ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין א.ד.געש בע"מ נגד מדינת ישראל :

בפני כבוד השופטת שרה דברת – ס.נשיא – אב"ד
כבוד השופט גד גדעון
כבוד השופטת גאולה לוין

המערערת:
א.ד.געש בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שלמה אביטן ועו"ד שירן לב

נגד

המשיבים:

  1. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל
  2. מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון

באמצעות פמ"ד ע"י ב"כ עו"ד אמיר יחיא

בית המשפט קמא דחה את טענותיה של המערערת, ביחס לנפקות הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לעניין תביעתה.

פסק דין

השופט ג. גדעון:

1. ערעור על פסק דינו החלקי של בית משפט השלום הנכבד בבאר-שבע בת"א 35278-06-14 (כבוד השופטת נ.חת מקוב) מיום 20.01.15, במסגרתו נדחתה על הסף התביעה, בחלקה הגדול, מחמת התיישנות.

2. המערערת הינה חברה קבלנית, העוסקת בין היתר בייזום ובניה. התובעת זכתה ביום 05.07.06 במכרז שערכה המדינה (באמצעות רשות מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון), לרכישת מגרש בבאר-שבע עליו ניתן היה לבנות בהתאם לתב"ע החלה, מבנה מסחרי. לטענתה, עובר לזכייתה במכרז, התקשרה יחד עם חברה נוספת, בז כרון דברים עם חברת מחסני השוק בע"מ, במסגרתו הותנה, כי אם תזכ ה המערערת במכרז, תבנה במקום מרכול עבור חברת מחסני השוק בהתאם למפרט מוסכם, על מנת שמחסני השוק תשכור מהם את המבנה. במסגרת זכרון הדברים , הוסכם גובה דמי השכירות.

במהלך חודש יולי 2006, ביקר מנהל המערערת במגרש, וגילה בו התפרצות של מי ביוב. בעקבות זאת, התקבל אצל המערערת ביום 09.08.06, מכתב מאת מהנדס חברת התכנון של הפרוייקט , בו נאמר , כי קו הביוב האמור אינו מופיע בתוכניות המגרש שבידי העירייה, והתגלה באקראי רק בשל התפרצות מי הביוב עקב תקלה בצינור. לדבריו, התגלה במקום גם קו תיעול מי גשם. המהנדס העריך , כ י "לא תהיה אפשרות בניה של מבנה חדש, על קו בינוי עירוני קיים, וקו תיעול עירוני קיים" (נספח ג' לכתב התביעה).

המערערת טענה, כי קווי התשתית האמורים, לא סומנו בתוכניות שנמסרו למערערת ע"י המשיבות, במסגרת המכרז.

המערערת פנתה אל גורמי התכנון בעיריית באר-שבע, ונענתה, כי קווי התשתית לא אמורים להימצא בחלק המותר לבניה בתחום המגרש, ו כי על משרד הבינוי והשיכון (להלן: "משהב"ש"), היה לוודא העתקתם לתוואי אחר , עם הקמת השכונה בה נמצא המגרש.

המערערת פנתה איפוא בעניין אל משהב"ש , ונציגיו, אשר הופתעו לגלות דבר קיומם של קווי התשתית במקום, הכירו לטענתה, באחריות המשרד למצב, והסכימו להעתיק את קווי התשתית לתוואי אחר, על חשבון המשרד. בהמשך התברר, לטענת המערערת , כי ב עוד שניתן להעתיק את קו הביוב אל מחוץ לשטח הפרטי במגרש, הרי שאת קו הניקוז לא ניתן להעתיק, בשל קוטרו הגדול, ובשל העלות הכרוכה בהעתקתו.

קו הביוב הועתק במהלך שנת 2009, לאחר שהמערערת שילמה מכיסה סך של 24,000 ₪, לקבלן, אשר ביצע את העתקת ה קו. זאת, לטענתה, משום שהתקציב שיועד להעתקת הקו על ידי משהב"ש, לא הספיק ל כיסוי מלוא התמורה בגין העבודות, ואלמלא השלימה המערערת את יתרת התמורה, היה צורך להמתין לאישור תקציב חדש, והיה נגרם עיכוב נוסף בביצוע העבודות.

המערערת החלה בהליך מואץ של שינוי תב"ע נקודתית, על מנת לאפשר את הבניה על גבי קו הניקוז שנותר באתר, וכדי להימנע מביטול החוזה עם מחסני השוק, שצפוי היה להסב לה הפסדים גדולים.

ביום 05.12.07, אושרה תב"ע נקודתית , שאיפשרה הקמת המבנה במגרש , במגבלות הקיימות , וללא העתקת קו הניקוז. בהמשך ערכה ה מדינה תוכניות בניה, בהתאם לתב"ע החדשה , אלא שנאלצה ל דבריה להמתין, עד סיום העתקת קו הביוב על ידי משהב"ש, ועל כן , ניתן היתר בניה למבנה רק ביום 08.06.09.

בניית המבנה הסתיימה בחודש אפריל 2010, ואישור בדבר סיום הבניה וחיבור לחשמל, התקבל ביום 22.06.10.

המערערת טענה להתרשלות שני משרדי הממשלה המעורבים בעניין, בכך שלא ביררו את העובדות הרלוונטיות, לרבות מיקום קווי התשתית במגרש , עובר לפרסום המכרז (סעיפים 26 ו – 29 לכתב התביעה), ובכך ש "...לא העתיקו את קווי התשתית מחוץ לגבולות השטח הפרטי במגרש" (סעיפים 27 ו – 29 לכתב התביעה).

לטענת המערערת, נגרם כתוצאה ממחדליה האמורים של המדינ ה, בין היתר, עיכוב של שלוש שנים במסירת המבנה לחברת מחסני השוק. כתוצאה מכך, נגרם לה לטענתה נזק , בגין הפסד דמי שכירות בסך של כ – 1,112,000 ₪. על כן תבעה סעד כספי בגין ההפסד הנטען, ובגין סך 24,000 ₪ ששילמה לטענתה במקום משהב"ש כאמור , לקבלן שהעתיק את קו הביוב, וכן סעד של צו עשה, להשבת ערבויות שמסרה המערערת למ דינה במסגרת המכרז.

התביעה הוגשה ביום 18.06.14.

3. המדינה טענה בכתב הגנתה כטענה מקדמית (לצד טענות מקדמיות נוספות), כי יש לסלק את התביעה על הסף, בשל התיישנות. זאת, באשר עילת התביעה , מתייחסת לטענתה, למכרז שפורסם והוצא בשנת 2006, והתביעה הוגשה למעלה משבע שנים לאחר מכן.

המדינה הוסיפה וטענה, כי גם אם תחושב תקופת ההתיישנות ממועד חשיפת הליקוי הנטען עם גילוי התפרצות מי הביוב במגרש, הרי שגם אז התיישנה התביעה עובר להגשתה, משום שחלפו למעלה משבע נשים ממועד גילוי הנזק ע" י המערערת, ועד שהוגשה התביעה.

על פי הוראת בית המשפט קמא , השיבה התובעת לטענת ההתיישנות. התובעת טענה, כי התביעה לא התיישנה , בין היתר, על יסוד הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, שעל פיו, תתיישן תביעה בגין נזק שלא נתגלה ביום בו אירע, כאשר הנזק הינו רכיב מרכיבי עילת התביעה, לכל המאוחר, בחלוף 10 שנים, ממועד אירוע הנזק. כן טענה כי נזקיה בגינם הוגשה התביעה , התגבשו רק עם סיום הבניה וקבלת הטופס המאשר זאת, ביום 22.06.10, כאשר קודם המועד האמור לא היה בידיה לטענתה, "...כוח תביעה...", לתבוע את נזקיה בעילה הנטענת.

במענה לטענת המערערת לעניין נפקות הוראת סעיף 89(ב) לפקודת הנזיקין, טענה המדינה בין היתר, כי ה הוראה האמורה לא נועדה להאריך את תקופת ההתיישנות בת שבע שנים הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, כי אם לקבוע מועד סופי להתיישנות התביעה, מקום שנגרם לתובע נזק סמוי, שלא ניתן לגלות עם התרחשותו.

בית המשפט קמא דחה את טענותיה של המערערת, ביחס לנפקות הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, לעניין תביעתה.

בית המשפט קמא, דחה את טענת המערערת, כי לא היה בידיה "כוח תביעה" , קודם סיום הבנייה, וקבע , כי לא נדרשה להמתין עד גיבוש הנזק במלואו , לצורך הגשת התביעה.

לפיכך, נדחתה על הסף, התביעה לתשלום פיצוי בגין הפסד דמי השכירות. יחד עם זאת, נדחתה הבקשה לסילוק על הסף, ביחס לתביעת הפיצוי בגין 24,000 ₪ ששילמה המערערת , לצורך השלמת העתקת קו הביוב, וביחס להשבת הערבויות.

5. המערערת טענה בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, בין היתר, כי שגה בית המשפט קמא , בכך שקבע כי עילת התביעה נולדה לכל המאוחר בחודש אוגוסט 2006, עם גילוי קווי התשתית . לטענ ה, היות שרכשה את הזכויות במגרש מראש, במטרה לבנות בו במקום מבנה ולהשכירו, והיות שהעיכוב מנע ממנה לקבל, את דמי השכירות ב גין המבנה, במשך שלוש שנים, הרי שבגין כל שנה בתקופה האמורה, נוצרה עילת תביעה נפרדת, בשל הפסד דמי השכירות במהלכה. המערערת חזרה וטענה, כי לא היה בידיה כוח תביעה , בגין הפסד דמי השכירות, במועד גילוי קווי התשתית במגרש אלא , רק לאחר שנגרם לה הפסד בפועל.

המערערת טענה, כי לא היה מקום לאבחנה שעשה בית המשפט קמא, לעניין תחילת מרוץ ההתיישנות, בין תביעתה לתשלום פיצויים עבור הפסד דמי השכירות, ובין תביעתה בגין סך 24,000 ₪ ששילמה לקבלן המבצע מטעם משה ב"ש, לצורך השלמת העתקת קו הביוב. זאת, באשר לשיטתה, עילות התביעה בגין שני הנזקים האמורים לא התיישנו, עובר להגשת התביעה , שכן הן לא נוצרו במועד גילוי קווי התשתית, אלא עם התגבשות הנזק.

6. המדינה חזרה בעיקרי הטיעון, בין היתר, על טענתה כי מירוץ ההתיישנות החל עם גילוי קווי התשתית, והידיעה על עצם קיומו הצפוי של הנזק, ועל טענתה, כי המערערת לא נדרשה להמתין לגיבוש הנזק , ודאי לא במלואו, על מנת להגיש את תביעתה.

7. סבורני כי יש להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, ולקבוע , כי תביעת המערערת לא התיישנה עובר להגשתה , ביחס לנזקים שאירעו במהלך 7 שנים קודם להגשת התביעה .

בית המשפט קמא התייחס בפסק הדין, למועד גילוי קווי התשתית (אשר עם גילויים התברר כי צפוי עיכוב בבנייה), כמועד גילוי הנזק. זאת , בהתייחס לרשלנות לכאורה בעצם יציאת המדינה למכרז, ללא בדיקה מספקת של נתוני המגרש, ובאופן שדבר קיומם של קווי התשתית , לא צוין במסמכי המכרז. בכך כיוון בית המשפט קמא לטענות המערערת בדבר התרשלות המדינה , כפי שנטענו בסעיף 26 לכתב התביעה: "הנתבעות התרשלו כאשר לא ביררו את מלוא העובדות הנוגעות לקווי התשתית במגרש וזאת קודם לפרסום המכרז", ובסעיף 29 רישא לכתב התביעה: "אין ספק, אם כן, כי הנתבעות התרשלו עת לא בדקו את מיקומם המדוייק של קווי הביוב והניקוז...".

נראה עם זאת, כי בית המשפט לא נתן דעתו להתרשלות הנטענת, ביחס למחדל המדינה כמפורט בסעיף 27 לכתב התביעה: "כמו כן, הנתבעות התרשלו כאשר לא העתיקו את קווי התשתית אל מחוץ לשטח הפרטי של המגרש ולתוך השטח הציבורי, בזמן הקמת השכונה החדשה", ובסעיף 29 לכתב התביעה (בחלקו האמצעי): "כמו כן, הנתבעות התרשלו עת לא העתיקו את קווי התשתית מחוץ לגבולות השטח הפרטי במגרש".

המערערת הסיקה את קיומה של החובה, להעתיק את קווי התשתית מחוץ לשטח הפרטי של המגרש , מדברי נציגי עירית באר-שבע, כמפורט בסעיף 13 לכתב התביעה: "כשפנתה התובעת לגורמי התכנון בעיריית באר שבע נמסר לה כי הקווים (ביוב וניקוז) לא אמורים להיות בתחום המגרש בחלק המותר לבניה, אלא היו אמורים להיות מו עתקים במהלך הקמת השכונה החדשה וכי האחריות לכך מוטלת על המשרד, אשר היה צריך לוודא כי הקווים יועתקו מחוץ לתחומי המגרש, עוד לפני פרסום המכרז".

טענת המערערת בדבר הפרת החובה להעתקת הקווים ע"י המ דינה, טעונה כמובן בירור ראייתי, וליבון משפטי, אך בשלב זה, נקודת המוצא לבחינת העילות הינו כתב התביעה, והטענות המפורטות בו, ועל כן יש להתייחס במסגרת הדיון בטענת ההתיישנות , גם לטענה זו .

בהינתן טענת המערערת לקיום חובה על המ דינה, לפעול להעתקת קווי התשתית, הרי שהתרשלותה הנטענת, בהפרת אותה חובה, היתה אשר לכאורה גרמה למערערת נזק חדש מדי יום , כל עוד נמשך. המדובר אם כן, לכאורה, ב"מעשה עוולתי נמשך המקים עילות תביעה חוזרות ונשנות ונזק מתחדש" [ע"א 9292/07 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' וועדה מקומית לתכנון ובניה "שמעונים" ואח' (ניתן ביום 6.1.10) , סעיף 11 לפסק הדין].

ביחס לעוולה נמשכת מסוג זה, נפסק: "במצב דברים שבו הארוע העוולתי, הכולל מרכיב נזק, הוא ארוע מתמשך המוליד עילות תובענה בזו אחר זו, הכלל הוא כי כל עוד נמשך המצב הפוגעני המתמשך, אין התובענה חסומה, ככל שהיא מתייחסת לעילות תביעה שקמו בזו אחר זו ואשר מבחינת מועד היווצרותן ועד הגשת התביעה הן מצויות עדיין בתוך תחומי תקופת ההתיישנות. כך הוא הדין, גם אם מעשי העוולה הראשונים מצויים כבר מחוץ לתקופת ההתיישנות" [ ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים ואח' (ניתן ביום 22.6.08), בסעיף 32 לפסק הדין. ור' גם ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות פרדסנות ומטעים בע"מ ואח' נ' מושב בני דרור, אגודה חקלאית שיתופית בע"מ , פ"ד כז (1) 225, המוזכר שם בהמשך ]. יוער כי, טענת המערערת, לפיה החל מירוץ ההתיישנות , רק עם סיום המחדל הנמשך, ועל כן לא התיישנה התביעה גם ביחס לנזקים שנוצרו למעלה משבע שנים קודם הגשת התביעה, הולמת על פניה, את דעת המיעוט באותו ענין – ע"א 9143/03 , אשר לא התקבלה.

ככל שתתקבלנה טענות המערערת, לענין חובת המ דינה להעתיק את קווי התשתית, ולעניין הפרת חובה זו, הרי שעוולת הרשלנות בה עוולה המדינה, לשיטת המערערת, בגין הפרת החובה האמורה, נמשכה לפחות עד שהועתק קו הביוב, וניתן היתר הבנייה, אשר אישר את הקמת המבנה על קוי ניקוז המים שבמגרש. זאת, משום ש רק אז יכולה הייתה התובעת, להתחיל בבניית המבנה. נזכיר, כי אירועים אלה התרחשו, רק בשנת 2009 – כחמש שנים קודם הגשת התביעה.

במהלך הדיון בפנינו, טען ב"כ המדינה, כי נזקה של המערערת התגבש, עם ידיעתה על כך שמעבר קווי התשתית בתוך החלק שיועד לבניה במגרש, יפגע ביכולתה לבנות במגרש ע"פ התכנון (והפנה לעניין ידיעתה האמורה, לס' 11 בעיקרי הטיעון של המערערת). אך מדבריו עולה, שלמעשה, גם לשיטת המדינה, לא התגבש עדיין כח התביעה של המערערת לעניין הנזק שבהפסד דמי השכירות, אשר ברי, כי לא ניתן היה אז לאמוד את היקפו הצפוי, אלא שלטענתו: "...העיכוב מבחינתנו פתח בפניו כוח תביעה להגיש תביעה להעתקת הקו, ולבטל את העיכוב, למנוע עיכוב. בנקודה זו יכול היה חברי להגיש בקש לפיצול סעדים באותה תביעה, להגיד שהנזק שלו לא התגבש מבחינת דמי השכירות" (עמ' 2 לפרו' מיום 17.6.15, ש' 10 – 13). נדמה כי טיעון זה מדגים היטב, מדוע לא החל מירוץ ההתיישנות, עד העתקת קווי התשתית , ותיקון התב"ע באופן שהסיר את המניעה לבניה.

מכאן, ונוכח ההלכה הפסוקה שאוזכרה לעיל, הרי שעובר להגשתה – ביום 18.6.14 - התיישנה התביעה , רק ביחס לנזקים שהת רחשו יותר משבע שנים קודם הגשתה, דהיינו עד יום 18.6.07, ואילו עילות התביעה בגין נזקים שאירוע לאחר מועד זה, לא התיישנו.

לפיכך אציע לחברותי, לקבל את הערעור באופן חלקי , בהתאם לאמור לעיל, ולהשיב את הדיון אל בית המשפט קמא , לצורך בירור התביעה לגופה , ביחס לחלקים שלא התיישנו.

כן, אציע לחייב את המדינה בהוצאות המערערת בהליך זה, בסך 10,000 ₪.

גד גדעון, שופט

כבוד ס. הנשיא השופטת שרה דברת – אב"ד:
אני מסכימה.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

כבוד השופטת גאולה לוין:
אני מסכימה.

גאולה לוין, שופטת

לפיכך הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט גדעון.
הערבון שהופקד, יוחזר למערערת באמצעות בא – כוחה.

ניתן היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא

גד גדעון, שופט

גאולה לוין, שופטת


מעורבים
תובע: א.ד.געש בע"מ
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: