ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אדוארד ג'אן נגד אריה אברמוביץ :

לפני: סגן הנשיאה יצחק ענבר, השופטת יהודית שבח, השופט שאול שוחט

המערער

אדוארד ג'אן
ע"י ב"כ עו"ד משה ישראל ודביר סיני

נגד

המשיבים

  1. אריה אברמוביץ
  2. סוניה אברמוביץ
  3. רפי זיתוני
  4. דן זיתוני
  5. דליה שוורצברד

ע"י ב"כ עו"ד המבורגר עברון ושות'

פסק דין

השופטת יהודית שבח:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב מיום 28.05.2014 בת"א 3648-08-11 (כבוד השופט י. קורן) אשר הורה על פינויו של המערער והנתבעים האחרים מהמקר קעין נושא הערעור תוך מתן ארכה של שנה לביצוע הפינוי, ואשר דחה את תביעת המשיבים לדמי שימוש.

רקע עובדתי והיסטורי

1. המשיבים הינם בעלים במשותף עם אחרים של חלקות 29 ו-30 במתחם הידוע כגבעת עמל ב' בתל-אביב (להלן - המקרקעין). השותפות בחלקה 29 הינה עם עיריית תל-אביב, והשותפות בחלקה 30 הינה עם חברת אלעד מגורים בע"מ (להלן- אלעד) וחברת א.מ.ת.ש. השקעות בע"מ (להלן - אמתש). במועדים הרלבנטיים לתביעה החזיק המערער ביחד עם הנתבעים האחרים קרקע בשטח כולל של כ- 828 מ"ר ועליהם מבנה בשטח של כ- 240 מ"ר. המבנה בנוי במרביתו על חלקה 29 ומיעוטו על חלקה 30.

2. חלקה 30 הייתה רשומה בעבר על שם רשות הפיתוח ונמכרה על ידה בהסכם מיום 24.2.1961 (שלימים זכה לכינוי "הסכם 61") לחברת דיור ב.פ. בע"מ (להלן-דיור ב.פ.).
בהסכם 61 הוצהר:
"והואיל וקיימים על הנכס בניינים ומבנים ארעיים אחרים התפוסים על ידי דיירים ו/או מחזיקים ללא כל זכות חוקית (להלן - המשתכנים)... והואיל והרוכש מצהיר כי הוא מכיר בזכותם של המשתכנים לקבל דיור אקוויוולנטי בשיכונים שיבנו על ידו על הנכס, במידה וירצו בכך" (פסקת ה"הואיל")

וכן:
"הוסכם במפורש בין הצדדים כי הרוכש מתחייב לתת למשתכנים דיור אקוויוולנטי בבניינים ובשיכונים שיוקמו על הנכס במידה וירצו בכך" (סעיף 6 להסכם).

חלקה 29 אינה כלולה בהסכם 61.
זכויותיה של חברת דיור ב.פ. הומחו לחברות אלעד ואמתש שבאו בנעליה.

תביעת הפינוי

3. לאחר שתביעת פינוי שהוגשה ע"י המשיבים ביחד עם שותפותיה בסוף שנות ה-80 נגד המערער ורבים אחרים הופסקה, הגישו המשיבים בחודש אוגוסט 2011 את תביעת הפינוי נושא הדיון, בה טענו כי המערער ובני משפחתו פלשו למקרקעין בשנות ה-60, החזיקו במבנה בשטח של כ-60 מ"ר והרחיבו אותו עם השנים ללא רשות, ללא הסכמת הבעלים וללא היתר עד לגבולותיו הנוכחיים. נטען כי המערער ובני משפחתו הינם מסיגי גבול שיש להורות על פינויים מהמקרקעין תוך חיובם בדמי שימוש.

4. הגנתם העיקרית של המערער ויתר הנתבעים נגד פינויים מהקרקע, בנוסף לשורה של טענות מקדמיות שנדחו ולא עלו עוד במסגרת הערעור, נסבה על שתיים: האחת - רישיון בלתי הדיר במקרקעין, והשנייה - זכות לדיור אקוויוולנטי מכוח הסכם 61 שמימושה הינו תנאי מוקדם לפינויים מהמקרקעין.

פסק דינו של בית משפט קמא

5. ואלו הם ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא: אביו של המערער תפס חזקה במקרקעין עוד בשנת 1958, בשנת 1961 החזיק במבנה בשטח של 59 מ"ר ובחצר הצמודה לו בשטח של כ-144 מ"ר, המערער התגורר עמו במקרקעין מאז ועד היום, ו"מרבית שטח המתחם מצוי דווקא בחלקה 29 ולא בחלקה 30 (678 מ"ר בחלקה 29 ו- 150 מ"ר בלבד בחלקה 30)".

6. בית משפט קמא דחה את טענת המערער ויתר הנתבעים לרישיון בלתי הדיר, משלא מצא לנכון לפרש את שתיקת המשיבים עד להגשת התביעה כמתן רשות מכללא, אלא העדיף את עדותו של המשיב 1 לפיה ריבוי המחזיקים והמורכבות הכרוכה בפיתוח המקרקעין "ריפו את ידיהם... מנקיטת ההליכים הדרושים לפינוי הנתבעים מהמקרקעין ". נקבע, כי אף אם השתיקה רבת השנים מקימה רישיון מכללא, הרי שהגשת התביעה כמוה כביטולו.

7. על יסוד הממצא העובדתי שנקבע לעיל, לפיו התגורר המערער במקרקעין יחד עם אביו משנת 1958, הוסיף בית משפט קמא וקבע כי המערער "ממלא אחר תנאי הזכאות לפי הסכם 1961 בכל הנוגע לשטח המבנה המקורי", אלא שמאחר והמשיבים "אינם צד להסכם 1961 והוראותיו אינן יכולות לחייבם", שכן זכויותיהם לא נרכשו מרשות הפיתוח או מדיור ב.פ., ומאחר ורשות הפיתוח אינה יכולה לחייב שותפים אחרים במקרקעין בהתחייבויות שנטלה על עצמה דיור ב.פ עת רכשה את חלקה 30 – הרי שלכל היותר עומדת למערער הזכות לתבוע את אכיפת הזכויות לפי הסכם 61 כלפי דיור ב.פ או מי שבא בנעליה.
העתירה לדמי שימוש נדחתה, כאמור.

8. משהגיע למסקנה כי לא הוכחה בפניו כל הגנה בפני תביעת הפינוי, נפנה בימ"ש קמא לבחון האם יש מקום להתנות את הפיצוי בתנאים כלשהם והשיב בשלילה מהטעמים הבאים: "הנתבעים לא טענו בכתב ההגנה כי יש להתנות את הפינוי בפיצויים, גם בסיכומיהם לא טענו הנתבעים דבר בעניין זה. כל שטענו הנתבעים הוא שיש לדחות את תביעת הפינוי"; המערער והנתבעים האחרים משכו את חוות דעת המומחית מטעמם ממנה ניתן היה להסיק את שווי השקעותיהם; המערער והנתבעים האחרים עשו שימוש במקרקעין ללא רשות במשך שנים; וכי "הכלל הוא" שאין להתנות את הפינוי בשאלת הפיצויים.
אף על פי כן הוענקה ע"י בית משפט קמא ארכה של שנה לפינוי.

9. המערער, שלא כמו יתר הנתבעים, לא השלים עם פסק הדין והגיש את הערעור שלפנינו.

הערעור

10. הודעת הערעור מתמקדת רובה ככולה בתקופת הארכה שניתנה לפינוי. נטען כי "טעה בית המשפט קמא בכך שדחה את ביצוע הפינוי לתקופה של שנה אחת בלבד. תקופה זו לא תספיק למערער לקבלת הכרעה שיפוטית בדבר זכותו מהשותפים במקרקעין. נכון היה כי בית המשפט ידחה את הפינוי עד לבירור תובענה שתוגש על ידי המערער תוך פרק זמן סביר ושתאפשר לו לממש את זכותו לדיור אקוויוולנטי או לחילופין לפיצוי בגובה דיור שכזה".
המערער סמך את ערעורו על קביעותיו של בימ"ש קמא לפיהן הוא נכנס לגדרו של הסכם 61; על כך ש"עומדת לו עילת תביעה כלפי שותפי המשיבים במקרקעין"; ועל פסקי דין שניתנו ביחס לתושבים אחרים של גבעת עמל, שפינויים עוכב עד לסיום בירור תביעת הפיצויים, שהוקצב זמן להגשתה.

הבקשה לצירוף ראיה

11. לאחר הגשת הודעת הערעור עתר המערער להתיר לו להגיש כראיה בערעור הסכם שנכרת ביום 23.7.2012 בין המשיבים לבין אלעד ואמתש העוסק בחלוקת הפינויים בין השותפים (להלן- הסכם 2012), ממנו עולה, על פי הנטען, כי המשיבים לקחו על עצמם את פינוי התושבים ממגרש 7 הכולל את חלקה 30 לרבות המבנה המוחזק ע"י המערער. נטען כי המשיבים הסתירו בזדון את דבר קיומו של הסכם 2012, אף הכחישו את קיומו במהלך חקירתם, וכי יש בו להוכיח את חובת הפיצוי הישירה שלהם כלפיו.

הבקשה לתיקון הודעת הערעור

12. בתוך כך אף עתר המערער להתיר לו לתקן את הודעת הערעור, משלעמדתו "לו ידע בית משפט קמא על ההסכם הקיים בין המשיבים לשותפותיה במקרקעין לא היה מורה למבקש לתבוע את השותפות במקרקעין, שכן בסופו של הליך זה הייתה חבות הפיצוי מונחת לפתחם של המשיבים". המערער עתר להתיר לו "לתקן בהתאם את הודעת הערעור, כך שתתבקש קביעת חבותם של המשיבים בפיצוי המבקש, אשר הוגשה מטעמו במסגרת התיק שבכותרת". נטען כי "...חובת הפיצוי חוזרת בחזרה אל המשיבים. במצב דברים זה אין כל הצדקה להגשת תביעה נפרדת וסרבול ההליך לשווא" (סעיף 10 לבקשה).
בהחלטה מיום 23.03.2015 דחתה כבוד הרשמת ע' רביד את בקשת התיקון בהיותה "במובהק הרחבת חזית", משהיא מכוונת לכך שערכאת הערעור תדון בחבות המשיבים לפצות את המערער בגין הפינוי, עת עתירה מעין זו לא נטענה, ממילא גם לא נדונה, בבית משפט קמא.
המערער לא הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה וזו הפכה לחלוטה.

13. המערער מיקד את עיקרי הטיעון מטעמו, אף את טיעונו בפנינו, בראיה הנוספת אותה ביקש להגיש, תוך שהוא טוען שיש לפרש את הסכם 2012 ככזה הקובע כי המשיבים לקחו על עצמם לא רק את נטל הפינוי אלא גם את חיובי הסכם 61 לרבות את החובה לספק למפונים דיור אקוויוולנטי. המערער עתר ל"החזרת הדיון לבית משפט קמא כדי שיגבה את הראיה הנוספת ויכריע בשאלת חבות המשיבים".

עמדת המשיבים

14. בראש ובראשונה מתנגדים המשיבים להגשתה של הראיה הנוספת. לטענתם, שעה שנדחתה בקשת המערער לתקן את הודעת הערעור נשמטה גם הקרקע תחת הבקשה לצרף את הסכם 2012 שכל תכלית הגשתו אינה אלא לשמש בסיס לטענה בדבר התניית הפינוי בפיצוי. כן נטען כי הסכם 2012 אינו מהווה חוזה לטובת צד שלישי, כי הוא מסדיר בין השותפים בינם לבין עצמם את חלוקת נטל הפינויים, וכי אין הוא קובע דבר לעניין חובת פיצוי המפונים.

לגופו של הערעור תומכים המשיבים בפסק דינו של בית משפט קמא, למעט הסתייגותם מקביעת בית משפט קמא לפיה זכאי המערער לדיור אקוויוולנטי כלפי שותפותיהם בקרקע מכוח הסכם 61, באי היותו עונה על הקריטריונים שהותווה בפסיקה. נטען כי לכל היותר מהווה קביעה זו אמרת אגב לא מחייבת, באשר לא נשמעה כלל עמדתם של רשות הפיתוח ושל אלעד ואמתש, שלא היו צד להליך.

15. עם תום הדיון לפנינו הודיע ב"כ המשיבים כי מרשיו מוכנים להקדים למערער פיצוי בסך 250,000 ש"ח, שיקוזז מסכום הפיצוי - אם יחויבו המשיבים לשלם פיצוי, ושלא תיתבע השבתו - אם יופטרו מחובת פיצוי.

הכרעה

16. ממושכלות יסוד נדע כי תפקידה של ערכאת הערעור מתמצה בבחינת הממצאים והמסקנות של הערכאה הדיונית על יסוד הראיות שעמדו בפניה והטענות שנטענו ע"י בעלי הדין. אשר על כן יש לבחון בראש ובראשונה את טענות המערער בשים לב לטענות ההגנה שהיו בפיו נגד תביעת הפינוי ולראיות שהוצגו על ידו. המערער סמך את הגנתו על שתיים: האחת - רישיון בלתי הדיר, והשנייה - כי מכוח הזכות שהוקנתה לו כצד שלישי בהסכם 61 ניתן לפנותו רק כנגד העמדת דיור אקוויוולנטי.

17. משהמשיבים הוכיחו כי הינם חלק מבעלי הקרקע, ומשנתקבלה עדותו של המשיב 1 לפיה לא הסכים להחזקתו של המערער במקרקעין וכי ריבוי המחזיקים הוא שריפה את ידיו מנקיטת הליכי פינוי קודם לכן, אין למצוא כל טעות בדחיית הטענה למתן רשות מכללא, ולרישיון בלתי הדיר לא כל שכן. לטעמי די היה בתביעת הפינוי שהגישו המשיבים נגד המערער בסוף שנות ה-80 שההליכים בה הופסקו (ראו סעיף 5 לעיקרי הטיעון של המערער) כדי לשלול את טענת הרישיון מכללא ועל מנת להראות שישיבת המערער במקום אינה ברשות (ראו והשוו ע"א 3846/13 מ"י נ' היתר-חלף ואח' (2015) שם נקבע ביחס לתביעת פינוי שהוגשה בשנת 1999 כי על מנת לשלול טענת רישיון מכללא, די היה במכתב האזהרה וסילוק יד שנשלח למשיבים בשנות ה-80).

18. אף אין למצוא כל טעות בהחלטת בית משפט קמא שלא להורות על עיכוב הפינוי עד לסיום ההתדיינות בתביעה הכספית שהמערער התעתד להגיש נגד שותפותיהם של המשיבים. הגנתו של המערער בבית משפט קמא התמקדה, כאמור, בטענה שאין ניתן לפנותו מהקרקע מחמת רישיון בלתי הדיר, וכי מכוח הסכם 61 אין ניתן לפנותו אלא בהעמדת דיור אקוויוולנטי.

הסתמכותו על הסכם 61 לא היה בה כדי לסייע למערער משלא טען כי המשיבים, להבדיל מהשותפות בקרקע, קשורים בהסכם זה. בע"א (ת"א) 1187/09 רם-נח בע"מ נ' עבודי טוביה נקבע כי "... בכל אותם המקרים שנידונו בפסיקה בהיותינו עוסקים ברשות מכללא, ואף ברוב המקרים שעוסקים במתן רשות מלכתחילה, לא נקבע פיצוי של דיור אקוויוולנטי, למעט באותו מקרה שרוכש זכות הבעלות התחייב לפצות את המחזיק, לרבות המחזיק הבלתי חוקי, בשיעור פיצוי שכזה" (פסקה 38). המערער לא טען בבית משפט קמא כי המשיבים הם צד להסכם 61, או כי יש לראותם ככאלו שקבלו על עצמם בדרך כזו או אחרת את התחייבויות דיור ב.פ. כלפי המפונים, וממילא לא היה על בית משפט להעניק לו סעד כלשהו הנסמך על הסכם 61.

19. זאת ועוד, עיון בכתב הגנתו של המערער מעלה כי הוא לא טען כלל לפינוי כנגד פיצוי, כי אם ל "זכויות קניין חוקיות במקרקעין", "זכות קניין שביושר", ו- "לזכות דיור בלתי הדירה עד להקמתן של יחידות דיור חליפיות בפרוייקט". רק הנתבעים 3-4, ילדיו של המערער, טענו כי אם "חלילה מעמדם לא יימנה על זה של הוריהם במקרקעין", אזי יש להכפיף את פינויים "לתשלום ערך זכויותיהם במקרקעין" (סעיף 49 לכתב ההגנה). משהמערער לא העלה ולו טענה חלופית כי יש להתנות את פינויו בפיצוי, ממילא לא יכול היה לעתור לעיכוב הפינוי עד להכרעה בסוגיית הפיצוי, ודאי עת גם לעמדתו דאז של המערער, את תביעת הפיצויים לא התכוון להגיש נגד המשיבים.

20. נותר אפוא לבחון את הבקשה להגשת הסכם 2012 כראיה נוספת בערעור, והאם יש בה כדי להפוך את הקערה על פיה.

"...הכלל שהתגבש בפסיקה הוא שערכאת הערעור תיטה להתיר הבאת ראיות שנועדו להוכיח עובדות שאירעו לפני שניתן פסק הדין של הערכאה הראשונה בהצטבר התנאים האלה: מדובר בראיה שעשויה לשנות את תוצאת המשפט; המבקש לא ידע על אודות הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה סבירה; המבקש לא יכול היה להביא את הראיה מסיבות שאינן תלויות בו או שיש סיבה טובה לכך שלא הביאן למטה; המבקש לא נהג בחוסר תום לב; המבקש לא השתהה בהגשת הבקשה. אמות-מידה אלו יושמו בפסקי דין רבים" [חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי עמ' 390 (2012)] .

21. לכאורה היה מקום לשקול בחיוב את התרתה של הראיה נוספת בערעור, בהינתן שהמשיב 1 שלל בתשובותיו לשאלות ב"כ המערער קיומו של הסכם כלשהו עם שותפותיו במקרקעין המתייחס לחלקה 30. הוא שלל הסכם עם אמתש, אף שלל קיומו של הסכם עם אלעד (פרוטוקול הדיון בבית משפט מיום 17.12.2013 עמוד 17). איני מתעלמת מהסברו של ב"כ המשיבים, שיש לו לכאורה תימוכין בפרוטוקול הדיון, כי השאלות כוונו להסכם שיתוף המייחד חלקים מסוימים לכל שותף, כפי שהסביר ב"כ המערער בעצמו: "הכוונה לשטח ששייך לשותפים אחרים ולא לתובעים. יכול להיות שיש הסכם שיתוף ויש חלוקה של המקרקעין בעין" (עמוד 17 שורות 7-10), אלא שהמשיב 1 נשאל בנוסף לכך גם "שום הסכם אין ביניכם?" והשיב לשאלה זו את התשובה "נכון". לו חשף המשיב 1 את הסכם 2012 הייתה הסוגיה בקשר אליו מתלבנת במקום הראוי לה, אף במועד הנכון.

22. אף על פי כן אציע לחברי שלא לקבל את הסכם 2012 כראיה נוספת בערעור, מבלי לפגוע בזכותו של המערער להעלות כל טענה הקשורה להסכם זה בהליך המתאים, משאין בו ממילא לשנות את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. ואסביר.

אף שהמערער טוען כי לאור דחיית בקשתו לתיקון הודעת הערעור "אין המערער טוען כי חובת הפיצוי מונחת לפתחם של המשיבים" (סעיף 10 לעיקרי הטיעון), הרי שבפועל המסקנה אותה הוא מבקש להסיק מהראיה הנוספת היא שהמשיבים הם שנושאים כלפיו בנטל הפיצוי: "...ובמידה והיה נחשף להסכם זה...לא היה [בית המשפט] מורה למבקש לתבוע את זכותו מהשותפים האחרים... שכן בסופו של הליך, חובת הפיצוי חוזרת בחזרה אל המשיבים. במצב דברים זה, אין כל הצדקה להגשת תביעה נפרדת וסרבול ההליך לשווא" (סעיף 10 לבקשה לצירוף ראיה בערעור), וכן: "לפיכך אין כל ספק כי כל פיצוי אשר יפסק בתובענה שהגיש המערער כנגד השותפות במקרקעין יינתן בסופו של יום מכיסי המשיבים" (סעיף 14 לעיקרי הטיעון).

ההסתמכות על הראיה הנוספת כדרך עוקפת להכללת עתירה שעניינה פינוי כנגד פיצוי עומדת בניגוד להחלטה חלוטה שיצאה מעם בית משפט זה שלא להתיר את תיקונה של הודעת הערעור על דרך הוספת טענה לפיה המשיבים חבים לפצות את המערער כתנאי לפינויו, משזו לא הועלתה כלל בערכאה דלמטה. מתן היתר להגשת הראיה הנוספת לצורך זה מעקר את ההחלטה מיום 23.03.2015 ומרוקן אותה מכל תוכן.

23. ככל שהמערער מבקש להסתמך על הראיה הנוספת על מנת לקשור ולכרוך את המשיבים בהסכם 61 ומכאן את זכותו שלא להיות מפונה על ידם עד לקבלת הדיור האקווי וולנטי, הרי שגם אז נראה שאין די בה על מנת להפוך את הקערה על פיה.

ראשית, לא זו בלבד שהסכם 2012 אינו מזכיר כלל את הסכם 61 ואינו נוקט בהיגדים מפורשים לפיהם מקבלים המשיבים על עצמם את עול החיובים המוזכרים בהסכם 61, לרבות אספקת דיור אקוויוולנטי למפונים, אלא שבסעיף 8.1 שבו צוין כי "הסכם זה ו/או הוראה מהוראותיו אינם מהווים בכל צורה שהיא הסכם לטובת צד שלישי". משכך, תוצאתה המתחייבת של התרת הגשתו כראיה הינה החזרת הדיון לבית משפט קמא לצורך סבב ראיות נוסף בדבר תכליתו של הסכם 2012 וכוונות הצדדים לו. כשנותנים את הדעת לכך שהתביעה הוגשה לפני ארבע שנים, הרי כפיית התדיינות נוספת במהלכה יעוכב הפינוי תוך סיכול האפשרות לתחילת מימוש הפרויקט נוגדת את השכל הישר, כאשר מנגד לא תפגענה זכויותיו של המערער להעלות את כל טענותיו בהקשר להסכם 2012 בתביעת הפיצויים שכבר הגיש.

שנית, כבר נקבע, ואין עוררין על כך, כי גם בהינתן הוכחת הזכאות לפי הסכם 61, הנתון הקובע באשר לגודלו של הדיור האקוויוולנטי שיינתן למפונה הוא גודלו של שטח האחזקה בפועל במועד הקובע, מבלי שלוקחים בחשבון את ההרחבות וההגדלות שנעשו עם השנים. בית משפט קמא קבע כממצא כי השטח הבנוי שהוחזק ע"י המערער ואביו בשנת 1961 התבטא ב- 59 מ"ר, עת "מרבית שטח המתחם מצוי דווקא בחלקה 29 ולא בחלקה 30". להזכיר, הסכם 61 אינו חל על חלקה 29. משמע מכך, שגם אם יוסק מהסכם 2012, בניגוד לפשוטו, שהמשיבות נטלו על עצמן כלפי המערער את חבויות הסכם 61, עדיין מדובר בזכאות בגין מבנה ששטחו אינו על כ-20 מ"ר. הדעת נותנת שבהינתן אחזקה של שטח כה קטן, הדיור האקוויוולנטי אמור להינתן על דרך של פיצוי, חלף מתן דיור בעין, בבחינת "ביצוע בקירוב" [ראו: ע"א 11965/05 עזבון קליין נ' שרון , פסקה 4 (2009)] בהינתן תוצאה שכזו, ההיאחזות בקרנות הסכם 61 כמגן בפני פינוי אינה אפשרית עוד.

שלישית, גם בהינתן זכאות ל "דיור אקוויוולנטי בבניינים ובשיכונים שיוקמו על הנכס" , על המפונה לפנות את המבנה המוחזק על ידו על מנת לאפשר את "הקמת השיכונים", ומשכך נדרש פתרון ביניים שיאפשר למפונה דיור זמני עד לקבלת "השיכון". הפיצוי בסך 250,000 ₪ שהוצע ע"י המשיבים יש בו כדי לענות על צורך זה, משבחישוב פשוט הוא מאפשר שכר דירה של 5000 ₪ לחודש למשך 48 חודשים בתוספת 10,000 ₪ למימון הוצאות ההעברה.

רביעית, תביעת הפינוי הוגשה נגד המערער עוד בשנת 2011 ואך על פי כן השהה את הגשת תביעתו הכספית לשנת 2015. יתרה מכך, במהלך הדיון בבית המשפט קמא הציע השופט קמא עוד בחודש ינואר 2014 להחיל את המתווה שיושם במקרה רם-נח נ' עבודי שהוזכר לעיל, דהיינו מתן פסק דין של פינוי שביצועו יעוכב עד למתן פסק-דין בתביעה כספית שתוגש לא יאוחר מ-45 יום. המערער דחה את ההצעה. הנה כי כן שיקולי הצדק אינם נוטים דווקא לכיוונו של המערער.

24. את השאלה מה דינו של שותף במקרקעין המגיש תביעת פינוי נגד מחזיק שהשותף האחר באותם המקרקעין התחייב כלפיו שלא יפנה אותו אלא אם כן יספק לו דיור חלוף - יש להותיר לעניות דעתי לעת מצוא.

25. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור, בכפוף לכך שהמשיבים ישלמו למערער, באמצעות בא-כוחו, את הסך של 250,000 ₪ באופן הבא: סך של 100,000 ₪ ישולם תוך 7 ימים, והיתרה בסך של 150,000 ₪ תשולם למערער במעמד הפינוי בפועל, שיבוצע לא יאוחר מ- 120 יום מהיום. לא יפנה המערער את המקרקעין תוך המועד הזה – יפקע עיכוב הביצוע והמשיבים יהיו רשאים לפתוח בהליכי פינוי.
כן אציע לחברי להורות כי כל צד יישא בהוצאותיו בהליך הערעור, כי העירבון יושב למערער באמצעות בא-כוחו, וכי תתקבל בקשת המשיבים להחלפת בעלי הדין, באופן שחלף המשיבים יבואו בערעור זה המשיבים 6-10 כפי שמותיהם בבקשה להחלפת בעלי דין.

יהודית שבח, שופטת

סגן הנשיאה יצחק ענבר:

אני מסכים.

יצחק ענבר, סגן נשיאה

השופט שאול שוחט:

אני מסכים.

שאול שוחט, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' שבח.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י' אב תשע"ה, 26 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

יצחק ענבר, סג"נ
אב"ד

יהודית שבח, שופטת

שאול שוחט, שופט


מעורבים
תובע: אדוארד ג'אן
נתבע: אריה אברמוביץ
שופט :
עורכי דין: