ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אדגר השקעות ופיתוח בע"מ נגד עיריית פתח תקווה :

פסק-דין בתיק ע"א 6847/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

לפני: כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

כבוד השופטת ע' ברון

המערערת:
אדגר השקעות ופיתוח בע"מ

נ ג ד

המשיבות:
1. עיריית פתח תקווה

2. מיתב מים תיעול וביוב בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.8.2013 בת.א 1266/07 שניתן על ידי כבוד השופט י' גייפמן

תאריך הישיבה:
ו' בתמוז התשע"ה
(23.6.2015)

בשם המערערת:
עו"ד אילן רובינשטיין; עו"ד אריאל בן-בש"ט

בשם המשיבה 1:
עו"ד אשר אילוביץ'

בשם המשיבה 2:
עו"ד אלי עברון

פסק-דין

השופטת א' חיות:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט י' גייפמן) בת"א 1266-07 מיום 8.8.2013 במסגרתו נדחתה תביעת המערערת להשבת אגרות והיטלים שונים ששילמה למשיבה 1, עיריית פתח תקווה (להלן: העירייה) ולתאגיד המים והביוב העירוני בפתח תקווה - המשיבה 2, מיתב מים תיעול וביוב בע"מ (להלן: מיתב).

רקע הדברים

1. המערערת היא חברת בניה והבעלים של מקרקעין בשטח של כ-5,200 מ"ר הידועים כגוש 6640 חלקה 109, גוש 6641 חלקה 27 וגוש 6194 חלקה 223, והמצויים ברחוב אפעל 35 בעיר פתח תקוה (להלן: המגרש). לאחר שרכשה את הזכויות במגרש ביקשה המערערת להרוס שני מבנים ושתי סככות אשר היו בו ולהקים במקומם בניין חדש שייעודו לתעשיה (להלן: הבניין). כתנאי להוצאת היתרי הבנייה לבניין, דרשה העירייה כי המערערת תשלם אגרות והיטלים שונים ובהם אגרת חיבור מפעל מים (להלן: אגרת חיבור) לפי סעיף 2 לחוק עזר לפתח-תקוה (אספקת מים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק העזר מים) הקובע, בחלקיו הרלוונטיים, כי:

(א) חיבור למפעל מים, הרחבת החיבור, ניתוקו, פירוקו, פיצולו או התקנתו מחדש, לא ייעשו אלא בידי המנהל.
(ב) בקשה לחיבור למפעל מים או לפעולה אחרת כאמור בסעיף קטן (א), תוגש בידי בעל הנכס על גבי טופס שקבע המנהל, בצירוף תכניות של הנכס ושל הרשת הפרטית הקיימת או המוצעת בו, לפי הענין, ובצירוף נתונים בדבר סוג הצריכה, היקפה, ייעודה ופרטים אחרים, הכל בהתאם לדרישת המנהל.
(ג) (1) היה לנכס חיבור למפעל מים, והוגשה בקשה להיתר להקים בו בנין חדש או להרוס בנין קיים ולהקים בנין אחר במקומו, או להוסיף בניה לבנין הקיים, יגיש בעל הנכס למנהל, בעת הגשת בקשה להיתר בניה בהתאם לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ( להלן – חוק התכנון והבניה), בקשה לחיבור למפעל מים כאמור בסעיף קטן (ב);
[...]
(ז) בעד היתר לחיבור למפעל מים או פעולה אחרת כמפורט בסעיף קטן (א), ישלם מבקש ההיתר, מראש, אגרות בשיעורים הקבועים בתוספת. (הדגשות הוספו)

סעיף 2(ז) מפנה לשיעורי האגרה הקבועים בתוספת לחוק העזר מים ולמען הסדר הטוב נביא את הוראת סעיף 1 לתוספת בו קבועים שיעורים אלה, כדלקמן:

1. בעד אגרת חיבור למפעל מים עד "2 (סעיף 2(ז)) -
(1) לכל יחידת דיור 927.10
(2) לכל יחידת שאינה דיור עד 60 מ"ר 933.32 לכל מ"ר נוסף מעל 60 מ"ר 15.43
(3) למוסדות ציבור, דת, חינוך וצדקה 598.93 (4) חיבור הבדיל מ-"2 לפי חשבון
שהגיש המנהל

סעיף ההגדרות בחוק העזר מים מבהיר כי המנהל הוא "מנהל מפעל המים של העיריה, לרבות אדם אחר שמינתה העיריה למלא את תפקידי המנהל לענין חוק עזר זה, וכן אדם שהמנהל העביר אליו בכתב מסמכויותיו לפי חוק עזר זה".

2. המערערת חויבה באגרת חיבור מכוח סעיף 1 לתוספת, במסגרת ארבעה חיובים שונים: (1) חיוב מספר 20020309 ששולם בחודש ינואר 2003 ובמסגרתו חויבה המערערת עבור "חיבור תעשיה+עסקים מעל 60 מ"ר" בסך של 440,590.1 ש"ח (סעיף 2.1.6.4) ועבור "חיבור "4 עם מד משולב "4" בסך של 14,458.31 ש"ח (סעיף 2.1.6.5); (2) חיוב מספר 20040169 ששולם בחודש יוני 2004 ובמסגרתו חויבה עבור "חיבור תעשיה+עסקים מעל 60 מ"ר" בסך של 168,854.4 ש"ח (סעיף 2.1.6.4); (3) חיוב מספר 20040270 ששולם בחודש יולי 2004 ובמסגרתו חויבה עבור "חיבור תעשיה+עסקים מעל 60 מ"ר" בסך של 178,148.2 ש"ח; (4) וחיוב מספר 20050254 ששולם בחודש אוגוסט 2005 ובמסגרתו חויבה עבור "חיבור תעשיה+עסקים מעל 60 מ"ר" בסך של 47,968.2 ש"ח. התשלום בגין החיוב הראשון מינואר 2003 הועבר לעירייה ואילו התשלומים בגין שלושת החיובים הנוספים הועברו למיתב, שכן החל מיום 1.1.2004 באה מיתב בנעליה של העירייה כתאגיד המים והביוב העירוני בפתח תקווה.

החיובים אשר הוטלו על המערערת נחלקים לשני סוגים: הסוג הראשון ("חיבור תעשיה+עסקים מעל 60 מ"ר") הוא תשלום שנגבה מכוח סעיף 1(2) לתוספת לחוק העזר מים שחישובו הוא תלוי שטח הבניין והוא עומד על סך כולל של 835,560.9 ש"ח. הסוג השני ("חיבור "4 עם מד משולב "4") נועד לכסות על ההוצאות בפועל של חיבור הבניין למפעל המים, שהוא חיבור "מיוחד" וקוטרו עולה על "2. תשלום זה נגבה מכוח סעיף 1(4) לתוספת ומסתכם בסך של 14,458.31 ש"ח.

3. לשיטת המערערת, החיובים מן הסוג הראשון שהוטלו עליה מכוח סעיף 1(2) לתוספת לחוק העזר מים נעשו שלא כדין. לטענתה, הפירוש הלשוני של הוראת סעיף 1 לתוספת מעלה בבירור כי החיוב באגרת חיבור עבור חיבורים שקוטרם מעל "2 יכול להתבצע אך ורק מכוח סעיף 1(4) לתוספת, על-ידי חשבון שיגיש המנהל ובו יציין מהן ההוצאות שנדרשו בפועל לטובת החיבור - הא ותו לא. משכך, היא טוענת כי על העירייה ומיתב להשיב לה את הכספים שנגבו ממנה לפי סעיף 1(2) לתוספת, היינו סך של כ-836 אלף ש"ח. העירייה ומיתב טוענות מנגד כי פרשנותו התכליתית של סעיף 1 לתוספת מלמדת שהחיובים שהושתו על המערערת מכוח סעיפים 1(2) ו-1(4) לתוספת הם חיובים מצטברים. כך, לטענתן, על המערערת לשאת באגרת חיבור הן בגין תוספת שטח הבניה, המגולמת בחיוב מכוח סעיף 1(2), והן בגין ההוצאות בפועל עבור חיבור הבניין למפעל המים וזאת מכוח סעיף 1(4) לפי חשבון שהגיש המנהל.

4. משלא נעתרה העירייה לבקשתה של המערערת להשיב לה את אגרת החיבור ששילמה וכן אגרות והיטלים נוספים שאינם מענייננו במסגרת הערעור דנן (כפי שיובהר להלן), הגישה המערערת ביום 20.2.2007 תביעה לבית המשפט המחוזי ובה טענה כי העירייה עשתה שימוש לרעה בכוחה ואילצה אותה לשלם לה היטלים ואגרות שלא כדין כתנאי להוצאת היתרי הבנייה לבניין. המערערת עתרה על כן להשבת הסכומים שנגבו ממנה לטענתה שלא כדין ולצורכי אגרה העמידה אותם על סך של 6.5 מיליון ש"ח. ביום 3.3.2008 הגישה המערערת, בהסכמה, כתב תביעה מתוקן אשר הופנה פרט לעירייה גם כלפי מיתב כמי שבאה בנעליה של העירייה בכל הנוגע לגביית אגרת החיבור החל מיום 1.1.2004. בכתב התביעה המתוקן טענה המערערת, בין היתר, כי העירייה ומיתב רשאיות היו לגבות מידה לכל היותר "את ההוצאות שהוציאו לצורך חיבור המגרש ו/או הבנין החדש למפעל המים, ולא אגרה כלשהי, בנוסף להוצאות אלו" (פס' 37 לכתב התביעה המתוקן, הדגשה במקור). עוד נטען בכתב התביעה המתוקן ובכתבי בי-דין נוספים שהגישה המערערת כי פרשנותה של העירייה לסעיף 1 לתוספת לחוק העזר מים נדחתה על-ידי בית משפט השלום בפתח תקווה וכן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בהליכים שונים שנוהלו בעניין זה בין העירייה לנישומים אחרים (ה.פ. (שלום פ"ת) 15131/98 המפעיל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (15.6.1999) (להלן: עניין המפעיל); ת"א (מחוזי ת"א) 2272/01 א.פ.ד מקרקעי מרכז בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (14.5.2006) (להלן: עניין א.פ.ד); ת.א. (שלום ראשל"צ) 3615/05 צריחי רוטשילד פתח תקוה בע"מ נ' עיריית פתח תקוה (7.2.2010) (להלן: עניין צריחי רוטשילד)) וכן נדחתה פרשנותה של מיתב באותו עניין בהליך שנוהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת.א. (מחוזי ת"א) 1288/06 אס.ג'י.אס חברה לבניין בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (10.3.2008) (להלן: עניין אס.ג'י.אס)). לטענת המערערת, משנדחתה הפרשנות שביקשו העירייה ומיתב לייחס לסעיף 1 לתוספת בפסקי הדין האמורים והן לא הגישו ערעור על כך, אין הן יכולות להישמע עוד בטענה זו. לחלופין טענה המערערת כי ככל שלא תתקבל פרשנותה לסעיף 1 לתוספת, הרי שלטענתה בחישוב סכומי אגרת החיבור שבהם חויבה לא קוזז נפח המבנים הישנים שהיו קיימים במגרש ומשכך עתרה כי יושב לה, למצער, חלק מן האגרה שנגבתה.

פסק דינו של בית המשפט קמא

5. בפסק דינו, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערת על כל ראשיה ובסוגיה העומדת במוקד הערעור שבפנינו אימץ את פרשנותן של העירייה ומיתב לסעיף 1 לתוספת לחוק העזר מים וקבע כי החיובים המחושבים על-פי שטח הבנייה (סעיפים 1(1)-1(3) לתוספת) ובהם החיוב על-פי סעיף 1(2) לתוספת שלפיו חויבה המערערת, הם חיובים מצטברים לחיוב מכוח סעיף 1(4) לתוספת. בית המשפט קמא הסתמך בעניין זה על סעיף 4 לחוק העזר מים בציינו כי סעיף זה קובע את הקריטריון לפיו תחושב האגרה בהתייחס לנפח הבנייה החדשה. בית המשפט הוסיף וקבע כי קבלת טענת המערערת לפיה במקרה של חיבור שקוטרו מעל "2 לא תושת האגרה בהתחשב בנפח הבנייה החדשה, אלא רק לפי חשבון שהגיש המנהל ובו מפורטות ההוצאות בפועל אשר נדרשו לטובת החיבור, תביא לתוצאה אבסורדית לפיה בניין שבו נדרש חיבור שקוטרו קטן מ-"2 ישלם אגרת חיבור גבוהה בהרבה מזו שנדרש לשלם בניין שחיבורו בקוטר של מעל "2. פרשנות תכליתית, כך סבר בית המשפט קמא, מובילה למסקנה כי כוונת מחוקק המשנה הייתה כי החיובים הם מצטברים - הן חיוב עבור נפח הבניה החדשה וההנאה מתשתית המים שהוקמה על ידי המשיבות, והן חיוב עבור הוצאות החיבור הישירות של הבניין למפעל המים בגין החיבור "הייחודי" שקוטרו מעל "2. לאחר שדחה גם את טענותיה הנוספות של המערערת לעניין ההיטלים והאגרות האחרים בהם חויבה, דחה בית המשפט קמא את התביעה במלואה, כאמור, וחייב את המערערת לשלם לכל אחת מן המשיבות הוצאות בסך של 50,000 ש"ח.

מכאן הערעור שבפנינו, אך בטרם נדרש לטענות שהעלו הצדדים בערעור ראוי לציין כי במהלך הדיון בערעור שהתקיים ביום 23.6.2015 צמצמה המערערת, בהמלצתנו, את ערעורה לסוגיית אגרת החיבור בלבד ומשכך אתייחס מכאן ואילך לסוגיה זו בלבד.

טענות הצדדים

6. המערערת שבה וטוענת כי סעיף 1 לתוספת לחוק העזר מים מתווה שני מסלולי תשלום חלופיים לתשלום אגרת חיבור. המסלול הראשון מתייחס לחיבורים שקוטרם עד "2 (סעיפים 1(1)-1(3) לתוספת) והמסלול השני, הרלוונטי לעניינה, מתייחס לחיבורים שקוטרם מעל "2 (סעיף 1(4) לתוספת). לטענתה, סעיף 1(4) לתוספת קובע כי האגרה בגין חיבור שקוטרו מעל "2 תחושב "לפי חשבון שהגיש המנהל", היינו רק לפי ההוצאות שהוציא המנהל בפועל לטובת החיבור. על כן, סבורה המערערת כי התשלום בו חויבה לפי סעיף 1(2) שתחולתו מצומצמת על פי גישתה לחיבורים שקוטרם קטן מ-"2, נעשה שלא כדין. חיובה ביתר לפי סעיף 1(2) לתוספת, כך מוסיפה המערערת וטוענת, מהווה עשיית עושר ולא במשפט והיא עותרת להשבת הסכומים שנגבו ממנה שלא כדין על פיו. עוד טוענת המערערת כי פרשנותה לסעיף 1 לתוספת נתמכת בפסקי דין שניתנו בערכאות שונות, עליהם לא ערערו המשיבות ומשכך הפכה חלוטה והמשיבות אינן יכולות להישמע עוד בטענה הפוכה. לגישתה של המערערת פסקי הדין הללו אף מקיימים השתק עילה כלפי המשיבות והמשך הגבייה שביצעו המשיבות למרות אותם פסקי-דין נגועה לטענתה בחוסר תום-לב. אשר לאבסורד הפרשני אליו התייחס בית המשפט קמא, טוענת המערערת כי בית המשפט קמא שגה במסקנה אליה הגיע והיא מציינת כי הוא הסתמך בהקשר זה על סעיף 4 לחוק העזר מים, הדן באגרה שונה. עוד טוענת המערערת כי לפי סעיף 20 לפקודת העיריות (אספקת מים), 1936, מוסמכת העירייה לגבות אך ורק את הסכומים שהוציאה בפועל עבור חיבור הבניין למפעל המים ואשר למיתב טוענת המערערת כי מיתב לא ביצעה את חיבור הבניין למפעל המים ולכן לא הייתה סיבה כי תגבה אגרה בגין כך. עוד טוענת המערערת בהקשר זה כי כיום ממילא הופסקה גביית אגרת החיבור על-ידי מיתב ויש ליתן לכך משקל גם בענייננו.

7. העירייה מצדה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא ועותרת לדחיית הערעור. לטענתה, לא רק שהפרשנות המוצעת על-ידי המערערת מובילה לתוצאה אבסורדית היא אף אינה מתיישבת עם תכלית חוק העזר מים, הנלמדת לטענתה בין היתר, מניסוחו הקודם של חוק עזר זה. אשר לטענה לפיה ערכאות שונות אימצו את הפרשנות המוצעת על-ידי המערערת, משיבה העירייה בשלושה: ראשית, היא מביאה את פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (ת"א (פ"ת) 1079/08 תנובה נ' עיריית פתח תקווה (7.11.2010) (להלן: עניין תנובה)) בו התקבלה לטענתה עמדתה הפרשנית לעניין סעיף 1 לתוספת. שנית, היא טוענת כי לפי חוק יסוד: השפיטה, פסיקה אשר ניתנה בבית המשפט המחוזי ובוודאי בבית משפט השלום אינה הלכה מחייבת ובוודאי שבית משפט מחוזי אחר אינו מחויב לפסוק על פיה ושלישית, היא מאבחנת את הפסיקה שניתנה ומסבירה מדוע הנסיבות האופפות את אותם פסקי דין שונות מענייננו.

8. מיתב תומכת אף היא בעמדת העירייה וטוענת כי המסקנה שהחיובים לפי סעיף 1 לתוספת הם חיובים מצטברים הולמת את התכליות העומדות בבסיס תשלום אגרת החיבור: מימון פעולת החיבור למערכת המים וכן מימון התקורות החלות על המערכת המוניציפאלית. משכך, טוענת מיתב, מחושבת אגרת החיבור בהתאם לשטח הבניה שהתווסף. אשר לטענות המערערת כי היא לא הייתה מעורבת בחיבור הבניין למערכת המים, טוענת מיתב כי דין טענות אלה להידחות וכי לא רק שהיא זו שחיברה בשנת 2005 את הבניין למערכת המים, היא זו שרכשה את כל נכסי המים והביוב מן העירייה ולכן הייתה זכאית לגבות במקומה, בין היתר, את אגרת החיבור. מיתב מפנה בהקשר זה להוראת המעבר הקבועה בסעיף 152(א) לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 ("כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה, ימשיכו לחול בתחומה התעריפים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב יום תחילת פעילות החברה, והיא תהיה זכאית לגבות מן הצרכנים תשלומים לפי התעריפים האמורים"), וטוענת כי מכוח הוראה זו קמה זכותה לגבות מן המערערת את אגרת החיבור והיא נגבתה על כן כדין. אשר לעניין אס.ג'י.אס אליו התייחסה המערערת, טוענת מיתב כי נסיבותיה של אותה הפרשה שונות לגמרי מענייננו ואין להקיש מהתנהלותה שם למקרה שבפנינו ובאשר לביטול אגרת החיבור כיום טוענת מיתב כי טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה ולגופו של עניין, טוענת מיתב כי ביטול אגרת החיבור לווה בשינוי בתעריף המים הכללי אשר נועד לפצות את תאגידי המים והביוב בגין ביטול האגרה ומכל מקום מדובר בשינוי שתחולתו פרוספקטיבית והוא אינו חל על המקרה דנן.

9. בתשובתה לטיעוני המשיבים מציינת המערערת כי היא ערערה על פסק הדין בעניין תנובה אליו התייחסה העירייה וכי פסק דין זה בוטל בהסכמה לאחר שהצדדים הסמיכו את בית המשפט להכריע על דרך הפשרה מהו הסכום אותו תשיב העירייה לתנובה ובית המשפט פסק כי על העירייה להשיב לתנובה 70% מאגרת החיבור שגבתה.

דיון והכרעה

10. טרם שנידרש לטענות שהעלו הצדדים באשר לפירושה הנכון של הוראת סעיף 1 לתוספת, מן הראוי לבחון טענת סף שהעלתה המערערת הנוגעת לנפקותם של פסקי דין אשר ניתנו בבתי משפט השלום והמחוזי בהתדיינויות שבין העירייה ומיתב לנישומים אחרים, ובהם הוכרעה לטענת המערערת השאלה הפרשנית שעמדה לדיון בהליך נושא הערעור דנן לחובת העירייה ומיתב באופן שאינו מאפשר לשוב ולדון בה.

עיון בהליכים השונים שנזכרו בהקשר זה על-ידי הצדדים מעלה כי הן בעניין המפעיל והן בעניין א.פ.ד דחו בית משפט השלום בפתח תקווה ובית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, בהתאמה, את העמדה הפרשנית בה החזיקה העירייה לעניין סעיף 1 לתוספת לחוק העזר מים (על פסק הדין בעניין א.פ.ד הוגש ערעור לבית המשפט העליון אך הערעור לא התייחס לשאלה הפרשנית האמורה ומכל מקום הערעור נמחק בהסכמת הצדדים לאחר שהגיעו להסדר פשרה - ע"א 5571/06 (אסמכתא מע/ה, בעמ' 3)). שלושה הליכים נוספים שנזכרו הסתיימו על דרך הפשרה: בעניין אס.ג'י.אס הגיעה מיתב להסדר עם התובעת שם לפיו השיבה לה את אגרת החיבור ששילמה והתביעה נמחקה. בעניין צריחי רוטשילד נדחה בהסכמה ועל דרך הפשרה ערעור שהגישה העירייה על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון, לפיו נדחתה עמדתה הפרשנית לעניין סעיף 1 לתוספת (ע"א (מרכז-לוד) 39465-03-10), תוך שבית המשפט המחוזי מציין כי פסק דינו של בית משפט השלום יעמוד בעינו, בין היתר, בכל הנוגע לאגרת החיבור. ובעניין תנובה אימץ בית משפט השלום בפתח תקווה את פרשנות העירייה לסעיף 1 לתוספת אך סוגיה זו לא נדונה לגופה על-ידי בית המשפט המחוזי משום שבמסגרת הערעור הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יוכרע הערעור על דרך הפשרה ובעקבות כך הורה בית המשפט המחוזי כי העירייה תשיב לתנובה 70% מאגרת החיבור שגבתה (ע"א (מרכז-לוד) 4208-12-10).

11. האם נוכח פסקי הדין המתוארים לעיל מנועות העירייה ומיתב הבאה בנעליה מלשוב ולהעלות טענות הנוגעות לפרשנות סעיף 1 לתוספת הנוגדות את פסקי הדין הללו?

בבג"ץ 653/83 מבע מוציאים לאור בע"מ נ' סגן נציב מס הכנסה, פ"ד לט(3) 29 (1985) (להלן: עניין מבע) נדרש בית משפט זה לשאלה כיצד על הרשות המינהלית לנהוג מקום בו נדחתה פרשנותה לעניין הוראת גבייה בחוק וקבע:

"13. [...] נשאלת השאלה, מה תוקפה הנורמאטיבי ומה היקפה של הלכה זו, כאשר היא יוצאת מפי שופט של בית המשפט המחוז בפסיקתו. אכן, אין כוחה ככוחה של ההלכה הנפסקת בבית המשפט העליון, אולם החסרת משמעות היא כלפי הציבור הרחב? האין לייחס לה כל נפקות נורמאטיבית? האין היא מחייבת את שלטונות המס ואת כלל הנישומים, כל עוד לא נפסק אחרת על-ידי בית המשפט העליון? [...]

14. [...] פסק-דינו של בית המשפט המחוזי כלל וכלל אינו חסר משקל, משמעות והשפעה, שהרי הלכתו של בית-משפט מחוזי תנחה בתי-משפט בדרגים נמוכים יותר, בעת שהם נדרשים לפסוק בעניינים דומים. אך הגיוני הוא, שלא רק את ערכאות השיפוט הנמוכות יותר ינחה פסק הדין של בית המשפט המחוזי אלא גם את ציבור המשפטנים וציבור האזרחים, הניצבים בפני קושיה, שפסק הדין האמור, על-פי ההלכה העולה ממנו, מתרץ אותה. מסקנתי היא איפוא, כי כאשר מתעוררת מחלוקת משפטית בין בעלי דין באשר לפרשנותו של חוק, ואין לפניהם הלכה ברורה ומחייבת בנושא זה מאת בית המשפט העליון, אולם מצויה לפניהם הלכה בנושא זה מאת בית-משפט מחוזי, מותר להם להנחות עצמם באותה הלכה ולראות בה פסיקה עקרונית, המשקפת נאמנה את המצב המשפטי לאשורו" (שם, בעמ' 42-41, הדגשה הוספה. וראו גם: דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פס' 5 לחוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) נאור (14.7.2011)).

במקרה שלפנינו ניתנו למעשה שלושה פסקי דין שהפכו חלוטים הדוחים את פרשנותה של העירייה לסעיף 1 של התוספת. האחד - על-ידי בית משפט השלום בפתח תקווה בעניין המפעיל. השני - על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בעניין א.פ.ד, והשלישי - על-ידי בית משפט השלום בראשון לציון בעניין צריחי רוטשילד. יתר ההליכים שנזכרו הוכרעו בדרך של פשרה ולגביהם לא ניתן על כן לומר כי הייתה או נותרה על כנה הכרעה שיפוטית מפורשת הדוחה את פרשנותן של העירייה או מיתב.

בנסיבות אלה, עולות שתי שאלות נפרדות שיש ליתן עליהן את הדעת ככל שהדבר נוגע להתנהלותה של העירייה. ראשית, כיצד היה על העירייה לנהוג בהינתן פסקי הדין הללו ככל שהדבר נוגע לחיובים השוטפים שהטילה על נישומים בתחומה מכוח סעיף 1 לתוספת ושנית, האם מנועות העירייה ומיתב מלהעלות טענות הנוגדות את האמור בפסקי הדין הללו בהליכים המתנהלים בינה ובין נישומים אחרים בהקשר זה?

12. במקרה הרגיל ובהיעדר נסיבות מיוחדות, מן הראוי כפי שנפסק בעניין מבע כי רשות מינהלית תנחה את עצמה לפעול בהתאם לפסקי דין הניתנים על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר להם מעמד של פסק דין מנחה גם בהירארכיה השיפוטית, וזאת כל עוד לא ניתן באותה סוגיה פסק דין של בית המשפט העליון. גישה זו מבוססת לא רק על חובת ההגינות ועל עקרונות של שוויון ותום לב שבהם מחויבת הרשות המינהלית כלפי אלה הנזקקים לשירותיה, אלא גם על עקרון ההסתמכות והציפייה כי הרשות תפעל כדין ותמלא אחר פסיקת בתי המשפט אשר להם תוקף מנחה. גישה זו מקבלת משנה תוקף מקום שבו ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי פסק דין שהרשות המינהלית הנוגעת בדבר הייתה היא עצמה מעורבת בו כבעלת דין, כפי שקרה בענייננו עת נדחתה בעניין א.פ.ד פרשנותה של העירייה לעניין סעיף 1 לתוספת. אשר לפסקי הדין שניתנו על-ידי בית משפט השלום. לפסקי דין אלה אין אמנם תוקף מנחה בהירארכיה השיפוטית ועל כן לגבי פסקי דין כאלה הציפייה כי ינחו את כלל הרשויות המינהליות מקום שבו בחרה הרשות המינהלית הנוגעת בדבר שלא לערער על פסק הדין, היא אולי ציפייה מרחיקת לכת (השוו: ע"פ 5877/13 בדארנה נ' מדינת ישראל, פס' 14 (2.4.2015)). עם זאת, ברי כי פסק דין כזה מחייב את הרשות המינהלית שהייתה בעלת דין באותו הליך ביחסים שבינה ובין בעל הדין שכנגד ונראה כי ככל שאין בפי הרשות האמורה נימוקים מניחים את הדעת מדוע בחרה שלא לערער על אותו פסק דין, ניתן לצפות כי הוא ינחה אותה באשר לאופן שבו תמשיך ותתנהל לגבי בעלי דין פוטנציאליים באותה סוגיה.

האם כך נהגו העירייה ומיתב שבאה בנעליה?

ככל שהדבר נוגע לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין א.פ.ד אשר בו נדחתה כאמור פרשנות העירייה לעניין סעיף 1 לתוספת, מדובר בפסק דין אשר ניתן בחודש מאי 2006, ואילו החיובים באגרת חיבור שהוצאו למערערת על-ידי העירייה ומיתב קדמו למועד זה ואף שולמו על-ידי המערערת קודם לכן (החיוב האחרון שולם בחודש אוגוסט 2005). במילים אחרות: בעת שהמערערת חויבה באגרת חיבור התואמת את פרשנותן של העירייה ומיתב לסעיף 1 לתוספת, טרם ניתן פסק דין של בית המשפט המחוזי שאמור היה להנחותן בכל הנוגע לאותם חיובים. בנסיבות אלה וככל שמדובר בפסק הדין בעניין א.פ.ד, אין למצוא פגם בעובדה כי העירייה ומיתב חייבו את המערערת באגרת חיבור התואמת את פרשנותן כאמור. פסק דינו של בית משפט השלום בעניין צריחי רוטשילד מיום 7.2.2010 ניתן אף הוא זמן רב לאחר חיוב המערערת באגרת החיבור האמורה ולאחר שחיובים אלה כבר שולמו על-ידה. פסק הדין היחיד אשר היה בידי העירייה בעת שחייבה את המערערת באגרת חיבור על-פי הפירוש שבו דגלה לעניין סעיף 1 לתוספת, הוא פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקוה בעניין המפעיל שניתן ביום 15.6.1999 בו דחה בית המשפט את פרשנותה זו, ועליו בחרה העירייה שלא לערער. העובדה כי העירייה המשיכה לחייב את המערערת באגרת חיבור לפי הפרשנות שבה דגלה למרות אותו פסק דין שהפך חלוט, בהחלט ראויה לביקורת משלא היה בידה להצביע על נימוק המניח את הדעת לכך שלא ערערה עליו. ואולם, אינני סבורה כי התנהלות פגומה זו של העירייה מוליכה בהכרח אל התוצאה הקיצונית שאליה חותרת המערערת והיא - בטלותם של אותם חיובים או חסימת דרכן של העירייה ומיתב מלהעלות את עמדתן לעניין פרשנותו של סעיף 1 לתוספת בהליכים שהתנהלו עמה בפני בית המשפט המחוזי או בפנינו. על פי הכללים בדבר מעשה בית דין מובן כי אין מדובר בהשתק פלוגתא ובהינתן העובדה כי הפרשנות שבה דוגלות העירייה ומיתב לעניין סעיף 1 לתוספת היא פרשנות ראויה ונכונה מן הטעמים שיפורטו להלן, אינני סבורה כי יש לגרוע מן הקופה הציבורית כספים המגיעים לה כדין המיועדים לטיפול, אחזקה ושדרוג של תשתיות המים והביוב בתחום השיפוט של עיריית פתח תקוה, למרות הפגם המסוים שניתן למצוא בהתנהלותה של העירייה כאמור.

13. משהגענו למסקנה כי טענת הסף שהעלתה המערערת דינה להידחות יש להוסיף ולבחון את טענות הצדדים לגוף העניין. ההוראה שפרשנותה עומדת במוקד הערעור דנן היא, כאמור, הוראת סעיף 1 לתוספת לחוק העזר מים, בה נקבעו שיעורי אגרת החיבור.

בשל חשיבותו של סעיף זה לדיון ראוי לשוב ולהציגו כלשונו:

1. בעד אגרת חיבור למפעל מים עד "2 (סעיף 2(ז)) -
(1) לכל יחידת דיור 927.10
(2) לכל יחידת שאינה דיור עד 60 מ"ר 933.32 לכל מ"ר נוסף מעל 60 מ"ר 15.43
(3) למוסדות ציבור, דת, חינוך וצדקה 598.93 (4) חיבור הבדיל מ-"2 לפי חשבון
שהגיש המנהל

מן הטעמים שאפרט להלן וכפי שכבר צוין לעיל, אני סבורה כי צדק בית המשפט קמא בקובעו כי פרשנות תכליתית של הוראת סעיף 1 הנ"ל מובילה אל המסקנה כי אגרת החיבור שיש לשלם עבור חיבור שקוטרו מעל "2 מורכבת משני חיובים מצטברים דהיינו - מחיוב בגין תוספת שטח הבניה (סעיפים 1(1) עד 1(3)) ומחיוב בגין הוצאות החיבור בפועל (סעיף 1(4)).

14. לשונו של דבר חקיקה, וחוק עזר בכלל זה, היא נקודת המוצא לכל מהלך פרשני של הוראותיו. ממנה נגזר מנעד האפשרויות הפרשניות ומתוכן יש לבחור בפרשנות המשקפת באופן מיטבי את תכליתו (ראו: ע"א 8569/06 מנהל מיסוי מקרקעין חיפה נ' פוליטי, פס' 31-26 (28.5.2008); ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3) 701, 715 (1982)). עם זאת, ייתכנו מקרי קיצון אשר בהם מוליכה לשון החוק כפשוטה "לתוצאה כה אבסורדית או בלתי סבירה, עד כי הדרך היחידה להסרת האבסורד ולקבלת פירוש סביר היא בהוספת מלים לחוק" (ע"א 507/79 ראונדנאף נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, 793 (1982). ראו גם: ע"א 126/79 פריד נ' ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לד(2) 24, 27 (1979); ע"א 751/82 מנהל מס שבח נ' רשל, פ"ד מ(2) 830, 837 (1986); ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 395 (1991); ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 320 (1995); עע"מ 4105/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה, פס' 23-21 (2.2.2012)).

בענייננו, לשון החוק כפשוטה מפרידה בין חיבור שקוטרו עד "2 שאליו מתייחסים סעיפים (1)-(3), לחיבור שקוטרו מעל "2 שאליו מתייחס סעיף (4). על כך נסמכת המערערת בטענתה כי משהחיבור שבוצע לגבי הבניין שהקימה הינו חיבור שקוטרו מעל "2 אין לחייבה אלא באגרת חיבור המשקפת את הוצאות החיבור בפועל, לפי סעיף 1(4) לתוספת דהיינו - 14,458.31 ש"ח, ואין לחייבה באגרת חיבור שהיא תלוית שטח הבניין לפי סעיף 1(2) באשר סעיפים 1(1)-1(3) מתייחסים אך ורק לחיבור שקוטרו עד "2. אכן, המילה "גם" או כל מונח אחר אשר יבהיר כי החיוב על פי סעיף 1(4) בגין הוצאות בפועל הוא חיוב מצטבר לחיובים על פי סעיפים 1(1)-1(3) שהינם תלויי שטח הבנייה, לא נכללו בהוראת סעיף 1 לתוספת. אך בהינתן תכליתו של חוק העזר מים עליה אעמוד להלן, נראה כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרי קיצון אשר בהם יש לקרוא בדרך של פרשנות תכליתית את שנשמט בהקשר זה מהוראת התוספת בשל ניסוח לקוי, וזאת על מנת למנוע תוצאה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת.

15. בע"א 1842/97‏ עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ''ד נד(5) 15 (2000) עמד בית משפט זה על תכליתו של חוק העזר לאספקת מים בעיר רמת-גן, שנוסחו דומה לנוסח חוק העזר בו עסקינן, וציין:

"מטרתו של חוק העזר לאספקת מים היא להטיל אגרת חיבור כפונקציה של שטח המבנה" (שם, בעמ' 29).

ובספרם תאגידי מים וביוב עומדים גם המלומדים שפיר ושמואלי מעודי על תכליותיה של אגרת החיבור כאגרה המיועדת לממן את פעולות חיבור של הנכס למערכת המים הציבורית ואת התקורות החלות על המערכת המוניציפלית בכללותה (עפר שפיר ונטלי שמואלי מעודי תאגידי מים וביוב 55-54 (2012)). בהינתן תכליותיה אלה של אגרת החיבור, ברי כי אין לקבל פרשנות לפיה בניינים שנפח הבניה שלהם איננו עתיר יחידות ושטח ובשל כך ניתן להסתפק לגביהם בהתקנת חיבור שקוטרו עד "2, יחויבו באגרה שהיא תלוית מספר היחידות ושטחן, המגלמת את התקורות החלות על המערכת המוניציפלית בכללותה, ואילו בניינים עתירי קומות ויחידות דיור שחיבורם למים הינו בקוטר העולה על "2 יחויבו רק באגרת חיבור המחושבת על פי ההוצאות בפועל של החיבור הקונקרטי (14,458.31 ש"ח בענייננו) ויופטרו מאגרת חיבור המחושבת על פי מספר יחידות הדיור בבניין ושטחן (835,560.9 ש"ח בענייננו).

הנה כי כן, הפרשנות התכליתית אותה אימץ בית המשפט קמא ולפיה בניינים שחיבור המים שלהם הוא בקוטר העולה על "2 יחויבו באגרה לפי סעיפים 1(1)-1(3) לתוספת, בנוסף על חיוב בשל הוצאות חיבור בפועל לפי סעיף 1(4) לתוספת, מונעת תוצאה אבסורדית ובלתי מתקבלת על הדעת ומתיישבת היטב גם עם מהותו של החיוב כאגרה שכן אגרת החיבור כשמה כן היא - אגרה - וככזו היא אינה "מחיר" ולא נועדה לשקף תשלום שהינו שווה ערך לתמורה בפועל שקיבל הנישום. אגרה מוטלת בזיקה למשאב ציבורי או לשירות מסוים (ע"א 474/89 קריב נ' רשות השידור, פ"ד מו(3) 374, 377 (1992)), וכפי שנפסק גובהה "אינו נגזר אך ורק משיקולי עלות השירות. 'אפשר שאגרה תשמש גם מקור הכנסה לגוף ציבורי, מעל ומעבר העלות של השירות, ואפשר גם שגובה האגרה ייקבע על פי שיקולי מדיניות הקשורים לשירות הנדון' (זמיר, 257-256)" (ע"א 1600/08 מקסימדיה פרסום חוצות בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, פס' 21 (18.8.2011)).

16. מטעמים אלה כולם, אציע לחברותיי לדחות את הערעור, אך בנסיבות העניין ולנוכח התנהלות העירייה ומיתב כמתואר בפסקה 12 לחוות דעתי, אציע שלא לחייב את המערערת בהוצאות ושכר טרחת עורך דין בערעור וכן אציע לבטל את חיוב ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שהוטל על המערערת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ת

השופטת ד' ברק-ארז:

אני מסכימה.

ת

השופטת ע' ברון:

אני מסכימה.

ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.

ניתן היום, ‏י"ג באב התשע"ה (‏29.7.2015).

54678313 ת
ת
ת


מעורבים
תובע: אדגר השקעות ופיתוח בע"מ
נתבע: עיריית פתח תקווה
שופט :
עורכי דין: