עסקית ב- 2004, מעיד ומלמד כי אכן החברה הפסיקה פעילות, אך לעניין המועד, הנני קובע כי המועד הינו בשלב יותר מאוחר מכפי שהצהיר. החברה המשיכה להחזיק בנכס, לשלם דמי שכירות, קיימה פעילות עסקית שלא הובהרה מספיק בפני, עקב אי הבאת ראיות מטעם הנתבעים, ביקשה לקבל רישיון עסק באותם שנים תוך תשלום דמי שכירות . מעבר לכך, החברה לא הודיעה על הפסקת החזקת המושכר ואף שילמה בעצמה או באמצעות אחרים תשלומים על חשבון הארנונה בעת הטלת העיקולים. כל אלה מובילים למסקנה כי הנתבעת מס'1 אכן הפסיקה את פעילותה, אך הפסקת הפעיל ות נעשתה במועד מאוחר .

20. מאחר והוכח קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף , דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית.

קיום נכסים ערב הפסקת הפעילות של החברה:

21. אומנם, לפי עדות נתבע 2 בעצמו, היו לנתבעת נכסים כגון מכונת חיתוך, מלגזה, כסאות, מחשב ומלאי שיש, והוא טען כי המלגזה נגנבה מכונת החיתוך הושלכה , הכיסאות והמחשב הועברו למשרד קטן בקרן היסוד 23. אילו מלאי השיש הוחזר לספק. בנוסף קבלני המשנה היה להם ציוד (ראה עדות נתבע 2 עמ' 15, 17) וכי נתבע 2 לא הוכיח כי הציוד עליו העיד בעמ' 15 שייך לקבלני המשנה ולא לחברה. אך, העדות הנ"ל מתייחסת לשנת 2011 ערב פינוי הנכס.

22. אין בידי לקבל את טענות הנתבעים שעל התובעת להוכיח קיומם של נכסים ערב הפסקת הפעילות. על בעלי השליטה הנטל להראות כי לא הועברו אליהם נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית, וכי על בעלי השליטה הנטל להוכיח היסוד "הוכח אחרת" כאמור בסעיף 119א(א)(3).

23. הסעיפים האמורים לעיל מחילים "חזקת הברחה" לפיה פירוק או הפסקת פעילות כלכלית של חברה פרטית בעלת חובות לרשות מקומית, יוצרים חזקה עובדתית (הניתנת לסתירה) כי בעלי השליטה בחברה החייבת העבירו לעצמם את נכסי החברה. די , לטעמי, בהוכחת קיומו של חוב סופי והפסקת פעילות החברה, כדי להקים את החזקה האמורה. או אז מועבר הנטל אל בעל השליטה להראות כי ככל שהיו נכסים לחברה אלו לא הועברו אליו שלא בתמורה או בתמורה חלקית.

24. כפי שעמדתי לעיל, על הנתבעים הנטל להוכיח בראיות ממשיות, כי לא נתרו נכסים, ואם נותרו נכסים ,להוכיח שלא הוברחו, אלא שולמה תמורתם המלאה, על ידי הגורם אליו נמכרו. הנתבעים, התבצרו , בעמדתם, שהנטל על התובעת להוכיח קיומם של נכסים, משכך, המעיטו, בצרוף ראיות ממשיות על מנת לסתור את החזקה, בסברם, כי בכך התובעת תיכשל בעמידה בנטל המוטל עליה.

25. הנתבעים בסיכומיהם בפרט בסעיף 6 סברו כי הנטל מוטל על התובעת ומשכך סברו כי על התובעת היה לזמן את רו"ח מטר וכאשר הנתבעים ביקשו להזמינו, רשאים הם לוותר על זימונו. מצד שני רואים את המאמץ הראייתי מצד התובעת להוכיח את התנאי של קיומם של נכסים, על אף ולמרות קיום חזקה מכוח הדין, המטילה אל הנתבעים לסתור את החזקה.

התובעת הגישה בקשה לחייב את רשות המיסים דו"ח מס לשנים 2009 ועד 2011 בצירוף טופס 1214. מאחר ורשות המיסים התנגדה בשל קיומו של חיסיון, לא ניתן צו כלפי רשות המיסים. כמו כן עתרה התובעת לחייב את רו"ח מטר להמציא דו"חות מבוקרים לאותן שנים ואף לערוך תצהיר ערוך כדין ביחס למועד בו הנתבעת מס' 1 הפסיקה את פעילותה.

מאחר וצורף מכתב מאת עו"ד מטר מיום 25/2/13 בו אישר את הדברים הבאים:

" כרואה חשבון החברה שבנדון לשנת המס 2004, ובהתאם לדוחות הכספיים של החברה ליום 31 דצמבר 2004, הנני לציין כי ליום הפסקת הפעילות בחברה לא היו נכסים בחברה לרבות ציוד ומלאי."

גם, כאן, נוכח הצהרה זו, לא ניתנו צווים.

התובעת אף הזמינה את נציג הבעלים של הנכס המושכר מושא חיוב הארנונה למתן עדות, כחלק מהמאמץ הראייתי, וגיל ינו במהלך העדות, כי החל משנת 2008 השוכר של הנכס הוא לא אחר משאר נתבע מס' 2 וחוזה השכירות הועבר על שמו, ואין כל תיעוד שהתובעת עודכנה בשינוי שם המחזיק.

זימון זה הינו חלק מאותו מאמץ ראייתי, שהתובעת התאמצה להביא שבחלקו אף מעבר לנטל הדרוש מהתובעת נוכח קיומה של חזקה מכוח הדין.

26. מול מאמץ זה של התובעת, הנתבעים לא סיפקו פרטים אודות מצבה של הנתבעת , נכסיה שהיו ערב הפסקת הפעילות. על כך יש להוסיף את מחדל ם של ה נתבעים המתבטא באי הבאת רואה החשבון ליתן עדות על נכסי החברה ומה נעשה בהם. מדובר בראיות שבשליטת הנתבעים וניתן בקלות לספקם, וחשיפת מלוא התמונה, הייתה יכולה להניח את דעתו של בית המשפט, ביחס לסתירת החזקה מכוח הדין.

27. הנתבעים לא צירפו ראיות ממשיות לגבי מצב נכסי הנתבעת מס'1 לא בשנת 2004 ולא לאחר מכן. לא יעלה על הדעת שנתבעת מס'1 הפסיקה כל פעילות , כנטען בידי הנתבעים, ומצד שני המשיכה להפעיל את העסק ולשלם דמי שכירות. לא יעלה על הדעת שחברה שהפסיקה פעילות נותרה בשטח ואף מבקשת לקבל רישיון עסק פעם אחר פעם במהלך שנים אלו. תהיות אלו ביחס להצהרה הלא נכונה בדבר הפסקת הפעילות מתבטאת בהודעת רואה חשבון שניתנה לרשויות המס בלבד כשהלכה למעשה המשיכה באותה פעילות שנים נוספות.

28. באישור רו"ח שניתן אין בו כל אמירה כי דו"ח שנת 2004 היה דו"ח אחרון ואין בו הצהרה מפורשת כי לא הייתה כל פעילות. אך מעבר לכל אלה אין כיסוי להצהרה כי לא נותר בעסק נכסים. נתבע 2 בעצמו העיד על הנכסים שהחברה החזיקה ערב סגירתה:

" ש. כמה מלגזות היו?
ת. מלגזה אחת.
ש. בבעלות מי היתה?
ת. פיפלוס.
ש. עד מתי?
ת. עד שגנבו אותה.
ש. כמה מכונות לחיתוך?
ת. היתה מכונה קטנה עם דיסקים. אנו התעסקנו במצבות, הם הגיעו מכונות ואתה רק מלטש עם דיסק בידיים. לא צריכים חיתוכים ומים.
ש. מכונת החיתוך האחת, מה איתה?
ת. היא זרוקה שם.
ש. מלאי?
ת. לא היה כלום, הייתי חייב כסף וביקשתי מאנשים שיעזרו לי, ראיתי שאני הולך להסתבך, ביקשתי מאנשים שיבואו לקחת את החומר כי מעיפים אותנו מכאן ואז אמרו לנו מגדן שתוך שלושה חודשים אנו מתפנים והחזרתי את כל השיש. כתוב שלקחתי הלוואה של 300,000 ₪ והעירייה פנתה לבנק והם אמרו שאני חייב להם יותר מאשר להם.
ש. מה עם הרכב שהיה?
ת. איזה רכב? בחיים שלי לא היה רכב, שום דבר.
ש. רואה החשבון שלך צירף את הדוח ?
ת. בחיים לא היה לי רכב, זו המלגזה.
ש. איזה ריהוט?
ת. יש שם כסאות.
ש. איפה כל הציוד?
ת. לקחתי לקרן היסוד 23, מוסך עמיאל. הוא השכיר לי שם פינה ושמתי שם את המנוע והמחשב".

אם כך שניתן לסכם ולומר כי ערב פינוי העסק היה גם מלאי בניגוד לדו"ח משנת 2004 ובניגוד להודעת רו"ח שלא ברור באיזה מסגרת ה אם במסגרת החברה נתבעת מס' 1 או במסגרת עסקית אחרת שלא נפרשה בפני . לחברה היתה מלגזה, ציוד משרדי הכולל כסאות וריהוט משרדי ומחשב, מכונה לליטוש השיש ומלאי שיש. היכן הדבר משתקף בדו"ח המבוקר שהוגש לשלטונות המס, ומה הערך של הציוד.

סביר הוא כי רכוש זה היה לחברה גם בשנת 2004 ולא נרכש לאחר הפסקת הפעילות ולכן אני קובע כי מהראיות הוכח קיום נכסים ערב סגירת החברה, שלא סופקה כל ראיה מטעם הנתבעים כי הנכסים נמכרו ולא הוברחו.

29. רואה חשבון מטר נספח א' כתב כי החברה נסגרה ב- 2004 וכי נצברו לחובתה חובות בשיעור של כ- 57,000 ₪. בפירוט הדוח הכספי רשם כי לחברה יש כלי רכב, וכי ישנם כלי עבודה בערך של 1080 ₪.

מצופה היה מנתבע 2 כי יזמן את רואה החשבון שלו שיעיד אודות המסמך שהגיש בדבר הימצאות החברה בחובות כפי שציין במסמך, ו על מנת להעיד אודות מלאי החברה ערב סגירתה ומשלא עשה זאת הוא לא עמד בנטל המוטל עליו לשם הפרכת חזקת ההברחה. עצם מחדלו של הנתבע 2 בהבאת רואה החשבון שלו להעיד ולצרף ראיות ממשיות שמתבקשות בנסיבות העניין, חל הכלל הידוע כי בעל דין שנמנע מלהביא ראיה וגם לא נותן הסבר למחדלו, מוחזק כמי שפעל כדי למנוע הבאת הראיה אשר קרוב לוודאי תפעל לרעתו (ראו פסק דין שדל כבוד השופט דצינגר מיום 9.5.11 בע"מ 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ. סונול ישראל בע"מ).

31. משלא ניתנו הסברים מספקים, נכשל נתבע 2 להפריך את חזקת ההברחה ו יש לקבוע כי תנאי הסעיף התקיימו, וכי הנתבעים 2 – 3 הבריחו נכסי החברה לידיהם הפרטיות ויש לחייבם אישית בחובות החברה. הנתבעים לא טרחו להוכיח בפני את אירוע הגניבה הנטען ולא צירפו העתק מהתלונה שהוגשה בגין אירו ע הגניבה. ציוד שנזרק לא פירוט מהותו. היה ביכולת הנתבעים לגלות מאמץ ראייתי ולהוכיח בפני כי אין כאן הברחת נכסים ולסתור את החזקה ולא עשו כן.

"אכן, משהתברר שלמערערת 1 היו נכסים שלא ידוע מה עלה בגורלם, רובץ הנטל על המערער להוכיח שלא הגיעו לידיו" (ע"א (מרכז) 14350-11-08 צ'לסי (2003) שיווק בע"מ נ' עיריית ראשון לציון (לא פורסם, 1.4.2010) עמודים 7-8), כך הוא הדין בפני.

על הקשר בין ערך הציוד לחוב;

32. השאלה הפרשנית לחוק ההסדרים וסעיף 119 א(א) לפקודת מס הכנסה הינה האם ניתן לגבות מבעל השליטה את מלוא החוב ללא קשר לשווי הנכסים של החברה, או שמא מוגבלת הגבייה להיקפם של הנכסים שהועברו (או שמתקיימת חזקה שהועברו) לבעל השליטה. סקירה מקיפה בשאלה פרשנית זו לרבות תכליתו המוצדקת של סעיף 8(ג) ועמידתו בכללי המידתיות חרף פגיעתו בעיקרון האישיות הנפרדת, הובאה בפרשת רובינשטיין לעיל מפי כבוד השופט מודריק. לדעתו הוראות הסעיפים לעיל הִקנו סמכות לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה ולאו דווקא מתוך הנכס שקיבל לידיו (או שיש חזקה שקיבל).

33. תשובה חיובית ניתנה גם על ידי השופטת איילת דגן בתיק תא (חי') 18002/06 עיריית טירת כרמל נ' צוק הכרמל קבלני בנין בע''מ בו קבעה:

"במילים אחרות אי הכללת ההגבלה בהיקף הגבייה לשיעור הנכסים המועברים משמעה כי ניתן לגבות מבעלי השליטה בחברה בלי קשר למספר הנכסים שהוברחו ושווים. ובמילות בית המשפט: "סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים מסמיך את הרשות לגבות את מלוא חוב ארנונה כללית שהותירה חברה פרטית שהפסיקה את פעילותה מבעל שליטה באותה חברה ובלבד שבעל השליטה קיבל לידיו נכס מנכסי החברה בלי תמורה (או בתמורה חלקית). מתקיימת חזקה הניתנת לסתירה שנכסי החברה הועברו ללא תמורה לבעל השליטה" שם עמ' 10 . אמור מעתה, מקום בו החזקה של הברחת נכסים לא נסתרה, אין בוחנים את שווי הנכס וניתן לגבות מבעל השליטה את מלוא חוב הארנונה גם אם הנכס שהוברח שווה פחות מהחוב. אמור מעתה, מקום בו החזקה של הברחת נכסים לא נסתרה, אין בוחנים את שווי הנכס וניתן לגבות מבעל השליטה את מלוא חוב הארנונה גם אם הנכס שהוברח שווה פחות מהחוב."

34. לגישה זו הנני מסכים. אין קשר בין החיוב לשווי הנכסים שהוברחו בפרט מקום לא ברור, כפי שבמקרנו, מה שווי הנכסים.

על הרחבת חזית;

35. בדיון בהתקיים בפניי אפשרתי הצגת מסמך שכותרתו "תיקון לחוזה שכירות בלתי מוגנת" אותו ביקשה התובעת להציג. מדובר בחוזה שנחתם בין נתבע 2, החברה והמשכירה בשנת 2008 ולפיו החברה העבירה מלוא זכויותיה וחובותיה ע"פ חוזה השכירות משנת 2002 ו- 2005 לידי נתבע 2 בהסכמת המשכירה.

36. ראיתי לקבל טענת הנתבעים בסעיף 10 לסיכומיהם בעניין הרחבת חזית. חזית התביעה ברורה: חיוב הנתבעים בחוב הארנונה מכוח "הוראות הדין". כל שקשור לחוזה משנת 2008 שבין נתבע 2 , החברה והמשכירה אינו מחזית התביעה. מדובר בתביעה להרמת מסך ולא תביעה לחיוב הנתבעים האחרים בארנונה שאז יש לשלוח דרישה ולאפשר לו להשיג ,בדרך הקבועה בחוק על החיוב, ולא במסגרת התביעה שבפני.

על סכום התביעה;

37. כפי שהזכרתי לעיל, התובעת רשאית לגבות בעילה של הרמת מסמך את חוב החברה מבעלי השליטה החל משנת המס 2004 ולא לפני כן. ממסמכי התביעה בפרט נספח "ה" לתצהיר זאב אורלב פורט החיוב בגין כל שנה ושנה ולכן יש צורך להפחית את סכום החוב בגין השנים עד לשנת 2004.

38. הנתבעים 2 ו-3 ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, את חוב הארנונה החל על הנכס מחודש 1/1/2004 ועד לחודש 31/12/2010 , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980, מיום הגשת כתב התביעה ( 27/12/10) ועד ליום התשלום בפועל.

הסכום הינו צירוף חיובי השנים בהתאם לנספח "ה" לתצהיר התובעת בגין חיוב באותם שנים, תוך התעלמות מיתרה קודמת ומתוספות הפרשי ריבית והצמדה המפורטים בדפים, כל זאת כדי לנטרל את החיוב הנגרר משנים שקדמו לשנת 2004. משכך הסכום יהיה מורכב מחיובים הבאים: שנת 2004: 13,892 ₪; שנת 2005: 22,745 ₪; שנת 2006: 23, 755 ₪; שנת 2007: בסך 24,354 ₪; שנת 2008 : בסך 25768 ₪; שנת 2009 : סך 25,259 ₪ ובשנת 2010 : 26,578 ₪. לסיכום הסכום הינו בסך 162,351 ₪.

לסיכום;

הנתבעים 2 ו-3 ישלמו לתובעת, יחד ולחוד, סך 162,351 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם – 1980, מיום הגשת כתב התביעה (27/12/10) ועד ליום התשלום בפועל.

בנוסף ישלמו החזר אגרה בהתאם לקבלות שיוצגו ושכ"ט עו"ד בשיעור 20,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ה, 30 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשע"ה, 30 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה


מעורבים
תובע: עיריית קריית אתא
נתבע: פיפלוס אבן ושוש בע"מ
שופט :
עורכי דין: