ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בשמת מאיה בר און אבני נגד ישראל פינגולד :

בפני כבוד ה רשמת הבכירה דליה אסטרייכר

תובעת

בשמת מאיה בר און אבני

נגד

נתבע

ישראל פינגולד

פסק דין

בפניי תביעת התובעת לפיצויה בגין נזקי פח שאירעו, לטענתה, בתאונת דרכים שארעה ביום 14.5.14 ברח' השייט בנס ציונה (להלן: "התאונה").

לטענת התובעת, בעודה יושבת ברכבה הדומם, אשר חנה בחניה מסודרת במקביל למדרכה, הגיח הנתבע מהנתיב הנגדי וביקש אף הוא לחנות את רכבו "בחניה ברורס" במרווח שהיה בין רכבה לרכב אחר שחנה. לשיטתה בעודו חונה תוך כדי נסיעה לאחור פוגע בה הנתבע עם רכבו שוב ושוב. לטענתה, היא נפנפה לעברו בידיה אך, זה המשיך לנסות להיכנס לחניה בכוח עד אשר יצאה התובעת מרכבה ודפקה על רכבו:
"הנתבע נכנס מהכיוון שאני מראה וניסה להחנות ברוורס ואז הרגשתי שהמכונית שלי זזה. גם כשהיה מגע, הוא לא הפסיק וניסה בכוח להכניס את מכוניתו...עשיתי לו סימנים ודפקתי על הרכב ורק אז הוא פשוט הפסיק..." (פרוטוקול עמוד 1 שורות 11-14)

הודעה למבטחת מטעם התובעת נמסרה באותו היום וצורפה לתיק בית המשפט. באשר לנזקיה תמכה התובעת טענותיה בחוות דעת שמאי רכב.

הנתבע מכחיש את המיוחס לו בכתב התביעה. לטענתו, אכן ביצע חניה כפי שתיארה התבועת אולם לשיטתו היה די מרחב בין רכבים ולמעשה כלל לא אירע כל מפגש בין שני הרכבים. ל טענת הנתבע, התובעת מנצלת את התאונה דנן, כדי להיפרע על נזקים שקדמו לה. לחיזוק דבריו, הוסיף וטען הנתבע כי התובעת שגתה בתאריך קרות התאונה וממילא שדיווחה לחברת הביטוח על התאונה רק כעבור מעלה מחצי שנה מעת קרות התאונה; עוד טען הנתבע כי הוא נטול אינטרס כלכלי בתיק הואיל והרכב שייך לתעשייה האווירית והיא תישא בעלויות התיקון ככל ויקבעו ברכב ואף לא יחוייב בהשתתפות העצמית. לגופו של עניין טען הנתבע כי ברכבו קיים וו גרירה אשר היה מותיר נזק במרכז רכב התובעת אילו פגע בו. הנתבע הגיש תמונות של רכבו ושל רכב הנתבעת ממקום התאונה להצביע על הוו והעדר הנזקים ברכבה של התובעת.

הנתבע לא הגיש חוות דעת שמאי נגדית מטעמו.

בפני העידו הצדדים עצמם, כאשר לתאונה לא היו עדים נוספים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם, בחוות דעת השמאי, בתמונות שהוצגו בפני ושמעתי את עדויות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל.

אין מחלוקת כי בעת קרות התאונה רכב התובעת עמד בחניה עם מנוע דומם וכן, אין מחלוקת כי התובעת דפקה על חלון רכב הנתבע וטענה בפניו כי הוא פגע ברכבה . גדר המחלוקת מצוי בשאלה האם פגע הנתבע ברכב התובעת בעת כניסתו לחניה או לאו?

עדות התובעת בפניי נמצאה על ידי כמהימנה וכך גם גרסתה כי, הנתבע פגע ברכבה בעת החנה רכבו בחניה הסמוכה לרכבה. גרסתה היתה אמינה, קוהרנטית וממילא מתיישבת עם שורת ההיגיון והשכל הישר בנסיבות העניין . הדעת נותנת כי התובעת לא היתה טורחת לפנות לנתבע בתחילה בנפנופי ידיים ובהמשך בדפיקה על חלונו ככל שזה האחרון לא פגע ברכבה. אני דוחה את טענת הנתבע בהקשר זה כאילו התובעת ניסתה להפצות על חשבון הנתבע בגין תאונות ונזקים אחרים שאירעו לרכבה. המדובר בטענות בעלמא אשר לא הוכחו.

אני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה לא הרגיש כי פגע ברכב התובעת. גרסה זו נתמכת בעדות התובעת עצמה העידה כי היתה מודעת לכך שהנתבע אינו ער לנפנופיה שיחדל מלפגוע ברכבה כך שנאלצה לבוא לחלונו הקדמי ולבקש ממנו שיחדל. עצם העובדה כי בפועל לא הרגיש הנתבע כי אכן הוא פוגע ברכב התובעת אין בה כשלעצמה כדי לשלול את הפגיעה האמורה.

ביחס לטענת הנתבע, להיעדר סימני פגיעה של וו הגרירה, הן מהתמונות שהוצגו בפניי בדיון, הן מהתמונות שצורפו לחוות הדעת השמאי והן מחוות דעת עצמה, עולה בבירור כי לרכב התובעת נגרם במרכז הפגוש האחורי. התמונה אשר הנתבע הפנה אליה הינה תמונה של רכבה מבחוץ. מהתמונות שצורפו לחוות דעת השמאי עולה כי הנזק הוא שנגרם הוא פנימי בדיוק במרכז הפגוש האחורי של רכב התובעת – מקום המפגש עם וו רכב הנתבע. כאמור, לא הוגשה חוות דעת נגדית וממילא שחוות דעת זו לא נסתרה.

בנוסף, טען בפניי הנתבע כי שגתה התובעת בתאריך קרות התאונה, לא מצאתי מקום להידרש לטענה זו, ראשית, הואיל וטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ושנית, כי אין בהידרשות לטענה זו כדי לקדם את פתרון המחלוקת בתביעה דנן.

לאור מכלול השיקולים המפורטים לעיל, התביעה מתקבלת.

התובעת עותרת בתביעתה להחזר ההשתתפות עצמית בסך 1,681 ₪ וההשתתפות עצמית לירידת ערך בסך 104 ₪, סה"כ 1,785 ₪. בנוסף, עתרה התובעת לפיצוי בסך 500 ₪ בגין טרחה ועוגמת נפש, לא מצאתי לנכון להיעתר לדרישה זו.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,785 ₪ בצרוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל .

כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 500 ש"ח שיישאו ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, תוך 15 ימים מהיום, לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד.

ניתן היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בשמת מאיה בר און אבני
נתבע: ישראל פינגולד
שופט :
עורכי דין: