ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בוריס קובלנקו נגד כלל חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד השופט ד"ר מנחם (מריו) קליין

התובע:

בוריס קובלנקו
נגד

הנתבעים:
1.כלל חברה לביטוח בע"מ
2.מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
3.עירית ראשון לציון
4.מדינת ישראל
5.בית ספר פרטי דתי שובו [צד ג' – עמותת שובו]
6.בית ספר מלכתי דוד רמז

פסק דין

"ואהבת לרעך שלא כמוך"
(פרופ' ראובן פוירשטיין ז"ל )

"הוא צעיר חרדי. בעולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד הביטלס, שלום חנוך, עמוס עוז, "מבית אלפא עד נהלל", חיים יבין, פרס נובל, כ"ט בנובמבר, הבימה, הפקולטה לחקלאות, חנה סנש, קידה שעירה, חייקה גרוסמן, ריטה ורמי... בלוטות האקטואליה והנוסטלגיה שלו לא ינועו לחלוטין למשמע התיבות: גיורא שפיגל, טלעד, אהרון אפלפלד, יובנטוס, חנוך לוין, דגניה...
הוא צעיר חילוני. בעולם האסוציאציות שלו לא משחקים שום תפקיד חסידי קרלין, הסטייפלר, החזון איש והרב כהנמן וישיבת פונוביץ'. "תהא השעה הזאת שעת רחמים", קידוש השם, זצוק"ל, איצקוביץ, חוג חת"ם סופר, ישיבת המתמידים, השיעור השבועי ו"עלה קטן" ... "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" לא עושה לו את זה, לא מתרגש מ"אבינו מלכנו חננו ועננו", ואינו מגיב לזימון בעשרה ... "
(אורי אורבך ז"ל )

רקע
בפניי תביעת נזיקין. התובע, מר בוריס קובלנקו, יליד שנת 1991, היה קטין בשנת 2003 ולמד בבית הספר היסודי פרטי "שובו" (להלן: "בית הספר שובו ") מהזרם החרדי. לבית ספר שובו הוקצה שטח בצמוד לבית ספר שהיה קיים, השייך לזרם הממלכתי, (להלן: "בית ספר רמז"). ביום 24.6.2003 התובע נפגע בזמן הפסקה בבית הספר כתוצאה מאבן שנזרקה עליו מתחום בית ספר רמז שפגעה בפניו. כתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף בעיקר בעינו הימנית.

התביעה הגישה שתי חוות דעת של ד"ר יאיר מורד, מומחה לרפואת עיניים אשר קבע כי לתובע נגרמה בגין הפגיעה נכות בשיעור 20% אך לאחר שעבר ניתוח (12/2007) להסרת הקטרקט בעין ימין והושתלה לו עדשה תוך עינית, נותרה נכותו הצמיתה בשיעור של 10% בגין פגיעה אוקולרית. ההגנה הגישה חוות דעת נגדי ת של ד"ר אורי מלר , אך אין מחלוקת של ממש על כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הרחבת אישון ו – 5% נוספים בגין המצב לאחר השתלת עדשה תוך עינית .
ביום 15.9.014, לאחר שהוגשו תחשיבי נזק מטעם הצדדים הצעתי להם להגיע להסדר דיוני המבוסס על שקלול הסיכויים והסיכונים כפי שאלו השתקפו בעיני בית המשפט נכון לאותו שלב. משלא השכילו הצדדים להגיע להסדר בינם לבין עצמם וגם לא היו מוכנים להסמיך את בית המשפט להכריע בסכסוך על דרך הפשרה, לא היה מנוס מלהכריע בתיק זה לפי העיקרון של " ייקב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב').

התיק נקבע להוכחות ליום 7.5.015 בו העידו התובע, הגב' אירנה קובלנקו (אמו של התובע), גב' דבורה סופר (מנהלת בית ספר שובו) וגב' אתי ארדסטני (מנהלת בית ספר רמז) וסיכומים הוגשו בכתב על פי בקשת הצדדים.
עסקינן בשני בתי ספר שביניהם שררה איבה בין התלמידים ואף היסטוריה של קללות הדדיות, אמירות גזעניות וכן זריקות אבנים שנמשכו כשנתיים ימים, עד אשר בית ספר שובו הועתק ממקומו , בין היתר לאור המקרה הטרגי שהוא בסיס לתביעה זו. ההתנגשויות החלו להחמיר לאחר תקרית בה תלמידי בית ספר רמז, ששהו במגרש בעת טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל והשמעת צפירה, שמו לב שבמגרש הסמוך עליהם, מנהלים תלמידי בית ספר שובו משחק כדורגל, צוחקים ונהנים (ראו עמ' 50 שורות 23-24 וכן עמ' 57 שורות 17-18 לפרוטוקול ).
טענות הצדדים
ב"כ התובע טען בסיכומיו ( סעיפים 5-7) כי הנתבעים התרשלו בכך שלא פעלו על מנת למנוע את זריקת האבנים וכי הגדר המפרידה ( גדר לא אטומה, בעלת רווחים) בין חצרות שני בתי הספר אינה מתאימה לנסיבות העניין שכן דרכה יכלו התלמידים לראות אחד את השני וכן לזרוק אבנים דרך הגדר וגם מעליה. לדידו, רשלנותם של הנתבעים באה לידי ביטוי בכך שלא עשו דבר בעניין זריקת האבנים, אף על פי ש"הכתובת הייתה על הקיר". לדידו, היה על הנתבעים להקים חומה אטומה, כזו המונעת מהתלמידים לראות אחד את השני ובכך היה מסייע הדבר להרגעת הרוחות בין הניצים ( סעיף 8 לסיכומי התביעה). בנוסף, טען ב"כ התובע המלומד ( בסעיף 34 לסיכומיו) כי הנתבעת 3 ( עיריית ראשון לציון) הייתה צריכה להימנע מהקמת בתי ספר צמודים זה לזה שכל המפריד ביניהם הוא גדר בלבד. לדידו, היה על הנתבעת 3 לצפות כי בשל הסמיכות בין בתי הספר, הדבר עלול להביא לכדי " מחנות יריבים" בין התלמידים.
ב"כ התובע הוסיף ( סעיפים 36-37 בסיכומיו) כי נתבעת 4 ( מדינת ישראל-משרד החינוך) התרשלה בכך שלה הנחילה הוראות חינוכיות מתאימות ולא דאגה כי ההפסקות של שני בתי הספר לא תהיינה חופפות, זאת בכדי למנוע חיכוכים בין התלמידים.

ב"כ הנתבעות 1 ו-3 טען בסיכומיו כי טענותיו של ב"כ התובע אינן סבירות וכי התובע לא הביא כל דוגמא לבתי ספר המוקפים בחומת בטון אטומה, כזו המסוגלת למנוע זריקת אבנים. בנוסף, ב"כ התובע לא הציג כל הוראת דין או פסק דין הקובע כי אסור להקים שני בתי ספר בסמיכות אחד לשני. כמו כן נטען כי יש לדחות את התביעה נגד נתבעת 1 ( כלל חברה לביטוח בע"מ) וזאת מכיוון שלא הוכח כי היא הייתה המבטחת בתקופה הרלוונטית.

ב"כ הנתבעים 2 ו- 5 המלומד טען בסיכומיו כי לא הומצאה כל פוליסת ביטוח שיש בה בכדי להקים חבות כלשהיא מצד נתבעת 2. בנוסף, טען ב"כ הנתבעים 2 ו-5 כי נתבע 5 אינו אישיות משפטית (ראה עמ' 9-10 לפרוטוקול). לגופו של עניין נטען כי בית הספר שובו עשה כל שביכולתו על מנת למנוע זריקת אבנים וכי לא היה יכול לצפות את זריקת האבן והפגיעה הקשה בתובע.

ב"כ הנתבעת 4 המלומדת טענה בסיכומיה כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את תביעתו וכי עדותו היא עדות יחידה של בעל דין (סע' 1-5). בנוסף, נטען כי ישנן סתירות בעדות התובע באשר לנסיבות התאונה (סע' 10). לדידה של ב"כ הנתבעת 4 יש להשית על התובע אשם תורם מכיוון שהתובע ידע כי נזרקו אבנים גם לפני התאונה (עמ' 15 שורות 29-30) ולכן מכיוון שהתובע לא נזהר עת נכח ליד הגדר למרות שידע שנזרקו אבנים מבית הספר הסמוך יש בכך רשלנות תורמת (סע' 15).

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית – עוולת הרשלנות
עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסעיף 35 לפקודת הנזיקין הקובע, כי:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה."
סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את גבולות חובת הזהירות וקובע, כי:

"החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות ( מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי – התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)) (להלן: "פרשת ועקנין"). המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו ( סעיף 64 לפקודה). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות ( ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, [פורסם בנבו] מיום 4.1.2009; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, [פורסם בנבו] מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, [פורסם בנבו] מיום 15.7.2013 ).

לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה ( Proximity) או הרעות ( Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק.

במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחן האם מתקיימת החובה להיזהר בין סוג המזיק לסוג הניזוק כאשר הבחינה היא אבסטרקטית ונערכת בלא להתחשב בנסיבותיו הספציפיות של העניין שבפנינו. חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון עלינו לשאול האם אדם סביר יכול היה לצפות את אפשרות התרחשותו של הנזק הנטען בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו. בשלב שני עלינו לשאול האם גם צריך היה אדם סביר לצפות את קרות הנזק, כאשר השאלה השנייה נבחנת במסגרת שיקולי מדיניות משפטית, לאמור האם אנו רואים את הסיכונים הנוצרים כתוצאה מפעולה מסוימת כבלתי סבירים עד שיש להטיל בגינם אחריות על העושה אותם, כאשר אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה כי לא כל סיכון אשר ניתן לצפותו בהכרח שגם נידרש לצפותו ולמונעו ( וראו ע"א 333/56 סולל בונה בע"מ נ' מאיר נציה ו-דוד בן-יחזקאל, יב 619) , שכן הדין אינו מחייב את החב חובת זהירות לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים על מנת שלא ייגרם נזק, אלא באמצעים הסבירים למניעתו בנסיבות הענין (ראו ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בעמ' 652).
עדותו של התובע הייתה קוהרנטית, רציפה ואמינה בעיני. עדותו נתמכת בעדות אמו ובמסמכים הרפואיים שהוגשו. הסתירות שהתגלו בדבריו מינוריות ונובעות מהזמן הרב שחלף, מגילו בעת הפגיעה ומצבו הטראומתי כתוצאה מכך.

משכך יש לבחון האם הנהלות בתי ספר שובו ורמז , עיריית ראשון לציון ומשרד החינוך אכן פעלו למזעור הסיכונים כפי שמצופה היה מהן ברמה סבירה באותן נסיבות העניין. המבחן אשר ינחה את בית המשפט בבואו לדון בשאלת הפרת חובת הזהירות ייקח בחשבון מחד את תוחלת הנזק, לאמור מכפלת שיעור הנזק הצפוי בסיכויי התממשותו, ומאידך את עלות האמצעים אשר היה נדרש הנתבע לנקוט על מנת לאיין את סיכויי התרחשות הנזק.

התביעה טענה כאמור כי על הנתבעות היה לבנות חומה אטומה או לחילופין להסדיר את שעות ההפסקות של שני בתי הספר, כך שלא תחפופנה אחת עם השנייה ובכך יימנע חיכוך בין תלמידי שני בתי הספר.
אינני מסכים עם ה"פתרון" שהציע ב"כ התובע ולפיו היה מקום לבנות חומה גבוהה ואטומה. אינני מאמין שזהו הפתרון הראוי, כזה המנציח את היריבות והאיבה שנוצרה בין התלמידים ולא שקטה נפשי לאור שנאת החנם ששוררת בלבבותיהם הרכים של הרכים בשנים הללו. עם זאת, אני מקבל את טענת התביעה ולפיה מבחן התוצאה מוכיח שכל הנתבעים כולם (וצד ג') לרבות הנתבעת 4 ( מדינת ישראל-משרד החינוך) כשלו בטיפול בסיטואציה שנוצרה ונמשכה כשנתיים ימים בין הניצים.

ראשית אציין שהגרסאות הנוגדות וחילופי האשמות בין מנהלת בית ספר רמז למנהלת בית ספר שובו, היו מאוד "לא חינוכיות".

מנהלת בית ספר רמז העידה כך (עמ 50 שורות 18-32 לפרוטוקול מיום 7.5.015 :

"ש. גב' סופר מציינת התופעה העדתית היתה בסוגיית חילופי מילים בין הילדים, אבל זריקת האבנים היה רק מהצד שלכם?
ת. הכל היה הדדי.
ש. זה החל משנת 01 מהרגע שביה"ס שובו עבר בסמוך אליכם, מדוע החיכוך בין התלמידים לא הוביל לאהבה בלשון המעטה?
ת. בטקס יום הזיכרון לחיילי צה"ל ביה"ס קיים טקס זיכרון לחללי צה"ל לשמוע צפירה כולנו עמדנו במגרש. לא זוכרת השנה. תלמידי בי"ס שובו שיחקו כדורגל מעבר לגדר הארוע הזה היה הארוע שגרם לתפנית כתוצאה ממנו החלו חילופי דברים קשים והחלה מערכת יחסים לא טובה.
ש. גם את וגם ביה"ס שלך וביה"ס שובו הם מוסדות חינוכיים. תסכימי שבעניין זה של המקרה אלימות הדדיים כדברייך המערכת החינוכית של שתיכן לא מילא תפקידם כראוי לא חינכתם תלמידים לכבוד ויחסים תקינים בין בני אדם?
ת. לא מסכימה איתך, פעלנו חינוכית בכל הכיתות. אני נכנסתי והמחנכות שלי עסקו בנושא. מה נאמר בצד השני תשאל אותם.
ש. מבחינת התוצאה?
ת. שני הצדדים כשלו במבחן התוצאה. לקח זמן עד שהצלחנו להפסיק את זה. שני הצדדים היו שותפים.
ש. האם הרגשת יחס מתנשא של ביה"ס שובו כלפיכם כפי שכיוון התובע בעצמו?
ת. כן. הקריאות שנשמעו, אי העמידה ביום הזיכרון בזמן הצפירה זה מבחינתי אמירה נוראית הקריאות שנשמעו מעבר לגדר של התלמידים היו גזעניות היו צריכות להגיע מאיזה מקום. כשצד לא לוקח אחריות בשום מצב, ומאשים תמיד את הצד האחר זה בא מהתנשאות."

מנהלת בית ספר שובו העידה כך:

"ש. בכל הסיפור הזה אתם הקורבן?
ת. נכון.
ש. מנהלת בי"ס רמז זלזלה בעניין הזה?
ת. כן.
ש. חד משמעית בי"ס רמז ידע על המקרה של התובע?
ת. כן.
ש. איך זה חד משמעית?
ת. איך שזה קרה טיפלתי בילד ומורה רצה לביה"ס לחפש את המנהלת.
ש. עובדה שאחרי זה גם זריקות האבנים פסקו?
ת. כמעט.
ש. לפעמים נוכחות מורה מרתיעה ?
ת. חייבת להרתיע. אם היתה מורה של בי"ס רמז לא היו זורקים. היא יודעת מי הוא. ידעתי כל השמות של הילדים בביה"ס שלי. כשמנהלת יוצאת לחצר ורוצה לומר משהו לתלמיד אם תתחיל לצעוק לו בוא מה יחשוב שהוא לא שייך, אבל אם אני יודעת שמו הוא יודע שהוא שלי.
ש. פנית למנהלת רמז ולא התייחסה כמו שצריך לתלונות אלה?
ת. אמת."

חומות גבוהים, הוספת "ברזנט", שומרים ו"זקיפים" בהפסקות, הפסקות נפרדות, הזמנת משטרה ופתרונות שונים עלו במהלך העדו יות ובסיכומי הצדדים (בדרך כלל כשכל צד מעוניין להשליך על השני את מחיר המחדל שהביא לפגיעתו של הקטין) .
אך אף אחד לא סבר שאולי יש להפגיש בין הילדים של שני בתי הספר? לערוך היכרות? אולי פעילות חינוכית או כיפית משותפת (כגון משחק כדורגל עם קבוצות מעורבבות?) או לפחות בין צוות המורים של שני בתי הספר? לחנך לכך שגם "בצד השני" יש בן אדם עם השקפת עולם וערכים שהם לגיטימיים?
מנהלת בית הספר שובו התהדרה בכך שמשפחתה שירתה ומשרתת בצה"ל והיא מכבדת את חג העצמאות ויום הזיכרון (עמ' 48 שורות 4-6 לפרוטוקול מיום 7.5.015), אך לא עלתה על דעתה לבקש ממנהלת בית ספר רמז לבוא ולספר זאת לתלמידיה? או למורים של בית הספר רמז ?
להסביר שהם פירשו לא נכון את משחק הכדורגל שנערך בבית ספרה בעיצומו של יום הזיכרון לחיילי צה"ל?
מנהלת בית ספר רמז לא העלתה על הדעת שיש לנסות ולהפגיש בין צוותי בתי הספר ישירות (ולא רק בין המנהלות במשרדי העירייה תוך הטחת האשמות) ולהביא להבנה ולדו – שיח?

האם ההצעה להקמת "חומות של (אי) תקווה" בין בתי הספר, תחת לחתור לפעולות משותפות שיביאו להכרת ה"אחר" ולכיבודו נבעו מחשש שמא נער חרדי פתאום ישמע (כדברי אורבך ז"ל בפתיחה של פס"ד זה) על הביטלס, שלום חנוך, עמוס עוז, ריטה ורמי. .. ואולי נער חילוני ישמע על חסידי קרלין, הסטייפלר, החזון איש והרב כהנמן וישיבת פונוביץ'?

במבחן התוצאה הטרגית של תיק זה, היה בהתנהלות מנהלות שני בתי הספר, העירייה ומשרד החינוך משום כשל חינוכי מהדהד והתרשלות המחייבת לפצות את התובע בגין נזקיו.
לא מצאתי ממש בטענות החוסר יריבות של מי מהנתבעים. גם לא מצאתי שהיה במעשיו של התובע איזה שהוא אשם תורם.

לאור כל האמור לעיל, אני מוצא כי האחריות על הנזק מוטל על כתפי כל הנתבעים אשר יפצו את התובע לפי המפתח שלהלן (המשקף נכון בעיני בית המשפט את האשם המוסרי של כל קבוצת נתבעים): נתבעים 1 ו- 3 : 20% , נתבעים 2,5 וצד ג' – 40% , נתבעים 4 ו- 6 – 40% .

שאלת הנזק
הנכות הרפואית והתפקודית
בעקבות התאונה נפגע התובע בעינו ונותר עם נכות הרפואית צמיתה בגין הרחבת אישון (5%) ובגין מצב לאחר השתלת עדשה תוך עינית (5%) ואין מחלוקת ממשית בעניין זה. משלא נחקרו המומחים אני מוצא לנכון לקבוע כי נכותו הרפו אית של התובע תעמוד על שיעור של 9.75% משוקלל .

התביעה טענה בסיכומיה כי הנכות הרפואית גוררת גם נכות תפקודית הבאה לידי ביטוי בפגיעה של ממש ביכולת השתכרותו של התובע. לטענת התביעה ישנן מגבלות רבות לתובע בגין נכות זו ובין מגבלות אלה ניתן למצוא כי התובע מתקשה לעבוד למול מחשב יותר ממספר דקות, קושי בקריאה והסתנוורות מאור שמש ומתאורת פלורסנט (סע' 25 לסיכומי התביעה).

ההגנה טענה בעניין זה כי טענות התובע ב דבר מגבלות אלו לא באו לידי ביטוי בחוות הדעת הרפואית ועל כן המשמעות היא כי המדובר בהרגשת אי נוחות בלבד ולא בנכות תפקודית (סע' 55-56 לסיכומי נתבעים 2 ו- 5). עוד טענה ההגנה (סע' 4ב' לסיכומי נתבעים 1 ו- 3) כי אין לקבל את טענת התובע ולפיה הוא מתקשה לעבוד מול מחשב לאור עדותו (עמ' 21 רישא לפרוטוקול).

מששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי במסמכים הרלוונטיים, אני מוצא כי הנכות התפקודית במקרה זה אינה תואמת לנכות הרפואית שנקבעה לתובע. לדידי, אין בסיס לקבוע כי המגבלות שפורטו (ולא הוכחו בשום דרך) על ידי התביעה עולות לכדי פגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור של 10%, עם זאת אינני מקבל את טענת ההגנה ולפיה אין כל פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע שכן מעדותו עולה כי עסק בפירוק חלקי מחשב גדולים ולא בישיבה ממושכת מול מסך המחשב, כזו המצריכה התמקדות ממושכת במסך.
לאחר שהתרשמתי מפגיעתו של התובע בעדותו ועדות אמו , אני מוצא לקבוע שלתובע תהיינה מגבלות שיפגעו בכושר ההשתכרות אשר לדידי מצדיקות קביעת נכותו התפקודית על שיעור של 5%.

הפסדי השתכרות לעתיד
התביעה טענה בסיכומיה (סע' 25) כי סך נזקיו בראש נזק זה מוערכים בכ – 600,000 ₪ אשר נובעים מפגיעה בכושר עבודתו ובפגיעה ביכולתו לעבוד שעות ממושכות אשר יכול היה לעבוד אלמלא הפגיעה בעינו.
ההגנה טענה כי אין לקבוע לתובע נכות תפקודית כלשהי ולפיכך אין לפצותו בגין ראש נזק זה כלל .
לדידי דרישת התביעה בגין ראש נזק זה מופרזת. אך עם זאת, משקבעתי כי נכותו התפקודית של התובע תהא בשיעור של 5%, יש לדחות את טיעוני ההגנה. בשקלול כל הנתונים כגון הקושי בהערכת פגיעה בהשתכרותו העתידית וכמו גילו הצעיר של התובע ואופי פגיעתו, אני סבור כי יש להעמיד את שיעור הנזק בראש נזק זה על סך גלובאלי של 150,000 ₪ הכולל בתוכו גם רכיב של אובדן זכויות סוציאליות.

הוצאות רפואית ונסיעות
התביעה טענה בסיכומיה כי התובע יזדקק לטיפולים חוזרים אחת ל- 5 שנים (סע' 18 לסיכומי התביעה) ובנוסף התובע יזדקק למשקפיים שעלותם 7,105 ₪ אותם יש להחליף כל שנתיים לערך (סע' 19 לסיכומי התביעה). התביעה העריכה את הנזק בגין ראש נזק זה בסך של 250,000 ₪ (סע' 25 סיפא).
ההגנה טענה כי טענות התביעה בגין ראש נזק זה אינן נתמכו בחוות הדעת שהוגשה על ידי התביעה ולפיכך אין מקום לתן פיצוי בגין ראש נזק זה (סע' 58 לסיכומי נתבעים 2 ו- 5).

ראש נזק זה יש להוכיח בראיות מפורטות. התביעה הציגה אישור של אופטיקאי (נספח ה) שאינו מפורט די הצורך וגם לא הוכח עניין הטיפולים העתידיים להם יזדקק לכאורה התובע. עם זאת, במקום בו קיימת עמימות בנוגע להיקף ההוצאות הנטענות מחמת אי הצגתן של מכלול הראיות רשאי בית המשפט להשלימן מתוך אומדן ( ראו ע "א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ''ד לה(2) 800 בעמ' 809).

על כן אני סבור כי יש לקבל חלקית את טיעוני התביעה ולהעמיד ראש נזק זה בשיעור גלובאלי של 25,000 ₪.

עזרת הזולת
התביעה טענה בסיכומיה (סע' 20) כי התובע נזקק לעזרת אמו, שהעידה בעניין זה, בהיותו קטין וסייעה לו תוך הפסד ימי עבודה.
ההגנה טענה כי אין לפסוק כל פיצוי בגין ראש נזק זה בהיעדר כל גיבוי ראייתי (סע' 56).

באשר להוצאות העבר הרי שעסקינן בראש נזק מיוחד הדורש הוכחות של ממש בקיומו. יחד עם זאת נפסק לא אחת כי גם עזרת בן בית ככול שחורגת היא מעזרה סבירה תזכה את הנפגע בפיצוי בגינה, ואין בכך שבסופו של יום לא שילם התובע עבורה ולא נתקבלו קבלות בגינה, כך בע"א 5774/95 יצחק שכטר נ' אלה כץ, תק-על 97(3) 919, בעמ' 922 (1997) שם נקבע כדלהלן:

"כבר נפסק לא אחת על ידי בית משפט זה, שגם כאשר בני משפחה סועדים את הנפגע בחוליו, הרי אם ברור שהוא זקוק לעזרה זו בגלל מצבו, לא יהנה המזיק ממאמציהם של קרובי המשפחה והוא יחוייב לפצות את הניזוק על העזרה שנזקק לה ושקיבל מהם."

לאור האמור לעיל, אני מוצא כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה לעבר בסך גלובלי על דרך האומדנה של 5,000 ₪.
באשר לעתיד, לאור אופי פגיעתו של התובע ובהיעדר כל אינדיקציה להיזקקות עזרה כאמור, איני מוצא לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת לעתיד.

כאב וסבל

התביעה טענה בסיכומיה (סע' 21-24) כי התובע מוגבל ביכולתו לעסוק בפעילות גופנית, אי נוחות, רגישות לאור שמש וקושי לצפות במסך טלוויזיה, קולנוע או כל אמצעי טכנולוגי אחר. כמו כן, טענה התביעה כי עינו של התובע אינה נראית טבעית והדבר פוגע במראה הכללי של התובע ובכך יגרם לו נזק בחייו החברתיים והזוגיים. התביעה מבקשת לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 400,000 ₪.
ההגנה מציעה לפצות את התובע בגין ראש נזק זה בסך של 35,000 ₪ (סע' 59).

ראש נזק זה מטיבו הינו קשה לחישוב, וזאת בגין כך כי לא קיימים הכלים למדוד את עוצמת הכאב והסבל של כל נפגע ונפגע, וכלשון חז"ל " דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי, ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פד), אולם אין בכל האמור כדי לרפות ידיו של בית המשפט ומשום כך שומה עלינו לנסות ולהעריך את שיעור הכאב ממנו סבל ועתיד לסבול התובע. לאחר ששקלתי את שיעור הנכות אשר הותירה הפגיעה אצל התובע, נסיבות הפגיעה, הניתוחים שעבר התובע, גילו והליכים המשפטיים לרבות העובדה שנאלץ לעמוד על דוכן העדים בחקירות נגדיות צולבות, אני סבור כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בשיעור של 70,000 ₪.

סוף דבר

פסק דין זה נכתב בעיצומם של "ימי בין המצרים" שבין י"ז בתמוז לט' באב, ונחתם ביום י' אב, בו אנו מבכים על חורבן בית המקדש, איבוד הריבונות היהודית בארץ ישראל והגלות הארוכה והכואבת שבאה בעקבות זאת, עם הפוגרומים, אינקוויזיציה והשואה הנוראית שהיו מנת חלקם של עמנו בגלות ולכן מצאתי לנכון לסיים את פסק הדין בקטע שלהלן:

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם..."
(תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט' עמ' ב')

מי יתן ונוכל להתגבר על שנאת החנם האוכלת בנו, בדרך לבניית בית המקדש השלישי, בקרוב בימינו ממש.

המזכירות תמציא פסק דין לצדדים

ניתן היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בוריס קובלנקו
נתבע: כלל חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: