ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליהו שטרן נגד יוסף ספרן :

בפני כבוד ה שופטת רונית פינצ'וק אלט

תובעים

1.אליהו שטרן, עו"ד
2.אסף (מנחם) שטרן , עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד אסף שטרן

נגד

נתבעים

יוסף ספרן
ע"י ב"כ עו"ד ניר סבן

פסק דין

התובעים, עורכי דין במקצועם, סיפקו בעבר שירותים משפטיים לחברה שבבעלותו של הנתבע, חברת מוקד אור וידיאו ולנתבע אישית.

בשלב מסויים, לאחר תקופה בה ניתנו שירותים משפטיים על ידי התובעים לחברה בהתאם להסכם שכר טרחה שנחתם בין הצדדים, נתגלעה מחלוקת בין התובעים לבין הנתבע באשר לשכר הטרחה לו זכאים התובעים עבור ייצוג החברה בהליכי הוצל"פ.

משסירבו הנתבע והחברה לשלם שכרם של התובעים, הגישו תביעה נגד החברה וזכו לפסק דין הקובע זכאותם לשכר בהתאם לתביעתם.

משלא שילמה החברה את סכום פסק הדין, נקטו התובעים בהליכי הוצל"פ נגד החברה, ובין היתר, עיקול רכב לקסוס הרשום על שם הנתבע שלטענתם, המוכחשת על ידי הנתבע, שייך בפועל לנתבע. בין הצדדים מתנהל הליך משפטי בשאלת הבעלות ברכב.

טענות התובעים
התובעים טוענים כי מאחר וההליכים שנקטו לא נשאו חן בעיני הנתבע, החל לפעול להכפשת שמם, בין היתר, בכתבי ביי דין שהוגשו על ידו ללשכת ההוצל"פ, במהלך הדיונים בבית המשפט, וכן בנסיבות אחרות שאינן חוסות תחת הגנת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

ביום 10.6.12 הגיע התובע 1 לאולם התצוגה של חברת לקסוס בהרצליה, להצגת מודל חדש של רכב ולאור כוונתו להחליף את הרכב בו הוא נוהג במודל חדש. במקום ראה התובע שני כלי רכב חדשים, האחד, פשוט יותר – ריק, והשני, מאובזר יותר – בו ישבו שני אנשים. התובע 1, ביחד עם נציג המכירות נגשו לרכב הפשוט ולאחר מכן ביקש התובע 1 להציג לו את הרכב המאובזר. כשהתקרבו לרכב המאובזר התפרץ הנתבע לכיוונו של התובע 1 וצעק בקול שהוא, התובע 1 "עורך דין גנב", "רמאי", "גונב בלילה" וכן ש"אסור למכור לו לקסוס".

התובע 1 נדהם, במיוחד כאשר תחילה לא זיהה את האדם שהתפרץ כלפיו שכן ההליכים המשפטיים האמורים ננקטו על ידי התובע 2.

הנתבע המשיך וצעק שגם תובע 2 הינו "גנב בלילה", "שקרן" ושהוא (הנתבע) יגמור עם התובעים חשבון, נוכח היותם שקרנים ורמאים שאין לתת בהם אמון.

התובע 1 נשאר המום וחסר דיבר. מתקפתו של הנתבע המשיכה גם לאחר שאנשי המכירות ביקשו מהנתבע לחדול או לצאת מאולם התצוגה. הנתבע הוסיף ואמר כי יגמור עם התובעים חשבון וכי יעניש אותם על מה שנעשה לו.

התובע 1 יצא מהמקום לנסיעת מבחן וכאשר חזר ממנה ראה את הנתבע עומד עם מנהל המכירות תוך שהוא ממשיך להוציא דיבת התובעים.

לאחר האירוע חזר התובע 1 למשרד וערך תרשומת של הדברים המפרטת בדיוק רב את שאירע.

ביום 30.7.12 פנו התובעים במכתב לנתבע ודרשו פיצוי בסך 100,000 ₪ לכל אחד וכן הודעת התנצלות שתופץ לכלל אנשי אולם התצוגה בלקסוס. הנתבע לא נענה לדרישה והגיש דרישות משלו, המתייחסות לסכומים ששילם לתובעים במסגרת השירותים שנתן להם, תוך איום להתלונן נגד התובעים בלשכת עורכי הדין וברשויות.

התובעים טוענים כי הנתבע הוציא נגדם לשון הרע בכוונה לפגוע בכבודם ולפגוע במשלח ידם, תוך שהוא יודע שדבריו אינם אמת, וכי לא עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק. בעקבות זאת הגישו התובעים את התביעה שבכותרת לפיצוי כל אחד מהם בסך של 100,000 ₪, ובסה"כ 200,000 ₪.

טענות הנתבע
הנתבע טוען כי פנה לתובע 1 על מנת לשכור את שירותיו המשפטיים כדי שיגבה עבור החברה, חוב בסך 46,140 ₪ בגין שיקים שחוללו על ידי חברת טופ ליין בע"מ (להלן: "חב' טופ ליין"), וזאת באמצעות הליכי הוצל"פ.

התובע 1 פתח נגד טופ ליין תיק הוצל"פ אך לפני שעשה פעולה כלשהי בתיק הוגשה על ידי טופ ליין התנגדות לביצוע שטר והתיק עבר לדיון בבית המשפט בקריית שמונה.

לאחר שהוגשה התנגדות לביצוע שטר נטל התובע 1 על עצמו לטפל בהתנגדות.

החברה שילמה לתובע בגין הטיפול המשפטי שכר טרחה בסך 11,761 ₪ ב- 4 תשלומים בשלב המקדמי ועוד לפני שנדונה ההתנגדות של טופ ליין וכאשר מדובר בהליך לגביית שיקים בסך כולל של 46,140 ₪.

משנדרשה החברה להגיש תצהיר משלים בהתנגדות, החל בנו של התובע 1, התובע 2, לנהל ויכוחי סרק עם הנתבע על עניינים משפטיים ומקצועיים בתחום האודיו-וידיאו, ובסופו של דבר החליט התובע 2 להפסיק את הייצוג עוד בטרם החל ההליך לגופו של עניין בבית המשפט ובתוך כך עתר לבית המשפט כי ישחררו מהייצוג. התובעים לא טענו לסכום נוסף המגיע להם כשר טרחה ביום התפטרותם והעבירו את כל המסמכים לב"כ החברה.

לנוכח הודעת התובעים נאלצה החברה לקבל ייצוג חדש על כל הבעייתיות הכרוכה בכך. החברה העבירה את הטיפול לעו"ד ארי אליעז, שהגיש לתיק, תצהירים משלימים, קיים ישיבת הוכחות וחקירות עדים וכן הגיש סיכומים. בסופו של יום ניתן פסק דין לטובת החברה שדחה את ההתנגדות של טופ ליין וחייב אותה לשלם לחברה את סכום השיקים שחוללו. טופ ליין שחררה את הסכום שהופקד בבית המשפט בסך 30,000 ₪ וכן שילמה את יתרת החוב מבלי שהיה צורך לנקוט נגדה בהליכים נוספים.

לאור הצלחתו של עו"ד אליעז בניהול התיק נדהם הנתבע לקבל מכתב דרישה מהתובעים ולפיהם הם מודיעים לו ששמחו לשמוע כי ההתנגדות נדחתה ודרשו לקבל שכר טרחה בגין תיק ההוצל"פ בטענה שהם אמנם התפטרו מהייצוג בהתנגדות אך לא מהייצוג בתיק ההוצל"פ.

הנתבע טוען כי לא רק שהתובעים הפרו את הסכם שכר הטרחה והתחייבותם ליתן שירותים משפטיים לחברה, לא רק שהתפטרו באמצע ההליכים וגרמו לכך שהחברה נזקקה לשכור את שירותיו המשפטיים של עו"ד אחר שילמד אותו מראשיתו, אלא שלאחר שקיבלו 12,000 ₪, העזו לדרוש שכר טרחה בגין עבודה שלא הם ביצעו, ובמיוחד שטופ ליין שילמה את החוב ללא צורך בהליכי הוצל"פ.

התובעים הגישו תביעה נגד החברה לתשלום שכר טרחה במסגרת הליך מהיר בהוצל"פ. נגד החברה ניתן פסק דין בהיעדר מכיוון שלא היה ידוע לה על מועד הדיון. סכום פתיחת התיק היה בניגוד להסכם שכר הטרחה שקבע שכר של 20% מגובה שיקים ולא מגובה תיק ההוצל"פ. למעשה, שכר הטרחה שיכולים היו התובעים לדרוש היה 9,228 ₪ בצירוף מע"מ כאשר מתוך סכום זה קיבל התובע 1,000 ₪ כמקדמה. לכן מדובר היה לכל היותר בתיק של כ- 8,000 ₪ אך התובע בחוסר תום לב ניפח את התיק לממדים לא הגיוניים. לאחר הגשת ההתנגדות החליט בית המשפט כי תנאי לקיום דיון הוא הפקדה של 20,000 ₪ אך מכיוון שהחברה הגיעה למעשה לחדלות פירעון היא לא הפקידה את הסך הנ"ל ופסק הדין שניתן בהיעדר נותר על כנו. על מנת לגבות את החוב הטיל התובע עיקול על רכבו הפרטי של הנתבע בגין החוב של החברה באמצעות טענות שקריות שהעלה בפני רשם ההוצל"פ במעמד צד אחד וללא תגובה או ידיעה של הנתבע. כך, באישון לילה, הגיע מוציא לפועל בליווי שוטר עם גרר על מנת לגרור את רכבו היוקרתי של הנתבע בגין חוב כביכול של 29,000 ₪ אשר נוצר כתוצאה מהליך מטעה שבו נקטו התובעים. צו העיקול נועד לתפוס את הרכב ולמכרו לצורך כיסוי החוב. על מנת שהרכב לא יילקח באמצע הלילה בגרירה שעשויה להסב לו נזק, הסתובב הנתבע ועבר בכל הכספומטים באזור על מנת לגייס סך של 29,000 ₪ במזומן בכדי שיהיה באפשרותו לשחרר את הרכב מבלי שייגרר. הנתבע הגיש הליך משפטי לתיק ההוצל"פ בעניין בעלותו ברכב, ובעקבות זאת הורה ראש ההוצל"פ לתובעים להחזיר את הכסף שמשך מתיק ההוצל"פ. בהמשך, נאלץ הנתבע להגיש המרצת פתיחה כדי שבית המשפט יצהיר על בעלותו ברכב וההליך עומד וממתין להכרעה.

הנתבע טוען כי התביעה שבכותרת הוגשה נגדו על מנת להלך עליו אימים ולהוציא ממנו כספים שאינם מגיעים לתובעים. הנתבע מכחיש כי פעל על מנת להכפיש את שמם של התובעים וטוען כי אין לא היה לו כל עניין אישי נגדם עד שפעלו בדרכי עורמה להוציא ממנו כספים שאינם מגיעים להם.

הנתבע טוען כי התובע 1 לא טיפל בפועל בענייני החברה אלא רק התובע 2 וכל שהתובע 1 עשה היה רק ניסיון לגבות מהנתבע כספים שלא כדין.

הנתבע טוען כי לא הזכיר את שמו של התובע 2 וממילא איש לא יודע מיהו בסוכנות לקסוס והוא אף לא נכח במקום כך שהסיבה שהתובע 1 הוסיף את שמו כתובע הינה ניפוח שלסכום התביעה.

לגרסתו של הנתבע, שיחתו עם מנהל המכירות נסבה על רכישת רכב, בתוך כך טוען הוא כי היה רשאי לספר למנהל המכירות או לכל אדם אחר, אודות העיקול שהוטל עליו ואודות השתלשלות האירועים שעבר, לרבות, העובדות שפורטו על ידו בכתב ההגנה כמפורט לעיל.

הנתבע טוען כי כעס על התובע 1 היות והדברים שאמר לו ואשר לא היה בהם לשון הרע, נאמרו לו בלבד ולא הופנו לגורם אחר כלשהו.

לדעת הנתבע עומדת לו הגנת אמת דיברתי וכן ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק שכן הדברים היוו הבעת דעה על התנהגותו ומעשיו ולא מעבר לכך.

הנתבע טוען עוד כי דרישת התובעים להתנצלות לא הייתה כנה שכן בבסיסה עמדה דרישה כספית לתשלום סך של 200,000 ₪.

הנתבע מוסיף וטוען כי גם אם היה אמת בעובדות הנטענות בכתב התביעה אין בהן כדי לבסס טענה בדבר פגיעה בשמו הטוב של התובע 2 והוספתו לתביעה נועדה לשם ניפוח סכום התביעה.

דיון והכרעה
מטעם התובעים העיד התובע 1 וכן הוזמנו לעדות מנהל המכירות הארצי שהיה באולם התצוגה של המכוניות, מר אוריאל עטיה, ונציג המכירות, יגאל קלימניק, שאף הוא היה נוכח באירוע. מטעם הנתבע העיד הוא עצמו.

הדברים שנאמרו
התובע הגיש תצהיר המפרט את האירוע, הדברים שנאמרו על ידי הנתבע, האופן בו נאמרו והנוכחים במקום. לתצהיר צירף את התרשומת שערך יום לאחר האירוע שאף היא מפורטת.

התובע לא נחקר בחקירתו הנגדית אודות האירוע עצמו, וחקירתו התמקדה בהשתלשלות העניינים הכרוכה בשירותים המשפטיים שסיפקו התובעים לחברה וההליכים שננקטו על ידי התובעים בעקבות זאת. לעניין התביעה, כל שנשאל התובע הוא מדוע חיכה חודשיים על מנת להגיש את התביעה, מדוע דרש במכתב ההתראה פיצוי בסך 200,000 ₪, האם היה מסתפק בהתנצלות בלבד והאם הגיש את התביעה בעקבות ההחלטה על ביטול העיקול של הרכב.

משהנתבע לא ראה לנכון לחקור את התובע על האירוע בו נעשה פרסום לשון הרע הנטען, לא נסתרה גרסתו.

בנוסף, עדותו של התובע עשתה רושם מהימן. התובע עמד איתן על גרסתו, ענה באופן ישיר וענייני לכל השאלות עליהן נשאל באופן שקול.

עדויותיהם של העדים הנוספים מטעם התובעים, מר עטיה ומר קילימניק, תמכה בגרסת התובעים. אמנם שניהם לא זכרו את התוכן המדויק של הדברים אולם הראשון העיד כי הנתבע יצא נסער מהרכב, התפרץ בצעקות ממרחק, ובין היתר, אמר "איך אתה נכנס הנה", "לא מגיע לך לקנות את האוטו", "אל תמכור לו את האוטו הזה" ודברים מסוג זה, ויצר אווירה מתוחה. על פי עדותו של מנהל המכירות הוא נגש אל הנתבע וביקש ממנו להירגע ואף אמר לו שלא מקובל להתנהג ככה באולם התצוגה. כן העיד כי התובע שמר על איפוק. מר קילימניק העיד אף הוא שאינו זוכר פרטים מדוייקים, אך הוסיף כי החלה "סיטואציה מוזרה", "לא נעימה", כי הטונים של הנתבע כלפי התובע עלו, וכי הוא לא אמר דבר משום שהסיטואציה הייתה לא נעימה (עמ' 6 לפרוטוקול).

פרסום
הנתבע טוען כי הדברים נאמרו לאזניו של התובע בלבד ולא לאזני הנוכחים. גרסה זו נסתרה הן על ידי עדותו של התובע, הן על ידי עדויותיהם של מר עטיה ומר קילימניק שהם עדים אובייקטיביים שאין להם עניין בתוצאות התובענה. בנוסף, בתשובות לשאלון שמסר הנתבע (ת/2) העיד הנתבע עצמו כי איש המכירות התעניין במקרה ושאל אותו עלי, והנתבע ענה לו ושיתף אותו "בעובדות המקרה". גרסתו של הנתבע לפיה נשאל על המקרה על ידי אנשי המכירות נסתרה על ידם (ראה עדותו של מר עטיה בעמ' 5 שורה 1 לפרוטוקול), ונותרה הודאתו של הנתבע כי הוא סיפר להם את עובדות המקרה כפי שהוא טוען להם.

על פי עדותם של התובע וכן מר ומר, נאמרו הדברים על ידי הנתבע בצעקות רמות, תוך יצירת אווירה מאוד לא נעימה ומאוד לא מקובלת, ואין ספק שהדברים נשמעו היטב באזני הנוכחים. אף לשיטתו של הנתבע בעדותו כי דיבר בקול רם כפי שדיבר בבית המשפט, חייבים היו דבריו להגיע לאזני כל הנוכחים במקום.

לפיכך הוכח כי הנתבע ביצע "פרסום" של הדברים כמשמעו בחוק.

לשון הרע
הנתבע טוען כי אין בדברים שאמר משום לשון הרע.

החוק מבחין בין השאלה האם הדברים שפורסמו היו לשון הרע לבין השאלה אם חלה איזו מהגנות החוק. בשאלה הראשונה חל מבחן אובייקטיבי, דהיינו, לא כוונת הנתבע, ולא הבנת התובע, אלא כיצד אדם סביר היה מבין את הדברים שפורסמו.

אין כל ספק כי תוכן הדברים על פי גרסת התובעים שלא נסתרה, ואף לפי גרסת הנתבע, מהווים לשון הרע, שכן אדם סביר שהיה שומע אותם היה מגיע למסקנה כי התובעים התנהגו בחוסר הגינות ובצורה בוטה שבגינה אין מקום למכור להם מכוניות באולם התצוגה.

הגנות
הנתבע טוען להגנת אמת הפרסום על פי סעיף 14 לחוק וכן להגנת סעיף 15(4) לחוק – הבעת דעה על התנהגות הנפגע בקשר לעניין ציבורי או על אופיו או מעשיו במידה שהתגלו באותה התנהגות.

אין כל יסוד לטענת ההגנה הראשונה. הדברים שנאמרו לא היו הבעת דעה, וגם הנתבע עצמו חוזר ואומר כי סיפר את עובדות המקרה שלו, אשר מן הסתם הן האופן שבו הוא רואה את העובדות. בכך אין כל הבעת דעה.

לפיכך יש לבחון האם הנתבע עומד בהגנת אמת הפרסום כאמור בסעיף 14 לחוק.

פעולותיהם של התובעים עליהן יצא קצפו קיבלו תוקף של החלטות משפטיות. התובעים זכו בתביעה נגד החברה, עיקול הרכב נעשה באישור ההוצאה לפועל, ובסופו של דבר קבע בבית המשפט המחוזי (ע"א 58810-01-14) כי המכונית אכן שייכת לחברה, כטענת התובעים, ולא לנתבע באופן אישי, כטענתו. מכאן שלא היה כל יסוד לכינויי הגנאי בהם כינה הנתבע את התובעים.

לפיכך לא עומדת לנתבע הגנת אמת הפרסום.

הפיצוי
הפיצוי הניתן בגין הוצאת לשון הרע, ניתן לא רק בגין נזק ממון שנגרם לנפגע אלא גם בגין נזק שאינו נזק ממון, לרבות, בגין עוגמת נפש והסבל הנפשי שנגרמו לו כתוצאה מעשיית הפרסום. בקביעת הפיצוי יש להביא בחשבון מגוון של שיקולים הקשורים בנפגע ואף נסיבות הקשורות במפרסם, בהתנהלותו וברכיב הנפשי שלו בקשר עם העוולה. שקלול השיקולים, מביא בסופו של דבר, בנסיבות העניין, לקביעת הפיצוי על דרך של אומדן. בעניינינו יש להביא בחשבון את כעסו של הנתבע עקב ההליכים המשפטיים, הגם שלא צדק בהם לגופם. כן יש לקחת בחשבון כי מחד, השומעים יכלו להתרשם כי לשון הרע נעשתה על רקע של מחלוקת עסקית ומאידך, בנטיית הבריות לזכור דברים הנאמרים לשלילה אודות אדם והחשש לסברה המוטעית כי 'אין עשן בלי אש'. יש לקחת בחשבון את גידופיו הבוטים של הנתבע וייחוס התנהגות חסרת יושר לתובעים. מעורך דין נדרשות אמות מידה גבוהות של יושר, וטענה בדבר חוסר יושר מצד עו"ד, ובפעולותיו כעו"ד, יש בהן כדי להוות פוטנציאל של פגיעה במשלח ידו.

אינני מקבלת את טענת התובעים בדבר "כוונה לפגוע" מצדו של הנתבע. הדברים נאמרו בעת כעס ולא די בצפיות מצד הנתבע לכך שהפרסום יפגע בתובע, על מנת לקבוע שהפרסום נעשה "בכוונה לפגוע", שהרי צפיות כזו שקיימת לגבי כל פרסום לשון הרע, ופרשנות כזו תביא לכדי כך שכל פרסום ייחשב ככזה שנעשה בכוונה לפגוע. לכאורה, על מנת להיכנס לגדר התיבה "בכוונה לפגוע" יש צורך ביסוד נוסף של התנהגות זדונית [ראו: פסק דינו של כבוד השופט צ' זילברטל ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח' (8.9.13)].

לבסוף, בהתחשב בכך שקיבלתי את גרסתם של התובעים לגבי נסיבות האירוע, מתקבלת גם גרסתם כי לשון הרע התייחסה לשני התובעים ולא רק לתובע 1.

פסיקתא
לאור כל האמור לעיל ישלם הנתבע לכל אחד מהתובעים 25,000 ₪ (סה"כ 50,000 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות משפט לרבות הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה על ידי התובעים ועד למועד התשלום על ידי הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסכם פסק הדין (ללא הוצאות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אליהו שטרן
נתבע: יוסף ספרן
שופט :
עורכי דין: