ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יגאל שגיא נגד מי רמת גן בע"מ :

לפני כבוד ה שופט טל חבקין

התובע:

יגאל שגיא

נגד

הנתבעת:
מי רמת גן בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה לפיצוי בסך של 2,500 ש"ח שעילתה סירוב לבטל הוצאות גבייה שדרשה הנתבעת מהתובע, לטענתו שלא כדין.

1. התובע ורעייתו הם הבעלים של בית פרטי ברחוב אביבים 4, רמת גן ( להלן – "הנכס"). חשבון המים של הנכס רשום על שם רעייתו של התובע והוא נשלח דרך קבע לכתובת כרם הזיתים 5 סביון. ביום 27.3.2014 קיבל התובע " חשבון התראה בגין אי-תשלום מים וביוב – יתרת שנה שוטפת". מבירור טלפוני שערך עם הנתבעת בו ביום, התברר לו כי מדובר בחוב הנוגע לחשבון מים לתקופה 6-5/2013, שכלל לא נתקבל אצלו, אך כלל חיוב בריבית ובדמי גבייה בגין אי-תשלום במועד. עוד באותו יום פנה התובע בכתב לנתבעת וביקש לקבל שובר תשלום לתקופה זו ללא ריבית וללא דמי גבייה, בנימוק שהחשבון האמור מעולם לא נמסר לו. הנתבעת לא שלחה לתובע חשבון מעודכן ושובר לתשלום, ובשיחה שקיים עם מוקד הגבייה בחודש יוני 2014, נמסר לו שעליו לבוא למשרדיה כדי להסדיר את ביטול דמי הגבייה. ביום 1.7.2014 ניגש התובע למשרדי הנתבעת. פקידיה סירבו לבטל את הוצאות הגביה. התובע סירב לשלם את הוצאות הגביה וביקש לשוחח עם הגובה הראשית. זו אילצה אותו להמתין לה כשהוא יושב מולה שעה ארוכה, לטענתו ללא סיבה סבירה, וכשנתפנתה לטפל בו, עדכנה אותו כי עוד ביום 13.4.2014 נשלח אליו מכתב המאשר את בקשתו לבטל את הוצאות הגביה, אך הותיר על כנו את החיוב בריבית ( שהוטל מכוח כלל 31 לכללי תאגידי מים וביוב ( אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011; להלן – "כללי המים"). ברם מכתב זה נשלח לכתובת שגויה ( כרם הזיתים 5 רמת גן במקום כרם הזיתים 5 סביון) ולכן לא התקבל אצל התובע או אצל רעייתו. אף על פי כן סירבה הגובה הראשית לבטל את הוצאות הגביה ודרשה מהתובע לשלמן. התובע לא השלים עם תשובה זו וביקש לשוחח עם מנכ"ל הנתבעת. הוא נענה בשלילה בנימוק שהאחרון אינו נוהג להיפגש עם לקוחות הנתבעת. מכתב שבו ביקש להיפגש עם המנכ"ל שהשאיר התובע במשרדי הנתבעת לא זכה למענה.

2. בתחילת יולי 2014 התברר לתובע שגם לאמו בת ה-94 לא שלחה הנתבעת את חשבון המים לתקופה 6-5/13. באמו " שיסתה" הנתבעת, כך לדבריו, עורך דין שיגבה ממנה תשלום בסך של כ-200 ש"ח וזאת כדי לעקוף את הוראות מנהל רשות המים שאסר על התראות לניתוק מים מאוכלוסיית האזרחים הוותיקים. התובע טוען כי יש לראות בכך ראיה על פגם סדרתי שנפל בהפצת החשבונות של תקופת חיוב זו.

3. ביום 15.7.2014 פנה התובע ליו"ר דירקטוריון הנתבעת בדרישה לתשלום פיצוי בסך של 2,500 ש"ח על רקע מכלול הנסיבות שתוארו : זימונו לשווא למשרדיה, היחס השרירותי והטיפול הרשלני בו ואובדן הזמן שהוסב לו ( מעל שעתיים וחצי במשרדי הנתבעת). ביום 6.8.2014 טלפנה לתובע נציגה של הנתבעת והציעה לו ויתור על דמי הגבייה בתמורה לוויתור על דרישתו לפיצוי. התובע סירב. בהמשך ביקש התובע העתק של תרשומת שיחה זו, אך סורב. מכאן התביעה שלפניי.

4. להשלמת התמונה יוער כי כתב התביעה כלל גם תביעה להשבה של חיובי יתר שנגבו מהתובע בגין צריכה חריגה, אך הלה זנח דרישה זו בדיון, לאחר שקיבל לראשונה תשובות שהניחו את דעתו.

5. הנתבעת טוענת כי פעלה כדין ושלא קמה עילה לפצות את התובע. אין חולק כי חשבונות ארנונה ומים שנשלחו לכתובת שהייתה רשומה אצל הנתבעת שולמו במועדם, זולת חשבון אחד של תקופת 6-5/13. לכן לא ברור לנתבעת מדוע " מתעקש" התובע, כדבריה, על כך שלא קיבל את החשבון, ותמוהה התנגדותו לשלם אותו. המועד האחרון לתשלום חשבון זה היה 2.10.2013, ומשהוא לא שולם, שלחה הנתבעת ( ביום 2.1.2014) לתובע דרישה לתשלום. במכתב מיום 27.3.2014 טען התובע כי לא קיבל את החשבון התקופתי, וביקש לבטל את הוצאות הגבייה ואת הריבית. על אף שלטענת הנתבעת החשבון התקופתי נשלח לתובע במועד, היא החליטה, לפנים משורת הדין, לבטל את הוצאות הגבייה, אולם לנוכח כלל 31 לכללי המים לא היה בידה, כך לטענתה, לבטל את החיוב בריבית. עקב טעות בתום לב, נשלחה החלטתה בדבר ביטול הוצאות הגביה לכתובת שגויה ( כרם הזיתים 5 רמת גן, במקום כרם הזיתים 5 סביון), ולכן היא לא הגיעה לתובע. מאחר שהאחרון לא שילם את החשבון המופחת, נשלחו לו דרישות תשלום " חדשות", ב-25.2.2014, ב-19.6.2014 וב-23.9.2014. מאחר שהתובע לא קיבל את המכתב מיום 13.4.2014, הוא הגיע למשרדי הנתבעת וחזר על דרישתו לבטל את הוצאות הגבייה. או אז נתגלה לנתבעת דבר הטעות בכתובת, אך בכל זאת דרשה ממנו לשלם את החוב כולו, לרבות את הוצאות גבייה, בטענה שנשלחו אליו " דרישות תשלום חדשות" (ביום 25.2.2014 ו-19.6.2014). התובע סירב לשלם את הוצאות הגבייה ודרש שיבוטלו. לאחר מכן החל דין ודברים כמתואר בכתב התביעה, המדבר בעד עצמו. על רקע זה עומדת הנתבעת על סירובה לשלם לתובע פיצוי כלשהו או לבטל את הוצאות הגבייה.

6. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בחומר הכתוב שהוגש, באתי למסקנה שדין התביעה להתקבל בחלקה. התובע העיד שלא הוא ולא אשתו קיבלו בדואר את החשבון של תקופה 6-5/13. טענה זו מקובלת עליי. התובע הקפיד לשלם במועד את דרישות התשלום כשנתקבלו אצלו. לא נטען שבשלב כלשהו הוא איחר בתשלום, וגרסתו שלפיה לא קיבל את ההודעה מהימנה עליי. העובדה שאמו של התובע לא קיבלה אף היא את החשבון של אותה תקופה בדיוק, היא ראיה נסיבתית לכך שייתכן שהייתה תקלה רוחבית בנוגע לחשבון ספציפי זה. הנתבעת הכחישה שהייתה תקלה כזו, אולם אף בהנחה שלא הוכחה תקלה, גרסת התובע מקובלת עליי. דומה שגם הנתבעת קיבלה טענה זו של התובע, שכן אם לא הייתה מקבלת אותה סביר להניח שלא הייתה מסכימה לבטל את הוצאות הגביה.

7. מיד כשקיבל את דרישת התשלום לראשונה ( ביום 27.3.2014) מיהר התובע לטפל בעניין: הוא פנה טלפונית ובכתב לנתבעת וביקש לבטל את הוצאות הגבייה ואת חיובי הריבית. הנתבעת נאותה להיענות לדרישתו ביחס להוצאות הגביה, ושלחה לו הודעה על כך ביום 13.4.2014. אין חולק כי מכתב זה נשלח לכתובת שגויה, ושהתובע לא קיבל אותו. התובע לא הניח לעניין, ופנה לנתבעת בחודש יוני 2014, כפי הנראה לאחר שקיבל דרישת תשלום נוספת. בשלב זה נאמר לו שעליו לסור למשרדיה כדי להסדיר את נושא הוצאות הגביה והתשלום.

8. כשבא התובע למשרדי הנתבעת, הוא גילה לראשונה על אודות אותו המכתב שנשלח לכתובת השגויה, ועל כך שהנתבעת הסכימה בשעתו לבטל את הוצאות הגביה. אלא שבשלב זה – וחרף העובדה ( שעליה אין חולק) כי התובע לא קיבל הודעת הביטול מעולם – סירבה הנתבעת לבטל הוצאות גבייה "חדשות" שהושתו עליו, בטענה שנשלחו לו דרישות תשלום " חדשות" והוא לא שילם את החוב כשקיבל אותן. השאלה שיש לברר אפוא היא אם דרישת הנתבעת שהתובע ישלם הוצאות גביה הייתה כדין. להשקפתי יש להשיב על כך בשלילה.

9. הנתבעת נימקה את דרישתה שהתובע ישלם את הוצאות הגביה בכך שנשלחו אליו דרישות תשלום " חדשות" והוא התעלם מהן. דא עקא, דרישת התשלום ה"חדשה" הראשונה נשלחה לתובע לפני שנשלחה לו ההחלטה לבטל את הוצאות הגבייה ( ביום 25.2.2014). הואיל והנתבעת הסכימה לבטל את הוצאות הגביה לאחר משלוח דרישה זו, הרי שיש לראות את הוצאות הגביה שנכללו בדרישת התשלום "החדשה" הראשונה כאילו בוטלה בהחלטה מאוחרת יותר. לא היה מקום לדרוש מהתובע לשלם את הוצאות הגביה שנכללו בדרישה " חדשה" זו.

10. דרישת התשלום ה"חדשה" השנייה נשלחה לתובע ביום 19.6.2014, ימים ספורים לפני שהגיע למשרדי הנתבעת כדי להסדיר את העניין. בעת שקיבל התובע דרישה זו, הוא טרם קיבל את מכתבה של הנתבעת המודיע לו שהוצאות הגביה בוטלו. כלומר, באותה עת טרם ניתנה לו הזדמנות לממש את ההחלטה המנהלית המבטלת את הוצאות הגביה ולשלם את החוב בלעדיהן.

11. יוצא אפוא ששתי הדרישות " החדשות" שנשלחו לתובע נשלחו אליו לפני שקיבל תשובה כלשהי באשר לבקשתו לבטל את הוצאות הגבייה – בקשה שהנתבעת נענתה לה. אף שהנתבעת הסכימה לבטל את הוצאות הגבייה, היא למעשה חזרה בה מהסכמתה זו, וביקשה להשית על התובע הוצאות גבייה " חדשות". החלטה זו מתעלמת מהעובדה שלא היה כל צורך להשית על התובע הוצאות גביה משום שאם היה מקבל את ההחלטה לבטל אותן, הוא היה משלם את החוב בלעדיהן לאלתר. והרי זאת ביקש להשיג לכל אורך הדרך. מה טעם אפוא היה להשית על התובע הוצאות גביה נוספות?

12. על רקע זה ניתן להבין את התובע, אשר עמד על קבלת הסבר הגיוני לשינוי בעמדת הנתבעת. לשם כך הוא שוחח עם לא פחות משלושה מנציגיה ( תקווה, יוסי ורוני) ואף עם הגובה הראשית ( בקי). כל זאת ללא הועיל. בקשתו להיפגש עם מנכ"ל הנתבעת נדחתה. בלית ברירה הוא השאיר מכתב לאחרון, בתקווה לקבל הסבר להתנהלותה האמורה. מכתב זה לא נענה, אף זאת ללא כל הסבר.

13. בשלב זה עמד התובע על קבלת פיצוי. דרישתו מובנת. עמדת הנתבעת – אשר עמדה בסירובה לממש את הסכמתה לביטול הוצאות הגבייה – אינה סבירה. אף אם אניח, לצורך הדיון, שמלכתחילה ביטול הוצאות הגבייה היה לפנים משורת הדין, הרי שברגע שהחליטה הנתבעת לבטלן, המדובר בהחלטה מנהלית בת תוקף, אשר נדרש טעם ענייני לשנותה ( בג"ץ 707/81 שוורץ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, תל אביב-יפו, פ"ד לו(2) 665, 668-667 (1982); עמ"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 8 (5.12.2006); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב' – ההליך המינהלי 1395-1393 ( מהדורה שנייה, 2011)). כל עוד התובע לא קיבל הודעה על ההחלטה לבטל את הוצאות הגבייה, ולא ניתנה לו הזדמנות לשלם את החוב בלעדיהן, לא היה מקום לשלוח אליו דרישות תשלום " חדשות" – המשיתות עליו הוצאות גביה " חדשות" – ולעמוד על כך שישלם אותן. התנהלות זו של הנתבעת הייתה אפוא פגומה ואין לקבלה. במיוחד נכון הדבר כשמדובר בחוב לא גדול; כשאין חולק שהנתבעת טעתה בכתובתו של התובע ועל כן לא ניתנה לו הזדמנות לממש את ההחלטה המנהלית המיטיבה עמו; ולאחר שהתובעת דרשה ממנו להגיע למשרדיה כדי לפתור את העניין. התובע השחית את זמנו לריק בלא שזכה למענה הולם, ונגרם לו כתוצאה מכך נזק ממון בדמות ביטול זמן ותסכול שלא הייתה לו הצדקה . בנסיבות אלו אני סבור שהתובע זכאי לפיצוי בגין רשלנות הנתבעת כלפיו.

14. לפני שאקבע את סכום הפיצוי אבקש להעיר שתי הערות: האחת – התרשמתי מהתובע, שהוא רואה חשבון במקצועו ומשפטן בהשכלתו, שהכסף אינו העניין העיקרי כאן ( יצוין כי החוב בגין דמי הגבייה עמד על כ-46.40 ש"ח בלבד). התובע נפגע מיחס מזלזל של פקידי הרשות הציבורית כלפיו וביקש להעמיד דברים על מכונם. אין לי אלא להסכים עם תחושה זו. תחת להכיר בטעות, להתנצל ולנסות לפתור את המחלוקת בדרכי נועם, זכה התובע ליחס מבטל. הוא לא קיבל מענה ענייני לפנייתו למעשה עד היום. אם הייתה הנתבעת מכירה בטעות במועד, והיה עומד לנגד עיני נציגיה מהות תפקידם כפקידי ציבור המעניקים שירות ללקוחותיה, יותר מסביר להניח שלא היינו מגיעים עד הלום. כשביקש התובע פיצוי בסך של 2,500 ש"ח, דומה שהיה מקום, לכל הפחות, לנסות לנהל עמו משא ומתן בניסיון לסיים את המחלוקת ללא צורך בהתדיינות משפטית. הצעת הנתבעת לבטל את דמי הגביה בשלב זה הייתה בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.

15. הערה שנייה – הקשורה בטבורה להערה הקודמת – נוגעת לאופן שבו בחרה הנתבעת לנהל את ההליך. בתחילת הדיון, ולאחר שנפרשה לפניי מלוא התשתית העובדתית המעוגנת בכתובים, הצעתי שהתיק יסתיים בפשרה שלפיה הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 500 ש"ח, לפנים משורת הדין ומבלי להודות בכל טענה. התובע, שביקש לחסוך בזמנם של הצדדים ובזמנו של בית המשפט ( שהוא למעשה זמנם של ציבור המתדיינים), הסכים לכך. נציגת הנתבעת, לאחר שנועצה טלפונית בבעל תפקיד בכיר ממנה, סירבה ( בפרוטוקול נכתב שהסכימה אך זו טעות). אכן, זכותה של הנתבעת לנהל את ההליך כהבנתה עד תום, בבחינת ייקוב הדין את ההר . ובכל זאת תהיתי: האם אינטרס הציבור מצדיק לנהלו בנסיבות שהוכחו תחת לקבל את הפשרה שהוצעה? האם לא היה מקום שרשות ציבורית תייחס משקל הולם בין מכלול שיקוליה גם לאינטרס הציבור בניצול יעיל של משאביה ושל הזמן השיפוטי? יש לזכור כי משאבי הנתבעת – כמו גם משאבי השיפוט – הם משאבי ציבור. בנסיבותיו של תיק זה עולה השאלה אם אכן נעשה בהם שימוש ראוי העולה בקנה אחד עם מעמדה של הנתבעת כנאמן הציבור.

16. סוף דבר: משלא הציגה הנתבעת טעם מניח את הדעת להשית על התובע הוצאות גבייה " חדשות", לאחר שלא קיבל את החלטתה לבטל את הוצאות הגבייה " הראשונות"; ומשלא ניתנה לתובע הזדמנות לממש את ההחלטה לבטלן – אני סבור כי התנהגות הנתבעת כלפיו עולה כדי רשלנות המקימה זכות לפיצוי בגין ביטול זמנו ובגין היחס כלפיו . סכום של 1,000 ש"ח נראה לי סביר בנסיבות העניין. כמו כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסך של 1,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י' באב התשע"ה, 26 ביולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יגאל שגיא
נתבע: מי רמת גן בע"מ
שופט :
עורכי דין: