ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין וואנג קסינגפינג נגד איתן אמי :

בפני כבוד ה שופטת מי-טל אל-עד קרביס

התובעים

1.וואנג קסינגפינג
ע"י ב"כ עו"ד ישראל
2.המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עו"ד לבנון

נגד

הנתבעות

1.איתן אמי - עובדים זרים לבניין בע"מ
2.תדהר בנייה בע"מ
3.מגדל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דגול

פסק דין

תביעתו של עובד, פועל בניין, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקנ"ז") בגין נזקי גוף שנגרמו לו לאחר שנפל מגובה במהלך עבודתו.

רקע

1. תובע 1 (להלן: "התובע"), יליד 2.11.69, הוא עובד זר שהגיע בתאריך 1.5.06 לישראל מסין. בשנת 2009 התובע נרשם אצל איתן אמי עובדים זרים לבניין בע"מ, היא נתבעת 1 (להלן: "חברת כ"א") והופנה על ידה לעבודה אצל נתבעת 2, תדהר בניה בע"מ (להלן: "הקבלן"), כפועל בניין (טפסן) . התובע החל לעבוד באתר בניית בנייני מגורים של הקבלן בשכונת צהלה בתל אביב (להלן: "האתר").

הנתבעת 3 היא חברת הביטוח אשר ביטחה את הקבלן בביטוח חבות מעבידים.

תובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הוא גוף סטטוטורי הפועל על פי דין אשר הכיר בתאונה שארעה לתובע כ'תאונת עבודה', וכתוצאה שילם וישלם לו גמלאות בגין נכות מעבודה. תביעתו, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: " חוק הביטוח הלאומי"), היא לקבלת החזר – מהקבלן בלבד (שאינו המעביד) – של סכום הגמלאות.

2. בתאריך 2.2.10 ביצע התובע עבודת בנייה בגובה באחד ה בניינים שבאתר. הוא עסק בבניית התקרה של הקומה השלישית, וכאשר עמד על קורה והרכיב תבנית, זו התהפכה והוא איבד את שיווי משקלו ונפל מגובה של כ – 3 מטרים, מהתקרה לרצפה (להלן: "האירוע").

3. כתוצאה מהנפילה נפגע התובע בגבו וברגלו. בבית החולים אליו הובהל אובחנו שבר דחיסה בגוף חוליה 2L, שברים בזיז רוחבי 1-2L ושבר בחלק האחורי תחתון של עצם עקב שמאל. התובע היה מאושפז בבית החולים לפרק זמן של כחודש ימים, מתאריך 2.2.10 ועד לתאריך 2.3.10, שם קיבל טיפול שמרני (מחוך וגבס).

4. המוסד לביטוח לאומי אליו פנה התובע בתביעה לקבלת גמלת נכות מעבודה, הכיר, כאמור, באירוע כ"תאונת עבודה". וועדה רפואית קבעה כי לתובע נותרו 31% נכות צמיתה [כולל הפעלתה של תקנה 15 ב – 1/3] בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני (10%), שבר בחוליה (5%) ודפורמציה בכף רגל שמאל (10%) (ראו החלטת הועדה הרפואית מיום 31.3.10).

5. התובע שב לארצו בתאריך 13.1.13.

6. זהו הרקע לתביעה שלפני, שיסודה בעוולת הרשלנות ובהפרת חובה חקוקה שבפקנ"ז, כמו גם בהפרת הוראות פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תשל"ט – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה") והתקנות שמכוחן.

בכתב התביעה טען התובע, בתמצית, כי הנתבעות יחד ולחוד נהגו ברשלנות ובחוסר זהירות תוך הפרת חובותיהן שבדין כאשר, בין היתר, לא סיפקו לו אמצעי אבטחה וקשירה למניעת נפילתו מגובה, לא הציבו פיגומים שימנעו את נפילתו, לא סיפקו לו משטח עבודה בטוח עליו יוכל לדרוך, לא הנהיגו שיטות עבודה בטוחות בהתחשב בטיב העבודה וסיכוניה ועוד. בסיכומיו שינה התובע טעמיו, וטען כי האחריות לאירוע רובצת כולה לפתחו של הקבלן, בעוד אין להשית על חברת כ"א, מעבידתו הפורמאלית, כל אחריות.

7. המוסד לביטוח לאומי הצטרף לטענותיו של התובע, וטען כי הקבלן הוא האחראי הבלעדי לנזקי התובע מאחר שהוא זה שהחזיק באתר הבניה, קבע את נוהלי העבודה בו והיה האחראי על הבטיחות במקום. לדידו, אין להטיל כל אחריות נזיקית על חברת כ"א, שכל תפקידה הסתכם בהפניית התובע לעבודה אצל הקבלן.

8. הנתבעות מכחישות את חבותן, וטוענות כי האירוע ארע בשל רשלנותו הבלעדית והמכרעת של התובע לאחר שהוא לא מילא אחר הוראות הבטיחות שקיבל, לא השתמש ברתמת בטיחות באתר שהיתה קיימת לשימוש הפועלים, והציב בעצמו את אותה תבנית, עליה דרך באופן לקוי וכתוצאה מכך היא התהפכה. לאור האמור אין להשית לפתחן כל אחריות, והן אינן חייבות בנזקיו של התובע, ככל שאלו קיימים. לדידן, דין התביעה להדחות. זאת ועוד, משחזר בו התובע מטענותיו כלפי חברת כ"א, יש לפסוק לה הוצאות בגין ניהול הליך הסרק נגדה .

9. נוסף על שאלת האחריות, ברי כי בין הצדדים פעורה תהום לעניין נזקיו של התובע. אך ראשון - ראשון ואחרון אחרון.

האחריות

10. מעביד חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובד. במובן זה, עליו ליצור מקום עבודה בטוח ולהנהיג שיטות עבודת בטוחות, וכן לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים. חובה נוספת המוטלת עליו היא החובה לפקח באופן יעיל ורציף אחר נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי העובדים, להדריך את עובדיו ולהזהירם מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה. הכל במטרה לאכוף את נהלי הבטיחות (ע"א 9073/09 אסותא מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011) בפסקה 9 והאסמכתאות שם). אציין את פקודת הבטיחות בעבודה, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח - 1988 (להלן: " תקנות הבניה") ותקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) תשנ"ז- 1997, כולן מתייחסות לאמצעי הבטיחות בהם על המעביד לנקוט; תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכה לעובדים) תשנ"ט – 1999 מבטאות את החובה למסור לעובד מידע עדכני בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה ולהדריכו בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם; תקנות הבניה ותקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה) תשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות עבודה בגובה") מטילות חובה על מנהל העבודה/מבצע לפקח כי העובד אכן ממלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו כאשר תקנות עבודה בגובה גם קובעות תנאים לביצוע עבודה בגובה והשימוש בציוד הגנה בעת ביצוע עבודה מעין זו.

11. הכללים וההלכות החלים בכגון דא והמפורטים לעיל – ידועים. הצדדים אינם חלוקים על כך כי על המעביד לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה אשר תקיים את דרישות הדין. המחלוקת נעוצה בשאלה האם ייושמו הכללים וההוראות כראוי או שמא הפרו הנתבעים את חובתם כלפי העובד.

מאחר שראיתי להבחין בין חברת כ"א לבין הקבלן (וכך גם התובע), אדון בעניינם של כל אחד מהם בנפרד.

חברת כוח אדם

12. בפסיקה נקבע כי חברת כוח אדם המגייסת עובד לשורותיה ומבצעת לאחר מכן השמה שלו לעבודה אצל מזמין, חברת אחרת, אינה יכולה להשתחרר מחובות המוטלות על מעביד כלפי עובדו. נפסק כי על חברת כוח אדם לוודא כי סביבת העבודה אצל המזמין היא בטוחה, וכי המזמין מקיים אחר נהלי וכללי בטיחות נאותים. היקפה של חובת הזהירות יכול שישתנה בהתאם לנסיבות, וכך אם יש לחברת כוח אדם בלעדיות באספקת עובדים למזמין עליה להקפיד הקפדה יתרה – לוודא ולפקח בעצמה – כי המזמין שומר על הוראות הבטיחות בעבודה. עוד נפסק כי חברת כוח אדם השולחת עובד שאינו מיומן ואינו מתאים לתפקיד אליו יועד מפרה את חובת הזהירות שלה הן כלפי העובד הן כלפי המזמין (ע"א [חי'] 2898/04 אריה שרותי כח אדם בע"מ נ' צמנטכל הנדסה ויזום הצפון בע"מ (2005) שאושר בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 12/06 צמנטכל הנדסה וייזום צפון בע"מ נ' אריה שרותי כוח אדם בע"מ (2007)).

13. מטעם חברת כ"א העיד המנכ"ל, מר נחום פרסר (להלן: "מר פרסר"). על פי תצהירו, בחודש יולי 2009 פנה אליהם התובע בבקשה למציאת עבודה. התובע עבר ראיון, בנוכחות עובד החברה הדובר את השפה הסינית, ולאחר שהציג עצמו כבעל רקע וניסיון בעבודות בניין הופנה לעבודה בפרויקט הקמת בנייני מגורים אשר נוהל על ידי הקבלן.

14. ואכן דברים אלו זכו לאישורו של התובע; מתוך עדותו עולה כי הוא למד להיות טפסן בסין, הוא עבד במקצועו זה במשך 16 שנים, ובראיון העבודה אכן פרט לפני חברת כ"א את מיומנויותיו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.2.14 בעמ' 7 שו' 29, בשו' 32; בעמ' 8 שו' 1, שו' 4-5 ושו' 9; ובעמ' 9 שו' 23). [להלן: "הפרוטוקול"]. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה]

15. לדברי מר פרסר, הקבלן הוא אחת החברות המובילות בארץ, חברה מסודרת המחזיקה מנהלי עבודה, מנהלי בטיחות, מפקחי בטיחות ומהנדסים (עמ' 18 שו' 24-26). בהסכם שחתם מול הקבלן, הובטח כי הקבלן יהיה אחראי ליישום הוראות חוקי העבודה, הוראות פקודת הבטיחות בעבודה וכי הוא מתחייב להעסיק מנהל עבודה מוסמך בשטח (עמ' 19 שו' 18-19, 23-24). עוד הוסיף מר פרסר כי באתר הבניה נוכח 'איש שטח' מטעמו – אחד מחמישה עובדים ישראלים שהועסקו בחברת כ"א – אשר שימש כמתווך בין העובד לבין הקבלן, והוא גם זה שביצע בדיקה של תנאי העבודה באתר, לרבות בדיקת סביבת העבודה (סעיף 6 לתצהירו). ככל שאיש השטח נזקק, הוא נעזר באחד העובדים הסינים לצורך תרגום (עמ' 19 שו' 27-31). השימוש באנשי שטח הוא בבחינת נוהל קבוע אצל חברת כ"א, בכל האתרים בהם נעשית השמה של עובדים , כמו גם במקרה דנן (עמ' 19 שו' 30-31, עמ' 20 שו' 1-22). עוד הדגיש מר פרסר כי בכל מקרה, מי שנותן הוראות לעובד הוא הקבלן ומנהל העבודה בשטח (עמ' 18 שו' 12-14).

16. הנה כי כן, חברת כ"א שלחה לקבלן עובד מיומן, בדקה כי מדובר במזמין השומר על הוראות הבטיחות בעבודה ואף עיגנה את חובותיו בחוזה מולו. במקום גם נכח איש שטח מטעמה אשר בדק את סביבת העבודה, ושימש במתווך בין העובד לקבלן. במקרה הצורך אף נעזר בעובד סיני לצורך תרגום. דברים אלו זכו במידת מה לחיזוק גם מצדו של העד מטעם הקבלן, מנהל פרויקט הבנייה, מר עדי ברייר (להלן: " מר ברייר") (עמ' 25 שו' 25-32). אם אוסיף על האמור כי התובע חזר בו בסיכומיו מטענותיו כלפי חברת כ"א - המסקנה היא כי זו אינה אחראית לאירוע או לנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה ממנו.

לא כך הוא באשר לקבלן.

הקבלן

17. בתצהיר שהגיש התובע לתיק בית המשפט הוא פרט את נסיבות האירוע:

"נשלחתי על ידי מנהל העבודה של אתר הבניה לעבוד בהקמת תבנית של התקרה במבנה. את התבנית היה עליי להניח על קורות שמתפקידן היה לתמוך בתבניות של התקרה הנבנית. אני נשלחתי לעמוד על אחת הקורות ולהניח על הקורות את חלקי התבניות. תוך כדי עבודתי בהנחת התבניות על הקורות, דרכתי על אחת התבניות וזו התרוממה והסתובבה ואני איבדתי את שווי המשקל ונפלתי מגובה של כ – 3 מטרים לרצפת המבנה ונפצעתי". [הדגשה אינה במקור]

18. התובע טען כי לא היו פיגומים במבנה ולא סופקו לו אמצעי קשירה לעבודה בגובה. ובכלל באתר לא היו רתמות קשירה ואף אחד מהעובדים לא השתמש ברתמות מעין אלו (סעיף 5 בתצהיר). אלא שהתובע לא דקדק; בחקירתו הנגדית התברר כי באתר היו רתמות בטיחות – אם כי שתיים בלבד, שהיו אמורות ליתן מענה לכ – 50 עובדים, אך באותו מועד "עובדים אחרים לקחו והשתמשו, אז אין לי" (עמ' 13 שו' 31). הוא הוסיף כי אף אם היתה לו רתמה, לא הי ה לו היכן לעגן אותה (עמ' 10 שו' 26-32).

19. לדברי מר ברייר, מטעם הקבלן, התובע עבר הדרכות בטיחות כלליות והדרכות ספציפיות לעבודה בגובה. ההדרכות הועברו על ידי מדריך ותורגמו לשפה הסינית. כמו כן, סופקו אביזרי ציוד ואמצעי מיגון לעבודה, ובכלל זה רתמות בטיחות המיועדות לחגירה בעת עבודה בגובה. כל עובדי האתר מחויבים להשתמש בחגורת הבטיחות המסופקת להם והמקרה היה נמנע אילו התובע היה עושה שימוש בחגורה ורותם את עצמו כנדרש (ראו תצהירו של מר ברייר מיום 20.2.14).

20. אך מר ברייר גם העיד כי כאשר התובע אמר שכשעבד בגובה לא היו רתמות פנויות - הוא לא שיקר, ותיאורטית זה יכול להיות, אם כי הדבר נשמע לו לא סביר (עמ' 23 שו' 31 - עמ' 24 שו' 1). עוד עולה מחקירתו הנגדית של מר ברייר כי מי שהיה אחראי על העבודה באתר היה מנהל העבודה מטעם הקבלן - מהנדס הבניה מר גנאדי שלייגר (להלן: " מר שלייגר") (למינויו כמנהל עבודה והיותו רשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים ראו נספח לתצהירו של מר ברייר). לדברי מר ברייר הלה פיקח על הבטיחות באתר ונתן את הוראות העבודה (עמ' 22 שו' 6-7, שו' 15-17). מר שלייגר הוא גם מי שהיה צריך לפקח ולהעיר לעובדים במקרה שאין פועלים לפי הוראותיו, ומי שהיה צריך לספק להם את הרתמות, מאחר שהוא זה ששולח את העובד לעבודה (עמ' 23 שו' 5, עמ' 24 שו' 4, שו' 10-14).

21. מהאמור לעיל עולה כי מר שלייגר, מנהל העבודה, הוא עד רלוונטי, נחוץ, וגם מר ברייר (שבעצמו לא ראה את האירוע אם כי נוכח היה באתר) העיד כי מר שלייגר הוא שצריך לדעת מה קרה בארוע (עמ' 22 שו' 20).

מן הראוי היה כי הקבלן היה מעיד את מר שלייגר שהיה יכול היה לשפוך אור על מספר עובדי הבניה במקום, כמות הרתמות, תדירות ביצוע העבודות הטעונות רתמה, משכן והאם היתה נקודת עיגון לאותה רתמה במקום בו עבד התובע. לדברי מר ברייר, מר שלייגר כבר אינו עובד בחברה (עמ' 22 שו' 30). אך אילו פעולות נעשו על ידי הקבלן על מנת לאתרו כדי לגבות ממנו תצהיר או להזמינו למתן עדות – לא פורט. על כך כבר נאמר כי "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פ"ד מד (4) 595, 603 (1990). הסבר לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לקבלן לרועץ.

22. מהנימוקים לעיל ראיתי לקבל את גרסת התובע כי באתר לא היו בעת הצורך די רתמות בטיחות לביצוע עבודתו והוא נשלח לעבודה בלעדיה. לפיכך , משהפר הקבלן את חובת הזהירות שלו כלפי העובד הוא נושא באחריות לקרות האירוע.

בשולי הדברים; הקבלן טוען כי הוא התקשר בהסכם עם קבלן משנה לבניית שלד, חברת "סוארקה", והיא זו אשר שכר ה את שרותי ה של חברת כ"א , כך שאין בינו לבין חברת כ"א הסכם התקשרות ולמעשה התובע לא תבע את מלוא הצדדים הרלוונטיים לברור החבות. הטענה נדחית. טענה זו עלתה לראשונה בסיכומי הנתבעות, בעקבות עדותו של מר ברייר מטעם הקבלן. חזקה על הנתבעות שלו היה מידע זה – שהיה ברשות עד מטעמן - בעל חשיבות עבורן, היה הדבר בא לידי ביטוי במועד מוקדם יותר, ואין להפתיע את התובע בטענה עובדתית מעין זו רק בסיכומים.

חזקה על הנתבעות שלו היה מידע זה בעל חשיבות עבורן, הדבר היה מקבל ביטוי עוד קודם לכן בתצהיר עדותו הראשית של מר ברייר ,

אשם תורם

23. התובע הוא עובד מיומן, בעל מקצוע, המכיר את אופייה של עבודתו, ואף יודע כי יש צורך לעשות שימוש בנעליים מיוחדות ובקסדה, וכאשר עובדים בגובה - יש לתמוך את עצמך ברתמות (עמ' 7 שו' 29, עמ' 9 שו' 23, עמ' 9 שו' 24-29).

התובע גם עבר הדרכה, בשפתו, לביצוע עבודה בגובה [אישור מיום 22.10.09 צורף לתיק המוצגים של הנתבעות, פרוטוקול בעמ' 9 שו' 17-21] ואף חתם על דף הוראות בטיחות, גם כן בשפתו, שתרגומו הוגש [ נ/1] (לעניין דף הוראות הבטיחות הכולל הוראה לרתום עצמך לחגורת בטיחות, לנעול נעליים ולחבוש קסדה ראו עדותו של התובע בעמ' 10 שו' 10-20).

24. אך האם בכל אלה יש כדי להשית עליו אשם תורם ? להשקפתי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. השקפה זו נעוצה בפסיקה אשר אימצה גישה מקלה ביחס להתנהגותו של עובד אשר נפגע.
"...נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד בייחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטייה זו היא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו, גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות " [ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593, 598 (1991); ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (2009), פיסקה [י]; ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי-חיפה (2009) פיסקה 7).

25. אם התובע הניח שלא כראוי את אותן התבניות, ודרך על אחת מהן שהתרוממה וכתוצאה מהאמור איבד את שיווי משקלו ונפל, אזי לשם מניעת כל נזק שעלול להיגרם כתוצאה נפילה מגובה נועדו הרתמות. ואלו, לא היו בנמצא לשימושו ברגע הנתון . ממצים הדברים שנאמרו בע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205, 212-211 (1965): -

"עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זו ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן, ולבוא אליו בטענה שאילו עשה הכל כדי להישמר לנפשו היתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים רצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באווירה השקטה של אולם המשפטים"

ומשהכרעתי בשאלת האחריות, יש לעבור לכימות הנזק.

הנזק

הנכות הרפואית

26. לתביעתו, צרף התובע את חוות דעתו של ד"ר פרוינד, מומחה בתחום האורתופדיה. המומחה קבע כי נותרו לתובע בעקבות האירוע 23% נכות צמיתה בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי (10%), שבר בחוליה (5%) ופגיעה בעקב שמאל (10%).

ד"ר טנצמן, מומחה בתחום האורתופדיה מטעם הנתבעות, קבע כי נותרה למערער נכות בשיעור של 5% בלבד בגין שבר בגוף החוליה, ולא נותרה לו כל נכות בעצם העקב.

27. כבוד השופט קידר (שהתיק היה בטיפולו לפני שפרש לגמלאות) מינה את ד"ר ישראל קליר כמומחה בית משפט בתחום האורתופדיה לקביעת נכותו הרפואית של התובע. ד"ר קליר קבע בחוות דעתו כי נותרו לתובע 23% נכות צמיתה משוקללת לפי הפרוט כדלקמן: 10% נכות בגין שבר וזיוות בעמ"ש מותני לפי סעיף 37(8)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: " התקנות"); 5% נכות בשל הגבלה קלה וחלקית בתנועות עמ"ש מותני, מחצית מסעיף 37(7)(א) לתקנות; ו – 10% נכות בגין השבר התוך מפרקי של עצם העקב, מחצית מסעיף 49(2)(ו) לתקנות.

28. חוות דעת מומחה בית המשפט היא ראיה בין מכלול הראיות שלפני בית המשפט, אשר הקביעה הסופית ביחס למצבו הרפואי של התובע מסורה לו. עם זאת, לחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט משקל רב, וכדבר שבשגרה לא יטה בית המשפט להתערב באותן קביעות המבוססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע (ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח (2008) בפסקה 5). במקרה דנן, יש ליתן לחוות הדעת את מלוא המשקל והמשמעות, שכן הן התובעים (שחוות הדעת של מומחה בית המשפט תומכת בחוות דעתו של ד"ר טנצמן ובמסקנות הועדה הרפואית במל"ל), הן הנתבעות – לא חלקו עליה (ראו סעיף 77 לסיכומי הנתבעות).

לפיכך, נכותו הרפואית, הצמיתה, של התובע עומדת על 23% בהתאם לפרוט שבחוות הדעת.

הנכות התפקודית

29. התובע טוען כי נכותו הרפואית מורכבת מנכויות אורתופדיות שונות, וכשם שהוועדה הרפואית במל"ל קבעה כי לנכותו הרפואית יש השלכה תפקודית ניכרת, אזי יש להעריך את נכותו התפקודית בשיעור של 40% לפחות.

הנתבעות לעומת זאת טוענות כי אין לייחס לנכות הרפואית נכות תפקודית גבוהה יותר, ויתרה מזאת – לנכות הרפואית הקיימת אין כל משמעות תפקודית.

30. הנכות הרפואית מהווה תרגום של הפגיעה הגופנית לאחוזים. אך בצד קביעת נכות זו הנעשית על ידי מומחה רפואי, נדרש בית המשפט גם להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד, מידת ההגבלה, שהנכות הרפואית גרמה לתובע. זוהי הנכות התפקודית. היא עשויה להיות לעזר כאשר בית המשפט יבוא לחשב את הפסד כושר השתכרותו העתידי של נפגע, אשר מושפע מהנכות הרפואית, ממקצועו של הנפגע וממקום עבודתו. הנכות הרפואית, האורתופדית, משקפת דרך כלל גם את הפגיעה ביכולת התפקוד הכללית של נפגע (ע"א 5175/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אסרף (2008) פסקה 21; ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ''ד נב(3) 792, 799 (1995)).

31. אעיר כי התובע היה במשך שנים רבות טפסן. הגם שנפצע פציעה אורתופדית משולבת (גב ועקב), אזי כפי שעוד יפורט, לאחר תקופת ההחלמה הוא חזר לעבודה בתחום הבניין, אם כי לעבודה שונה - ביצוע עבודות ניקיון ותיקונים קלים. בהמשך עבר לעבוד כעובד כללי בחברת כוח אדם אחרת במשך שנתיים נוספות עד שעזב את ישראל (סעיף 20 לתצהיר, פרוטוקול בעמ' 11 שו' 22). לנכות הרפואית אמנם היתה השפעה מידית על יכולת תפקודו של התובע, אך למרות זאת ידע לנתב את עצמו לאפיקי עבודה נוספים, כך שהפגיעה בתפקודו אינה עולה על שעור הנכות הרפואית. בד בבד לא ניתן לומר כי אין פגיעה תפקודית כלל.

שעור נכותו התפקודית של התובע יהא אפוא 23%, כשעור נכותו הרפואית.

בסיס השכר

32. התובע מבקש להעמיד את בסיס השכר שלו עובר לאירוע על סכום של 9,000 ₪, הכוללים 5,000 ₪ שהועברו ישירות לחשבון הבנק שלו ובעטיים אף הוצא תלוש שכר, וכן סכום נוסף של 4,000 ₪ שנמסר לו במזומן במעטפה מידי חודש. בשערוך להיום עסקינן בסכום של 9,500 ₪ לחודש.

33. הנתבעות טוענות כי בסיס שכר של התובע כאשר עבד בישראל, לאחר שערוך, עומד על 5,156 ₪ בלבד, וכי יש לדחות את טענותיו כי השתכר סכומים נוספים באמצעות "מעטפות", בפרט כאשר טענה מעין זו – שמשמעה העלמת מס מרשויות המס - יש להוכיח בראיות מהימנות ומשכנעות, ולא די בטענה בעלמא, כטענתו של התובע. טוענות הנתבעות כי לאחר עזיבתו את ישראל ועד למועד פסק הדין – ככל שימצא מקום לפצותו – הרי שיש לחשב הפסדיו לפי בסיס השכר בסין.

34. עיינתי בתלושי השכר של התובע. הוא החל לעבוד בחברת כ"א החל מתאריך 1.7.09. מחד גיסא, עד לפגיעתו בראשית חודש פברואר 2010 עבד שבעה חודשים מלאים, כאשר שכרו ממוצע עמד על 6,375 ₪ (כולל בונוסים). מאידך גיסא, דמי הפגיעה חושבו על בסיס שכר רבע שנתי מדווח של 14,529 ₪ שהם 4,850 ₪ (במעוגל) לחודש שזהו גם שכרו החודשי הממוצע ללא הבונוסים. על מנת ליתן ביטוי גם לבונוס שחולק התובע, למרות שלא בהכרח מדובר בהטבה קבועה הניתנת מידי שנה ובסכום זהה , בסיס השכר יהיה מיצוע, סכום של 5,610 ₪ וכאשר הוא צמוד להיום מגיע לסכום של 6,065 ₪.

35. התובע מבקש לבסס תשלום שכר נוסף, לא מדווח, ששולם לו במעטפות כסף מידי חודש.

ההלכה בדבר שכר לא מדווח היא כי על התובע הטוען לדיווח כוזב מוטל נטל של ממש להוכיח את השתכרותו האמיתית, ובית המשפט נוהג בזהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעת נזיקין ( ע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח נ' וינטר (2013); ע"א 9813/07 נעים נ' אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (2009)).

כראיה לכך כי יש ממש בגרסתו, טוען התובע כי זמן קצר לאחר תחילת עבודתו, במהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 2009 קיבל שכר (מגובה בתלוש משכורת מתאים) של 10,600 ₪ ושל 9,430 ₪. בחודשים שלאחר מכן, השכר כבר פוצל במובן זה כי חלק קיבל לחשבון הבנק שלו ובתלוש שכר, וחלק במזומן - במעטפה.

אכן, עיון בשני תלושי השכר לחודשים ספטמבר-אוקטובר 2009 מצביע על כך כי התובע קיבל סכום נוסף על משכורתו היסודית, סכום אשר כונה בתלוש השכר "בונוס". מר פרסר הסביר בחקירתו הנגדית כי עסקינן בסכומים שהועברו לחברת כ"א מהקבלן, וחולקו לכל עובדי הקבלן [בניכוי עמלת חברת כ"א], כבונוס בהתאם להחלטת הקבלן (עמ' 21 שו' 2-21). גם התובע אישר " כי עבדתי הרבה ונתתי הספק יותר אז קיבלתי בונוס" (עמ' 15 שו' 5-11). עוד יש לציין כי בכתב התביעה טען התובע כי שכרו עובר לאירוע היה 5,000 ₪ כאשר בנוסף קיבל ממעסיקו מקום מגורים ללא תוספת חיוב כספי (סעיף 15 לכתב התביעה). בתביעתו לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה (ראו טופס שצורף לכתב התביעה) הצהיר על שכרו בחודשים שקדמו לפגיעתו בסכומים שאינם עולים על 5,000 ₪ וברי כי גם דמי הפגיעה במל"ל חושבו על בסיס השכר הרבע שנתי המדווח (14,259 ₪). בשים לב לאמור לעיל, ומאחר שעדותו של התובע היא עדות יחידה כמשמעה בסעיף 54 ל פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971 אשר אין לה סיוע, ולא מצאתי נימוקים לקבלה – אזי טענתו כי שכרו היה גבוה יותר מהמדווח בתלושי שכרו, נדחית.

בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים יהא אפוא 6,065₪.

הפסדי שכר – עבר

36. התובע עותר לתשלום הפסדי שכר בשלוש תקופות; לטענתו, בתקופה הראשונה שהה בחופשת מחלה במשך 7 חודשים שאז הפסדיו היו מלאים ויש לפצותו בסכום של 66,500 ₪ (לפי שכר של 9,500 ₪). התקופה השניה מתחילה מחודש ינואר 2011 עת עזב את חברת כ"א ועבר לעבוד בחברה אחרת (אתגר-מיטב) שהשכר שם היה 6,500 ₪ בלבד, כלומר נגרמו לו הפסדים בסכום של 3,000 ₪ מידי חודש עד עזיבתו את ישראל שנתיים מאוחר המצטברים לסכום של 69,000 ₪. ואילו התקופה השלישית היא ממועד חזרתו לסין ועד למועד הגשת הסיכומים, כאשר יכול שהיה להמשיך לעבוד בישראל בכל אותה תקופה. את הפיצוי בגין תקופה זו יש לחשב על בסיס שכרו בישראל (9,500 ₪), אחוזי נכותו (40%), כך שהוא מגיע לסכום של 49,400 ₪. הפיצוי לכל התקופות יחדיו צריך לעמוד על 184,900 ₪.

37. הנתבעות טוענות כי לכל היותר נגרמו לתובע הפסדי שכר רק בתקופת חמישת החודשים העוקבים אחר האירוע, כאשר בתקופה זו קיבל התובע דמי פגיעה וגמלת נכות – סכומים אותם יש לנכות מכל פיצוי. לאחר תקופת החלמה, השביח שכרו, ונסיעתו לסין לחודשיים אינה קשורה לאירוע.

38. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, חישוב הפיצוי בגין תקופת העבר יערך כדלקמן:

א. תקופה 1 (2.2.10-1.7.10). התובע נפגע בחודש אוקטובר 2010, וחזר לעבודתו בחודש יולי 2010. אין מחלוקת בין הצדדים כי במשך 5 חודשים לפחות, היה בתקופת אי-כושר/חופשת מחלה. בתקופה זו נגרמו לתובע הפסדי שכר בסכום של 30,325 ₪ (6,065₪ * 5) ובצרוף ריבית מאמצע התקופה 32,500₪ [במעוגל]. (ניכוי דמי פגיעה אותם קיבל התובע מהעביד ומהמוסד לביטוח לאומי יחושב בסוף פסק הדין).

ב. תקופה 2 (1.7.10-1.9.10) – אני מקבלת את גרסתו של התובע כי כאשר חזר לעבודה בחברת כ"א ונוכח נכותו התפקודית, הוא עבד רק בעבודות קלות (ניקיון ותיקונים), וזאת במהלך חודשים יולי-אוגוסט 2010. ההפרש בין שכרו הממוצע של התובע לפני האירוע (6,065₪) לבין שכרו הצמוד הממוצע בחודשים אלו (4,900 ₪) עמד על 1,165 ₪ לחודש. לתקופה של חודשיים ההפסד עמד על 2,330 ₪ ובצרוף ריבית מאמצע התקופה: 2,500₪ (במעוגל)

ג. תקופה 3 (1.9.10-1. 11.10) בחודש ספטמבר 2010 נסע התובע לסין לתקופה של חודשיים. לטענתו היה זה בשל החמרה במצב בריאותו (סעיף 10 לתצהיר) או כפי שהעיד - "כדי לטפל בנכות שיש לי" (עמ' 14 שו' 1), אך אין כל התוויה רפואית או תיעוד רפואי אחר שיכול לתמוך באמור. על כן, מקום בו כבר חזר התובע לעבודה – גם אם שונה מקודמתה - לא ניתן לייחס את נסיעתו לפגיעתו, ומשום בכך אין לפסוק פיצוי בגין נזקיו הנטענים בתקופה זו.

ד. תקופה 4 (1.11.10-31.12.10) - התובע חזר מסין ועבד חודשיים נוספים אצל חברת כ"א, שאז עזב לחברת כ"א אחרת – אתגר- מיטב בע"מ (או בשמה הקודם - "רסידו", להלן: " אתגר" או "רסידו"). בחודשים אלו השתכר התובע סכום כולל של 10,784 ₪ (5,550 ₪ + 5,234 ₪). סכום זה צמוד להיום מגיע לסך של 11,410 ₪, וההפרש בינו לבין השכר שהיה אמור לקבל התובע אלמלא האירוע (6,065 ₪ * 2) עומד על 1,346₪. ובתוספת הפרשי ריבית מאמצע התקופה: 1,430₪.

ה. תקופה 5 (1.1.11- 13.1.13) – במשך כשנתיים עבד התובע בחברת רסידו. הוגשו לעיוני תלושי שכר לחודשים ינואר-מרץ 2011 בלבד. מאחר שבחודש ינואר עבד התובע רק 7 ימים, עולה משני תלושי השכר הנותרים של התובע לחודשים פברואר- מרץ 2011 כי שכרו הממוצע שם עמד על 6,740 ₪ לחודש , וכשהוא צמוד להיום 7,100 ₪. הנה כי כן, שכרו של התובע עלה בתקופה זו ביחס לבסיס השכר (6,065 ₪). כמו כן מאחר שעסקינן ב"נזק מיוחד", היה על התובע להגיש תלושי שכר נוספים לו ביקש להוכיח הפסדי שכר בתקופת עבודתו אצל רסידו במשך כשנתיים. משאלו לא הוגשו, ועל פניו הוא השביח את שכרו – אין לפסוק פיצוי בגין תקופה זו.

ו. תקופה 6 ( 13.1.13 - מתן פסק הדין), כ – 30 חודשים.

1. לתובע היתה אשרת עבודה עד לתאריך 31.5.13 (סעיף 18 לתצהירו), ובכל זאת הוא בחר לעזוב את ישראל ארבעה חודשים וחצי קודם לכן. לטענתו, בשל מצבו הבריאותי (סעיף 18 לתצהירו). על קורותיו לאחר שובו למולדתו לא בא דבר בתצהירו (שכן חתם עליו לפני עזיבתו). אולם, משהגיע התובע לישראל על מנת להעיד במשפטו, עתר – יומיים עובר למועד הדיון - להגיש תצהיר משלים, ולהתייחס למצבו לאחר עזיבתו של ישראל. כמו כן ביקש להגיב על עדויותיהם של עדי ההגנה. הבקשה נדחתה מהטעם שבמועד בו הוגשה לא היה ביכולתן של הנתבעות להעמיד הגנה נוספת ראויה מפני הטענות החדשות שבתצהיר המשלים, והאיזון שבין הצדדים יפגע, אלא אם כן ידחה מועד ההוכחות (וכזכור התובע הגיע לישראל במיוחד לשם כך). עוד נקבע שם כי ראיות הנתבעות הוגשו והושלמו חודשיים לפני הדיון, כך שהיתה לתובע – גם אם הוא מתגורר בסין – שהות מספקת לבחון את אותן הראיות ולהשלים טיעון עובדתי באשר לקורותיו לאחר עזיבתו, לו ביקש לעשות כן (ראו החלטה מיום 19.2.14).

2. בקשה נוספת שהגיש התובע, וזאת לאחר הגשת הסיכומים ובטרם ניתן פסק דין, היתה לצרף את חוזר רשות האוכלוסין וההגירה מתאריך 10.6.14 לפיו שר הפנים האריך את אשרת העבודה לכל העובדים בענף הבניין עד לתאריך 30.6.15 (להלן: "החוזר"). לטענת התובע, החלטה זו של שר הפנים היא בעלת תוקף של תקנה מחייבת, ומשהתפרסמה ברשומות היא בבחינת "חוק" שאין מניעה להפנות אליה גם לאחר הגשת הראיות בתיק וכל עוד טרם ניתן פסק הדין.

הנתבעות התנגדו לצרוף מהטעם שלא ברור אם החוזר חל על התובע ומתי הוא נכנס לתוקף, וכן מאחר שאין באפשרותן לבחון את אמיתות המסמך, תוכנו והשלכתיו על התובע או לחקור את עורך המסמך (ראש מינהל אוכלוסין) במידת הצורך.

ואכן, לא ראיתי הכיצד יש בחוזר זה כדי לתמוך את טענותיו של התובע אשר אשרת העבודה שלו הסתיימה כשנה לפני שהוצא החוזר. קרי, במועד בו היה על התובע לעזוב את ישראל, ההארכה אותה קבע שר הפנים בחוזר ממילא עוד לא באה לעולם. ככל שהיו הארכות דומות, קודמות, אלו לא הוצגו.

3. אם אשוב לתקופה שמאז יציאתו של התובע מישראל ועד למועד מתן פסק הדין, מחד גיסא אין זה סביר כי התובע אינו עובד בסין או כי אינו מקבל הכנסה כלשהיא אחרת. מאידך גיסא, לאור נכותו ופגיעתו התפקודית, יש מקום לפיצוי אשר יתחשב בהפסדיו בתקופה שעוד היה יכול להישאר בישראל (4.5 חודשים), ובתקופת שהותו בסין עד היום. סכום גלובאלי של 10,000 ₪ ישקף האמור.

ז. סך כל הפסדי השכר של התובע בעבר ליום פסק הדין [סעיפים א-ו] מגיעים לסכום של 46,500₪ (10,000 ₪ + 1,430 ₪ + 2, 500 ₪ + 32, 500₪).

הפסד כושר השתכרות

39. התובע טוען כי אלמלא פציעתו יכול היה להמשיך לעבוד במקצועו כפועל בניין בישראל או במדינות אחרות שמחוץ לגבולות סין, ולהשתכר בהתאם. לפיכך יש לחשב את הפסד כושר ההשתכרות בהתאם לשכרו בישראל (9,500 ₪) ועד גיל הפרישה בישראל (65), ובהתחשב בנכותו התפקודית (40%), סכום העולה כדי 697,595 ₪.

40. הנתבעות טוענות כי יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של התובע בהתאם לבסיס השכר בסין (1,500 ₪) ולא בהתאם לבסיס השכר של התובע כאשר עבד בישראל, עד גיל 60 שהוא גיל הפרישה בסין לעובד כפיים, ובהתחשב בנכות התפקודית של 23% ובמקדם ההיוון מגיעים סכום של 49,957 ₪ בלבד שממנו יש לנכות מחצית שכן לאחר התאונה שב התובע לעבודתו למשך שנתיים מלאות ואף השביח את שכרו.

41. כאמור, לא ניתן לומר כי מתום סיום אשרת העבודה (ולאחר שהתובע מיצה 63 החודשים שהם התקופה המקסימאלית לקבלת אשרת עבודה לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 ) יכול היה התובע להמשיך לעבוד בישראל כמו כן, מאחר שעובר להגעתו לישראל התובע עבד רק בסין ((עמ' 7 שו' 32 – עמ' 8 שו' 1), לא ראיתי לקבל את טענתו כי היה מחפש מקורות פרנסה מחוץ לגבולות מולדתו.

התובע ביקש לצרף את פסק דינה של כבוד השופטת רסלר-זכאי בת.א (הרצ') 900-09-09 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים (2014) אשר ניתח את נזקיו של התובע שם תוך מתן ביטוי לנתוני ו המיוחדים בהיותו עובד זר. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, נדחה (ע"א (ת"א) 19482-04-14 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' זנגהואה (2015)). אלא, שלפני כבוד השופטת רסלר-זכאי הונחו חוות דעת של מומחים ביחס לאפשרויות העסקתו של התובע שם לאחר שעזב את ישראל, לרבות הגירה חוזרת לארצות אחרות, שכרם של פועלי בניין מחוץ לסין ובסין במחוזות שונים, תוחלת חייו של אזרח סין, גיל הפרישה בסין בכלל ולעובדים ב"עבודה מסוכנת" בפרט. כל אלו חסרו בתביעה שלפני. על כן לא ניתן להשליך מהנתונים שם, שחלקם הוכחו, לעניין שלפני.

42. ההלכה היא כי הפיצוי לעתיד יפסק על בסיס השכר במקום מגוריו, מרכז חייו של התובע – במקרה דנן, בסין (ע"א 718/91 סולימאן נ' טוייל (1992), ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ ואח', פ"ד לז(4), 499 (1983)).

התובע העיד כי עובר לכניסתו לישראל בתאריך 1.5.06, השתכר שכר של 3,000 יואן בחודש כפועל בניין (עמ' 7 שו' 28-31). על פי הנתונים של קרן המטבע העולמית, 3,000 יואן הם 375$ (לפי שער של 8 יואן לדולר), ובהתאם לשער של 4.4₪ לדולר באותו מועד, אזי עסקינן בסכום של 1,650 ₪. סכום זה צמוד להיום מגיע לסך של 2,000 ₪ (במעוגל). [לנתוני קרן המטבעת העולמית ראו - http://www.imf.org/external/np/fin/data/rms_mth.aspx?SelectDate=2006-05-) 31&reportType=REP].

43. התובע עותר לחישוב הפיצוי עד גיל 65 ואילו הנתבעות טוענות כי גיל הפרישה בסין הוא 60. לא הוכח כל נתון עובדתי בכגון דא. לפיכך, ועל מנת לאזן בין טענות הצדדים מצאתי לערוך חישוב אקטוארי מלא של אובדן כושר ההשתכרות עד גיל 62.5. אם התובע היום בן 46, אז תוחלת 7 חיי העבודה שלו היא לעוד 16.5 שנים. חישוב אקטוארי של אובדן כושר השתכרותו בעתיד מביא לסכום של 72,000 ₪ (2,000 ₪ * 23% * מקדם היוון 156.0209) [במעוגל] .

עזרת הזולת

44. א. עבר - התובע לא הגיש כל ראיות אשר תתמוכנה בהוצאה כספית בגין עזרת הזולת אותה קיבל לכאורה לאחר ה ארוע, אך סביר להניח כי בתקופה בה שולמו לו דמי פגיעה ושעור נכותו הוערך ב – 100%, ובשני חודשי ההחלמה הנוספים לאחר מכן עד שחזר לעבודתו הוא התקשה בביצוע פעולות בסיסיות. על כן, בגין תקופה זו יפסק סכום של 6,000 ₪.

ב. עתיד – בהתחשב בגילו של התובע, בשיעור נכותו ובהשפעתו על תפקודו; אך גם בהעדר אסמכתא לעלות עזרת צד ג' בסין - אני מעריכה עזרה זו, באופן גלובאלי, בסכום של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

45. התובע עותר לפיצוי בסך של 11,000 ₪ עבור רכישת תרופות – בעיקר משככי כאבים – לעבר ולעתיד. לטענתו, מאחר שהוא מתגורר בסין, אין באפשרותו לתבוע הוצאה זו מהמוסד לביטוח לאומי. אשר לנסיעות – בתקופה של חמישה חודשים לאחר התאונה הוא היה מוגבל בהליכה, ובעתיד אף יאלץ להימנע מהליכה ממושכת ובהתאמה יאלץ לעשות שימוש מוגבר באמצעי תחבורה. בגין הוצאות נסיעות אלו, לעבר ולעתיד, הוא עותר לסכום לפיצוי בסכום של 30,000 ₪.

46. הנתבעות טוענות כי במהלך שלוש השנים לאחר התאונה בהן היה התובע בישראל, הוא יכול היה להפנות דרישותיו בגין הוצאותיו הרפואיות למל"ל, ולא עשה כן. כמו כן לו נזקק לטיפולים כלשהם יכול היה לקבלם במסגרת שרותי הרפואה הציבורית שכן היה מבוטח. משלא הוצגו ראיות כי הוציא הוצאות נסיעה בתקופת העבר, ברי כי לא יגרמו לו הוצאות כאלו גם בעתיד.

47. כאמור, עסקינן בתאונה שהוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ולפיכך ההוצאות הרפואיות, לרבות הוצאות נסיעה לטיפול רפואי, מכוסות על ידו בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגע בעבודה), תשכ"ח - 1968. יחד עם זאת, התובע שוחרר מבית החולים עם המלצה שלא לדרוך על רגלו למשך חודשיים, והוא עלול להידרש להוצאות מסוימות בעתיד כאשר יתכן קושי במיצוי זכויותיו במל"ל בהיותו בסין. על כן, אני פוסקת סכום גלובאלי של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה. ו

כאב וסבל

48. בשל נכותו וכאביו עותר התובע לסכום של 150,000 ₪, ואילו הנתבעות טוענות כי די בסכום של 40,000 ₪.

49. בהתחשב בגילו של התובע, באופן קרות האירוע, באחוזי הנכות הרפואית והתפקודית שנותרו לו בגין פגיעות יו אורתופדיות בשני אברים, אני סבורה כי הסכום של 130,000 ₪ ישקף את הפיצוי ההולם בראש נזק זה.

תשלום דמי פגיעה על ידי המעביד ותקבולי מל"ל

50. התובע קיבל חלק מדמי פגיעה באמצעות המעביד [תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעות בעבודה) התשי"ד - 1954] שהמשיך לשלם לו בחודשים פברואר – יוני 2010 שכר בסכום כולל של 19,495 ₪, צמודים להיום 21,200 ₪ [במעוגל]. בצרוף ריבית מאמצע התקופה 22,700 ₪ (במעוגל).

51. המוסד לביטוח לאומי שילם וישלם לתובע סכום של 360,575 ₪ (נכון לתאריך 28.4.14) ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית 365,340 ₪.

סיכום סכום הפיצויים

52. סיכום סכום הפיצויים הוא כדלקמן:
א. הפסדי השתכרות לעבר 46,500 ₪
ב. הפסד כושר השתכרות 72,000₪
ג. עזרת הזולת (עבר) 6,000 ₪
ד. עזרת הזולת (עתיד) 20,000 ₪
ד. הוצאות רפואיות ונסיעות – עבר ועתיד 10,000 ₪
ה. כאב וסבל 130,000₪
סה"כ נזק 284,500₪
בניכוי דמי פגיעה לפי תקנה 22 (22,700 ₪)
בניכוי גמלאות המל"ל (365,340₪)
סה"כ התביעה נבלעת

53. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי אם הזכאי לגמלה הגיש תביעה לפיצויים נגד צד שלישי, ותביעה זו התבררה יחד עם תביעתו של המל"ל , לא יהיה זכאי המל"ל לסכום העולה על 75% מסך הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי כאחד, והיתרה תהיה לזכאי לגמלה. על כן, התובע זכאי לסכום של 71,125₪ ואילו המוסד לביטוח לאומי לסכום של 213,375₪.

סוף דבר

54. תביעת התובע נגד הנתבעת 1, נדחית.

הגם שקיים הסדר בין הנתבעות ובין חברות הביטוח המבטחות אותן (מגדל חברה לביטוח בע"מ, נתבעת 3 לפני, ומנורה חברה לביטוח שאינה נתבעת) בינן לבין עצמן והייצוג של כל הנתבעות הוא משותף (סעיף 6-7 לסיכומי הנתבעות) - אין באמור כדי לשלול מנתבעת 1, חברת כ"א, את זכותה לקבל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין משהתביעה נגדה נדחתה.

על כן, עם דחיית תביעתו של התובע נגד נתבעת 1, ישא התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 8,000 ₪.

55. תביעת התובעים מתקבלת.

הנתבעות 2-3 תישאנה, יחד ולחוד, בתשלום לתובע בסכום של 71,125₪ וכן בהוצאות משפט (על פי קבלות) ובשכר טרחת עור ך דין בסכום של 17,000 ₪.

הנתבעת 2 תישא בתשלום למוסד לביטוח לאומי בסכום של 213,375₪ וכן בהוצאות משפט (על פי קבלות – לרבות בגין מתורגמנית) ובשכר טרחת עורך דין בסכום של 50,300 ₪.

56. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: וואנג קסינגפינג
נתבע: איתן אמי
שופט :
עורכי דין: