ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ע. עפוני לבניין ופיתוח בע"מ נגד ש.י.נ גן רווה בע"מ :

בפני כבוד השופט יוסי טופף

התובעת:
ע. עפוני לבניין ופיתוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ויסאם לידאוי ועו"ד ליבנה קציר

נגד

הנתבעת:
ש.י.נ גן רווה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דני אטיאס

פסק דין

פתח דבר

1. לפניי תובענה לביטול הסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין ביום 29.12.2013, במסגרת ת"א 2904-06-12 בבית המשפט השלום באילת, מחמת הטעיה/עושק/מרמה/מצג שווא ועוד.

העובדות הצריכות לעניין

2. ביום 04.06.2012 הגישה התובעת, שהינה חברה לבניין ופיתוח, תביעה כספית כנגד הנתבעת (ונתבע נוסף אשר לימים נמחק מהתובענה), שהינה חברה לבניה והשקעות, לקבלת סך של 1,278,235 ₪, בשל יתרת התמורה לשירותי עבודות בניה שסיפקה לנתבעת.

הנתבעת מצידה הגיבה בכתב תביעה שכנגד לקבלת סך של 1,500,000 ₪ מהתובעת ובעליה, בטענה כי התובעת סיפקה לה רק חלק מעבודות הבניה, ואף זאת באיכות ירודה, וגרמה לה לנזקים.

3. ביום 29.12.2013 התקיימה ישיבת הוכחות, לאחר שהצדדים הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם.

4. במהלך הדיון, בתום פרשת התביעה, הגיעו הצדדים להסכמות, בעצת בית המשפט, כדלקמן (להלן: "הפשרה"):

"התובעת תקבל את כל הסחורה שנותרה באתר הבניה על פי פרוטוקול שיערכו הצדדים בתום דיון זה בשטח.
כמו כן, ייעתרו הצדדים למחיקת התביעה שכנגד והשבת אגרות בית המשפט. האגרות ששילמו שני הצדדים בתיק זה יושבו לתובעת בכפוף לתקנות האגרות. היה ולא תושב אגרה לתובעת או שסכום האגרות שיושב יקטן מ-20,000 ₪, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 15,000 ₪.
הערבות שהפקידה הנתבעת תושב בנאמנות לב"כ הנתבעת, עו"ד דני אטיאס, למשך 60 יום להבטחת התשלום שהוסכם לעיל, ככל שיהיה צורך לשלמו".

יודגש כי כל אחד מב"כ הצדדים הבהיר בבית המשפט, ואף הדברים נרשמו בפרוטוקול הדיון , כי פרטי הפשרה הוסברו לבעלי הדין והם נתנו את הסכמתם.

5. על בסיס האמור לעיל, ניתן פסק-דין, על ידי מותב זה, כהאי לישנא (להלן: " פסק-הדין"):

"בית המשפט מברך את הצדדים על כי השכילו להגיע להסכמה שמייתרת את הצורך בהמשך שמיעת התביעות הדדיות זה כלפי זה.
ניתן תוקף של פסק-דין להסכמות הצדדים.
הנתבעת תעביר לחזקת התובעת את כל הציוד שנותר במקום בשכונת שחמון 10.
הצדדים ייגשו למקום מיד בתום הדיון וייערכו פרוטוקול ויחתמו עליו.
מורה על מחיקת התביעה שכנגד.
האגרה ששילמו שני הצדדים תושב לתובעת בכפוף לתקנות האגרות.
דמי הערבות שהפקידה הנתבעת יועברו לב"כ הנתבעת, עו"ד אטיאס, למשמורת בנאמנות למשך 60 יום להבטחת התשלום לתובעת בסך 15,000 ₪ אשר ישולמו לה ככל שסך דמי האגרות שיושבו לידיה של התובעת, אם יושבו, לא יעלו על 20,000 ₪.
כל צד יישא בהוצאותיו".

טענות התובעת

6. התובעת עתרה כאמור לביטול הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, וביקשה להמשיך בניהול התביעה המקורית "במקום בו עצרו הצדדים".

נטען כי התובעת הסכימה להסכם הפשרה בהתבסס על מצג של מנהלי הנתבעת, מר שמעון בלולו וניסים פינס, לפיו יעב ירו לבעלותה ציוד בשווי של כ-120,000 ₪, אותו פירטה כך: "לפחות 40 מיטות יציקה בעלות של 2,000 ₪ כל מיטה; 6 משטחי אבן בעלות של 5,000 ₪ כל משטח; וכן ציוד בניה נוסף המוערך בכמה עשרות אלפי שקלים".

לטענת התובעת, לאחר הדיון שהתקיים ביום 29.12.2013, מנהלי התובעת והנתבעת, ה"ה עופר עפוני וניסים פינס, יצאו לאתר הבניה, ושם נתגלה למנהל התובעת כי בשטח נמצאו מספר אריחי קרמיקה ופסולת בניה ששוויה אפסי. יתר הציוד שנמצא באתר, כך נטען, שייך לקבלן אחר שאינו צד להליך.

התובעת הבהירה כי ההסכמה אליה הגיעה עם הנתבעת נעשתה בתום לב ומתוך רצון אמיתי לסיים את המחלוקת בדרך של פשרה, אך לטענתה הנתבעת הציגה מצג שווא ושקרי ביחס לציוד אשר אינו בבעלותה.

7. התובעת אישרה כי לא נערך פרוטוקול של רשימת הציוד שנמצא בשטח, על אף הסכמות הצדדים והוראות פסק הדין, ומשלא בוצע הדבר הרי שלשיטתה הסכם הפשרה בטל מעיקרו. התובעת הדגישה כי מנהלה, מר עפוני, אינו יודע קרוא וכתוב בעברית ועל כן האשם לכך שלא נערך פרוטוקול רובץ לפתחה של הנתבעת בלבד.

8. מטעם התובעת נשמעו עדויותיהם של מר עפוני ובאת-כח התובעת, עו"ד ליבנה קציר.

טענות הנתבעת

9. הנתבעת עתרה לדחיית התובענה, כשבאמתחתה טענות סף וטענות לגופה של התובענה. נטען כי התובענה הוגשה במסגרת המרצת פתיחה לסעד הצהרתי, שעה שהתובענה לגופה אינה עוסקת בסעד הצהרתי בלבד , אלא בביטול חוזה ובביטול פסק-דין.

הנתבעת הכחישה את המצג שתיארה התובעת בתביעתה וטענה כי מנהל הפרויקטים, מר ניסים פינס, העריך שבשטח נמצא ציוד שכלל כ-30 תבניות ואריחים במספר לא ידוע, אך בד בבד הודיע מפורשות כי הוא לא ספר את הפריטים ואינו יודע במדויק מה נמצא. הנתבעת הכחישה כי סיכמה עם התובעת על רשימה מפורטת של ציוד או ציוד בשווי של 120,000 ₪ או כל שווי אחר. נטען כי התובעת נטלה על עצמה סיכון ביודעין היות ולא ביקשה לבדוק מראש את הציוד שנותר בשטח ולאמוד על שוויו.

הנתבעת אישרה כי היא ניאותה לגבש את הפשרה עם התובעת, על פי עצת בית המשפט, לפיו תישא בתשלום של 15,000 ₪, ככל שסך דמי האגרות שיועבר לתובעת יהא נמוך מ-20,000 ₪. לטענת הנתבעת, היא הסכימה לכך כדי להבטיח שהתובעת תקבל לידיה סכום של 15,000 ₪ לפחות, על בסיס ההנחה כי יתכן והציוד שנותר בשטח יימצא כלא ראוי לשימוש או ככזה שאינו בעל ערך כלשהו.

10. נטען כי לאחר שנשמעו טענותיה של התובעת באשר לטיב הציוד שנותר במקום, הגיע מר עפוני או מי מטעמו לאתר ואסף את הציוד. נמסר כי נציג הנתבעת שנכח במקום הציע למר עפוני לקבל ציוד נוסף אך הוא סירב.

11. הנתבעת טענה כי שילמה לתובעת את הסכום המוסכם בסך של 15,000 ₪, היות והועברו לידיה דמי אגרה בסך של 19,089 ₪, וזו קיבלה ברצון את הסכום האמור על אף טענותיה בדבר ביטול ההסכם בשל הטעיה או מצג שווא. על בסיס האמור נטען כי התובעת נהגה בחוסר תום לב עת דרשה לקבל את הכסף לצד טענתה לביטול ההסכם ואף לא ציינה בתביעתה כי דרשה וקיבלה את הכסף מהנתבעת.

12. מטעם הנתבעת נשמעו עדויות מנהלה, מר שמעון בלולו, ומנהל הפרויקט מר ניסים פינס.

דיון והכרעה

13. פשרה היא הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי ודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם. כל אחד מהצדדים לפשרה "קונה סיכון" בנוגע לעובדה השנויה במחלוקת, להלכה המשפטית או להתפתחות אפשרית בעתיד . אחת ממטרותיה העיקריות של פשרה היא למנוע תביעות נוספות בעתיד בקשר לעניין נושא הפשרה. מנקודת המבט של הצדדים להסכם הפשרה, תכונת הסופיות היא תכונה חיונית. יש לאפשר פגיעה בסופיותן של פשרות בשל התגלותן של עובדות בשלב מאוחר יותר, רק במצב בו קיימים טעמים כבדי משקל במיוחד.

14. תקנה 161(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי אם הסכימו בעלי הדין למתן פסק-דין לפי נוסח מוסכם, רשאי בית-המשפט לתן פסק-דין כאמור. פסק-דין בהסכמה הוא בעל זהות כפולה: "פסק דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק-דין. לפיכך ניתן פסק-הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה או שההסכם נוגד את החוק, או מחמת הפרתו, או בגלל שינוי מהותי בנסיבות; אולם כל עוד קיים פסק-הדין, אין כוחו נופל מכוחו של פסק-דין אחר" (ראו: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 549, 787-786; ע"א 177/81, 201 גלעדי נ' גלעדי, פ"ד לו(3) 179, 183; ע"א 116/82 לבנת נ' טולידאנו, פ"ד לט(2) 729, 733; ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני ואח', פ"ד מג(3) 489, 499).

הנה כי כן, פסק דין המאשר הסכם פשרה בין צדדים להליך הינו הסכם מחייב לכל דבר ועניין ומלבד העובדה שהוראותיו מעוצבות ונוצרות על ידי הצדדים לו, הוא ממזג בתוכו שני חלקים: ההסכם שנרקם בין הצדדים והגושפנקה שהטביע עליו בית המשפט (ראו: ע"א 7024/97 ניסים עדיקה נ' אהוד תמיר, פ"ד נד(5) 826; ע"א 2495/95‏ הדס בן לולו נגד אליאס אטראש ואח'‏, פ''ד נא(1) 577; א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מהדורה אחת עשרה, תשע"ג-2013).

15. פסק דין שניתן בהסכמת הצדדים ניתן לתקיפה בשתי דרכים. אם הטענות שמעלה מבקש הביטול מתייחסות לפגמים שנפלו, לטענתו, בהסכם עצמו, הרי שעל המבקש להצביע על פגם מהותי שנפל בהסכם, פגם העשוי להביא לביטולו של הסכם על פי דיני החוזים, כגון: תרמית, טעות, הטעיה, עושק, אי חוקיות, הפרה, שינוי מהותי בנסיבות וכו'. במקרה כזה על המבקש לנקוט בדרך, שבה עותרים לביטול חוזה על פי דיני החוזים ולהגיש עתירה מתאימה לביהמ"ש המוסמך, ובכך ממילא מתבקש ביטול פסק-הדין.
מאידך, אם התקיפה מתייחסת להליך השיפוטי הנוגע לאישור פסק הדין, כגון מחמת שנפל פגם בהליכי המשפט, לרבות בסדרי הדין, על המבקש לנקוט בדרך של ערעור (ראו: בג"צ 6103/93 סימה לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4) 591, 605; ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 700; רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק, פ"ד נג(3) 337).

16. בעניין שלפניי לא נטען לפגם בהליך השיפוטי במהלכו אושרה הפשרה שגובשה בין הצדדים, אלא נטען לפגם בכריתת החוזה, בשל: הטעייה, עושק, מרמה ומצג שווא. המסגרת הנורמטיבית לבירורה של טענת פגם בכריתת ההסכם המונח ביסודו של פסק הדין, מצויה בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), הדן בביטול חוזים בשל פגמים שונים בכריתתם. ביטול פסק דין בהסכמה יהא אפשרי אם נתגלה בו פגם, שבעטיו ניתן לבטל את ההסכם ששימש בסיס לפסק הדין. בין היתר, ניתן לבטל פסק דין כזה, אם צד להסכם טעה או רומה, וטעות או מעשה מרמה אלה היו יכולים לשמש עילה לביטול ההסכם גם אלמלא אושר בפסק הדין. עוד נפסק כי ניתן לבטל פסק דין שניתן בהסכמה, במקרים נדירים כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות, היוצר בעליל מצב של אי צדק (ראו למשל: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 590; רע"א 2919/01 דניאל אושרוביץ נ' יעל ליפה (פריד), פ"ד נה(5) 592, 597).

17. נקבע בפסיקה, לא אחת, כי אף שניתן לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין אם נפל פגם בכריתתו, על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעניין זה ולהשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את הביטול. זאת בשל החשיבות הרבה שיש לייחס לערך של סופיות הסכם הפשרה כהסדר המסיים את הסכסוך בין הצדדים (ראו: ע"א 11750/05 יעל שמר נ' בנק הפועלים בע"מ (ניתן ביום 15.11.2007); רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1) 577, 586-585; ע"א 5914/03 שוחט נ' "כלל" חברה לביטוח (ניתן ביום 1.5.2005)).

ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, אינו מתיישב עם דיני החוזים הכלליים, לפיהם טעות בכדאיות העסקה איננה עולה כדי פגם בכריתת החוזה ואינה מזכה את הצד שטעה בביטולו (סעיף 14(ד) לחוק החוזים). גישה שכזו חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה ומערערת את הוודאות והסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד ועלולה להרתיע מתדיינים מלסיים בדרך זו את המחלוקות שביניהם.

18. למותר לציין, כי נטל הוכחת הטענה כי נתקיימו יסודות עילת ביטול מחמת פגם בכריתת ההסכם, או חל שינוי מהותי בנסיבות או שהוא הופר על ידי צד להסכם, מוטל על מי שטוען לקיומה של עילה לביטול ההסכם (ראו: ע"א 690/88 הרי רובין נ' שמעון רובין (ניתן ביום 10.6.1990); ת"א 6873-04-12 ויזמן נ' עמידר – החב' הלאומית לשיכון בישראל (ניתן ביום 12.1.2015)).

מן הכלל אל הפרט

19. על בסיס האמור לעיל, התובעת פעלה נכון, מבחינה פרוצדורלית, בדרך הגשת התובענה דנא. להלן אבחן את טענותיה לפגמים שנפלו בכריתת ההסכם, בעיקר בנוגע להטעייתה מצד הנתבעת.

20. עיון בהסכם מלמד כי הוא כולל בחובו ויתורים הדדיים של סכומי הכסף הגבוהים שתבעו הצדדים זה מזה. בנוסף לכך, הוסכם כי התובעת תהא זכאית לקבל מהנתבעת ציוד שנותר באתר הבנייה ויתרת אגרות בית המשפט ששילמו שני הצדדים, בכפוף לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007. לעניין האחרון, השבת דמי האגרות, הוסכם כי ככל שיושב לתובעת סכום שאינו עולה על 20,000 ₪, הנתבעת תוסיף לסכום שיתקבל סך של 15,000 ₪.

21. בעניין הציוד, כמותו ושוויו, חלוקות ביניהן בעלות הדין.
לשיטת התובעת, במהלך המשא ומתן שניהלו הצדדים ובאי כוחם, מחוץ לאולם בית המשפט, הציגו מנהלי הנתבעת רשימת ציוד בניה שבבעלותה, אשר הוצעה לתובעת, וזו כללה: לפחות 40 מיטות יציקה בשווי של 2,000 ₪ ליחידה; 6 משטחי אבן בשווי של 5,000 ₪ למשטח, וציוד נוסף שהוערך בעשרות אלפי שקלים. התובעת טענה כי הסכימה להסכם הפשרה על בסיס המצג, לפיו תקבל מהנתבעת ציוד בניה בשווי של 120,000 ₪ לפחות.

ואילו, הנתבעת טענה כי מעולם לא דובר על ציוד בשווי של 120,000 ₪ ואף כלל לא דובר על רשימה מפורטת של ציוד. לטענת הנתבעת, נציגה מר ניסים פינס העריך כי הציוד שנותר באתר כולל כ-30 תבניות ואריחים בכמות לא ידועה. הנתבעת ציינה כי ניאותה למסור לתובעת את הציוד שנותר באתר הבנייה, לאחר שב"כ התובעת, עו"ד קציר, העלתה חשש כי התובעת לא תהא זכאית להשבת אגרת בית המשפט, לאחר שנשמעו עדיה בבית המשפט, ואילו לנתבעת לא היה כל צורך בציוד, כך שהוא היה חסר כל ערך מבחינתה.

22. לאחר שבחנתי את גרסאות בעלות הדין, הקשבתי לעדויות עדיהן ושקלתי את מכלול הראיות, מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעת על פני גרסת התובעת; ואפרט טעמיי.

23. מעיון בהסכם הפשרה עולה כי להבדיל מרכיב השבת דמי האגרה שכלל "רשת ביטחון", בסכום של 15,000 ₪, אותו התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת ככל שדמי האגרה, שישובו לה בהתאם לדין, לא יגיעו לסך של 20,000 ₪; הרי שבכל הנוגע לציוד שיועבר לידי התובעת, לא נכלל פירוט הציוד בהסכם הפשרה ואף לא נזכר שווי מובטח.

נשאלת השאלה, הכיצד לא בה זכרה של אותה רשימת ציוד מפורטת, שנשמעה לראשונה בהליך זה, במסגרת הפשרה שהוצגה בזמנו לבית המשפט; ומדוע התובעת לא ביקשה לקבל מהנתבעת תוספת כספית, ככל ששווי הציוד לא יעלה על סך של 120,000 ₪, בדומה ל"רשת הביטחון" בעניין דמי האגרה, נוכח טענתה כי אך בשל כך הסכימה בזמנו לפשרה.

העדויות שהציגה התובעת היו דלות, לעתים סתומות ומעורפלות, והעלו תמיהות לרוב. כך למשל, מנהל התובעת מר עפוני, אשר הסתפק בתצהיר "בגצ"י" מטעמו, לאימות הנטען בהמרצת הפתיחה, בניגוד לדין, מסר בעדותו בבית המשפט כך : "באולם הזה רק דיברנו על האגרה שיחזירו לי, ובחוץ אמרו לי מה שאמרתי קודם"; ולפני כן מסר: "בחוץ במסדרון כשהיינו, אמרו לי יש 30 או 40 תבניות כל אחת 2,000 ₪, יש 6 משטחי אבן בשווי של 5,000 ₪ כל אחד, ויש עוד משטחים של קרמיקה ועוד הרבה דברים שיתנו לי...". מר עפוני נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע לא ביקש מעורכי דינו שהסחורה, כמותה וסכומה, יצוינו בפרוטוקול, ככל שהובטחה לו, והשיב: "אני לא יודע לקרוא ולא יודע חוקים, יש לי עורכי דין. אם אתה עורך דין אז למה לא רשמת?" (עמ' 4 לפרוט').

התובעת אכן יוצגה באותו הליך משפטי על ידי עו"ד ליבנה קציר, אשר הגישה תצהיר מטעמה, בו ציינה, בין היתר, כי נציגי הנתבעת הציגו רשימה של ציוד בניה שבבעלותה. בעדותה בבית המשפט הבהירה עו"ד ליבנה קציר כך: "הרשימה נמסרה לי בעל פה וכללה לפחות 40 תבניות יציקה, לפחות 6 משטחי אבן, עוד משטחי קרמיקות ועוד ציוד בנייה שהם לא יודעים בדיוק מה, הבסיס היה אותן 40 תבניות יציקה ומשטחי האבן".

ב"כ הנתבעת הקשה ושאל את עו"ד קציר מדוע הדברים לא מצאו ביטוי בהסכם הפשרה, אך לא נשמעה מפיה כל תשובה עניינית, כך בעדותה:

"ש. איך זה מתיישב עם זה שדווקא, את אומרת שהיינו ביום הוכחות משעה 10:00 בבוקר, נניח שהיית עייפה, לגבי אלמנטים אחרים בהסכם הפשרה, עמדת על כך שנפרט, איך זה מתיישב שדווקא את האלמנט של הציוד לא הקפדת לרשום?
ת. לא אמרתי שלא הקפדתי, אמרתי שזה מה שנאמר בחוץ, הם אמרו לכל הפחות, אמרו שילכו למקום ויערכו פרוטוקול מדויק. אם הם היו מציגים עמדה אחרת לא היה הסדר. ההסדר מתבסס על מה שהיה בחוץ.
ש. אם זה כל כך חשוב, למה לא עמדת שזה ירשם בפרוטוקול?
ת. לא נרשם בפרוטוקול".

24. מנגד, נציגי הנתבעת הבהירו בעדותם, מבלי שנסתרו, כי הציוד שנותר באתר הבניה והוצע לתובעת לא היה שווה ערך מבחינתם מפני שהנתבעת חדלה לעסוק בבניה, אך הוא הוצע לתובעת במסגרת הפשרה, מתוך ההנחה שיכול והציוד ישמשה בהיותה חברה לבניין ופיתוח. עוד נטען כי התובעת הכירה את טיב הציוד ומצבו היות והיא זו שסיפקה לנתבעת שירותי עבודות בניה במקום. התובעת מצידה לא הכחישה ולא סתרה טענה זו.

25. מר ניסים פינס, ששימש כמנהל פרויקט בניה אצל הנתבעת, ציין בתצהירו כי בזמנו, בדרכו לבית המשפט, חלף על פני אתר הבניה וראה כי נותרו במקום מיני תבניות יציקה ואריחים שלנתבעת לא היה צורך בהם ולכן הציע אותם לתובעת על מנת לסיים את המחלוקת בפשרה. מר פינס מסר כי העריך שבאתר נותרו כ-30 תבניות, אך הבהיר מפורשות שהוא לא ספר את התבניות והאריחים ומעולם לא דובר עם התובעת על שווי כלשהו.
בעדותו בבית המשפט שב מר פינס והבהיר כי העריך שבמקום נותרו כ-30 תבניות, אך לא התחייב על הכמות ולכן, כך לשיטתו, הצדדים נסעו לשטח לאחר אישור הפשרה .

מר פינס נשאל בעדותו בנוגע לעלות הציוד, והשיב: "... זה יכול לעלות סכום מסוים ולהשתנות, אני יכול להעריך בצורה גסה. הוא גם ידע שזה משומש, כי הוא זה שעבד עם התבניות. לא יודע להעריך גם היום את השווי" (עמ' 10 לפרוט'). ובהמשך עדותו: "במקרה הזה לא אמרתי כמות, אמרתי שיש כמות די גדולה ואני אומר זאת גם כיום, לכן אמרתי לעפוני בוא ניסע לשם ותסתכל בעצמך ... אני מתכוון לכמה עשרות קרטונים שמסתובבים בתוך השטח, שאני לא יודע להעריך ... אולי היו אריחים ששווים אלפי שקלים. לא יודע ..." (עמ' 11 לפרוט')

26. מר שמעון בלולו, מנהל הנתבעת, מסר בתצהירו בין היתר, כי לצרכיי הפשרה הוצע לתובעת לקבל מיני תבניות יציקה ואריחים, שנותרו בשטח שלא היה לנתבעת כל צורך בהם. מר בלולו אישר כי מר פינס העריך שמדובר בכ-30 תבניות ואריחים בכמות לא ידועה, אך הודיע מפורשות שהוא לא ספר את התבניות והאריחים ולא ידע לומר במדויק כמה נותרו במקום. מר בלולו הבהיר כי לא הוצגה רשימת ציוד או שווי מוגדר, משום ששני הצדדים כלל לא ידעו איזו סחורה נמצאת באתר ולכן לא ניתן היה למסור הערכה אמיתית של כמות ושווי הציוד.

בעדותו בבית המשפט הבהיר מר בלולו כך: " אני בעיקרון לא הסכמתי לתת כלום, גם כאשר השופט שאל אותי פה אמרתי שאני לא מוכן לשום פשרה, כשיצאנו החוצה אני ועפוני דיברנו לבד ואמרתי לו תיקח את האגרות ושמתי 40 אלף שקל אגרות ובזה נסיים. חזרנו לאולם ואז הסתבר שלא ברור אם ניתן לקבל בחזרה את האגרות, לא הגענו להסכמה והשופט הוציא אותנו שוב החוצה לנסות להתפשר. אני עמדתי על שלי ואז ניסים בא ואמר תשמע, יש ציוד שנשאר באתר שאני עזבתי אותו כבר חצי שנה קודם לכן, ויש תבניות ויש שם קרמיקות ואבן, אתה מוכן לתת לו את זה ובזה נסיים, אז הסכמתי להצעה כי במילא אין לי מה לעשות בזה ואז נכנסנו חזרה לאולם והצגנו את הפשרה. ואז עורכת הדין אמרה שהיא לא יודעת מה שווי הציוד שיש שם והיא לא הסכימה, היא רצתה משהו בנושא האגרה, שאנו נתחייב שאם היא לא תקבל את האגרה אז שנשלם, בסוף השופט חתך בינינו והציע שנשלם 15 אלף שקל, והסכמנו להצעה של השופט. מפה הלכנו כולנו ביחד, 2 עורכות דין שלו, הסתובבנו יחד בקניון צחקנו, אני לא יודע מאיפה זה בא בכלל כל הסיפור הזה מחדש" (עמ' 13 לפרוט').

27. מכל המקובץ עד כאן, מצאתי את עדויות עדי הנתבעת עקביות, ברורות, אשר השלימו זו את זו, מבלי שנסתרו. שוכנעתי ממכלול הראיות כי לנתבעת, אשר חדלה מעיסוקה בתחום הבניין ועזבה את אתר הבניה, לא היה כל צורך בציוד שנותר במקום ומבחינתה הוא היה חסר ערך. בנסיבות אלה, הנתבעת הציעה את הציוד לתובעת, אשר עיסוקה בתחום הבנייה, שמא היא תוכל לעשות בו שימוש לצרכיה. שוכנעתי כי נמסרה לתובעת הערכה כללית בלבד ביחס לכמות הציוד, תוך הבהרה כי הציוד לא נספר ולא ידוע על מצבו, איכותו או שוויו. התובעת מצידה לא סתרה את הטענה כי טיב הציוד היה אמור להיות ידוע לה, בהיותה זו שסיפקה שירותי בנייה באתר המדובר.
יתר על כן, העובדה כי סוכם בין הצדדים, בהסכם הפשרה - וכך גם נקבע בפסק הדין, כי לאחר מתן פסק הדין הם יצאו יחדיו לאתר כדי לאמוד את הציוד שנותר בשטח ולתעד את פני הדברים בפרוטוקול ערוך וחתום על ידם, מלמד כי לא הייתה כל התחייבות מצד הנתבעת לספק לתובעת רשימת ציוד ידועה, מוגדרת וסדורה, אלא אך התחייבות כללית לספק את הציוד שנותר במקום.
לבסוף, לא נתקבלה מהתובעת כל תשובה לשאלה העיקרית, הכיצד אותה רשימת ציוד מפורטת, הן בבחינת כמות והן בבחינת שווי, שידעה לשטוח בהליך דנא, לא מצאה כל ביטוי בהסכם הפשרה ככל שהובטחה לה, ומדוע לא הבטיחה לעצמה תמורה כספית מינימלית בדומה לדרישתה בסוגיית השבת דמי האגרה. ודומני כי רוב מילים אך למותר.

28. ואכן, מיד לאחר מתן גושפנקא של פסק הדין להסכם הפשרה, ובהתאם לאמור בו, סרו הצדדים לאתר כדי לבחון בעיניהם את הציוד שנותר בשטח. ברם, ה"ה עופר עפוני וניסים פינס אשר סיירו יחדיו, לא טרחו לערוך פרוטוקול ולא תיעדו את הציוד הקיים בשטח. משכך, לא הוצגה לבית המשפט רשימת מצאי של הציוד באתר.

מר פינס מסר בתצהירו כך: "לאחר הדיון ניגשנו מר עומר עפוני ואנוכי לאתר, ראינו את הציוד שהיה בשטח (איש מאיתנו לא ידע אותה שעה מה נמצא), נתנו הוראות לשומר לאפשר לנציגי המבקשת להגיע ולקחת את מה שהיה במקום, ובזה נסתיים העניין".
בעדותו בבית המשפט נשאל מר פינס מדוע לא ערך רשימה מפורטת ומסודרת של הציוד, כפי שנקבע בפסק הדין, והשיב: "... כשבאנו לשם זה מצא חן בעיניו, הוא ראה את מה שראה, ולא ביקש לרשום שום דבר" (עמ' 10 לפרוט').

כשנשאל כמה תבניות נמצאו הלכה למעשה בשטח, השיב: "ספרנו? לא ספרנו. הינו בקרמיקה מדובר בשני מגרשים שונים, היו דברים נוספים שלא אמרתי לו צינורות לממדים, היה די הרבה ציוד, הלכנו למגרש של התבניות, הוא יצא משם היה מבסוט, הוריד אותי בכניסה לקניון התחבקנו והתנשקנו, ונפרדנו לשלום. בקניון פגשתי את עו"ד לבנה, סיפרתי לה, היא שאלה אותי אם הוא מרוצה סוף סוף, אמרתי לה כן, תתקשרי אליו ותבדקי איתו. אני לא יודע אם היא התקשרה" (עמ' 11 לפרוט'); ובהמשך הוסיף: "... אם עפוני היה אומר לי תקשיב אין פה כלום, אז הייתי אומר אוקיי בוא נעצור ונספור ..." (עמ' 12 לפרוט').

מר עפוני לא הכחיש בעדותו כי סייר בשטח עם מר פינס והשניים לא ערכו פרוטוקול. מעדותו עלה כי הוא ביקר פעמיים באתר, אך לא היה שבע רצון מהציוד שנמצא בשטח. וכך ציין: "אמרתי לעורך הדין אולי אחרי יום, ואמרתי לו שאני לא מסכים. ניסים התקשר למחרת ואמר לי שמחכה לי הנציג שלו שם. הלכתי לשם ואמרתי לו שאני לא רוצה את העסקה"; ובהמשך: "... התקשרו אליי זה היה אחד בשם אלי שאמר לי לבוא לראות את הציוד עוד פעם, הלכתי פעם נוספת כשהוא שם, ואמרתי לו שאני לא רוצה את העסקה והוא התקשר לניסים".

כשנשאל מדוע לא פירט את הציוד שנמצא בשטח, השיב: "אני לא יודע כמה היו תבניות. בא נציג של נופי ואמר שזה שייך לו וזהו. הציעו לי כמה תבניות בניין שמההתחלה אני לא רציתי אותן. ... היה כמה קרטונים של קרמיקות עם ציפוי אבן, ולי אמרו שיהיו כמה משטחים" (עמ' 5 לפרוט').

בעניין זה יצוין כי עו"ד ליבנה קציר הצהירה בתצהירה שהגישה לבית המשפט, כי לאחר הביקור בשטח גילתה התובעת שהציוד מסתכם במספר אריחי קרמיקה ופסולת בניה, ואילו שאר הציוד בשטח שייך למעשה לקבלן אחר בשם נופי. דא עקא, במהלך הדיון בבית המשפט התחוור כי עו"ד ליבנה קציר כלל לא ביקרה באתר ולא ראתה את הציוד בעיניה, כך שטענותיה אלו נסמכו, ככל הנראה, על אמירות מפי השמועה בלבד.

29. זאת ועוד; לפי הפשרה ופסק הדין היה על הצדדים להגיע לשטח מיד לאחר מתן פסק הדין, לערוך פרוטוקול משותף ולחתום עליו. למותר לציין כי הפרוטוקול נועד לצורך פירוט מסודר של מצאי הציוד שנותר באתר, על מנת שיהא ברור לשני הצדדים, מהו הציוד שיועבר לתובעת מהנתבעת, היות ולא הוצגה כל רשימת ציוד בעת גיבוש הפשרה. אין חולק כי נציגי הצדדים סיירו בשטח מיד לאחר מסירת פסק הדין, אך לא ערכו פרוטוקול משותף או כל תכתובת אחרת, אף לא של כל אחד מהצדדים לעצמו.

מר פינס הסביר בעדותו, כפי הנזכר, שלא נערכה רשימת ציוד מפני שמר עפוני היה שבע רצון ממה שנגלה לעיניו בשטח ולא ביקש לערוך תיעוד כתוב, וככל שהיה מבקש הם היו סופרים יחדיו את הציוד.

מר עפוני מצדו לא נתן הסבר לאי עריכת הפרוטוקול, על אף שנשאל על כך בעדותו, וציין כי הוא צילם, אך מכשיר הטלפון אבד. התובעת טענה בסיכומיה כי בשל חוסר יכולתו של מנהלה, מר עפוני, לקרוא או לכתוב בעברית, הרי שהאשם לאי עריכת פרוטוקול הסיור בשטח, רובץ לפתחה של הנתבעת. התובעת אף טענה כי אי מילוי הפרוטוקול מאיין את תוקפו של הסכם הפשרה.

30. חוששני כי אין בידי לקבל את טענות התובעת אחת לאחת. האחריות למילוי הפרוטוקול בשטח הוטלה על שני הצדדים במידה שווה. פרוטוקול הסיור נועד לשמש כלי עזר לצדדים לשם מימוש הסכם הפשרה, על מנת שיהא ברור לשני הצדדים מהו הציוד בו חפצה התובעת מבין הציוד ששייך לנתבעת. אי מילוי הפרוטוקול כשלעצמו, שעה ש המחדל רובץ לפתחם של שני הצדדים במידה שווה, הינו פגם פורמאלי ולבטח אינו כזה היורד לשורשן של ההסכמות, ואין בו כדי לבטל את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

בנסיבות דנא, דווקא לתובעת היה אינטרס מובהק לערוך פרוטוקול משותף, שיכלול פירוט של הציוד שנמצא בשטח, כמי שזכאית לקבלו לפי פסק הדין. משנה חשיבות היה לכך, לאחר שנגלה למנהל התובעת, כך לפי הנטען, כי מדובר בכמות ציוד מועטה מז ו שנמסר ה לו מלכתחילה , ו חלק מהציוד אף נמצא כחסר כל ערך, עד כדי כך שלטענתה היא הוטעתה, רומתה ועושקה, על ידי הנתבעת.

זה המקום להזכיר כי נטל ההוכחה לפגמים בכריתת הסכם הפשרה, המצדיקים את ביטולו, רובץ כולו על כתפי התובעת, וכפי שנקבע בהלכה הפסוקה לא בנקל ייטה בית המשפט לבטל הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ועליו להשתכנע כי קיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים את ביטולו.

ברם, התובעת לא הציגה כל הסבר ראוי ורציני לאי עריכת הפרוטוקול, למצער מצידה, אשר היה בו כדי לסייע לה להוכחת טענותיה בהליך זה. העובדה כי מנהלה אינו יודע קרוא וכתוב בעברית הייתה ידועה לתובעת ולמנהלה ואיש לא מנע מהם לצרף לסיור נציג נוסף מטעמם, שביכולתו לערוך פרוטוקול כתוב. לא נשמע כל הסבר מדוע מר עפוני לא העלה על הכתב פרוטוקול ורשימת ציוד בשפה אחרת. לא נשמעה כל טענה מפיו של מר עפוני כי ביקש ממר פינס לערוך פרוטוקול או כי הנ"ל סירב לכך. יתר על כן, נמסר כי מר עפוני ביקר בשטח לפחות פעם אחת נוספת, לאחר שכבר נגלה לעיניו מצבו של הציוד המצוי בשטח ועדיין לא נערכה רשימת ציוד גם בביקור השני, על אף שכבר אז התגבש רצונה של התובעת לעתור לביטול ההסכם, כפי העולה מחליפת המכתבים שבין הצדדים.

31. התובעת לא הצליחה אם כן לשכנע כי הכף נוטה לטובתה ב מאזן הראיות, על מנת שיקבע כי נפלו פגמים בכריתת החוזה, המצדיקים את ביטולו, ובנגזר מכך את ביטול פסק הדין. כאמור, התובעת טענה לשלל פגמים בכריתת הסכם הפשרה, ביניהם: הטעיה, עושק, מרמה, מצג שווא ועוד - הכל במקשה אחת, בגינם יש לשיטתה כדי לבטל את הסכם הפשרה.
כפי שעמדתי לעיל, על בסיס ראיות הצדדים ומכלול הראיות באתי למסקנה כי במהלך המשא ומתן שקדם לגיבוש הסכם הפשרה, הנתבעת לא הציגה לתובעת רשימת ציוד ברורה וסדורה, כפי שנטען על ידי התובעת בהליך דנא, אלא לכל היותר נמסרה לה הערכה כללית ומסויגת כי בשטח מצויים כ-30 תבניות ואריחים במספר לא ידוע. ולראיה, לא בכדי, הופנו הצדדים לשטח, מיד בתום הדיון, לצורך עריכת פרוטוקול משותף באשר למצאי הציוד הקיים. יתר על כן, שוכנעתי כי היה ידוע לצדדים שמדובר בציוד שלנתבעת לא היה בו כל צורך, והוא נזנח בשטח, כך שמבחינתה שוויו היה אפסי והוא הוצע לתובעת על מנת שתעשה בו שימוש במהלך עיסוקה כחברת בניה ופיתוח. לבסוף, התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה על מנת להביא בפני בית המשפט את מצבו של הציוד, כמותו וטיבו, כפי שנמצא בשטח, כך שאין בידי בית המשפט לקבוע כי מדובר אך ב"פסולת לבניה" חסרת כל ערך, כ פי טענתה.
לאור האמור, לא שוכנעתי כי הנתבעת הטעתה את התובעת, הסתירה ממנה פרטים מהותיים או ניצלה אצלה חולשה או מצוקה כלשהן, לצורך כריתת הסכם הפשרה. אמנם, נכון אני להניח כי התובעת התאכזבה ממצאי הציוד שנמצא בשטח, אך מדובר לכל היותר בטעות בכדאיות העסקה ביחס לסיכון שנטלה על עצמה, אשר כשלעצמה אינה מהווה עילה לביטול ההסכם (סעיף 14(ד) לחוק החוזים).

32. בכך לא די; אציין ולו למעלה מהצורך, כי בנסיבות המקרה דנא, התובעת מושתקת מלטעון טענותיה בדבר ביטול הסכם הפשרה, מכוח חובת תום-הלב, שממנה נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. ובמה הדברים אמורים?

כפי הנזכר, ביום 29.12.2013, לאחר שניתן פסק דין על בסיס הסכם הפשרה, יצאו ה"ה עפוני ופינס לשטח, ולאחר כיממה הודיע מר פינס לעורכת דינו כי אינו מסכים להסכם. וכך מסר בעדותו: "אמרתי לעורך הדין אולי אחרי יום, ואמרתי לו שאני לא מסכים..." (עמ' 5 לפרוט').

ביום 5.1.2014 שיגרה עו"ד ליבנה קציר מכתב בשם התובעת לב"כ הנתבעת, במסגרתו טענה לפגמים בכריתת ההסכם ודרשה לקבל סך של 120,000 ₪ שהינו שווי הסחורה, בתוך 7 ימים, שאילולא כן תפנה התובעת לבית המשפט לקבלת סעד מתאים.

ביום 9.1.2014 השיב ב"כ הנתבעת לעו"ד קציר, בכתב, בשם הנתבעת, ושלל כל סיכום בנוגע לשווי הסחורה וציין כי לפי מיטב ידיעתו מר עפוני לקח חלק מהציוד שנותר בשטח, ועל כן דחה את טענות התובעת.

ביום 16.1.2014 שיגרה עו"ד קציר ליבנה מכתב לב"כ הנתבעת ודרשה ממנו כי הנתבעת תמלא את חלקה בהסכם בכל הנוגע לתשלום של 15,000 ₪, היות וביום 9.1.2014 קיבלה התובעת החזר דמי אגרה בסכום של 19,089 ₪ בלבד. במכתב זה לא נזכר דבר בנוגע לטענותיה של התובעת באשר לפגמים שנפלו בכריתת ההסכם או עתירתה לביטולו.

ביום 3.2.2014 שיגרה עו"ד קציר ליבנה מכתב נוסף לב"כ הנתבעת והזכירה לו כי הנתבעת טרם העבירה לתובעת את התשלום בסך 15,000 ₪.

ביום 6.2.2014 נענתה הנתבעת לדרישת התובעת והעבירה לידיה את התשלום האמור.

עיננו הרואות - נמצא כי התובעת דיברה בשני קולות; מצד אחד הבהירה לנתבעת כי פניה לבית המשפט נוכח הפגמים שנפלו לשיטתה בכריתת ההסכם; ומצד שני, דרשה מהנתבעת לקיים את חלקה בהסכם, בכך שתעביר לידיה סך של 15,000 ₪, היות ודמי האגרה שהוחזרו לה, הן בשל התביעה שהיא עצמה הגישה והן בשל התביעה הנגדית שהגישה הנתבעת, לא עלו על סכום כולל של 20,000 ₪.

יש לומר כי אם עד כה עדיין קינן בלב הספק, שמא התובעת לא תכננה לעתור לביטול ההסכם, ב שעה שדרשה מהנתבעת לקיים את חלקו ה שני של ההסכם ולהעביר לידיה את אותו סכום בסך 15,000 ₪, ששימש כ"רשת ביטחון" להשבת דמי האגרה (שחלקה שייך למעשה לנתבעת), הרי שספק זה הוסר לאחר שנשמעה עדותה של עו"ד ליבנה קציר, אשר מסרה בבית המשפט כך: "... אז חשבתי שנכון לקבל לפחות את הכספים שמרשי הוציא 50 או 60 אלף שקלים של אגרות ובמקביל נפעל לביטול ההסכם" (עמ' 8 לפרוט').

יתר על כן, התובעת נמנעה מלציין בהמרצת הפתיחה שהגישה לבית המשפט כי הנתבעת מילאה את חלקה בהסכם, לפי דרישות התובעת, והעבירה לידיה את הסכום בסך 15,000 ₪, כתוספת כספית להשבת יתרת דמי האגרה בשתי התביעות הן מצד התובעת והן מצד הנתבעת . גם בעניין זה נשאלה עו"ד קציר ליבנה מדוע לא ציינה שהתובעת קיבלה את הכסף, ועל כך השיבה בעדותה: "התביעה הייתה על משהו ספציפי, על הסחורה שלא נמסרה" (עמ' 9 לפרוט'). ברם, מעיון בהמרצת הפתיחה עולה כי התובעת עתרה לביטול הסכם הפשרה בכללותו, בשל אי קבלת ציוד בשווי לו ציפתה, מבלי שהוזכר דבר קבלת דמי האגרה והתשלום בסך 15,000 ₪ מהנתבעת.

בנסיבות אלה, דומני שיש לשוב ולהזכיר מושכלות יסוד, לפיהן גם את הזכות לביטול הסכם יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום-לב (ת"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה , לו (4) 793, 811); ג' שלו, דיני חוזים, עמ' 546). למרבה הצער, התנהלות התובעת אינה מתיישבת עם תום לב, שעה שדרשה מהנתבעת לקיים את חלקה בנוגע לתשלום של 15,000 ₪, לצד קבלת יתרת דמי אגרות בית המשפט, ובה בעת תכננה לעתור לביטול ההסכם מחמת פגמים שלשיטתה נפלו בהסכם ואף לא הציגה את מלוא התמונה בהמרצת הפתיחה שהגישה לבית המשפט .

סוף דבר

33. התביעה נדחית.
התובעת תישא בהוצאות הנתבעת, לרבות שכר טרחת עורך דין, בסכום כולל של 7,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהיום, כשימי הפגרה במניין הימים, אחרת תחויב התובעת בתוספת ריבית והצמדה כדין, החל מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

34. המזכירות תשלח עותק של פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: ע. עפוני לבניין ופיתוח בע"מ
נתבע: ש.י.נ גן רווה בע"מ
שופט :
עורכי דין: