ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין סובחי סמרייה נגד סער בטחון בע"מ :

בפני כבוד ה שופט אורי גולדקורן

התובעת

סובחי סמרייה, ת.ז. XXXXX744
ע"י ב"כ עו"ד מועין ערמוש

נגד

הנתבעות

  1. סער בטחון בע"מ, ח.פ. 51-1635625
  2. הראל חברה לביטוח בע"מ

שתיהן ע"י ב"כ עו"ד טלאל ג'ובראן

פסק דין

1. ברגיל, הניזוק והמזיק הינם "השחקנים הראשיים" היחידים בדוננו בשאלת הטלת אחריות בנזיקין. לעתים, כפי שהתרחש בפרשה נשוא פסק דין זה, התנהגותה העבריינית של הפוגע ת היא שגרמה לנזק גוף לניזוק, אולם הניזוק בחר שלא לתבוע את המזיק ה העבריינית, אלא לתבוע "שחקן נוסף", בגין תרומתו להתרחשות הפגיעה בו. כזה הוא התובע שבפנינו - עובד בחברת אבטחה, אשר הוצב בלשכת התעסוקה כמאבטח, ובמסגרת ביצוע תפקידו - בעת שניסה למנוע מהפוגעת לעבר אחד מעובדי הלשכה בקבוק שהכיל חומצה גופרתית - נפגע בגופו מהחומצה שנשפכה. בגין נזקי הגוף שנגרמו לו הוא תבע בנזיקין את מעבידתו (ואת מבטחתה), וטען כי ביצעה עוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. בשאלת חבותה של המעבידה עוסק פסק דין זה.

כתבי הטענות

2. התובע, אשר עבד כמאבטח בלשכת התעסוקה בחיפה , הגיש נגד מעבידתו, הנתבעת מס' 1 (לעיל ולהלן: המעבידה) ונגד מבטחתה בביטוח חבות מעבידים, הנתבעת מס' 2 (להלן: חברת הביטוח), תביעה לפיצוי בגין נזק גוף אשר נגרם לו ביום 6.10.2008 במקום עבודתו, באירוע שהוכר כתאונת עבודה.

בכתב התביעה תוארה גרסה עובדתית כדלקמן: במועד האירוע, שמע התובע ויכוח מאחד מחדרי לשכת התעסוקה בין סבטלנה (לעיל ולהלן: הפוגעת) לבין אחד הפקידים. כאשר התלהט הוויכוח, והפוגעת החלה להמטיר קללות לעבר הפקיד, הוציא אותה התובע מהחדר. הפוגעת פנתה לחדר השירותים, ויצאה משם כשהיא אוחזת בבקבוק כחול עם חומר לא מזוהה ועל ידיה כפפות ניילון. כשהיא הגיעה בשנית לחדרו של הפקיד וניסתה להשליך לעבר פניו את הנוזל שבבקבוק, פעל התובע למניעת המעשה, ובעת שאחז בידה של הפוגעת, נשפך הנוזל מהבקבוק - שהיה חומצה גופרתית - על ידו הימנית, וגרם לה לכוויה בדרגה שניה בשטח של 2% מידו.

בכתב התביעה יוחס למעבידה ביצוע עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. למעבידה. באשר לרשלנות, נטען להיפוך חובת הראיה מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה), שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", בהיות החומצה הגופרתית "דבר מסוכן". לחילופין, נטען כי התרשלותה של המעבידה התבטאה במעשים ובמחדלים הבאים: (1) לא שמרה על ביטחונו של התובע, בשעה שהורתה לו לשמור על ביטחונם ושלומם של העובדים והמבקרים בלשכת התעסוקה; (2) לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה לטיפול במקרים דומים לאירוע התאונה, המהווים סכנה ממשית, על אף שידעה או היה עליה לדעת כי הם צפויים להתרחש; (3) לא הזהירה את התובע ולא הדריכה אותו על אופן טיפול במקרים של שפיכת חומר מסוכן; (4) לא יידעה את התובע על הימצאות חומר מסוכן במקום עבודתו; (5) לא סיפקה לתובע ביגוד וציוד שיכסו את גופו וימנעו חדירת חומרים מסוכנים; (6) בהיותה חברת שמירה, לא נהגה כמעבידה סביר ה.

באשר להפרת חובה חקוקה, נטען כי המעבידה הפרה את פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש[, התש"ל-1970 (להלן: פקודת הבטיחות בעבודה), תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על הבטיחות), התשנ"ו-1996.

3. בכתב ההגנה הוכחש עצם אירוע התאונה, נטען כי לא התקיימו התנאים להעברת חובת הראיה לפי סעיף 38 לפקודה והוכחש עצם החבות של המעבידה. נטען כי המעבידה לא התרשלה, ולחילופין - נטען לאשמו התורם של התובע, אשר הפר את הוראות הבטיחות בעבודה ופעל בניגוד להנחיות שקיבל.

4. בהחלטה מיום 22.12.2014 קבעתי כי תחילה תידון שאלת החבות. בישיבת הוכחות בשאלה זו העידו חמישה עדי תביעה - שני מאבטחים ושלושה עובדי השמה בלשכת התעסוקה . הנתבעת ויתרה על הבאת ראיות בשאלת החבות. לאחר מכן, הגישו באי-כוח הצדדים סיכומים בכתב, בהם פירטו את טיעוניהם (מבלי להסתמך על פסיקה כלשהי).

טיעוני התובע

5. בסיכומיו בכתב העלה בא-כוח התובע את הטיעונים הבאים:
(א) יש תחולה לסעיף 38 לפקודת הנזיקין שעניינו היפוך חובת הראיה, מאחר והחומצה הגופרתית הינה "חומר מסוכן";
(ב) המעבידה התרשלה בכך שהסתפקה במתן הנחיות מצומצמות לעובדיה, באי אספקת ציוד וביגוד מגן ההולמים את הסיכונים הצפויים, בהעסקת מאבטח בלתי מיומן (לא התובע - א"ג) אשר ב"רגע האמת" נשא רגליו וברח מהמקום, בהנהיגה שיטת בידוק רשלנית שאינה מאפשרת גילוי חומר מסוכן שאינו ממתכת, ובהתעלמותה מהיות הסיכון שהתממש צפוי מראש לאור אופי האוכלוסייה המבקרת בלשכת התעסוקה ו"עברה" של הפוגעת;
(ג) למעבידה חובת זהירות מושגית, קיימת צפיות טכנית ושיקולי מדיניות מכתיבים חובה לצפות אירוע דומה למקרה שאירע ולנקוט בצעדים למניעתו;
(ד) המעבידה הפרה את החובות החקוקות שפורטו בכתב התביעה.

טיעוני הנתבעות

6. עיקרי טיעוני בא-כוח הנתבעות בסיכומיו היו:
(א) לא נפל פגם בהתנהלות המעבידה;
(ב) התובע נפגע בעת ביצוע מטלה במסגרת תפקידו כמאבטח, ופגיעתו הינה "סיכון רגיל";
(ג) אירוע התאונה הינו אירוע בלתי צפוי, שלא ניתן היה למנעו. אף בכוחה של אבטחה בתנאים קפדניים יותר לא היה כדי למנוע מקרה של השלכת נוזל מסוכן מבקבוק . אף לו היה מתגלה הנוזל בבקבוק אצל הפוגעת כבר בעמדת הבידוק, מאבטח אינו אמור לצפות את האפשרות כי מדובר בנוזל מסוכן;
(ד) על-פי העדויות, מצד הפוגעת לא היו התפרצויות בביקורים קודמים בלשכת התעסוקה. בין עדות התובע לבין עדות פקידת ההשמה בלשכת התעסוקה בשם חפצי קיים פער בכל הקשור לתיאור אירוע קודם בלשכת התעסוקה, ב ו הייתה מעורבת הפוגעת. לא הוגש כראיה תיק המשטרה על מנת להוכיח קיומו של אירוע קודם;
(ה) לא הוכח על-ידי התובע כי החומצה הגופרתית הוכנסה למתחם לשכת התעסוקה על-ידי הפוגעת דרך עמדת הבידוק;
(ו) על-פי העדויות, הפוגעת עברה בידוק בהגיעה ללשכת התעסוקה;
(ז) על-פי החוק, נאסר על מאבטח לבצע בדיקה גופנית או פתיחת תיקים במסגרת פעולת בידוק;
(ח) את אי זימונו של המאבטח שביצע בידוק של הפוגעת יש לזקוף לחובת התובע ;
(ט) בין עדות התובע לבין עדות אחד המאבטחים קיים פער בתיאור גודלו של הבקבוק בו אחזה הפוגעת;
(י) טענות בא-כוח התובע על היעדר ציוד ולבוש מתאים הינן כוללניות;
(יא) אין לנקוט במדיניות של הרחבת חבות על מעבידה של מאבטחים, שמא לא תוכל המעבידה לעמוד בה;
(יב) לתובע אשם תורם מכריע.

עוולת רשלנות - המסגרת הנורמטיבית

7. לעוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין שלושה יסודות: אשם, נזק וקשר סיבתי בין שניהם (ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה (פורסם בנבו, 4.1.2009) (להלן: עניין טרויהפט)).

יסוד האשם מורכב מחובת זהירות (מושגית וקונקרטית) ומהתרשלות, שהינה הפרת חובת הזהירות (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (1982) (להלן: עניין ועקנין)).

חובת הזהירות המושגית קיימת כאשר יש מענה חיובי לשאלה אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות. זו תלויה במבחן הצפיות - האם אדם סביר צריך היה ( ought) לצפות את התרחשות הנזק. הכלל הוא כי מקום שהנזק צפוי מבחינה פיסית, חובה לצפותו מבחינה נורמטיבית, אלא אם קיימים שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית המצדיקים צמצום החובה או שלילתה. ההכרעה הסופית בשאלת הצפיות הנורמטיבית המרכיבה את חובת הזהירות המושגית היא עניין של מדיניות משפטית (עניין טרויהפט).

חובת הזהירות הקונקרטית קיימת כאשר יש מענה חיובי לשאלה אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות. אף כאן מוחל מבחן הצפיות - האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. השאלה לגבי "יכול היה" הינה בעלת אופי טכני ( צפיות פיסית), ומיועדת לשלול אחריות מוחלטת או כמעט מוחלטת. השאלה לגבי " צריך היה" הינה נורמטיבית-ערכית. לא כל נזק שהינו צפוי מבחינה פיסית הינו נזק שיש לצפותו במישור הנורמטיבי. בעניין ועקנין נקבע כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון, וכי הדין מבחין בין סיכון סביר לסיכון שאינו סביר. בע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984) הודגש כי חובה זו מוטלת רק בגין סכנה "בלתי רגילה", וכי טיבה של הסכנה נקבע על-פי שני קריטריונים: האחד, מהות הסכנה בנסיבות הקונקרטיות ומיהות הניזוק שהועמד בסכנה, והשני - לאור הערך שעליו חפצים להגן מפני הסכנה, דהיינו - אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה. בפסיקה נקבע כי הגורמים אותם יש להביא בחשבון בעת בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית הינם מידת הסיכון להתרחשות נזק ושיעור הנזק הצפוי בהתממש הסיכון, ועלות אמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט כדי למנוע סיכון זה, וכן האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון (ע"א 9121/99 ציון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 906 (2002); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102 (1995)).

ההתרשלות הינה הפרת חובת הזהירות. זו התנהגות עוולתית, הנבחנת על-פי סבירות התנהגותו של המזיק. אחריותו של מזיק אשר חב חובת זהירות כלפי הניזוק איננה חלה בכל מקרה בו נגרם נזק לניזוק. אחריותו היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ורק אם לא נקט כאלה, ובשל כך נגרם הנזק, מתגבשת אחריות המזיק. על בית המשפט לבחון את רמת הזהירות בה נקט המזיק, המותאמת ליכולתו של האדם הסביר לצפות את הסיכון במועד ההתנהגות, בנסיבות המקרה הנתון ( עניין טרויהפט, פסקה 42; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (פורסם בנבו, 15.7.2013)). נפסק כי השאלה אינה מהו האמצעי אשר מבחינה פיסית מונע נזק, אלא מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו בו בנסיבות העניין. על בית משפט לאזן בין האינטרס של הפרט הניזוק לביטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה, תוך התחשבות בסכנה ובגודלה ושקילת האמצעים הדרושים למניעתה (עניין ועקנין).

הקשר הסיבתי, המעוגן בסעיפים 35 ו-64 לפקודה, מורכב מקשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן על-פי מבחן "סיבה שבלעדיה אין", ואילו הקשר הסיבתי המשפטי נבחן על-פי המענה לשלושה מבחנים חלופיים: (1) מבחן הצפיות (המקובל ביותר) - האם המזיק, כאדם סביר, היה צריך לצפות כי התרשלותו תביא לנזק ( והאם התערבות גורם זר הייתה צפויה); (2) מבחן הסיכון - האם הנזק הינו בתחום הסיכון שיצרה ההתנהגות הרשלנית; (3) מבחן השכל הישר - האם התכונות המאפיינות את ההתרשלות תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה, או שמא התערבות הגורם הזר שוללת את קיומו של הקשר. (ע"א 576/81 שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3)1 (1984); עניין ועקנין).

8. בשנים האחרונות הותוותה בפסיקת בית המשפט העליון דרך חדשה, שונה, לניתוח עוולת הרשלנות. על פי הגישה האלטרנטיבית, מוטב להידרש ישירות לנסיבות המקרה הספציפי ולבחון תחילה את שאלת קיומה של התרשלות, ובמסגרתה להפעיל את מבחן הצפיות, תוך פסיחה על שאלת חובת הזהירות המושגית. משהוכח קיום התרשלות, תיבח ן שאלת חובת הזהירות הקונקרטית, אשר להוכחת קיומה יידרשו שני תנאים מצטברים: קיומם של יחסי "שכנות" או "קרבה" בין המזיק לניזוק, והיעדר שיקולי מדיניות המצדיקים את שלילת חובת הזהירות. (ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.3.2007)). לניתוח הגישה המסורתית והגישה החדשה ראו: ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (פורסם בנבו, 22.6.2014)).

רשלנות בנזיקין בקשר לעבירה שביצע צד שלישי - ההלכה הפסוקה

9. שאלת האחריות בדיני נזיקין בשל מחדל של נתבע לנקוט אמצעי זהירות למניעת מעשה עברייני שבוצע על-ידי צד שלישי כנגד התובע הוגדרה על-ידי המלומד פרופסור יצחק אנגלרד כ"שאלה גבולית":

“...the specific question to what extent a person is liable for his failure to prevent the commission of a crime by another touches upon the frontiers of tort liability. The answer to this borderline category oא ב
ג
ד
ה
ו
ז
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
f cases, though formulated in terms of traditional concepts, often induces courts to take an open stand on the foundations of modern tort law”. (I. Englard The Philosophy of Tort (1993), at p. 175).

בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826 (2001) (להלן: הלכת ולעס ) התווה השופט (כתוארו אז) ריבלין את המבחנים לקביעת אחריות נתבע על -פי עוולת הנזיקין במצבים בהם התרחש אירוע עברייני. נקבע שם כי אף מעשה פשע, שהוא כשלעצמו פתאומי ומהיר, עשוי לבוא בגדר מתחם הצפיות הסבירה של נתבע המחזיק במקרקעין שבהם התרחש המעשה, וזאת בשל הישנותם של מקרים דומים בעבר, בשל התנהגות מחשידה של העבריין עובר לביצוע המעשה ובשל היות מקום הביצוע מצוי בסביבה המועדת לפעילות עבריינית, ולאור מכלול נסיבות המקרה. בפסקה 14 באותו פסק דין הותוו המבחנים הבאים:

  • האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני, בין השאר לאור התנהגות העבריין עובר למעשה;
  • האם התרחשו בעבר במקום האירוע אירועים דומים;
  • האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים;
  • האם המעשה העברייני שאירע הינו מעשה שגרתי או חריג באופיו;
  • האם היה הנתבע בעל שליטה ופיקוח על העבריין או על מקום הביצוע;
  • האם התובע יכול היה להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת ביטחונו מפני עבריינים;

* האם ניתן ללמוד על החובה מכלל נסיבות המקרה.
הודגש כי לאחר שקילת שיקולים אלו, יש לבחון בנסיבות המתאימות גם שיקולים של מדיניות ציבורית אשר בגינם עשוי בית משפט להימנע מלקבוע כי בין הצדדים קיימת חובת זהירות.

בת"א (מחוזי חי') 1326/00 מלחם נ' חמארשה (פורסם בנבו, 18.4.2005) (להלן: עניין מלחם) קבע השופט עמית כי המבחנים שהותוו בהלכת ולעס יפים במיוחד במקרים בהם העובד עוסק במתן שירות לציבור במקום "מועד לפורענות", כגון עובדים סוציאליים במחלקת רווחה, רופאים בחדר מיון וכיוצא באלה, בהם נדרש מעביד לנקוט באמצעי זהירות, כדי למנוע מצב בו העובד נותן השירות יותקף על-ידי מי מהמטופלים.

10. בת"א (מחוזי י-ם) 1294/97 ולעס נ' פסיל ואגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (פורסם בנבו, 14.8.2003) נדון עניינו של תובע שהותקף על-ידי בשטח התחנה המרכזית הישנה של חברת אגד בירושלים ונטען כי חברת אגד התרשלה בכך שלא נקטה אמצעי שמירה ואבטחה שהיו מונעים את תקיפתו וחבלתו של התובע . השופט ד' חשין קבע כי קיימת חובת זהירות קונקרטית של חברת אגד וכי היא הופרה משלא הציבה החברה אנשי ביטחון בתחנה.

בעניין מלחם דובר בתובע, עובד של חברת חוף עכו (להלן: המעבידה), אשר עבד בחוף הסוסים בעכו, והותקף בחרב על-ידי אדם שהגיע לחוף ונכנס דרך השער, אשר הושאר פתוח לרווחה לאחר שנפתח זמן קצר לפני כן על-ידי אחד מעובדי המעבידה כדי לאפשר לאוטובוס ובו קבוצת ילדים להיכנס לחוף. במישור העובדתי נקבע כי בין התוקף לבין התובע שררו יחסים קודמים, ואף יחסי ידידות, וכי התוקף לא נכנס לחוף כשהוא מנופף בחרב, אלא היא נשלפה על-ידו לפתע, כאשר התקרב לתובע. התביעה הוגשה נגד עובד אשר לא סגר את השער בפני כניסת האוטובוס ונגד המעבידה, לה יוחסה רשלנות ישירה, או רשלנות שילוחית, למחדלו של אותו עובד לסגור את השער. השופט עמית קבע כי לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, מאחר והמעבידה של התובע לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת על ההתרחשות הקרובה של אקט התקיפה העברייני, כי לא הוכח כי התרחשו בעבר אירועים דומים בחוף וכי לא הוכח שמדובר בסביבה מועדת לפורענות. כן נקבע כי אפילו היתה המעבידה יכולה לצפות את תהליך הגרימה והנזק לתובע, היא לא הייתה צריכה לצפות אותו, מאחר והתובע לא היה לקוח שנזדמן לחוף אלא היה מנהל החוף והאחראי בפועל על תפעולו , והסיכון שהוא יותקף אינו סיכון שכיח. דחיית קיומה של רשלנות מצד המעבידה נבחנה אף דרך רכיב הקשר הסיבתי. נקבע כי לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי (מבחן "סיבה שבלעדיה אין"), מאחר ולאור היחסים הטובים ששררו בין התובע לבין התוקף, עד לאירוע, גם אם השער היה סגור, העובד היה פותח לתוקף את השער.

ברע"א 1408/13 ניסן נ' בית החולים הממשלתי ע"ש זיו בצפת (פורסם בנבו, 19.6.2013) נדון עניינה של נפגעת, אשר, בעודה מבצעת פעולות החיאה במטופלת שהגיעה לבית החולים, הותקפה על ידי בני משפחתה של המטופלת. הנפגעת הגישה תביעה נגד בית החולים ונגד המדינה שבית החולים הינו בבעלותה. השופט זילברטל, שדחה את הבקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום אשר דחה את התביעה, קבע כי בנסיבות העניין מתקיימת חובת זהירות קונקרטית, אולם לא קיימת התרשלות, מאחר ולא בוצעה הפרה של חובת הזהירות. צוין כי הטענה לפיה ראוי היה להעמיד מספר גדול יותר של מאבטחים ואנשי ביטחון נטענה באופן כללי. נקבע כי הוכח שבבית החולים הוצבו מאבטחים וכי הנושא הוסדר בהתאם לנוהלי משטרת ישראל. הודגש כי לא ניתן להעמיד מאבטח צמוד בכל מסדרון או חדר טיפולים ולא הוכח כי מספר אנשי האבטחה שניצבו באותה עת על משמרתם בבית החולים לא היה סביר. לא הוכח , בהתחשב בכך שהאירוע נמשך פרק זמן קצר ביותר, כי מספר גדול יותר של אנשי אבטחה היה יכול למנוע אותו או לקצרו. בית המשפט חזר על ההלכה לפיה לא נדרשת נקיטה באמצעי זהירות שבכוחם למנוע כליל מעשים מזיקים כגון אלו שבוצעו באותו מקרה, שהרי החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ.

וראו עוד: ת"א (מחוזי חי') 23604-11-09 בן אבי נ' חברת השמירה בע"מ, ודוגמאות נוספות שנזכרו שם (פורסם בנבו, 1.4.2011).

נפנה כעת ליישום ההלכות השונות לעובדות המקרה שבפנינו.

אירוע התאונה

11. בסיכומי בא-כוח הנתבעות נזנחה הטענה של הכחשת נסיבות התאונה. נסיבות אלו הוכחו בעדויותיהם של התובע, פקיד ההשמה שמעון אמסלם (ולהלן: שמעון) והמאבטח נסים דניאל (להלן: נסים).

12. בטופס הודעה למוסד לביטוח לאומי על פגיעה בעבודה (נ/1) מיום 13.10.2008, נרשמה גרסת התובע:

"במהלך עבודתי כמאבטח בלשכת התעסוקה בהדר (י.ל. פרץ) דורשת עבודה שהתפרעה ניסתה לשפוך חומר על הפקיד (שמעון) בתוקף תפקידי ניסיתי למנוע תפסתי לה את היד וכל החומר נשפך עלי וגרם כוויות ביד ימין".

בישיבה מקדמית תיאר התובע את אופן התרחשות התאונה:

"בדלת הכניסה ללשכה עומד שומר. אני הייתי פטרול בפנים. באותו יום עמד שומר" (עמ' 3 לפרוטוקול).

"כשהייתי בפטרול שמעתי צעקות, שהיא צועקת אצל הפקיד, מתאם השמה. ניגשתי לשם. היא ביקשה לשירותים. היא אמרה: אני רוצה לגשת לשירותים. היא אמרה את זה לי ולפקיד. כשאני הגעתי לפקיד, היא ביקשה שירותים. אמרתי: בסדר. היא ניגשה לשירותים, לבשה כפפה. היא נכנסה לשירותים וסגרה את הדלת. יצאה עם כפפה בתוך כף יד ימין שלה. אני ראיתי אותה יוצאת עם כפפה ובקבוק ביד. היא התחילה לקלל ברוסית. לא הבנתי על מה מדובר. היא הרימה את היד והתחילה לשפוך עם החומר. תפסתי לה את היד. עד שנפל הבקבוק נשרפו לי הבגדים ונשרפה לי כל היד. לא ידעתי שמדובר בחומר מסוכן" (עמ' 2 לפרוטוקול ).

בעדותו הראשית מסר התובע גרסה מקוצרת:

"אז באותו יום הייתי פטרול, הייתי מסייר איפה שהפקידים. צריך שמעון שיקבל אותה. נכנסה לשמעון, קיבל אותה, רצה לעשות לה כרטיס. היא ביקשה שירותים משמעון. היא קמה ונכנסה לשירותים. אני הייתי באזור החדר של שמעון, לא עזבתי את המקום. יצאה מהשירותים עם בקבוק ביד וצעקות ברוסית. ואז עשיתי ככה עם היד (מניף יד ימינו), ונשפך לי על היד ועל הבגדים, ואז פינו אותי לבית חולים" (עמ' 14).

13. בעדותו הראשית תיאר שמעון את שהתרחש:

"הגברת הגיעה ללשכה, נבדקה בכניסה, הגיעה עד אלי ... לאחר שנאמר לה שתקבל כרטיס חדש, הגברת התחילה למלמל דברים ברוסית, ואני לא מבין רוסית, יצאה מהחדר ללא שום התראה כלשהי. סובחי המאבטח (התובע - א"ג) ראה שהיא יצאה בעצבים, והגיע אלי לחדר כדי לדעת מה קרה. כאשר נשאלתי על ידו מה קרה, עניתי לו שאין לי מושג, קמה והלכה. סובחי נשאר בכניסה לדלת. הוא לא היה בתוך החדר אלא בפתח של הדלת, והסתכל לכיוון האולם לראות. הגברת חזרה מכיוון שירותי נשים, כאשר בקבוק של חצי ליטר שקוף קוקה קולה בידיים שלה וכפפת לטקס גומי על היד, התקרבה לפתח הדלת, לא דיברה, לא אמרה, לא צעקה, לא הרימה יד, שום התראה מוקדמת, פשוט הניפה את היד והעיפה את הבקבוק לכיוון השולחן שלי. אם סובחי לא היה עומד בכניסה ומושיט את היד כדי לעצור את הבקבוק, ואני מציג איך הוא עשה את זה, הוא עצר את כל החומר עליו, ובוא נגיד שהוא הציל אותי (עמ' 4).

14. נסים, אחד משלושת המאבטחים שהיו במקום , העיד על שראו עיניו:

"אני ראיתי את האירוע. עמדתי בדלפק קבלה. ראיתי אותה יוצאת מהשירותים" (עמ' 11).

"כשהיא יצאה מהשירותים, היא באה לשפוך את החומצה. אני כמאבטח ראשון שהייתי קפצתי לכיוון שלה, וסובחי הושיט את היד כדי להגן על הפקיד בדלת וקיבל את החומצה כולה בידו" (עמ' 11).

"דברים מסוכנים" - העברת חובת הראיה

15. סעיף 38 לפקודה כולל שלושה תנאים מצטברים: אירוע הנזק; הנזק נגרם על-ידי דבר מסוכן או על-ידי הימלטות דבר העלול לגרום נזק בהימלטו; הנתבע היה בעליו של הדבר או הממונה עליו או תופס הנכס שממנו נמלט הדבר. נטל השכנוע בדבר התקיימות שלושה יסודות אלו מוטל על התובע. רק משעמד התובע בנטל זה, מועבר הנטל אל הנתבע, להראות כי "לא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה" (ע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 351 (2006) (להלן: עניין אלעבד). בעניין אלעבד נפסק כי "דבר מסוכן" הינו כזה שמסוכן מעצם טיבו. אין ספק כי חומצה גופרתית עונה להגדרה זו, אולם, בענייננו, לא מתקיים התנאי השלישי. לפיכך, אין תחולה לסעיף 38 לפקודה, ועל התובע, המבקש להוכיח קיומה של עוולת רשלנות, לעמוד בחובת ההוכחה על מרכיביה, נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות.

חובת זהירות קונקרטית

16. בעניין מלחם הובהר כי "חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד, היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה" (ראו פסקה 13 שם והאסמכתאות שם). ענייננו בשאלת חובת הזהירות הקונקרטית, קרי - האם בנסיבות שאפפו את אירוע הפגיעה, כפי שהתרחש, הייתה המעבידה יכולה ו צריכה לצפות את התרחשות הפגיעה וגרימת הנזק לעובד שלה, ששימש כמאבטח.

17. על אופייה של לשכת התעסוקה, כמקום 'מועד לפורענות', למדנו מעדותו של שמעון, שעבד בלכת התעסוקה החל משנת 2000. כשהוא נשאל על מקרי התפרעויות בלשכת התעסוקה, השיב:

"זה קורה ... יש אנשים מסוימים שמביעים את עצמם בכעס וקללות, וגם לפעמים באלימות".
"אלימות פיזית בתדירות נמוכה".
"זה לא קורה כל יום. זה קורה לעתים רחוקות, המקרים הפיזיים..." (עמ' 8).

18. שמעון העיד כי הפוגעת היתה מטופלת שלו, אשר פקדה את לשכת התעסוקה אחת לשבוע (עמ' 8). הוא השיב בשלילה לשאלה אם היא התפרצה באירועים קודמים:

"היא לא. היא התפרצה לא באלימות פיזית. מילולית היא הייתה ממלמלת דברים ברוסית, שאני ולא הפקידה שהחליפה אותי לא הבנו" (עמ' 8).

טיימור שריפוב, עובד לשכת התעסוקה, העיד על המקרים הקודמים בהם הגיעה הפוגעת ללשכת התעסוקה:

"אני זוכר את הגברת, כן, כשהייתה אצלנו קודם, שהייתה מקללת. אני לא רוצה לחזור על המלים, אבל אלה מלים מאוד קשות" (עמ' 14).

"אני זוכר מקרים בלשכה שהייתה כל הזמן צורחת ומקללת" (שם).

התובע עצמו העיד על אירוע נוסף שהתרחש כשבוע לפני אירוע התאונה, ובו הייתה מעורבת הפוגעת:

"לפני זה בשבוע הזמנו לגברת ניידת, הייתה אצל חפצי, עם צעקות. היא הפכה את המקלדת על חפצי. הזמנו ניידת, יש על זה מספר אירוע" (עמ' 14).

ואילו חפציבה בלמס (לעיל ולהלן: חפצי), שהעידה מטעם התובע, לא נשאלה על-ידי בא-כוחו בחקירתה הראשית על האירוע הקודם המתייחס אליה ואל הפוגעת , ולא הזכירה אותו.

19. מעדויות אלו עולה כי לא חלה על המעבידה חובת הזהירות קונקרטית, מאחר והיא לא הייתה יכולה לצפות את נסיבות התאונה. ה'פורענות' לה נחשפו בעבר עובדי לשכת התעסוקה הייתה בעצימות נמוכה והתבטאה בכעס, קללות ואלימות פיסית בתדירות נמוכה. הפורענות מצד הפוגעת, שהייתה "לקוחה קבועה" בלשכת התעסוקה, התבטאה בקללות ברוסית ולא באלימות פיזית קיצונית, כדוגמת זו שבוצעה במועד התאונה. מלבד התובע, לא הזכירו שאר עדיו את אירוע "הפיכת המקלדת", ואף העובדת חפצי, עדת התביעה, לא נשאלה אודותיו.

אף אם נניח כי המעבידה הייתה יכולה לצפות את האירוע של התזת חומצה גופרתית על-ידי הפוגעת, אין לומר כי היא הייתה צריכה לצפות אותו. מסקנה זו מתבקשת בעת שקילת הגורמים שיש להביאם בחשבון (כפי שנקבעו בפסיקה): מידת הסיכון להתרחשות אירוע אלימות כה קיצוני הינה נמוכה מאוד. לו אירועי אלימות כדוגמת התזת חומר קטלני או הצתה של לשכת תעסוקה היו חזון נפרץ בלשכות התעסוקה, חזקה עליהן שרמת היערכותן למניעת א ירועים אלו הייתה שונה לחלוטין מזו הנהוגה כיום במוסדות "רגישים" המשרתים את הציבור. לו הייתה שוררת מציאות אשר בה אירועי אלימות קיצונית המתרחשים תדיר, יתכן ואמצעי ביטחון כדוגמת אלו הנוהגים בנמלי תעופה בעולם היו מוצבים אף בלשכת התעסוקה. נזכור, עם זאת, כי מניעה מוחלטת איננה אפשרית במצבי קיצון, אף במידה ויינקטו אמצעי ביטחון מוגברים, נטולי שיקולים תקציביים . כך למדנו מאסון "מגדלי התאומים" בניו-יורק, במהלכו השתלטו חוטפים על הדיילים ותאי הטייס באמצעות סכינים יפניות בלבד . לו סברנו כי המעבידה הייתה צריכה לצפות אירוע של התזת חומר קטלני על-ידי אחד המבקרים בלשכת התעסוקה, גזרנו בכך קביעה נוספת - לפיה יש חובה לנקוט באמצעים בטיחותיים למניעתה. מאחר והמציאות בעבר הראתה (כפי שהוכח בעדויות) כי הסיכוי להתרחשות אירוע כזה הינה קלושה, הרי שאין מקום לקבוע חובה שמשמעותה התקציבית הינה עצומה. סבורני כי תהא זו תוצאה בלתי מידתית.

התרשלות

20. לו הנחנו כי קיימת חובת זהירות קונקרטית, היה עלינו לבחון האם חובה זו הופרה. בא-כוח התובע טען בסיכומיו כי המעבידה, ישירות או באמצעות עובדיה, התרשלה בביצוע בידוק בנקודת הכניסה ללשכת התעסוקה. עדי התביעה עצמם העידו על ההיפך. בעוד שהתובע הודה כי אינו יודע אם במועד התאונה בוצע בידוק לפוגעת (עמ' 15) וציין כי לא ראה את הפוגעת בעת כניסתה ללשכת התעסוקה, מסר המאבטח נסים עדות מפורטת על נהלי הבידוק ועל הבידוק שבוצע באותו יום לפוגעת. בחקירתו הנגדית סיפר נסים כי במועד האירוע היו שלושה מאבטחים, וכי המאבטח השלישי (בנוסף לתובע והוא עצמו) היה "מחליף ולא היה קבוע". על תפקידיהם הוא העיד:

"היה סידור עבודה שאחד נמצא בבידוק, אחד בקבלה - המאבטח היה נותן שירות של קבלה - ואחד מפטרל" (עמ' 12).

הוא הסביר כי בבידוק עושים שימוש במגנומטר לבדיקת מתכות על גוף הנבדק, והוסיף:

"בודקים, מחפשים דברים חשודים על-ידי חיפוש, פותחים לאדם את התיק, במידה שיש משהו חשוד מבקשים להוציא, תלוי מה החשד, שואלים את האדם אם יש לו משהו חד. בבדיקה כשאתה עושה בדיקה ידנית אין לנו את הזכות להכניס ידיים אל התיק, אז מה שאתה בודק זה הכל ויזואלי חיצוני, אתה בודק משקל של התיק, דברים כאלה" (עמ' 12).

הוא העיד כי ראה במו עיניו את הבידוק שבוצע לפוגעת:

"בעיניים שלי ראיתי אלף איש שעמדו בכניסה וראיתי את הבודק בודק את כולם. גם אותה, כמו כולם. הוא עושה בדיקה. אני לא הייתי האיש שבדק. אני הייתי בקבלה" (עמ' 13).

"ראיתי אותה שהיא נכנסת, עוברת בידוק" (עמ' 13).

אף שמעון נשאל בעדותו הראשית האם הייתה בדיקה ביטחונית בכניסה, והשיב:

"בוודאי. לכל דורש עבודה שנכנס לתוך המבנה של שירות התעסוקה עובר בדיקה עם מכשיר מגלה מתכות, ואם מתגלה משהו שהוא לא מזוהה, לוקחים אותו לחדר צדדי והוא נבדק" (עמ' 5).

הוכח, איפוא, כי במועד התאונה בוצע בידוק לפוגעת. אף אם במהלך הבידוק היה נמצא "בקבוק של חצי ליטר שקוף קוקה קולה" (כפי שתואר על-ידי שמעון) בכליה של הפוגעת, והותר לה להכניסו לתוך הלשכה, אין בכך כדי להעיד על התרשלות בביצוע הבידוק. הבודק הסביר יניח כי הנוזל השקוף הנמצא בתוך בקבוק שתייה הינו מים ולא יחשוד כי זו חומצה גופרתית. התייצבות בלשכת התעסוקה עם בקבוק מי-שתייה אינה אמורה להחשיד את המתייצב בעיניו של המאבטח הסביר. כמבואר לעיל, לשאלת קיומה של התרשלות יש לבחון איזה אמצעי יש לנקוט בנסיבות העניין. אי העבר ה לבדיקה במעבדה של כל נוזל שמתגלה בשלב הבידוק ברשותם של הפונים ללשכת התעסוקה , אינה בגדר התרשלות.

הפרת חובות חקוקות

21. בכתב התביעה יוחסו למעבידה הפרות של פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות שהותקנו בענייני בטיחות והדרכת עובדים. בסיכומיו, חזר בא-כוח התובע באופן כללי על הטענה בדבר הפרה של חיקוקים אלו, אולם לא הבהיר באיזה אופן, אם בכלל, הוכחו לגבי אותם חיקוקים כל היסודות של עוולה זו המקימים אחריות בנזיקין. ששת יסודות העוולה - ש כולם היו טעונים הוכחה, ואשר לא הוכחו - הם: (א) קיומה של חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (ב) החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (ג) הפרת החובה על ידי המזיק; (ד) גרימת נזק; (ה) הנזק שנגרם הינו מסוג הנזקים אליו נתכוון החיקוק; (ו) החיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין. (ע"א 86/119 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נתניה, פ"ד מו(5) 727, 742-741 (1992); עניין ועקנין, בעמ' 147-134).

התוצאה

22. דנו בפסק דין זה בסוגית החבות בלבד. ראינו כי ניתן להטיל אחריות על נתבע בגין מעשה עברייני שביצע צד שלישי, אשר פגע בניזוק, אך זאת רק במקרים בהם הוכח על-פי המבחנים שנקבעו בפסיקה לגבי סיטואציה זו, כי אף אותו נתבע ביצע עוולה נזיקית. בפרשה נשוא פסק דין זה לא עלה בידי התובע להוכיח כי המעבידה - שאינה בעלת השליטה בלשכת התעסוקה - ביצעה את עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה, אשר יוחסו לה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, בהן נפגע התובע דווקא בגלל שביצע כהלכה את תפקידו כמאבטח, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, מוצאי ט' אב תשע"ה, 25 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: סובחי סמרייה
נתבע: סער בטחון בע"מ
שופט :
עורכי דין: