ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב גוטמן נגד המועצה המקומית בנימינה :

בקשה מס' 1

בפני כבוד השופט יגאל גריל, שופט בכיר

המבקש:

יעקב גוטמן
ע"י ב"כ עוה"ד יאנה רוזנטולר ו/או תמר רוזנטולר

נגד

המשיבה:
המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה
ע"י ב"כ עוה"ד דן נחליאלי ו/או אריאל פישר ואח'

החלטה

א. בפניי בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), שהוגשה כנגד המשיבה, המועצה המקומית בנימינה גבעת עדה (להלן: "בקשת האישור").

ב. בבקשת האישור נטען, כי המשיבה מאפשרת לשלם עבור החניה במקומות חניה מוסדרים המסומנים בכחול לבן, בשני אמצעי תשלום בלבד:

1. "פנגו" באמצעות הטלפון הסלולרי, כשלצורך התשלום יש להירשם כמנוי בחברה, לספק פרטי זיהוי, כולל פרטי כרטיס האשראי, שהוא אמצעי החיוב הבלעדי באמצעות שירות זה. בנוסף, יש להחזיק מכשיר טלפון סלולרי, העונה לדרישות טכניות מסוימות, ובנוסף נדרשת תקינות הרשת הסלולרית.

2. מכשיר "איזי פארק", אותו יש לרכוש מראש בעלות של 89 ₪ ולאחר מכן להטעין אותו בדמי חניה באחת מתחנות הטעינה הקיימות ברחבי הארץ. לצורך הפעלת המכשיר יש להזין לתוכו את קוד החניה של הישוב בו מבקשים לחנות במקום חניה מוסדר.

ג. נטען בבקשת האישור, כי המבקש, מר יעקב גוטמן, הוא תושב המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור ומבקר בבנימינה מדי פעם. בחודש פברואר 2012 החנה המבקש את רכבו ברח' החורש שבבנימינה, במקום חניה מוסדר המסומן בכחול-לבן. לטענת המבקש, הוא ביקש לרכוש כרטיס חניה, ואולם התברר לו כי לא ניתן לשלם עבור החניה, מאחר ולא ניתן לרכוש כרטיסי חניה בבנימינה. כשחזר המבקש לרכבו, הוא גילה כי קיבל דו"ח חניה.

לטענת המבקש, רק לאחר מכן התברר לו, כי התשלום עבור החניה בבנימינה מתבצע אך ורק על-ידי אמצעי תשלום מסוג "פנגו" או "איזי פארק".

ד. עוד נטען בבקשת האישור, כי המבקש ביקש להישפט, ובמהלך הדיון בבית משפט השלום בחדרה, עקב טענת המבקש שלא ניתן לרכוש כרטיסי חניה, ביקש ב"כ המשיבה למחוק את כתב האישום (נספח ב' לבקשת האישור).

ה. ממשיך וטוען המבקש בבקשת האישור, כי ביום 25.4.2013 החנה את רכבו לא הרחק מתחנת הרכבת שבבנימינה, במקום חניה מוסדר המסומן בכחול לבן (נטען, כי מקומות החניה המוסדרים בבנימינה כולם מצויים באזור תחנת הרכבת, דבר שאושר בסעיף 3 של המצהירה מטעם המשיבה), אך גם במקרה זה לא היה באפשרותו לשלם, שכן לא היה מוצב מדחן חניה במקום, ולא היה ניתן לרכוש כרטיס חניה מנייר. למבקש אין מנוי ב"פנגו", הוא לא הצליח להפעיל את אמצעי התשלום מסוג "איזי פארק" מאחר וקוד הישוב של המשיבה, אותו יש להזין למכשיר ה"איזי פארק", לא הופיע על גבי המכשיר, וכן לא הופיע בשילוט אותו הציבה המשיבה .
כתוצאה מכך קיבל המבקש דו"ח חניה (נספח ה' לבקשת האישור). המבקש פנה למשיבה בבקשה לביטול הדו"ח, ומשבקשתוֹ נדחתה, הוא שילם את הדו"ח בסך 100 ₪.

ו. בבקשת האישור נטען, כי המשיבה אינה מאפשרת לשלם אגרת חניה במקומות החניה המוסדרים על-ידי אמצעים סבירים, נגישים וזמינים לכל אדם, אלא מאפשרת את תשלום אגרת החניה רק בשני אמצעים בלבד, ובכך היא מנצלת את מעמדה וכוחה כנגד חברי הקבוצה.

לטענת המבקש, על מנת לעשות שימוש ב"פנגו" יש להיות מצויד במכשיר סלולרי ובכרטיס אשראי, ולהצטרף כמנוי לשירותי החברה, ולכן אמצעי תשלום זה אינו סביר ואינו נגיש לכל אדם.

כמו כן נטען, כי על מנת לעשות שימוש באמצעי התשלום השני – מכשיר ה"איזי פארק", יש לרכוש את המכשיר בעלות של 89 ₪ ולהטעין אותו בדמי חניה, ואולם אין זה סביר לדרוש מאדם החונה באופן חד-פעמי למשך פרק זמן מצומצם לרכוש מכשיר שעלותו 89 ₪ , כשלאחר מכן עליו לפנות לעמדת הטענה, כדי לטעון את המכשיר בדמי חניה, דבר הכרוך בטִרחה, כך שבסופו של דבר לאותו אדם משתלם יותר לשלם קנס בסך 100 ₪.

ז. עוד נטען בבקשת האישור, כי שירותי הגביה עבור המשיבה מתבצעים באמצעות חברת מילגם, המפעילה את שירות תשלום החניה "פנגו". במצב כזה , כך לטענת המבקש, קיים ניגוד עניינים מובהק מצד המשיבה, ו הדבר מעלה תהיות באשר לשיקולים שהביאו את המשיבה להעדיף את "פנגו" כאמצעי תשלום עבור חניה על פני אמצעי חניה אחרים, כמו כרטיסי חניה או מדחני חניה.

ח. לטענת המבקש, בגין מעשי המשיבה עומדות לו עילות תביעה בגין הפרת חובת תום הלב בהתאם לסעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, טעות או הטעיה לפי סעיפים 15-14 לחוק החוזים (חלק כללי), עשיית עושר ולא במשפט, רשלנות לפי סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] והפרת חובה חקוקה.

ט. המבקש מגדיר את הקבוצה התובעת כ"כל מי שהחנה את רכבו בבנימינה גבעת-עדה, במקומות חניה מוסדרים המסומנים בכחול-לבן ולא היה באפשרותו לשלם אגרת חניה באמצעות אמצעי התשלום הקיימים בישוב וכתוצאה מכך נדרש לשלם כספים, במשך שנתיים שקדמו להגשת התביעה, בגין דו"ח ו/או קנס ו/או הליכי גבייה בגינם למועצה ו/או מי מטעמה בגין קבלת הודעת קנס לפי סעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, בשל עבירה לכאורה על סעיף 15(א) לחוק העזר לבנימינה גבעת-עדה העמדת רכב וחנייתו, התשס"ו-2005".

י. הסעד המבוקש בבקשת האישור הוא השבה ו/או פיצוי בגין תשלום דו"חות חניה, לרבות הוצאות גביה, בגין דו"חות חניה שניתנו שלא כדין.

המבקש מעריך את נזקו ב-500 ₪: 100 ₪ בגין הקנס שנדרש לשלם, ו-400 ₪ בגין טרחה ועוגמת נפש.

המבקש מעריך, כי ניתנו לפחות 5760 דו"חות במהלך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה, בגין אי תשלום דמי חניה, כאשר לא היה באפשרות חברי הקבוצה לשלם אגרת חניה באמצעות אמצעי התשלום הקיימים. לכן, מעריך המבקש את נזקה הכולל של הקבוצה בסכום של 2,880,000 ₪.

יא. עוד עותר המבקש להורות למשיבה לשנות את האמצעים לתשלום דמי החניה, או לחלופין, להוסיף אמצעי תשלום נוספים שיהיו סבירים וזמינים לכל אדם.

יב. המשיבה הגישה תגובה מפורטת לבקשת האישור בה טענה:

1. עד ליום 1.1.2014 התאפשר לחנות באמצעות כרטיסי חניה מנייר, שהונפקו על-ידי מרכז השלטון המקומי, באמצעות החברה למשק וכלכלה, עבור כל הרשויות המקומיות.

בשנת 2013 קיבל מרכז השלטון המקומי החלטה להפסיק את השימוש בכרטיס חניה מנייר המונפק על-ידו משני טעמים: הראשון – היקף זיופים גדול של כרטיסי חניה הנמכרים במחירים מופקעים. השני – היקף השימוש המצומצם בכרטיסי חניה מנייר.

לכן, מיולי 2013 הפסיק מרכז השלטון המקומי למכור כרטיסי חניה מנייר, וניתן היה לעשות שימוש בכרטיסים אלה עד ליום 1.1.2014.

2. לא קיים מקור חוקי המחייב את המשיבה למכור כרטיסי חניה מנייר, ובמרבית הרשויות כיום לא נמכרים כרטיסי חנייה מנייר. כך למשל, עיריית תל-אביב, החליטה עוד בשנת 2011 להפסיק למכור כרטיסי חניה מנייר, דהיינו, כשלוש שנים לפני שנפסקה מכירת כרטיסי הנייר על ידי מרכז השלטון המקומי. אילו המבקש היה מעוניין שהמשיבה תמכור כרטיסי חניה מנייר, הרי שהיה עליו להגיש עתירה מנהלית מתאימה.

לטענת המשיבה, אמצעי התשלום הקיימים ("פנגו" ו"איזי פארק") זמינים בכל עת, מונעים זיופים, אינם מתקלקלים ואינם נפגעים כתוצאה מהשחתה, הצרכן משלם בדיוק את זמן החניה בו הוא חונה, דבר שאינו אפשרי בכרטיס חניה מנייר. בנוסף, באפשרות הצרכן להאריך את משך החניה ולשלם את דמי החניה "מרחוק".

על-פי חוק העזר של המשיבה, כרטיס חניה יכול להיות כרטיס נייר, או מחומר אחר, או מכשיר אלקטרוני, והיא אינה מחויבת לאמצעי תשלום מסוים.

3. פסיקת בתי המשפט קבעה, כי חובת תשלום דמי החניה אינה תלויה במכירת כרטיס חניה מנייר. ברע"פ 1053/11 בר-זיו נ' עיריית רמת גן מחלקת החניה (7.3.2011) [להלן: "עניין בר-זיו"], נקבע כי החובה לשלם אגרת חניה אינה תלויה בזמינות אמצעי התשלום שמציבה הרשות המקומית, ועל מי שמבקש לחנות במקום חניה מוסדר להצטייד באמצעי תשלום, שכיום הם זמינים יותר מאשר בעבר.

מוסיפה וטוענת המשיבה, כי העובדה שלא נמכר כרטיס חניה מנייר, אינה מעידה על כך שהמחנה את רכבו במקום חניה מוסדר עשה כל שביכולתו לחנות כדין (בעניין זה מפנה המשיבה לע"פ (מחוזי נצרת) 16630-11-10 סאלחה נ' עיריית נצרת עילית (19.1.2011) ולפסקי דין נוספים).

4. המועצה אינה קשורה להליך בחירת הזכיין שמפעיל שירות תשלום אגרת חניה באמצעות הטלפון הסלולרי. מרכז השלטון המקומי, באמצעות החברה למשק וכלכלה שבבעלותו, הוא הבוחר את הזכיין שמפעיל את שירותי החניה הסלולרית לרשויות המקומיות.

5. לא מתקיימים יתר התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 לאישור התובענה כתובענה ייצוגית.

לתגובת המשיבה צורף תצהירה של גב' מירי גרוס, מזכירת המשיבה.

יג. בתשובתו לתגובת המשיבה טען המבקש:

1. המבקש אינו חולק על כך שמיום 1.1.2014 לא ניתן לעשות שימוש בכרטיס חניה ארצי מנייר, אלא טענתו היא שעוד לפני כן לא היה ניתן לרכוש כרטיס חניה מנייר בבנימינה – לא בסניפי הדואר, לא בדוכנים ולא במקום אחר. יתרה מכך, בשילוט שהוצב על-ידי המשיבה עוד לפני 1.1.2014 נכתב, כי אמצעי התשלום הם "פנגו" או "איזי פארק", ולא צוינה כלל האפשרות לעשות שימוש בכרטיס חניה ארצי מנייר.

2. תשלום עבור חניה באמצעות מכשיר "איזי פארק" מתבצע באמצעות בחירת קוד היישוב, אולם קוד היישוב של בנימינה לא הופיע על גבי המכשיר וגם לא בשילוט שהציבה המשיבה.

3. תשלום אגרת החניה באמצעות "פנגו" אינו זמין לכלל הציבור, אלא רק למנויים על שירות "פנגו", שנדרשים לספק פרטים אישיים לצורך המנוי, וכן נדרש טלפון סלולרי וכרטיס אשראי.

יד. ביום 16.9.2014 התקיימה ישיבת קדם משפט, במסגרתה הועלתה הצעה לפתרון המחלוקת, ביום 26.10.2014 הודיעה המשיבה, כי אין באפשרותה לקבל את הצעת בית המשפט.

עם זאת ציינה המשיבה בהודעתה, כי מפנייתה לחברה למשק וכלכלה עלה, כי אספקת כרטיסי חניה מנייר הו פסקה בחודש אפריל 2013, ולכן המשיבה מוכנה לצאת מנקודת הנחה כי החל מחודש אפריל 2013 לא ניתן היה להשיג כרטיסי חניה מנייר בבנימינה.

טו. ביום 18.11.2014 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת, וביום 14.12.2014 נחקרו המצהירים מטעם הצדדים על תצהיריהם.

טז. הצדדים הגישו סיכומי טענות.

בסיכום הטענות מטעם המבקש נטען:

1. החובה למכור כרטיס חניה מנייר, הנושא את סימון המועצה, היא על-פי חוק העזר של המשיבה. בעדותו, העיד המבקש כי מעולם לא היה ניתן לרכוש כרטיסי חניה באמצעות סניף הדואר.

מזכירת המועצה אף אישרה, כי המשיבה מעולם לא הנפיקה כרטיסי חניה בהתאם לחוק העזר שלה.

2. גם עובר ליום 1.1.2014, המשיבה לא ציינה בשילוט, כי ניתן לשלם באמצעות כרטיס חניה מנייר, אלא צוין בשילוט כי התשלום הוא באמצעות "פנגו" או "איזי פארק".

3. אמצעי תשלום החניה "פנגו" ו"איזי פארק" אינם זמינים ונגישים לכל אדם.

לגבי "פנגו", יש להירשם כמנוי לחברה ולמסור פרטים אישיים, להחזיק במכשיר טלפון סלולרי, בכרטיס אשראי, ונדרשת תקינות הרשת הסלולרית ומכשיר הטלפון הסלולרי. מי שעושה שימוש באפליקציית "פנגו" המותקנת במכשיר הסלולרי, נדרש לשלם גם עמלה בסכום של 40 אגורות בגין הפעלת החניה, וזאת בנוסף לאגרת החניה.

לגבי מכשיר "איזי פארק", לא היתה למבקש אפשרות לשלם באמצעותוֹ, שכן קוד היישוב בנימינה לא הופיע על גבי המכשיר ולא על גבי השילוט ברחוב. לטענת המבקש, לכל הפחות היה על המשיבה לוודא כי קוד החניה יופיע על גבי השילוט שהציבה במקום.

4. קיים ניגוד עניינים, שכן החברה שמבצעת את הליכי הגביה עבור המשיבה, אליה יש לפנות גם בבקשה לביטול דו"ח חניה, היא הבעלים של חברת "פנגו".

5. בעוד שבבקשת האישור הגדיר המבקש את התקופה הרלוונטית לתובענה כ"שנתיים שקדמו להגשת התביעה", בסיכומי הטענות הוגדרה התקופה הרלוונטית כך: "החל מיום 01.01.2012 ועד ליום 31.12.2013" (סעיף 13(ה) של סיכומי הטענות)).

המבקש חזר על טענות נוספות שהועלו בבקשת האישור וכן בתשובתו לתגובת המשיבה.

יז. בסיכומי הטענות מטעם המשיבה נטען:

1. עד לתאריך 1.1.2014 התאפשר לחנות באמצעות כרטיסי חניה מנייר, דבר המשמיט את הקרקע מעילת התביעה. המבקש לא ניסה מעולם לקנות כרטיס חניה מנייר בדואר ואין לו כל ידיעה בנושא . המבקש ניסה להסתמך על אמירת צד שלישי שלא העיד בהליך, המהווה עדות שמועה (הכוונה לדבריו של המבקש אודות מה ששמע מפי מנהל סניף הדואר בבנימינה).

2 אין כל חובה למכור כרטיסי חניה מנייר. הטענה כי המועצה מחויבת להנפיק כרטיס חניה מנייר הנושא את סימון המועצה היא טענה חדשה, ומהווה הרחבת חזית.

3. המועצה מעמידה לרשות החונים במקומות המוסדרים את אמצעי התשלום הזמינים לציבור, כמו בכל הרשויות המקומיות האחרות.

4. בתי המשפט, לרבות בית המשפט העליון, מוּדעים היטב לניסיונות להתחמק מתשלום אגרת חניה בגין אי קיומו של אמצעי תשלום מסוים, ומעולם לא קיבלו טענות אלה. עבירת חניה היא עבירה של "אחריות קפידה", ואין מקום להתייחס ליסוד הנפשי. על הטוען להראות כי "עשה כל שביכולתו" על מנת להימנע מביצוע העבירה.

בידי המבקש היו כל האמצעים הדרושים לתשלום אגרת החניה, אך הוא מצא תירוצים על מנת לנסות להימנע מן התשלום.

המשיבה אינה מחויבת לפרסם את הקוד עבור מכשיר ה"איזי פארק" והשילוט שהוצב על-ידה בדבר שתי האפשרויות לתשלום, נעשה לפנים משורת הדין. קוד ה"איזי פארק" מתעדכן אוטומטית במכשיר עם טעינתו, וניתן גם לבררו באמצעות מספר הטלפון הרשום בגב המכשיר.

עוד טוענת המשיבה, כי ניתן לשלם באמצעות "פנגו" גם על-ידי מכשיר טלפון ציבורי המצוי בתחנת הרכבת.

5. המועצה אינה קשורה להחלטה של בחירת הזכיין אשר מפעיל את שירות "חניה סלולרית", שנבחר על-ידי החברה למשק וכלכלה.

המשיבה חוזרת על טענות נוספות שהועלו בתגובתה לבקשת האישור.

יח. בתשובתו לסיכומי המשיבה טוען המבקש, כי המשיבה נוהגת בחוסר תום לב משווע, כאשר בחרה מספר שבועות לפני דיון ההוכחות בתיק זה, להגיש כתב אישום בגין דו"ח החניה משנת 2012, לאחר שביקשה למחוק אותו בעבר בשל טענות דומות לאלה שהועלו בבקשת האישור.

המבקש הבהיר, כי הסיבה היחידה בגינה קיבל שני דו"חות חניה, היא מכיוון שהמשיבה לא אִפשרה לו, כמו גם לחברי הקבוצה, לשלם עבור החניה.

עוד טען המבקש בסיכומי התשובה מטעמו, כי המשיבה מעולם לא הנפיקה ולא מכרה כרטיסי חניה מנייר כנדרש בחוק העזר. יתרה מכך, כרטיסי חניה ארציים מנייר לא נמכרו בבנימינה.

מוסיף וטוען המבקש, כי בכל פסקי הדין אליהם הפנתה המשיבה, ניתן היה באותן רשויות מקומיות לשלם את אגרת החניה באמצעות כרטיס חניה מנייר או באמצעות מדחן, אמצעים שאינם קיימים בבנימינה.

עוד טוען המבקש, כי מתיק ח"נ (עניינים מקומיים קריות) 4020-11-08 עיריית קרית מוצקין נ' מבורך (13.6.2010) עלה , כי עיריית קרית מוצקין ציינה בשילוט את הקוד המתאים עבור מכשיר ה"איזי פארק", בעוד המשיבה לא עשתה כן.

עד כאן טענות הצדדים.

יט. לאחר שעיינתי בבקשת האישור על נספחיה, בתגובת המשיבה על נספחיה, בתשובת המבקש, בפרוטוקולי ישיבות קדם המשפט מיום 16.9.2014 ומיום 18.11.2014, בפרוטוקול ישיבת ההוכחות מיום 14.12.2014, בסיכומי הטענות מטעם המבקש ומטעם המשיבה, ובתשובת המבקש לסיכומי הטענות מטעם המשיבה, סבורני כי דין בקשת האישור להידחות, וזאת מן הטעמים אותם אפרט להלן.

כ. הטענה העומדת בבסיס בקשת האישור היא, כי המשיבה אינה מאפשרת תשלום אגרת חניה עבור חניה במקומות חניה מוסדרים המסומנים בכחול לבן באמצעות מדחני חניה או כרטיסי חניה מנייר, אלא רק באמצעות שירות "פנגו" או באמצעות מכשיר "איזי פארק", שלטענת המבקש, אינם זמינים ונגישים לכל אדם.

כא. אין מחלוקת בין הצדדים כי מיום 1.1.2014 הופסק השימוש בכרטיסי חניה מנייר, אותם הנפיק מרכז השלטון המקומי בישראל באמצעות החברה למשק וכלכלה. בהודעת מרכז השלטון המקומי (שצורפה כנספח 1 לתגובת המשיבה), נכתב, בין היתר:

”עד ליום 31.12.2013 ניתן יהיה להמשיך ולעשות שימוש בכרטיסי החניה הארציים מנייר, ולאחר מועד זה כאמור, תופסק ההכרה בכרטיסים אלו על ידי הרשויות המקומיות לצורך תשלום דמי החניה. נזכיר כי לרשות החונים, מופעלים כיום מטעם מרכז השלטון המקומי, שני אמצעי תשלום במסגרת הסדר חניה ארצי: הסדר חניה ארצי באמצעות הטלפון הסלולארי – "פנגו", וכרטיס חניה אלקטרוני "איזיפארק.“

כב. הסמכות לקבוע הסדר חניה ארצי, שעד ליום 31.12.2013 כלל גם כרטיס חניה ארצי מנייר, ולאחר מכן כלל רק את שירות "פנגו" ומכשיר "איזי פארק", נקבע בסעיף 70ב של פקודת התעבורה [נוסח חדש], הקובע:

”(א) החניה בתשלום בדרך עירונית תהיה על פי הסדר חניה הנהוג בתחומי הרשות המקומית בה מצויה אותה דרך או על פי הסדר חניה ארצי אחיד, על פי בחירתו של נהג הרכב.
(ב) בסעיף זה, "הסדר חניה ארצי אחיד" – כרטיס חניה ארצי מטעם המרכז לשלטון מקומי או כל הסדר אחר שיבוא מטעמו במקומו...“

דהיינו, המחוקק נתן בידי מי שמעוניין לחנות במקום חניה מוסדר, לבחור האם לשלם באמצעות הסדר החניה הארצי, או על פי הסדר החניה הנהוג בתחומי הרשות המקומית.

כג. המשיבה קבעה בשנת 2005 חוק עזר הרלוונטי לסוגיה שבפניי – חוק עזר לבנימינה – גבעת עדה (העמדת רכב וחנייתו), התשס"ו-2005 (ק"ת-חש"ם 690 מיום 21.12.2005) [להלן: "חוק העזר"], במסגרתוֹ הוגדר "כרטיס חניה" כך:

”"כרטיס חניה" – כרטיס מנייר או מחומר אחר, מכשיר אלקטרוני או מיתקן אחר, המוצג בכלי רכב ומשמש לסימון משך ומועד החניה, שהמועצה הכינה והנפיקה או שהוכן והונפק בהתאם להוראות המועצה ובאישורה הנושא את סימון המועצה והנמכר לציבור;“

למעשה, אין מחלוקת שהמשיבה מעולם לא הנפיקה "כרטיס חניה" בהתאם להגדרה זוֹ, ואף מזכירת המועצה, גב' מירי גרוס, אמרה בעדותה (עמ' 22 לפרוט', ש' 9): "אין דבר כזה כרטיס חניה של בנימינה, מדובר בכרטיס חניה ארצי".

כד. בחוק העזר הוגדר גם "כרטיס חניה אחר":

”"כרטיס חניה אחר" – כרטיס המוצג בכלי הרכב ומשמש לסימון משך ומועד החניה או מיתקן אלקטרוני לתשלום דמי חניה, שלא הונפק על ידי המועצה או בהתאם להוראותיה, אך אושר על ידה לשימוש בשטחי המועצה.“

נראה, כי הגדרה זו מתייחסת להסדר חניה ארצי, שאמנם אינו מונפק על-ידי המשיבה, אך על-פי פקודת התעבורה הוא מאושר לשימוש בכל הדרכים העירוניות בתחומי הרשויות המקומיות בהן קיים הסדר חניה בתשלום.

כה. בעוד שהמחוקק בסעיף 70ב של פקודת התעבורה העמיד לרשות המבקש לחנות את רכבו במקום חניה מוסדר שתי אלטרנטיבות לתשלום החניה: האחת – הסדר חניה הנהוג באותה רשות מקומית, והשני – הסדר חניה ארצי, מאפשרת המשיבה למבקשים לחנות במקומות חניה מוסדרים בתשלום בתחומה, רק את האפשרות לחנות לפי הסדר החניה הארצי.

על אפשרות הבחירה בין ההסדר המקומי להסדר הארצי, עמד כבוד השופט נ. הנדל בע"א 280/09 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' מילגם חניה סלולארית בע"מ, בפיסקה 7 (22.2.2011) [להלן: "עניין סלופארק"]:

”ניתן ללמוד על תכלית החוק ממילותיו, מבנהו והכוונה הסובייקטיבית של המחוקק. החוק נועד לפתור קושי מסוים שהפך לנחלת ציבור הנהגים. עובר לתיקון 32 לפקודה משנת תשנ"ד, נוצר מצב שנהג היה נאלץ לרכוש כרטיס חניה רק מאותה רשות מקומית. מעבר לאי נוחות הגלומה בכך, לעיתים הדבר גרר נזק כספי בדמות קנס בגין החניית הרכב ללא כרטיס חניה מותאם כאשר בו בזמן הנהג מריץ עצמו לרכוש את הכרטיס ולהספיק לשוב לרכבו לשם הצבתו (והשוו דבריו של ח"כ פנחס בדש בקריאה ראשונה לתיקון הפקודה). רוצה לומר, כי על הנהג מוטל היה למעשה להצטייד מראש בכרטיסי חניה של כל רשות מקומית בה הוא חונה או אפילו מתעתד לחנות. ניתן לשאול - אם היה בכוונת המחוקק שגביית התעריף המוזל לתושב בעל תו חניה אזורי תהיה בנחלתה הבלעדית של החברה עימה הרשות המקומית נקשרה בהסכם, מה הטעם לתת שיקול דעת לנהג לבחור בין שני הסדרים? שהרי אז ידה של אותה חברה הייתה על פי רוב על העליונה וכפועל יוצא, בחירתו של הנהג היא ידועה מראש. זו כלכלה מתוכננת מידי העומדת בניגוד לתכלית החוק. נתינת חופש הבחירה לנהג עשויה להביאו מבחינה כלכלית "למיקסום התועלת". אגב, גישה זו משתלבת עם התפישה כי הפרשנות הראויה תהיה דרך "חיקוי השוק" (ראו: Richard A. Posner, Economic Analysis of Law 5-31 (5th ed., 1998)). לטעמי, ניתן להעניק משקל לגישה זו אך ורק במקרה המתאים.
אין עסקינן בתעריף אחיד לכל הרשויות. המערערת בדרישתה מבקשת למעשה, בניגוד לאמור בחוק ומטרתו, ליצור מעין מונופול על תעריף החניה באופן שכף בחירתו של הנהג תיטה לכיוונה. בזאת נעקרת בחירתו החופשית של הנהג. למערערת אין זכות לתבוע מעין מונופול על תעריף החניה המוזל...“

ניתן לראות, כי בית המשפט העליון ייחס חשיבות רבה לחופש הבחירה של הנהג בין הסדר החניה של הרשות המקומית לבין הסדר החניה הארצי, כך שהנהג ישקול איזה הסדר מתאים לו ביותר הן מבחינה כלכלית והן מבחינת נוחות השימוש.

כו. המשיבה, כאמור, לא העמידה לרשות החונים במקומות חניה מוסדרים בתחומיה אפשרות לתשלום באמצעות הסדר חניה מקומי, וזאת לכאורה, בניגוד להוראת סעיף 70ב של פקודת התעבורה.

אולם, ניתן למצוא פתרון לקושי זה בדמות הגדרת "כרטיס חניה אחר", שאף באמצעותו ניתן לשלם את אגרת החניה, בהתאם לסעיף 3(ד) של חוק העזר, הקובע:

”הוסדרה החניה באמצעות כרטיסי חניה או תוויות חניה, חייב אדם –
(1) להצמיד, מיד עם העמדת הרכב, כרטיס חניה בר-תוקף או תווית חניה או כל כרטיס חניה אחר שהותר לשימוש לצורך זה בידי המועצה, לשמשה הקדמית או לחלון הדלת הקדמית של הרכב, בצד הפנימי הקרוב למדרכה, כאשר בכרטיס החניה או בתוך השעון מסומנים, על ידי גירוד או תלישה או בדרך אחרת המפורטת על הכרטיס או בצמוד לו, היום בחודש, היום בשבוע, ושעת החניה; כרטיס החניה או כל כרטיס חניה אחר כאמור יוצמד כך, שאדם העומד מחוץ לרכב יוכל להבחין בסימונים האמורים על גבי כרטיס החניה ...“ (ההדגשה שלי – י.ג.)

כלומר, המשיבה אימצה, למעשה, את הסדר החניה הארצי כהסדר החניה המקומי שלה. סמכותה של המועצה לעשות כן אינה עומדת לדיון במסגרת הליך זה, והצדדים אף לא העלו סוגיה זו.

כז. בשולי הדברים אציין, כפי שציין כבוד השופט נ. הנדל בעניין סלופארק, כי שימוש בהסדר החניה הארצי לצורך תשלום אגרת החניה מביא יתרונות לנהג, נוכח היעדר הצורך להצטייד מראש בכרטיס חניה מותאם לרשות מקומית ספציפית, שכן שימוש בהסדר החניה הארצי לתשלום אגרת החניה, אפשרי בכל רשות מקומית בה מונהג הסדר חניה בתשלום, כפי שנכתב ב עניין סלופארק (בפיסקה 6):

”עיון בהיסטוריה החקיקתית של הסעיף מצביע על מגמה ברורה. כוונת המחוקק הייתה להקל עם ציבור הנהגים על ידי מניעת "טלטולם" מרשות לרשות בניסיון לרכוש אמצעי תשלום לפי הנהוג באותה רשות...“

(עיינו גם בדברי כבוד השופט נ. הנדל, שם, בפיסקה 7).

יתרון נוסף בשימוש בהסדר החניה הארצי כיום, בין באמצעות "פנגו" ובין באמצעות "איזי פארק", היא האפשרות לשלם עבור זמן החניה המדויק בפועל.

כח. הסדר החניה הארצי, לאחר ביטול כרטיס החניה הארצי מנייר, כולל, כאמור, שתי אפשרויות: שירות חניה באמצעות הטלפון הסלולרי "פנגו", ומכשיר "איזי פארק". להסדר זה יש חסרונות, בעיקר עבור אלה שאינם נוהגים לחנות לעתים תכופות במקומות חניה מוסדרים בתשלום.
עבור אותם משתמשים ברכב הצטיידות במכשיר "איזי פארק", שעלות רכישתוֹ היא כיום 89 ₪, עשויה להוות הוצאה מיותרת העולה בהרבה על ההוצאה לה היו נדרשים, אילו יכלו לשלם את אגרת החניה בלבד, מבלי צורך להצטייד במכשיר.

גם הצטרפות לשירות חניה סלולרית "פנגו", הדורשת מנוי, עשויה להוות עבורם טִרחה מיותרת. אכן, השירות אינו כרוך כיום בתשלום, למעט תשלום זמן אוויר למפעיל הסלולרי (בנוסף, מי שבוחר להפעיל את החניה באמצעות אפליקציית "פנגו", דבר שאינו הכרחי, נדרש לשלם תשלום של 40 אגורות עבור הפעלת החניה), אולם הוא כרוך בצורך למסור פרטים אישיים, ובנוסף מצריך שהנהג יהא בעל טלפון סלולרי ובעל כרטיס אשראי.

כט. בענייננו המבקש העיד, כי יש ברשותו מכשיר טלפון סלולרי וכרטיס אשראי (עמ' 12 סיפא לפרוט' עד 13 רישא), עם זאת העיד שכרטיס האשראי לא תמיד עימו, והוא אף לא נוהג למסור את מספר כרטיס האשראי בטלפון או באינטרנט (עמ' 14 לפרוט', ש' 7-4).

בנוסף העיד המבקש , כי ברשותו מכשיר "איזי פארק" (עמ' 18 לפרוט', ש' 15), אולם הוא לא שילם את דמי החניה באמצעותו בשל כך שקוד החניה, שיש להזין על מנת להפעיל את החניה, לא הופיע על גב המכשיר (צוינו קודי החניה של רשויות מקומיות אחרות, כפי שניתן להבחין בצילום גב המכשיר בנספח ד' לבקשת האישור) ולא על גבי השילוט שהציבה המשיבה (תמונת השילוט מצויה בנספח א' לבקשת האישור), שבו נכתב:

”המועצה המקומית בנימינה – גבעת עדה
אזור חניה בתשלום בימים א-ה בין השעות 07:00 עד 18:00 משך החניה המירבי 3 שעות ביום
התשלום באמצעות פנגו 4500*
או כרטיס איזי פארק“

דהיינו, קוד המשיבה אינו מופיע לא על גבי מכשיר ה"איזי פארק" ולא על גבי השילוט. עם זאת, בתמונת גב מכשיר ה"איזי פארק" ניתן להבחין בבירור כי מצוין עליו באופן מודגש ובולט מספר הטלפון של מוקד שירות הלקוחות, באמצעותו יכול היה המבקש לברר את קוד המשיבה. בנוסף, היה באפשרות המבקש, שהעיד שהינו בעל טלפון סלולרי, להתקשר למוקד השירות של המשיבה, ואולם הוא לא עשה כן (עיינו בדברי המבקש בעמ' 13 לפרוט', ש' 31-19).

ל. הטענה העומדת בבסיס בקשת האישור היא, כי המשיבה מאפשרת תשלום אגרת החניה באמצעות "פנגו" ו"איזי פארק", שאינם זמינים ונגישים לכל אדם. אולם, משעה שהמבקש החזיק ברשותו מכשיר "איזי פארק", אך לא שילם באמצעותו את אגרת החניה בגלל היעדר קוד החניה, שניתן היה לבררו, הרי שלא עומדת לו עילת תביעה אישית, שכן לגביו לפחות אחד מאמצעי התשלום (מכשיר "איזי פארק"), באמצעותו ניתן היה לשלם את אגרת החניה, היה זמין ונגיש.

לא. יחד עם זאת אעיר, כי רצוי היה לאפשר למי שמבקש לחנות במקום חניה מוסדר, לפחות אמצעי תשלום אחד שאינו כרוך ברכישה מוקדמת של מכשיר כלשהו (כגון "איזי פארק"), או בצורך להיות בעל מנוי לשירות כלשהו (דבר הכרוך במסירת פרטים אישיים), כדי שבעזרת אותו אמצעי ניתן יהיה לשלם עבור עלות החניה בלבד ללא עלויות נוספות (עיינו: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הסדר חניה ארצי אחיד), התשע"ב–2012).

לב. אם לסכם את הדברים עד כֹה: המשיבה מאפשרת לחנות בתחומה במקומות חניה מוסדרים בתשלום רק באמצעות הסדר חניה ארצי, המאפשר כיום תשלום באמצעות "פנגו" או "איזי פארק" בלבד , למרות שבחוק העזר נקבע כי ניתן לשלם את אגרת החניה ב"כרטיס חניה", כהגדרתוֹ בחוק העזר, אך כרטיס חניה זה מעולם לא הונפק על-ידי המשיבה.

ואולם, כפי שכבר ציינתי, המבקש אינו בעל עילת תביעה אישית, משעה שהעיד כי ברשותו מכשיר "איזי פארק", אולם הוא לא שילם את אגרת החניה בשל כך שלא ידע את קוד הרשות של המשיבה אותו יש להזין למכשיר לצורך הפעלת החניה, למרות שניתן היה לברר קוד זה באמצעים שעמדו לרשות המבקש.

לג. במצב דברים זה, ניתן לשקול את החלפת התובע הייצוגי, בהתאם להוראת סעיף 8(ג)(2) של חוק תובענות ייצוגיות, הקובע:

”מצא בית המשפט כי התקיימו כל התנאים האמורים בסעיף קטן (א), ואולם לא מתקיימים לגבי המבקש התנאים שבסעיף 4(א)(1) עד (3), לפי הענין, יאשר בית המשפט את התובענה הייצוגית אך יורה בהחלטתו על החלפת התובע המייצג.“

לכן, עליי לבחון עתה האם מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות.

לד. כמו כן, במסגרת בחינת התקיימות התנאים המנויים בסעיף 8(א), יש ליתן את הדעת גם להוראת סעיף 4(ב) של חוק תובענות ייצוגיות , שכן בענייננו אחד מיסודות עילת התביעה הוא נזק.

סעיף 4(ב) קובע:

”לענין סעיף זה, כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק –
(1) בבקשה לאישור שהוגשה בידי אדם כאמור בסעיף קטן (א)(1) – די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק...“

בענייננו הנזק הנטען כולל את הקנס ששולם, לטענת המבקש שלא כדין, וכן נזק בגין "בזבוז זמן, טרחה ועוגמת נפש" (עיינו בסעיף 52 של בקשת האישור).

לה. הואיל ותביעה כנגד רשות מוגבלת "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (פרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות), הרי שלא ניתן להורות במסגרת זו על פיצוי בגין "בזבוז זמן, טרחה ועוגמת נפש".

לו. באשר לרכיב הנזק לו טוען המבקש, שהוא סכום קנס ששולם, גם אם תתקבל הטענה, עדיין יהא צורך לנכות מסכום ההשבה את דמי החניה אותם היה על חבר הקבוצה לשלם עבור חניית רכבו. שכן, אף אם תתקבל הטענה שלא היה מקום לתשלום קנס בענייננו, עדיין הדבר אינו פוטר את חבר הקבוצה מתשלום אגרת החניה כדין, וכמובן יהא צורך להפחית סכום זה מסכום ההשבה, ככל שייפסק.

לז. טוענת המשיבה, כי משעה שפלוני שילם את הקנס, אין הוא יכול לטעון כי הקנס נגבה שלא כדין, כשהיא מפנה לפסק דינו של כבוד השופט א. קיסרי בת"מ (מחוזי חיפה)
1443-05-12 מנדלסון נ' עיריית חיפה (20.10.2013) .

אציין, שקיימת פסיקה שונה של בתי משפט מחוזיים, לפיה אמנם יש קושי לתקוף קנס פלילי בבית משפט אזרחי, אולם קושי זה פוחת שעה שהמסגרת הדיונית היא תובענה מינהלית ייצוגית (עיינו: בדבריה של כבוד השופטת י. שיצר בת"צ (מחוזי ת"א) 45495-01-14 כהן נ' משטרת ישראל, בפיסקה 3 (9.7.2015) ; דברי כבוד השופט א. דראל בת"צ (מחוזי י-ם)
30196-08-14 קבלקין נ' עיריית בית שמש, בפיסקה 6 (25.1.2015); ובדבריו של כבוד השופט ד"ר ע. מודריק ב ת"מ (מחוזי ת"א) 112/06 אלבז נ' עיריית חולון (10.6.2007) ).

לח. סבורני, כי השאלה אותה עליי לבחון היא: האם חוסר זמינות אמצעי תשלום לאדם פלוני מהווה טעם מוצדק לאי-תשלום אגרת החניה?

בעניין זה כתב כבוד המשנה לנשיאה א. רובינשטיין בעניין בר-זיו (רע"פ 1053/11 בר-זיו נ' עיריית רמת גן מחלקת החניה (7.3.2011)), בפיסקה ח':

”על תושבי רמת גן (ומן הסתם חוקי עזר דומים קיימים גם ברשויות אחרות) לדעת, כי החובה לשלם אגרת חניה אינה תלויה בזמינות אמצעי התשלום שמציבה העירייה; ועליהם להצטייד באמצעי תשלום, אשר כיום דומה כי הם זמינים מאשר בעבר (ראו לאחרונה ע"א 280/09 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' מילגם חניה סלולארית בע"מ (לא פורסם)). חוששני כי ישנם הבאים למדחן מקולקל (כוונתי למדחן ה"מכני" הותיק) וחונים לידו בהנחה כי הפעם לא יחויבו - ולא היא במישור המשפטי. ומנגד, ראוי כי רשויות מקומיות לא רק יבטיחו את תקינות אמצעי התשלום המוצבים בשטחן (שעליהם ממשיכים להסתמך רבים), אלא אף יביאו לידיעת תושביהן והבאים בגבולן את קיומן של דרכי התשלום השונות והחלופיות, אף זאת באורח בולט והוגן, כך שיקוים בהן "ולפני עיור לא תתן מכשול" (ויקרא י"ט,י"ד), ואדרבה.“
(ההדגשה שלי – י.ג.)

לט. דהיינו, מחד גיסא, על הרשויות המקומיות להודיע בשילוט על אמצעי התשלום של אגרת החניה, וטוב היתה עושה המשיבה אילו היתה מציינת גם את קוד החניה עבור מכשיר ה"איזי פארק" במסגרת אותו שילוט, על מנת להקל את השימוש במכשיר ה"איזי פארק". מאידך גיסא, אי-ציון קוד זה אין די בו כדי להצדיק אי-תשלום אגרת החניה, משעה שניתן לבררו באמצעות הטלפון (בשירות הלקוחות של "איזי פארק", או במוקד השירות לתושב של המשיבה).

מ. יובהר, כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין בר-זיו, החובה לשלם את אגרת החניה אינה תלויה בזמינותם של אמצעי התשלום. לכן, משעה שהתאפשר לחונים במקומות החניה המוסדרים בתשלום בבנימינה לשלם את אגרת החניה בעזרת האמצעים שמעמיד לרשותם הסדר החניה הארצי ("פנגו" או "איזי פארק"), היה עליהם להצטייד מראש באחד מאמצעים אלה . לכן, לא ניתן לקבוע כי כל אחד מחברי הקבוצה "[ו]עשה כל שניתן למנוע את העבירה" (סעיף 22(ב) של חוק העונשין ).

מא. סעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות דורש, כי התובענה אשר מבוקש לאשר אותה כייצוגית, תעורר שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה וכי קיימת אפשרות סבירה ששאלות אלה תוכרענה לטובת הקבוצה.

משעה שהמבקש לא הצביע שהוא וחברי הקבוצה עשו כל שניתן כדי למנוע את החניה במקום המוסדר, מבלי לשלם את אגרת החניה, הרי שהמבקש לא עמד בנטל להצביע שקיימת אפשרות סבירה שהשאלות המשותפות לחברי הקבוצה תוכרענה לטובת הקבוצה.

הואיל והתנאים המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות הינם תנאים מצטברים, הרי שדי בכך על מנת להורות על דחיית בקשת האישור.

מב. בטרם אחתום החלטה זוֹ, ברצוני להתייחס לסוגיה, שאמנם אין בה די כדי להביא לקבלתה של בקשת האישור, אך יש בה כדי להשליך לסוגיית הוצאות הליך זה.

מג. כפי שכתבתי לעיל, הגדרת "כרטיס חניה" בחוק העזר מתייחסת לכרטיס חניה "שהמועצה הכינה והנפיקה או שהוכן והונפק בהתאם להוראות המועצה ובאישורה הנושא את סימון המועצה והנמכר לציבור", אולם מזכירת המועצה, גב' מירי גרוס, אישרה כי כרטיס חניה העונה להגדרה זו מעולם לא הונפק על-ידי המשיבה (עמ' 22 לפרוט', ש' 9-8), וזאת הגם שסעיף 3(ד)(1) של חוק העזר, בו מפורט האופן בו יש לנהוג במקום חניה מוסדר בתשלום, מתייחס בפירוט ובהרחבה לכרטיס נייר, תוך שהוא מתייחס לסימון התאריך והשעה "על ידי גירוד או תלישה או בדרך אחרת המפורטת על הכרטיס או בצמוד לו, היום בחודש, היום בשבוע, ושעת החניה", כך שאדם העומד מחוץ לרכב יוכל להבחין בסימונים אלה.
כמו כן, קובע סעיף 3(ד)(2) של חוק העזר כי יש "לציית ולמלא אחר כל ההוראות המפורטות על גבי כרטיס החניה או תווית החניה או על גבי הכריכה של אוגדן כרטיסי החניה... בכל הנוגע למקום החניה, זמני החניה המותרים, משך החניה, שימוש בכרטיס חניה ותלישה או גירוד של חלקים ממנו, וכל ענין אחר הנוגע להסדרת החניה".

מד. הקושי מתחדד שעה שהמשיבה מפנה לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמד-1983 (שחלקים ממנו הובאו בנספחים 5א ו-5ב לתגובת המשיבה) וטוענת, כי עיריית תל אביב-יפו תיקנה את חוק העזר שלה שחייב אותה בעבר למכור כרטיסי חניה מנייר (סעיף 27 לתגובת המשיבה), כשבסעיף 16 לתגובתה מציינת המשיבה:

”זה המקום לפתוח פתח ולציין כי עיריית תל אביב החליטה עוד בשנת 2011 להפסיק למכור כרטיסי חנייה מנייר (כ-3 שנים לפני שנפסקה מכירת כרטיסי נייר ע"י החברה למשק). לצורך כך תוקן חוק העזר של העירייה ומשרד הפנים אישר את התיקון.“

אולם, בעוד שעיריית תל אביב-יפו, בעת שהחליטה להפסיק את השימוש בכרטיסי הנייר לפי חוק העזר שלה, תיקנה את חוק העזר וקיבלה לכך את אישור משרד הפנים, הרי שהמשיבה, שחוק העזר שלה מתייחס באופן לא מבוטל לכרטיס נייר המונפק על-ידה, לא הנפיקה מעולם כרטיס זה, ולא תיקנה את חוק העזר שלה, בדומה לעיריית תל-אביב, באופן שלא יכלול עוד אמצעי תשלום של כרטיס חניה מנייר.

מה. בסוגיה זו אני מפנה לדבריו של כבוד השופט (בדימוס) י. זמיר בספרו (י. זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' (1996), בעמ' 692-691:

” סמכות מוענקת לרשות מינהלית על מנת שהרשות תפעיל אותה, לפי נסיבות העניין, כדי לשרת את תכלית הסמכות. לפיכך חובה על הרשות להיות ערה לנסיבות, לשקול במקרה המתאים אם יש צורך להפעיל את הסמכות, ולהפעיל אותה לפי הצורך...
אכן, רוב הסמכויות המינהליות הן סמכויות רשות, כלומר סמכויות שבשיקול דעת, להבדיל מסמכויות חובה. אולם, גם בסמכויות רשות יש יסודות של חובה. אחד היסודות האלה היא החובה לברר ולהחליט אם להפעיל את הסמכות זוהי החובה לפעול.“

בנוסף, אני מפנה לדבריו של כבוד השופט (בדימוס) י. זמיר בבג"ץ 2757/96‏ אלראי‎ ‎נ' שר הפנים, פ''ד נ(2) 18, 22-21 (1996):

”... יש נסיבות שבהן שיקול-דעת המוקנה לרשות מינהלית הופך חובה. בנסיבות כאלה אומר בית המשפט לעתים, כי "רשאי" משמעו "חייב"...“

כמו כן, אני מפנה לדבריו של כבוד המשנה לנשיא (בדימוס) מ. חשין ברע"פ 7861/03 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית גליל תחתון, בפיסקה 17 (8.5.2006):

”הנה-כי-כן, לעת שמוענקת לה לרשות סמכות – קרא: שיקול-דעת – בתחום מסויים, חובה היא המוטלת עליה לשקול, בנסיבות אלו ואחרות, אם נכון וראוי כי תעשה שימוש בסמכותה, ובהיווצר הנסיבות לכך – אף חייבת היא לעשות מעשה כסמכותה...“

מו. רשות מקומית אינה יכולה להתעלם מהוראות חוק העזר שלה, כפי שעלה, למשל, בעע"מ 2469/12 ‏ ברמר נ' עיריית תל אביב-יפו, בפיסקה 51 (25.6.2013), שם כתבה כבוד הנשיאה מ. נאור, כי מצב בו עיריית תל-אביב אוכפת את חוק העזר שלה לגבי פתיחת חנויות ביום המנוחה רק בדרך של הטלת קנסות בלבד, שאינה מובילה למימושו של חוק העזר, ואינה מפעילה אמצעי אכיפה נוספים המצויים בסמכותה, עולה לכדי פגם בהתנהלותה של הרשות.

יפים גם דבריו של מ"מ הנשיא מ. זילברג ז"ל בבג"ץ 295/65‏ אופנהימר נ' שר הפנים והבריאות, פ''ד כ(1) 309, 328 (1966):

”ההימנעות מלממש ולהגשים חוק קיים ומחייב, אינה מדיניות ואינה יכולה להיות מדיניות, מכל בחינה שהיא; היא רק גורמת לדימורליזציה ביחסי השלטון והאזרח, וגוררת אחריה פריקת עול של כל חוקי המדינה.“

על אף שדברים אלה נכתבו לפני כמעט חמישה עשורים, לא נס ליחם ויפים הם גם לענינננו, דהיינו, משעה שהמשיבה קבעה בחוק העזר שלה אפשרות לתשלום באמצעות "כרטיס חניה", עליה גם להנפיק אמצעי תשלום זה, ומשעה שלא עשתה כן נפל, לכאורה, פגם בהתנהלותה.

מז. אין די בפגם (לכאורה) זה כדי לשנות את התוצאה ולהביא לאישורה של התובענה כייצוגית, וזאת משעה שלא עלה בידי המבקש להצביע על כך שאכן הוא וחברי הקבוצה עשו כל שביכולתם למנוע את החניה במקום המוסדר מבלי לשלם את אגרת החניה.

אולם, יש בכך להשליך על סוגיית הוצאות המשפט.

ההליך הצביע על פגם, לכאורה, בהתנהלותה של המשיבה, ולכך יש חשיבות ציבורית, ומשכך על אף שבסופו של יום נדחית בקשת האישור, סבורני כי יש מקום לפסוק שכר טרחת עורך דין לב"כ המבקש.

איני סבור שיש לפסוק גמול למבקש, וזאת נוכח מסקנתי, כאמור כבר לעיל, שלא עומדת לוֹ עילת תביעה אישית.

מח. באשר לאפשרות לפסוק הוצאות משפט לזכות המבקש, על אף דחיית הבקשה לאישור תובענה כייצוגית, אני מפנה לדבריה של כבוד השופטת נ. בן-אור בת"צ (מחוזי י-ם) 32425-08-12 זליגר נ' עירית ירושלים, בפיסקה 14 (23.7.2013):

”בנסיבות המתוארות לעיל, ומשהגעתי למסקנה כי המבקש הציג בבקשתו סוגיה בעלת חשיבות ציבורית רבה, הרי שעל אף שהגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, אני מורה כי המשיבה תשלם למבקש הוצאות ושכ"ט עו"ד...“

ועיינו גם בדברים שכתבתי בת"צ (מחוזי חיפה) 43823-07-12‏ ‏ מזרחי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, בפיסקה ל"ו (20.11.2013):

”על אף שדין בקשת האישור להידחות, בנסיבות המקרה דנן, משעה שבקשת האישור שהגיש המבקש הביאה לתיקון סימון תכולת המוצר נשוא בקשת האישור, כך שיהא בהתאם לתקן המחייב, דבר שיש משום תועלת מסוימת לציבור, סבורני כי יש לפסוק גמול למבקש (בהתאם להוראת סעיף 22(ג)(1) של חוק תובענות ייצוגיות) וכן שכ"ט עו"ד לבא כוחו.“

(עיינו גם: ת"מ (מחוזי חיפה) 48814-04-14 דדן נ' בית הספר טרה סנטה עכו, בפיסקאות נ"ו-נ"ז (12.7.2015)).

כמו כן, עיינו והשוו גם להוראת סעיף 22(ג) של חוק תובענות ייצוגיות, לפיה רשאי בית המשפט במקרים מיוחדים ומטעמים מיוחדים שיירשמו לפסוק גמול למבקש אף אם לא אושרה התובענה הייצוגית.

מט. בנסיבות העניין, נראה לי שנכון יהיה להעמיד את שיעור שכר הטרחה המגיע לב"כ המבקש על סכום של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

נ. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:

1. נוכח המפורט לעיל, אני דוחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המבקש.

2. אני מחייב את המשיבה לשלם לב"כ המבקש שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

התשלום יבוצע במשרד ב"כ המבקש בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן, ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל (הפגרה כלולה במניין הימים).

3. על ב"כ המבקש להודיע בכתב לבית המשפט לא יאוחר מתאריך 9.8.2015 (הפגרה כלולה במניין הימים), עם העתק ישירות לב"כ המשיב ה, האם מעוניין המבקש להמשיך את ההליכים במסגרת תובענה אישית, וזאת בשים לב, בין היתר, להוראת תקנה 9 של תקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, בדבר "בירור תביעה אישית".

ככל שלא תינתן הודעה כאמור על-ידי ב"כ המבקש, יינתן פסק-דין המוחק את ההליך שהוגש במסגרת ת"צ 61426-03-14.

התיק יובא לעיוני ביום 10.8.2015.

המזכירות מתבקשת להמציא את העתקי ההחלטה אל:

1. ב"כ המבקש, עוה"ד יאנה רוזנטולר, זכרון-יעקב.

2. ב"כ המשיבה, עוה"ד אריאל פישר, חיפה.

3. מנהל בתי המשפט לצורך עדכון פנקס התובענות הייצוגיות.

ניתנה היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יעקב גוטמן
נתבע: המועצה המקומית בנימינה
שופט :
עורכי דין: