ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עובד מזרחי נגד בנק הפועלים בע"מ :

לפני כבוד ה שופט דוד גדעוני

התובעים

1.עובד מזרחי
2.נורית מזרחי

נגד

הנתבע

בנק הפועלים בע"מ

פסק דין

השאלה שלפניי היא האם יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין או מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט. זאת, נוכח החלטת רשם ההוצאה לפועל שדחה בקשה בטענת "פרעתי" שהגישו התובעים, ושבמסגרתה הועלו אותן טענות המועלות בתביעה דנן.

רקע עובדתי וההליכים הקודמים

בשנת 1999 נטלו התובעים מהבנק הנתבע (להלן: "הבנק") הלוואה שהובטחה במשכון על נכס מקרקעין. בשנת 2002 חתמו התובעים על הסכם הלוואה צמודה לשער הדולר שהמירה, לשיטתם, את ההלוואה הראשונה. זמן מה לאחר מכן באו התובעים בטענות כלפי הבנק לפיהן בניגוד למוסכם עמם עומד הבנק על קיומו של "שער רצפה", היינו שער שבהתאם אליו ייעשה ההחזר אף אם שער הדולר הרלבנטי במועד ההחזר יהיה נמוך ממנו. הבנק דחה את טרוניות התובעים ותמך את טענתו בהוראות מסוימות בהסכם ההלוואה. בשנת 2005 נעשה בין הצדדים הסכם הלוואה נוסף, שמרבית הכספים שהתקבלו מכוחו שימשו לפירעון ההלוואה הקודמת.

בשנת 2008, ונוכח טענות הבנק כי התובעים לא עמדו בהתחייבויותיהם פתח הבנק בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכון. במסגרת הליכים אלה מונה כונס נכסים למימוש הנכס. התובעים הגישו בקשה בטענת פרעתי, בגדרה העלו, בין היתר, את טענותיהם האמורות ביחס ל"שער הרצפה". בהחלטה מיום 23.4.09 דחה ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם, כתוארו אז, מ' בורשטין) את בקשת התובעים תוך שהשאיר להם פתח מסוים להגשת תביעה מתאימה שבה יוכלו להעלות את טענותיהם.

התובעים ערערו על החלטתו האמורה של רשם ההוצאה לפועל לבית המשפט המחוזי בירושלים (בהתאם לסדרי הדין שנהגו באותה עת) (ע"א 3280/09).

במהלך הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שניתן לו ביום 5.11.09 תוקף של פסק דין (להלן: "פסק דין הפשרה"). במסגרת פסק דין הפשרה הסכים הבנק, לצרכי פשרה ונוכח טענות התובעים בדבר דרך חישוב שער הדולר, להפחית סך של 78,000 ₪ מהלוואות קיימות של התובעים. התובעים ויתרו באורח גורף על טענותיהם כלפי הבנק, בכלל זה בקשר עם שער הדולר, הוצאות, ריביות או נזקים שנגרמו להם כמו גם על כל הטענות שהעלו בבקשה בטענת פרעתי או בערעור. התובעים התחייבו לשלם לבנק את סכום ההלוואות שבפיגור בשלושה תשלומים במועדים שנקבעו. כן התחייבו לשלם סכום שנקבע בתור שכר טרחת עו"ד ולשלם את תשלומי ההחזר החודשי של ההלוואות הקיימות במועדם. בפסק דין הפשרה נקבע כי אם התובעים לא ישלמו את התשלומים האמורים במועדם יעמוד סכום ההפחתה הנזכר על סך של 35,000 ₪ בלבד והליכי מימוש הנכס ופינוי התובעים יחודשו. כן נקבע כי אם התובעים יקיימו אחר כל הוראות פסק דין הפשרה וישלמו את מלוא המגיע מהם במשך שנה, יבטל הבנק את מינוי כונס הנכסים ויסגור את תיק ההוצאה לפועל.

ביום 9.2.10, זמן לא רב לאחר פסק דין הפשרה, הגיש הבנק בקשה לחידוש הליכי המימוש בתיק ההוצאה לפועל בטענה כי התובעים לא עמדו בהתחייבויותיהם לפי פסק דין הפשרה.

ביום 24.10.11, ולאחר שהליכי המימוש חודשו, הגישו התובעים בקשה נוספת בטענת פרעתי (להלן: "הבקשה בטענת פרעתי"). בבקשתם שבו התובעים והעלו, בין היתר, את טענותיהם בקשר עם חישוב שער הדולר. כן טענו כי הם קיימו את הוראות פסק דין הפשרה ועמדו בכל התשלומים המתחייבים מהם על פיו. לעומת זאת – כך טענו – הבנק הוא שהפר את הוראות פסק דין הפשרה בכך שלא הפחית את חובם בסכום שעליו הוסכם, 78,000 ₪, אלא בסכום נמוך יותר ובכך שלא ביטל את הליכי הכינוס ולא סגר את תיק ההוצאה לפועל בחלוף שנה ממועד פסק דין הפשרה.

זמן קצר לאחר מכן, ביום 27.10.11, הגישו התובעים את התביעה דנן. עיון בכתב התביעה מגלה כי היא מהווה, בעיקרם של דברים, העתקה מדויקת של הבקשה בטענת פרעתי. טענות התובעים בתביעה זהות, כמעט מילה במילה, לטענותיהם בבקשה בטענת פרעתי. בכתב התביעה הוסיפו התובעים וטענו כי נוכח העובדה שהם מילאו אחר הוראות פסק דין הפשרה בעוד שהבנק הפר את הוראותיו, "הם מבטלים בזה את ההסכם" (ס' 29 לכתב התביעה). על רקע זה עתרו לחייב את הבנק בסכום המגיע להם, לשיטתם, נוכח חיובם ביֶתֶר בשנת 2005, בשל טענת הבנק ביחס ל"שער הרצפה" של הדולר (בהמשך תוקן כתב התביעה על דרך של הוספת הפרשי ריבית והצמדה לסכום שנתבע, ובאופן שאין בו כדי לשנות לענייננו).

ביום 21.11.11 דחה רשם ההוצאה לפועל (כבוד הרשם ש' קטוביץ) את בקשת התובעים בטענת פרעתי. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי מאחר שהתובעים איחרו במספר רב של תשלומים ולא הוכיחו כי הבנק הוא שהפר את פסק דין הפשרה, הרי שנוכח הוראות פסק הדין ניתן לנקוט נגדם בהליכי פינוי (ס' 7 להחלטה).

לאחר החלטה זו הגיש הבנק את הגנתו בתביעה שלפניי. בכתב ההגנה טען הבנק כי החלטה זו של רשם ההוצאה לפועל מהווה מעשה בית דין. בהקשר זה טען כי ההחלטה הכריעה בפלוגתא היחידה המועלית בתביעה – היא שאלת הפרת פסק דין הפשרה.

ביני לביני הגישו התובעים ערעור על החלטת רשם ההוצאה לפועל לבית משפט השלום (עש"א 46929-11-11). בערעורם טענו התובעים, בין היתר, כי נוכח הטענות העובדתיות הסותרות בשאלת קיומו והפרתו של פסק דין הפשרה לא היה מקום ליתן החלטה בבקשה בלא לקיים דיון ובלא לאפשר חקירות נגדיות של המצהירים.

התובעים היו, כמובן, ערים לכך שטענותיהם בבקשה בטענת פרעתי בגדרי ההוצאה לפועל (וממילא בערעור על ההחלטה בה) וטענותיהם בתביעה – זהות. על רקע זה עתרו, הן בגדרי התביעה הן בגדרי הערעור, לאיחוד הדיון בתביעה ובערעור, זאת – כך בלשונם – "מכיוון ששני ההליכים דנים באותם עניינים עובדתיים ... [ו]על מנת למנוע קביעות עובדתיות ו/או משפטיות סותרות באותו עניין" (בקשת התובעים בתביעה מיום 22.1.12).

במהלך הדיון שהתקיים בערעור התייחס ב"כ התובעים לטענת הבנק כי ההחלטה בבקשה בטענת פרעתי מקימה מעשה בית דין בתביעה. בהקשר זה אמר את הדברים הבאים:
"... חברי [ב"כ הבנק] טען שלאחר שיסתיים פה ההליך הוא יהווה מעשה בית דין בהליך שם [בתביעה הכספית]. המצב הפוך, ההחלטה של כבוד הרשם כאשר הוא לא דן בראיות ולא שמע ראיות וקבע ללא חקירות וללא טיעונים לאחר חקירות איננה יכולה להוות מעשה בית דין וכמובן גם לא בערעור, הם יכולים לשמש רק היה ואם היה הליך שהיה כולל הכרעה עובדתית בעקבות שמיעת ראיות. לכן הדרך הנכונה שתחילה ייקבעו ראיות ויקבעו ממצאים שי[ש]משו מעשה בית דין" (ע' 4 ש' 5-1 לפרוטוקול שם, הוגש לתיק זה ביום 1.7.12, ההדגשה הוּספה).
לשון אחר: עמדת התובעים היתה ברורה. ההליכים מעוררים את אותה שאלה עובדתית ממש, וככל שיתקיים הליך בירור עובדתי על דרך של שמיעת ראיות, הרי שהממצאים שייקבעו בדיון בבקשה בטענת פרעתי יקימו מחסום ויהוו מעשה בית דין בתביעה.

ביום 26.1.12 נתן בית משפט השלום (סגן הנשיא, כבוד השופט ג' ארנברג) את החלטתו בערעור. בית המשפט ציין כי לכאורה עולה מן המסמכים שהצדק עם הבנק וכי התובעים לא עמדו בתשלומים לפי פסק דין הפשרה. עם זאת, נוכח קיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים בשאלה אם התובעים קיימו את הוראות פסק דין הפשרה או הפרו אותן, והאם נוכח האמור היה על הבנק לסגור את תיק ההוצאה לפועל ולבטל את מינוי כונס הנכסים, סבר כי נכון היה לאפשר לב"כ התובעים לחקור את נציג הבנק בהקשר זה. משכך הורה בית המשפט על החזרת התיק לרשם ההוצאה לפועל לשם שמיעת עדויות בעניין זה. בכך, למעשה, התקבלה עמדת התובעים.

גם לאחר החלטה זו שבו התובעים ועתרו לאיחוד הדיון בתביעה דנן ובבקשה בטענת פרעתי, משום שכלשונם: "שניהם דנים באותו עניין בדיוק, ואין טעם לקיים התדיינות כפולה בעניין אחד" (בקשת התובעים מיום 10.6.12, ההדגשה הוּספה). סופו של דבר שבקשה זו נדחתה, אפשר משום שמדובר בערכאות שונות (החלטת כבוד השופטת א' שניידר מיום 3.9.12).

ביום 21.4.13 – ועוד בטרם נמשכו הושלמו הליכי הבירור שהוחזרו להוצאה לפועל – התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה בתביעה. במהלך הישיבה הובא לידיעת בית המשפט תוכן ההחלטה בדבר החזרת הדיון לרשם ההוצאה לפועל לבחינת השאלה מי מהצדדים הפר את הוראות פסק דין הפשרה. נוכח האמור הורה בית המשפט (כבוד השופטת מ' אביב) כי היות שהשאלה העומדת לפיתחו של רשם ההוצאה לפועל היא בדיוק השאלה המרכזית השנויה במחלוקת בתביעה הרי ש"אין מקום לכפל הליכים ... [ו]ממצאי ראש ההוצאה לפועל יובאו בפניי ויהוו חלק מן ההכרעות בתיק זה" (ע' 5, ש' 7-6 לפרוטוקול). שני הצדדים לא ביקשו לחלוק על קביעה זו. מכאן ואילך דומה כי פעלו על יסוד ההנחה שהבירור העובדתי ייעשה בגדרי הדיון בהוצאה לפועל.

בעקבות החלטת בית המשפט שלערעור להחזרת הדיון ללשכת ההוצאה לפועל, התקיים לפני רשם ההוצאה לפועל (כבוד הרשם א' אבני) בירור עובדתי מקיף וממצה בשאלת קיומו או הפרתו, בידי מי מהצדדים, של פסק דין הפשרה. הליכי הבירור כללו הגשת תצהירים, הן מטעם התובעים הן מטעם הבנק, שתי ישיבות הוכחות שבהן נחקרו התובע ונציג הבנק משך מספר שעות והגשת סיכומי טענות הצדדים בכתב (ראו פרוטוקולי הדיון בהוצאה לפועל מימים 1.5.13 ו- 1.8.13, צורפו להודעות הבנק מימים 28.5.13 ו-29.8.13). בראשית הליכי הבירור הביאו הצדדים לידיעת הרשם את החלטת בית המשפט לפיה יהיה לממצאיו תוקף מחייב גם בגדרי התביעה (שם, בשולי עמ' 1 לפרוטוקול הדיון מיום 1.5.13).

ביום 3.11.13 נתן רשם ההוצאה לפועל את החלטתו. בהחלטה מפורטת ומנומקת דחה הרשם את בקשת התובעים בטענת פרעתי (להלן: "ההחלטה בבקשה בטענת פרעתי").

הרשם דחה על הסף טענות שהעלו התובעים ביחס לפגמים שנפלו בבקשה שהגיש הבנק לשפעול הליכי ההוצאה לפועל.

אשר לטענות בקשר עם הפרת פסק דין הפשרה עמד הרשם בפירוט רב על הראיות שהובאו בפניו. הרשם קבע כי עדותו של התובע "לא עמדה במבחן האמת בחקירה הנגדית והתבררה כבלתי מדויקת (בלשון המעטה)" (ס' 28 רישא להחלטה); כי טענותיו התבררו כבלתי מהימנות ולא נתמכו באסמכתאות; כי תשובותיו היו בלתי ענייניות בעליל תוך דקלום חוזר של קו הטיעון בדבר הפרה קודמת של פסק דין הפשרה על ידי הבנק ובסתירה חזיתית למסמכים מזמן אמת שמהם עלתה הודאה מפורשת של התובעים בכך שהפרו את פסק דין הפשרה (ס' 28 להחלטה). אל מול אלה מצא הרשם כי עדותו של נציג הבנק, שנחקר על תצהיריו במהלך שתי ישיבות ובמשך כשלוש שעות, לא נסתרה, וכי הלה הותיר עליו רושם "אמין ביותר" תוך שעדותו גובתה במסמכים אובייקטיבים שלא נסתרו (ס' 29 להחלטה). משכך, קבע הרשם כי יש להעדיף את עדותו של נציג הבנק על פני עדותו של התובע.

על יסוד התשתית המפורטת שהובאה לפניו קבע הרשם כי "הוכח מעבר לכל ספק" כי התובעים לא שילמו תשלומים שהגיעו מהם על פי פסק דין הפשרה במועדם (ס' 31 להחלטה) וכי חרף העובדה שהבנק הלך לקראת התובעים ונתן להם ארכות על ארכות והציע להם, לפנים משורת הדין, הסדרים שיאפשרו להם לעמוד בחיוביהם, התובעים "נהגו שלא בתום לב על פי ההסכם באופן מתמשך – בכך שהפרו אותו באופן שיטתי, פעם אחר פעם, תוך העלאת טענות סרק ... [ו]עשו דין לעצמם ..." (ס' 34 להחלטה).

הרשם דחה ובאופן נחרץ גם את טענת התובעים כאילו הבנק הוא שהפר את פסק דין הפשרה וכאילו יש בכך כדי להצדיק את אי קיומו על ידי התובעים. בעניין זה נקבע בהחלטה כך:
"נותר לדון בטענה המשפטית היחידה מאת [התובעים] ולפיה קדמה להפרות [התובעים] את פסק הדין כפי שנמנו לעיל, הפרה 'חמורה ויסודית' מצד [הבנק], בכך שלא זיכה מלכתחילה את חשבון [התובעים] בסך של 78,000 ₪ .... טענה זו אין בה ממש – ודינה להידחות ... כיוון ש[התובעים] הפרו את פסק הדין, כפי שנקבע כממצא לעיל, אזי חלות הוראות סעיף 8 לאותו פסק, שזיכו את [התובעים] בהפחתה של 35,000 ₪ בלבד לפי תאריך ערך פסק הדין, כפי שבוצעה בפועל ... טענה זו (העדר הפחתת סך של 78,000 ₪ כמאיינת את החוב) מוטב שלא הייתה מועלית כלל על ידי [התובעים], ועל כל פנים, אין בה יסוד, והיא אינה מוכיחה עמידה בהוראות פסק הדין או פירעון החוב על פיו בעקיפין, כפי שנטען. טענה זו אין בה יותר מ'אחיזת עיניים' וטעות חשבונאית של [התובעים] שכן נוכח ההפרות שאירעו, נכנס לתוקף מנגנון הסנקציות המוסכם שנקבע בסעיף 8 לפסק הדין, והוא מזכה את [התובעים] אך ורק בהפחתה מופחתת של 35,000 ₪ כפי שבוצעה בפועל ... ועל כן לא הייתה כאן כל הפרה מצד [הבנק]" (ס' 33 להחלטה, ההדגשה הוּספה).

כאמור לעיל, בסופו של יום, נדחתה בקשת התובעים בטענת פרעתי.

ביום 29.12.13 דחה בית משפט השלום (סגן הנשיא, כבוד השופט ג' ארנברג) ערעור שהגישו התובעים על ההחלטה בבקשה בטענת פרעתי (עש"א 3359-12-13). זאת, מן הטעם שהערעור הוגש לאחר שחלף המועד להגשתו. בקשת רשות ערעור על החלטה אחרונה זו נדחתה ביום 19.3.14 על ידי בית המשפט המחוזי (החלטת כבוד השופט ר' וינוגרד, רע"א 10515-02-14). בכך הפכה החלטת הרשם לחלוטה.

זמן מה לאחר אלה, ובשל יציאתה של כבוד השופטת מ' אביב לשבתון לקראת פרישה, הועברה התביעה לטיפולי.

בישיבה שהתקיימה ביום 29.9.14 ביקש ב"כ התובעים שהות לשקול את המשך ההליכים בתביעה נוכח טענות הבנק בדבר קיומו של מעשה בית דין. בסופו של יום עמדו התובעים על המשך ההליכים בתביעה והצדדים השלימו טענותיהם בעניין בכתב.

השאלה הצריכה הכרעה

בלב התביעה עומדות, כאמור, טענותיהם "ההיסטוריות" של התובעים ביחס לאופן חישוב שער הדולר על ידי הבנק בעת נטילת ההלוואה בשנת 2005. הסכום הנתבע בגדרי התביעה הוא שיעור הנזק הנטען בשל כך.

אלא שבדרכם של התובעים להעלאת טענות אלה קם מחסום. זאת, נוכח ויתורם על טענות אלה בגדרי פסק דין הפשרה. ממילא ברור שכל עוד עומד פסק דין הפשרה על כנו לא ניתן להיזקק לטענות התובעים בקשר לשער הדולר.

התובעים לא חלקו על כך. טענתם היא כי הם קיימו את פסק דין הפשרה, הבנק הוא שהפר אותו ועל כן התובעים – כך לשונם – "מבטלים בזה את ההסכם" (ס' 29 לכתב התביעה). משכך – זו כנראה כוונת התובעים – עם ביטולו של פסק דין הפשרה יתבטל גם ויתורם על טענותיהם בדבר אופן חישוב שער הדולר ותיפתח בפניהם הדרך לתבוע את הנזקים שנגרמו להם לטענתם בשל כך (ראו דברי ב"כ התובעים בע' 4, ש' 6-5 לפרוטוקול).

מכאן, שעל מנת שניתן יהיה להיזקק לטענות התובעים ביחס לנזקים שנגרמו להם, עליהם להוכיח תחילה כי הם קיימו את פסק דין הפשרה והבנק הוא שהפר אותו באופן שמקים להם עילה לביטולו. אלא שטענות התובעים כי הם קיימו את פסק דין הפשרה בעוד שהבנק הפר אותו נדחו על ידי רשם ההוצאה לפועל בהחלטה בבקשת התובעים בטענת פרעתי. משכך, השאלה הצריכה הכרעה בענייננו היא האם ההחלטה האמורה של הרשם מקימה מעשה בית דין המצדיק דחייה על הסף של הטענות בדבר הפרת פסק דין הפשרה וממילא דחייה של התביעה בכללותה. בנוסף מתעוררת השאלה האם נוכח התנהלות התובעים יש לדחות את התביעה על הסף מחמת שימוש לרעה בהליכי משפט.
דיון והכרעה

בטיעוניו לפניי טען הבנק כי כלל טענות התובעים בקשר עם הפרת פסק דין הפשרה נדונו באורח מקיף וממצה לפני רשם ההוצאה לפועל ונדחו על ידו. לשיטתו, החלטת הרשם בבקשת התובעים בטענת פרעתי מהווה מעשה בית דין ומקימה השתק פלוגתא. בנוסף טען הבנק כי יש לדחות את התביעה על הסף גם משום שיש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט.

התובעים לא התייחסו באופן ממשי לטענות הבנק. הלכה למעשה כל שטענו היה כי קביעתו של רשם ההוצאה לפועל אינה יכולה לשמש מעשה בית דין בבית משפט השלום בהיותו ערכאה גבוהה יותר ונוכח "משקלן הפחוּת", כך לשונם, של החלטות רשם ההוצאה לפועל. כן נטען, אף שבשפה רפה, כי הדיון לפני רשם ההוצאה לפועל לא נסב סביב השאלה אם הבנק הפר את פסק דין הפשרה.

דין טענות הבנק להתקבל.

בנסיבות העניין יש לקבוע כי החלטת רשם ההוצאה לפועל בבקשת התובעים בטענת פרעתי מקימה מעשה בית דין וכי מכל מקום אין לאפשר לתובעים להעלות – שוב – את טענותיהם בקשר עם הפרת פסק דין הפשרה גם מטעמי מניעות והשתק.

ניסיונם של התובעים להתחמק כיום מתוצאות הכרעתו של רשם ההוצאה לפועל מעורר קושי משמעותי. הוא עומד בניגוד להתנהלותם ולעמדתם לאורך כל ההליכים.

כפי שהובא בפירוט לעיל, לאורך כל הדרך גילו התובעים, פעם אחר פעם, את דעתם כי ההליך לפני רשם ההוצאה לפועל מעורר בדיוק את אותן שאלות המתעוררות בתביעה זו (ראו ס' 11 ו-14 לעיל). הם ביקשו למנוע התדיינות כפולה. בא כוחם אף הצהיר במפורש כי הממצאים שייקבעו על ידי רשם ההוצאה לפועל לאחר שמיעת ראיות יהוו מעשה בית דין (ראו ס' 12 לעיל, שלאחר מכן צלחה דרכם של התובעים, ערעורם התקבל והתיק אכן הוחזר לשמיעת ראיות). כך גם נקבע בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בתביעה כי הממצאים שייקבעו על ידי הרשם יחייבו גם בתביעה (ראו ס' 15 לעיל). על יסוד הבנה זו עוכבו, הלכה למעשה, ההליכים בתביעה עד להשלמת הליכי הבירור לפני רשם ההוצאה לפועל.

בנסיבות אלה קשה לקבל את טענתם הסתמית של התובעים היום – לאחר שנקבעו ממצאים שאינם לרוחם – לפיה לקביעתו של רשם ההוצאה לפועל אין מעמד מחייב בבית משפט זה. טענה זו עומדת בניגוד קוטבי לעמדה שהביעו קודם לכן ולאופן שבו הם עצמם ביקשו לקדם את ההליכים.

נראה כי די בכך כדי להקים בפניהם מחסום וזאת גם מטעמים של השתק ומניעות (ראו והשוו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ (8.3.05); רע"א 7844/06 אילוז נ' ציון (24.12.06)).

מעבר לכך, התובעים לא טענו טענה כלשהי לפיה לא מתקיים בענייננו תנאי כלשהו מהתנאים לקיומו של מעשה בית דין ולקיומו של השתק פלוגתא.

טענתם הממשית היחידה בהקשר זה היתה כי נוכח העובדה כי רשם ההוצאה לפועל הוא גורם מינהלי ולא שיפוטי, ובהיותו ערכאה נמוכה יותר, לא יכולות החלטותיו להוות מעשה בית דין בבית משפט השלום.

טענה זו אין לקבל.

היא עומדת בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון. כידוע, טענת פרעתי מנויה על אותם עניינים בהם מפעיל רשם ההוצאה לפועל סמכות שיפוטית. כפי שנפסק לא אחת, החלטת רשם ההוצאה לפועל במסגרת טענת פרעתי מקימה מעשה בית דין באופן החוסם את האפשרות לשוב ולהעלות לדיון סוגיה שהוכרעה על ידי רשם ההוצאה לפועל.

כך, למשל, באחד המקרים טען נתבע במסגרת טענת פרעתי כי לאחר פסק הדין נוצרו נסיבות שבעטיין יש להימנע מפינויו מהנכס. לאחר שטענתו נדחתה ביקש לעורר את אותן טענות בגדרי תביעה שהגיש. טענותיו בתביעה נדחו על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין. בית המשפט העליון (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה) אישר את החלטת הערכאות דלמטה וציין כי:

"אשר להיבט של דחייה על הסף מחמת מעשה בית דין, החלטותיהם של הערכאות הקודמות מיישמות את הדין הנוהג לפיו אין לפתוח בהליך שיפוטי בסוגיה אשר נדונה והוכרעה לגופה בהחלטה שיפוטית קודמת. החלטת ראש ההוצל"פ מהווה הכרעה לגופה של השאלה אם נוצרו נסיבות חדשות לאחר פסק הפינוי השוללות את זכותה של חב' פרזות לעמוד על ביצועו. משכך לא ניתן היה להעלות את אותה סוגיה פעם נוספת בהליך שיפוטי חדש במסגרת תובענה למתן סעד הצהרתי. עילתו של המבקש בסוגיה זו נתמצתה בהליך שיפוטי חלוט ולא ניתן להעלותה לדיון שוב בהליך חדש..." (רע"א 1764/03 מארק נ' פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים (17.5.05), ההדגשה הוּספה).
במקרה אחר קבע בית המשפט העליון (כבוד השופט ס' גובראן) כי:

"כלל משפטי עתיק מלמדנו, כי תקנת הציבור מחייבת, כי סכסוכים משפטיים צריכים להסתיים ... תפיסה זו משתלבת בעיקרון סופיות הדיון שמטרתו לשים קץ להליך השיפוטי ולחסוך בזמן ובהוצאות למערכת המשפטית ומצד שני להפחית ככל האפשר מעוצמת העוול שנגרם לצד השני, שמוצא את עצמו נגרר במשך זמן רב לבתי המשפט ומכלה אגב כך את זמנו, מרצו והונו. ככלל, כאשר ראש ההוצאה לפועל נותן החלטה בטענת "פרעתי", אז יש לראות את ההחלטה כפסק-דין של בית משפט השלום ואם לא מוגש ערעור במועד, הופך פסק-דין זה לסופי ואף צד לא רשאי לשוב ולטעון את הטענות שנדחו. (ראו דוד בר אופיר...) יש גם להדגיש, כי הכרעתו של ראש ההוצאה לפועל "איננה מקימה מעשה בית דין מכוחו של 'השתק עילה' אולם היא כן מקימה 'השתק פלוגתא', אשר מונע הגשת בקשות חוזרות ונישנות למשל בטענת פרעתי" (שם). התוצאה המתבקשת הינה, שכבר במסגרת הערכאה הדיונית צריך היה ההליך דנא להידחות על הסף, לרבות פסיקת הוצאות בשיעור הולם ..." (רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני (26.3.07)).

(וראו גם: ת"א (מחוזי י-ם) 9288/07 ויינשטיין נ' הפועלים האמריקאי ישראלי בע"מ בפסקה 32 לפסק דינה של כבוד השופטת א' אפעל גבאי (19.10.10), פסק הדין אושר בבית המשפט העליון בע"א 170/11 ויינשטיין נ' הפועלים האמריקאי ישראלי בע"מ (10.7.13); ע"א (מחוזי ת"א) 1050/07 אלחרר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ בפסקה 19 לפסק דינו של כבוד השופט ק' ורדי (30.4.08); ע"א (מחוזי ת"א) המועצה המקומית פרדס חנה כרכור נ' אחימן בעמ' 9-7 להחלטת כבוד השופטת י' שטופמן (31.7.06); ע"א (מחוזי ת"א) 918/85 פלוני נ' אלמוני (21.1.86); וכן ראו ד' בר אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שביעית, מאי 2015), בעמ' 296(1)-300).

בתמיכה לטענותיהם הפנו התובעים לפסיקה המתייחסת לאופי סמכויותיהם של רשמי ההוצאה לפועל. אלא שהפסיקה שהובאה אינה עוסקת כלל בסוגיה של מעשה בית דין, אלא באמות המידה למתן רשות ערעור על החלטות רשמי ההוצאה לפועל. ממילא אין בה כדי לשנות מהעמדה הברורה העולה מהפסיקה שהובאה לעיל.

כאמור לעיל, לגופם של דברים, לא העלו התובעים טענה ממשית כלשהי לפיה לא מתקיים בענייננו תנאי כלשהו מהתנאים לקיומו של מעשה בית דין ולקיומו של השתק פלוגתא.

בנסיבות המקרה שלפנינו ישנם טעמים טובים לסבור כי מתקיימים התנאים אף לקיומו של השתק עילה. היינו כי עילת התובעים, בכל האמור בטענות שעמדו להם באותה עת בדבר הפרת פסק דין הפשרה, נתמצתה עם דחיית בקשתם בטענת פרעתי (זאת אף אם בהליך הראשון היו התובעים שלפניי חייבים-נתבעים ולא תובעים, וראו: רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים בפסקה 7 להחלטת כבוד השופטת ע' ארבל (23.2.06); ראו גם עניין מארק לעיל שם נקבע כי עם ההחלטה בטענת פרעתי "נתמצתה העילה", כמו גם עניין אלחרר לעיל שם הוחל במפורש גם הכלל בדבר השתק עילה על החלטת רשם ההוצאה לפועל בטענת פרעתי, אך ראו גם הדברים שהובאו מספרו של המלומד בר אופיר בעניין כוכבי לעיל).

מכל מקום נראה כי בענייננו התקיימו ארבעת התנאים שנקבעו בפסיקה לצורך הקמתו של השתק פלוגתא (ראו, למשל, פירוט התנאים בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד(1) 642, 650 (2000)).

ראשית, הפלוגתא המתעוררת בשתי ההתדיינויות היא אותה פלוגתא – שאלת הפרת פסק דין הפשרה. הדברים עולים בבירור מהזהות, המוחלטת למעשה, בין טענות התובעים בבקשה בטענת פרעתי לטענותיהם בתביעה. למעשה עמדת התובעים עצמם לאורך כל הדרך היתה כי מדובר בהתדיינויות באותם עניינים ממש. טענות התובעים כיום כי הדיון לפני רשם ההוצאה לפועל כלל לא נסב על השאלה אם הבנק הפר את פסק דין הפשרה (ס' 3 לתגובת התובעים) אינן ברורות. הן עומדות בניגוד בולט לטענות שהעלו התובעים עצמם בבקשה בטענת פרעתי כמו גם בדיונים במסגרת ההוצאה לפועל. הן עומדות בסתירה גם לעמדה שהציגו בדיון לפניי ולפיה המחלוקת שעמדה לפני רשם ההוצאה לפועל נסבה על שאלת הפרת פסק דין הפשרה ובכלל זה אם הבנק הפר אותו (ע' 6, ש' 16-15 לפרוטוקול). שנית, מתקיים התנאי שעניינו זהות בעלי הדין, כאשר התקיים דיון בפלוגתא ולתובעים – הם הצד שכנגדו מועלית טענת ההשתק – ניתן יומם בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא. בהקשר זה יש לזכור שנוכח טענות התובעים בערעור הוחזר הדיון לרשם ובעקבות זאת התקיים בירור ממצה, לאחר הבאת ראיות, שבמסגרתו נשמעה גם עדות התובע והתאפשר לב"כ התובעים לחקור באורח מקיף את נציג הבנק. שלישית, אשר להכרעה בפלוגתא, הרי שעיון בהחלטת רשם ההוצאה לפועל מעלה כי שאלת הפרתו של פסק דין הפשרה הוכרעה במפורש ועל דרך של קביעת ממצא פוזיטיבי המעדיף בבירור את גרסת הבנק על פני גרסת התובעים. בהתאם נקבע כי התובעים הפרו את פסק דין הפשרה בעוד שהבנק לא הפר אותו. רביעית, בנסיבות העניין יש לקבוע כי מתקיים גם התנאי לפיו ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית להחלטה בהליך לפני רשם ההוצאה לפועל. אכן, בהחלטה הבחין כבוד הרשם בין טעמים לדחיית טענות התובעים על הסף לבין הדיון לגופם של דברים, שנעשה, לכאורה, למעלה מהצורך. עם זאת, מעיון בהחלטה נראה כי הדחייה על הסף נסבה על טענות התובעים בקשר עם פגמים בבקשת הבנק לשפעול הליכי ההוצאה לפועל. משכך, נראה כי הדיון בטענות התובעים בבקשה בטענת פרעתי – היינו בטענות בעניין הפרת פסק דין הפשרה – נדרש גם נדרש. עוד יש לזכור כי הדיון הוחזר לרשם ההוצאה לפועל בדיוק על מנת לאפשר בירור עובדתי וחקירות בשאלת הפרתו של פסק דין הפשרה. ממילא קשה להלום כי הקביעה בסוגיה המרכזית בעטיה הוחזר הדיון לא היתה חיונית. בעניין זה יוּער כי הן הקביעה בדבר הפרות התובעים הן הקביעה בדבר היעדר הפרה של הבנק נדרשו להכרעה. זאת, נוכח טענות התובעים שבשל הפרת פסק דין הפשרה על ידי הבנק לא חלה עליהם חובה למלא את שהוטל עליהם בגדרי פסק הדין. בנסיבות העניין מתקיימות במלואן גם התכליות העומדות בבסיס תנאי זה. מנקודת מבטם של הצדדים ברור כי אלה הביאו את מלוא ראיותיהם בשאלת הפרתו של פסק דין הפשרה ובעת שידעו, נוכח החלטת בית המשפט בעניין שקדמה לכך, כי הממצאים שייקבעו בהוצאה לפועל בעניין זה יהיו בעלי תוקף מחייב בתביעה. מנקודת מבטו של רשם ההוצאה לפועל ברור כי בטרם קבע את ממצאיו ומסקנותיו הוא נתן דעתו לכל פרטיה ודקדוקיה של השאלה שהוחזרה לפיתחו על ידי ערכאת הערעור, ואף הוא היה ער לכך שממצאיו יהיו מחייבים גם בתביעה (כעולה מפרוטוקול הדיון לפני הרשם בדיון מיום 1.5.13, שם בשולי עמ' 1). גם בשל אלה יש לקבוע כי גם התנאי האמור התקיים (וראו לעניין זה החלטת כבוד השופט נ' סולברג בבר"ע (מחוזי י-ם) 408/08 סימן טוב נ' לוי (15.5.08) והחלטת כבוד השופט א' רובין בת"א (שלום י-ם) 4320/05 לוי נ' סימן טוב (26.2.08) שם נקבע כי קם השתק פלוגתא אפילו מקום בו התנאי של חיוניות ההכרעה לא מתקיים באורח מלא מבחינה פורמאלית).

בשולי הדברים יצוין כי בתגובת התובעים (בס' 5 ו-6 לה) הועלתה טענה כאילו מצג מסוים שהציג הבנק לפני רשם ההוצאה לפועל לא היה נכון. בשל כך – זו הטענה – נשמטת הקרקע תחת החלטת הרשם ונפקותה לענייננו. מעבר לכך שהטענה הועלתה באורח סתמי וללא כל תמיכה או אסמכתא, נראה כי המקום להעלותה היה בהליכי הערעור על החלטת הרשם ולא בגדרי הליך זה.

התוצאה היא כי יש לדחות על הסף את טענות התובעים בדבר הפרת פסק דין הפשרה על ידי הבנק על הסף, בין מטעמים של השתק ומניעות בין מחמת מעשה בית דין. ממילא יש בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

לשם שלמות הדברים אוסיף כי בנסיבות המקרה שלפנינו, לדעתי, אין בתוצאה האמורה כדי לקפח את התובעים כהוא זה. לתובעים היה את יומם באורח מלא. הם טענו את כל טענותיהם לפני רשם ההוצאה לפועל. טענותיהם נדונו לגופן, באורח רציני, מפורט ומנומק על ידי רשם ההוצאה לפועל ולאחר שניתנה להם קודם לכן הזדמנות מלאה להשמיען ולהעמיד את טענות הבנק במבחן. ניסיונם עתה – לאחר שנקבעו ממצאים שאינם לרוחם – לפתוח את הדיון מחדש לאחר שהצהירו לאורך כל הדרך שמדובר בהתדיינות זהה, בסתירה לעמדתם שלהם שממצאי הרשם יהוו מעשה בית דין ולאחר שהדיונים בתיק זה התנהלו על יסוד הבנה כאמור – גובל בשימוש לרעה בהליכים. הוא חותר תחת עיקרון סופיות הדיון. הוא אינו עולה בקנה אחד עם שיקולי הוגנות וצדק כלפי הבנק. יש בו כדי להביא להטרדה חוזרת של הבנק בעניין שכבר נדון והוכרע. יש בו גם כדי לפגוע באינטרס הציבורי-מערכתי בניהול יעיל ותכליתי של מערכת המשפט ובמניעת ריבוי הליכים והכבדה שלא לצורך.

התוצאה

נוכח כל האמור לעיל – התביעה נדחית על הסף.
התובעים יישאו בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורכי דינו בסך 15,000 ₪.
המזכירות תמציא לצדדים באמצעות הפקס.

ניתן היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: עובד מזרחי
נתבע: בנק הפועלים בע"מ
שופט :
עורכי דין: