ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סעדיה טבייב נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת אירית הרמל

המערער
סעדיה טבייב
ע"י ב"כ: עו"ד גלי יהב
-
המשיב
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אילת ברעם

פסק דין

בפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי על החלטת ועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 27.5.14, אשר קבעה למערער נכות בשיעור 15% (להלן: "הועדה").

המערער, יליד 1962, חשמלאי במקצועו.
ביום 26.7.2012 המערער נפגע בתאונה אשר הוכרה כתאונת עבודה. הפגימה שהוכרה היא שבר ביד שמאל, בהתאם לאבחנת הוועדה המערער סבל משבר במרפק שמאל.
ועדה רפואית מדרג ראשון מיום 5.2.14 קבעה למערער נכות בשיעור 15%.

כאמור, ביום 27.5.14 התכנסה ועדה רפואית לעררים לדון בעניינו של המערער. הוועדה קבעה כי היא מקבלת את קביעתה של הוועדה הרפואית מדרג ראשון, ולמערער נקבעה נכות בשיעור 10% בהתאם לסעיף ליקוי 41 (7)(ב) מותאם, בנוסף הופעלה תקנה 15 במחצית.
על החלטה זו הוגש הערעור דנן.

טענות הצדדים
לטענת המערער, נפלו פגמים משפטיים בהחלטתה של הוועדה, כמפורט להלן. ראשית, המערער טוען כי הוועדה ציינה שישנו שבר במרפק עם הגבלה קלה בתנועה, הגבלה בפרונציה ובסופינציה. על כן, הוועדה שגתה בכך שלא דנה בקביעת נכות למערער לפי הגבלות אלה, בהתאם לסעיף 41(10)(ז) לתקנות הביטוח הלאומי (להלן: "תקנה 41(10)(ז)"), הדן גם בהגבלות בפרונציה ובסופינציה ולא רק באיבודן. שנית, המערער טוען כי הוועדה שגתה בכך שהתייחסה רק להגבלות ביישור המרפק ולא התייחסה לכיפוף המרפק. מעבר לכך, הוועדה לא השתמשה במד זווית במהלך הבדיקה ולכן לא ציינה את התוצאה במעלות, בהעדר כל נימוק לכך. שלישית, המערער טוען כי הוועדה שגתה בכך שקבעה כי בתחום הנוירולוגי מדובר בספק בירידה בתחושה, שכן ישנו פער גדול בין קביעה זו לבין קביעתו של פרופסור אנגל אשר נימק במפורש את הירידה בתחושה אצל המערער. המערער טוען כי קיימת בדיקת EMG מיום 19.3.13 המורה על פגיעה בעצב האולינארי ואשר הוועדה התעלמה ממנה. על כן, המערער מבקש כי בית הדין ימנה מומחה רפואי חיצונ י שיפסוק לגבי פגיעותיו. לחילופין, המערער מבקש כי עניינו יושב לוועדה בהרכב אחר.

לטענת המשיב, דין הערעור להידחות. לעניין הטענה בדבר הגבלה בפרונציה ובסופינציה שבמרפק, הוועדה נימקה היטב מדוע לא ניתן להעניק נכות בגין ממצא זה- סעיף הליקוי המתייחס להגבלות אלה הינו 41(10) (ו) או (ז) הדנים באיבוד של הפרונציה או הסופינציה בשורש כף היד. ראשית, הוועדה מבהירה כי אין איבוד של תנועות אלה אלא הגבלה מזערית בלבד אשר אינה משפיעה על הגפה העליונה. שנית, הוועדה קבעה באופן חד משמעי כי אין קשר סיבתי בין הגבלות אלה הנובעות מהמרפק, לשורש כף היד. לעניין הטענה בדבר אי התייחסותה של הוועדה לכיפוף ויישור המרפק במהלך בדיקתה, הוועדה ציינה כי בבדיקתה נמצא חוסר ביישור של 10 מעלות וכיפוף מלא. מעבר לכך, טוען המשיב כי אי שימושה של הוועדה במד זווית, מהווה שאלה רפואית מובהקת שאין לבית הדין סמכות להתערב בה.

לעניין הירידה בתחושה הנטענת, המשיב טוען כי הוועדה הסבירה שמדובר בירידה קלה בתחושה אשר אינה מקנה אחוזי נכות הואיל ואין מצב חולני. כן נטען כי הספק אשר מציינת הוועדה בהקשר זה, נובע מכך שהמערער מסר על ירידה בתחושה באזורים אשר כלל אינם מעוצבבים ולכן אין מדובר בספק שצריך לפעול לטובת המערער. הוועדה התייחסה גם לחוות דעתו של פרופ' אנגל וציינה כי אינה מקבלת אותה, מאחר וממצאי בדיקתה הקלינית הם שונים. לעניין בדיקת ה- EMG מיום 19.3.13, המשיב טוען כי הבדיקה לא נמצאת בתיק המשיב ואף פרופ' אנגל לא אזכר אותה בחוות דעתו, מכאן שלא היה על הוועדה להתייחס לבדיקה זו.

דיון והכרעה
הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).

אחת מהחובות המוטלות על הוועדה הרפואית לעררים, בהיותה גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע (ארצי) שמ/01-X318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60). אשר לחובת ההנמקה, עליה להיות ברורה ומפורשת אשר ממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם בית הדין יוכל לעשות זאת ולבחון האם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130).

מעיון בפרוטוקול הוועדה, עולה כי המערער הציג את תלונותיו בפני הוועדה כדלקמן:

"[...] מפנה לערעור ולחוות הדעת. הועדה לא התייחסה לכיפוף ויישור המרפק ... יש מקום לקבוע נכות בגין העצב האולינארי. חוו"ד פרופ' אנגל ... סובל מכאבים. מתקשה בהרמת חפצים. מכה קטנה גורמת לכאבים חזקים. אפילו תליית כביסה היא משימה קשה. לא יכול לבצע קניות. כאבים גם בזמן הליכה. היד שוקלת טונה."

אם כן, בהתאם לתוכן תלונותיו של המערער, לפיהן הוא סובל מכאבים ביד ומרפק שמאל, הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית שממצאיה הם כדלקמן:

"בדיקה: מרפק שמאל ללא נפיחות. חוסר יישור 10 מעלות. כיפוף מלא. חוסר פרונציה וסופינציה של 50 בלבד.
תנועות שורש כף היד תקינות."
ובסיכום קביעתה הוועדה ציינה כדלקמן:

"מדובר בשבר של המרפק עם הגבלה קלה בתנועה. הגבלות בפרונציה ובסופינציה נובעים מבעיה במרפק ולא מבעיה בשורש כף היד. (עקב הבעיה האחרונה קיים סעיף לאיבוד הפרונציה והסופינציה).
במקרה זה אין איבוד של פרונציה וסופינציה אלא הגבלה מזערית אשר אינה משפיעה על גפה שמאל עליונה.
[...]
הועדה עיינה בחוו"ד פרופ' אנגל מ 4.3.14 [...] וכאמור לעיל הגבלת הפרוספינציה היא מזערית, אינה קשורה בשורש כף היד אלא במרפק עצמו ואינה מפריעה מבחינה תפקודית. הועדה מדגישה כי אין איבוד של תנועות הפרוספינציה אלא הגבלה מזערית בלבד."

מהאמור לעיל, אני סבורה כי לעניין המרפק, לא נפל כל פגם משפטי בהחלטתה של הוועדה, כפי שאפרט להלן. הוועדה אכן אבחנה, בדומה לאבחנתו של פרופ' אנגל בחוות דעתו, כי יש הגבלות בתנועות הפרונציה והסופינציה הנובעות מהמרפק. פרופ' אנגל סבור כי הגבלה מסוג זה מקנה נכות לפי תקנה 41(10)(ז). תקנה זו קובעת כדלקמן:

"41.
(10) שורש היד
... ימין שמאל
(ז) איבוד ה-SUPINATIO וה- PRONATIO או הגבלת תנועותיהם במצב נוח ובמצב של PRONATIO בעמדה נויטרלית 20% 10%."

מהאמור בתקנה שלעיל עולה כי התקנה עוסקת לא רק באיבוד תנועות הפרוספינציה אלא גם בהגבלת תנועותיהם, אך ברי כי התקנה דנה בשורש היד ולא במרפק ולכן אין היא מתאימה למצב מרפקו של המערער, כפי שעולה מבדיקתה הקלינית של הוועדה.
לענין ההגבלה בתנועת המרפק, הוועדה קבעה למערער נכות בהתאם לסעיף 41(7)(ב) (מותאם) בגין הגבלות ביישור.

הוועדה הביעה התייחסות מפורשת לעמדתו השונה של פרופ' אנגל בעניין זה, אשר סבר כי מדובר בהגבלה המקנה נכות לפי התקנה 41 (10) ושבה על עמדתה כי ההגבלות בתנועות הפרונציה והסופניציה נובעות מהמרפק ולא משורש כף היד.

עוד לעניין המרפק ובניגוד לטענתו של המערער, הוועדה אכן בדקה הן את הכיפוף והן את היישור של המרפק וקביעתה כי ישנה הגבלה מזערית בתנועה, הולמת את ממצאי בדיקתה לפיהם ישנו חוסר יישור של 10 מעלות וכיפוף מלא של המרפק. גם עניין הכיפוף והיישור היווה נקודת מחלוקת בין הוועדה לבין פרופ' אנגל אך כאמור, הוועדה הביעה התייחסות מפורשת לממצאיו ולשונות מסקנותיה ממסקנותיו. טענתו של המשיב כי הוועדה לא השתמשה במד זווית במהלך בדיקתה את המערער, נסוגה מפני הסמכות הבלעדית השמורה לוועדה, לעניין אופן ביצועה של הבדיקה הקלינית (דב"ע (ארצי) שן 28-01 המל"ל –קטוע לקט ועדות 608)

בתחום הנוירולוגי, הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית שממצאיה הם כדלקמן:

"כוח גס בגפיים עליונות שמור. אין אנטרופיה של השרירים האינטרינסיים. מוסר על ירידה בתחושה בצורה קלה באספקט האולנארי של כף היד ובאיזורים נוספים שאינם מעוצבבים ע"י העצב."

בסיכום קביעתה ציינה הוועדה כדלקמן:

"באשר לבעייה העיצבית מדובר בספק ירידה בתחושה בצורה קלה. קיימת תחושה פרוטקטיבית ולכן אין מצב חולני המצדיק מתן נכות בנושא זה.
הועדה עינה בחו"ד פרופ' אנגל מ 4.3.14. ממצאי הועדה בבדיקה הגופנית שונים. לא נמצאה ירידה בכוח גס של הגפה כפי שמתואר בחו"ד."

אם כן, ניכר כי הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית-נוירולוגית אשר העלתה ממצא של ירידה בתחושה ברמה קלה בלבד, שגם רמה קלה זו מוטלת, לגישתה, בספק. הוועדה אף מפרטת את הנימוק הרפואי המבסס ספק זה והוא שהמערער התלונן, בין היתר, על ירידה בתחושה באזורי גוף שכלל אינם מעוצבבים. על כן, ישנה הלימה בין ממצאיה בדיקתה ונימוקיה של הוועדה לבין מסקנתה כי אין במקרה דנן מצב נוירולוגי המצדיק מתן נכות. הוועדה התייחסה גם בעניין זה לחוות הדעת של פרופ' אנגל ומציינת כי הממצאים עליו הוא ביסס את המלצתו כי אכן קיימת נכות נוירולוגית, שונים מממצאי בדיקתה הקלינית של הוועדה. שעה שהממצאים הרפואיים שמצאה הועדה במערער, שונים מאלה ששימשו כתשתית עובדתית למומחה שהכין חוות דעת, מובן מאליו שאף המסקנות הנובעות מאותם ממצאים יהיו שונים. מכאן, שקביעה בדבר השוני בממצאים, דיה כדי לצאת חובת הנמקה עניינית ומנומקת (דב"ע נד/22, 21-01 המוסד - דוד כהן, פד"ע כז(1) 54, 56. לעניין התייחסות הוועדה לחוות דעת מומחה ראה גם: דב"ע ל/0-15 אשר בטרמן - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 147, 150; דב"ע לד/0-258 יגאל הניג - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו' 225, 227(.

זאת ועוד, מעיון בסעיף 12 לפרוטוקול הוועדה, נראה כי כנטען על ידי המשיב, בדיקת ה-EMG מיום 4.3.14 לא הונחה בפני הוועדה וכן לא שימשה כחלק מהתשתית העובדתית בחוות הדעת של פרופ' אנגל, מכאן שלא היתה לוועדה יכולת להתייחס אליה.

לאור האמור לעיל, אני סבורה כי לא נפל כל פגם משפטי בהחלטתה של הוועדה. החלטתה מבוססת על ממצאי בדיקתה הקלינית ושיקול דעתה הרפואי שאין לבית הדין סמכות וכלים להתערב בו. כן הוועדה הביעה התייחסות עניינית ומנומקת לחוות הדעת של פרופ' אנגל, הצביעה על מה שנחשב בעיניה כטעות בחוות הדעת ונימקה שלילת המסקנות שבחוות הדעת.

אשר לבקשתו של המערער למנות מומחה מטעם בית הדין יובהר כי במסגרת ערעור על החלטות וועדה, בית הדין אינו ממנה מומחה מטעמו מאחר ורופאי הוועדה הם האמונים על קביעת שיעור הנכות.

סוף דבר- הערעור נדחה.

משמדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

הערעור על פסק הדין הוא ברשות. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

ניתן היום, י' אב תשע"ה, (26 יולי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: סעדיה טבייב
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: