ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין הכשרה חברה לביטוח בע"מ נגד צביקה ג'לדטי :

בפני כבוד ה רשם בכיר אבי כהן

התובעת

הכשרה חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אבי אריה

נגד

הנתבעים

1.צביקה ג'לדטי
2.הראל חברה לביטוח בע"מ
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד גיא דודיאן

פסק דין

לפניי תביעה כספית מיום 23.9.12 ע"ס 36,703 ₪ בגין נזקי רכב-רכוש שנגרמו לרכב מבוטח התובעת באירוע מיום 5.5.12 שבו הרכב עלה באש כתוצאה מרכב הנתבעים השכן שעלה באש גם הוא. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

נערכו בפניי שתי ישיבות הוכחות:

ביום 13.3.14 נערכה ישיבת הוכחות ראשונה.
בישיבה זו לא נשמעו בפועל ראיות, כאשר נציג הנתבעת 2 שהזדמן לדיון נשאל על-ידי מס' שאלות הבהרה והשיב, בין היתר, כי הביטוח הרלוונטי הקיים אצל הנתבעת 2 הוא ביטוח צד שלישי בלבד וכי הנתבעת 2 לא הזמינה חקירה פרטית לבחינת נסיבות האירוע מושא התביעה.
בישיבה זו נעתרתי לבקשת הנתבעים לתקן את כתב הגנתם (ראו ההבדל להלן בין הצגת נסיבות האירוע בכתב ההגנה המקורי לבין זו שבכתב ההגנה המתוקן).
ביום 18.3.15 נערכה ישיבת הוכחות שנייה.
הישיבה הייתה ממושכת, כאשר פרוטוקול הדיון (דיון שהוקלט) מחזיק כ-90 עמודים.
בישיבה זו נשמעו עדויות מטעם שני הצדדים (ראו להלן פירוט העדים בהצגת הראיות הקיימות) ובסוף הישיבה הוחלט על הגשת סיכומי טענות בכתב.

הצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב: ביום 26.4.15 הגישה התובעת סיכומיה העיקריים; ביום 26.5.15 הוגשו סיכומי ההגנה; וביום 14.6.15 הוגשו סיכומי תשובה.

מדובר בתביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין האירוע מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון.

הנתבע 1 הינו בעל ומחזיק רכב הנתבעים במועד האירוע ואילו הנתבעת 2 הינה מבטחת הרכב בביטוח רכוש.

הרכבים המעורבים באירוע

באירוע השריפה מעורבים 3 רכבים:

רכב התובעת – רכב פרטי מתוצרת שברולט (אוואו), בצבע כחול, ש.י. 2008 מ.ר. 2643865 (להלן – "השברולט").
רכב הנתבעים – רכב פרטי מתוצרת יונדאי (לנטרה) בצבע _ ש.י. 1999 מ.ר. 9555020 (להלן – "היונדאי").
רכב נוסף – רכב מתוצרת מאזדה בצבע כסף מ.ר. 7908627, השייך לגב' אליה איסמאילוב (להלן – "המזדה").

מקום התרחשות האירוע: פינת הרחובות יפת וסהרון ביפו.

שעת התרחשות האירוע: סביבות 03:00 (שעת חשיכה).

המחלוקת

המחלוקת בין הצדדים ממוקדת בשאלת נסיבות האירוע ובשאלת אחריות הנתבעים בנזיקין לאירוע ולנזקי השברולט באירוע, כאשר במישור הנזק ושיעורו אין, למעשה, מחלוקת, והנתבעים גם לא הציגו חוות דעת שמאי נגדית לחוות דעת השמאי מטעם התובעת שצורפה לכתב התביעה ואף לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובעת. שיעור הנזק הנתבע מוחזק אפוא להיות בלתי שנוי במחלוקת.

גרסת התובעת באשר לנסיבות התרחשות האירוע

בסעיף 3 הוצגו נסיבות האירוע כך: "ביום 05.05.12 בשעה 03:30 לפנות בוקר או בסמוך לכך, עת שהה מר ערביד אנסטיוס (להלן: "המבוטח") בביתו שברחוב יפת 179 תל אביב, ארע המקרה הבא: המבוטח אשר משמש כשף במלון דן שבתל אביב המתין ער בביתו להגעתה של מונית אשר תסיע אותו למקום עבודתו. לפתע נשמעו מהרחוב קולות פיצוצים עזים. כשרץ המבוטח לחלון ביתו הבחין כי הרכב הפוגע אשר חנה משמאל לרכב, עולה באש. כתוצאת הקרבה בין הרכבים עלה באש הרכב והוכרז כרכב ב"אובדן כללי", יודגש, כי על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח – 1968 חובה הראייה הינה על הנתבע 1 אשר הינו בעל הרכב הפוגע להוכיח כי לא התרשל".

בסעיפים 9+7 לכתב התביעה נרשם כי אחריות הנתבעים לאירוע מקורה באי-דאגה לתקינות היונדאי, על רכיביו החשמליים.

גרסת הנתבעים באשר לנסיבות התרחשות האירוע

בסעיף 4 לכתב ההגנה המקורי הוצגו נסיבות האירוע כך: "האמור בסעיף 3 לכתב התביעה מוכחש. יובהר כי ביום 04/05/12 בשעות הלילה נשרף רכב הנתבעים כתוצאה מאש אשר פרצה ברכב התובעת! מוכחש כי מקור האש ברכב הנתבעים ומוכחשת תחולתו של סעיף 39 לפקנ"ז בנסיבות העניין".

ואילו בסעיפים 5-4 לכתב ההגנה המתוקן הוצגו נסיבות האירוע כך: "לאמור בסעיף 3 לכתב התביעה יובהר כי ביום 4.5.12 בשעה 03:00 לפנות בוקר לערך גילה הנתבע כי רכבו, אשר חנה בחנייתו הרגילה, עולה באש מסיבה שאינה ידועה לו. לאחר בירור וחקירת מומחים התברר כי אלמונים הציתו את הרכב במזיד וגרמו הם למוקד האש ברכב הנתבעים כאמור. הנתבע יבהיר כי אין בידיעתו מה היא סיבת הצתת רכבו על ידי אלמונים. יטען כי לא התקבלו כנגד הנתבעים, שניהם ביחד או מי מהם בנפרד, כל איום מכל סוג שהוא, בעניין הצתת הרכב כפי שקרה. עוד יובהר כי הנתבע פעל כאדם הסביר ופעל ככל אשר ביכולתו בכדי למנוע כל נזק לעצמו ולתובע אך בנסיבות העניין כאשר הובהר כי אלמונים הם שגרמו לדליקה שהרי אין לנתבעים כל אחריות כלפי התובעת".

הסכמות דיוניות

מסיכומי טענות הצדדים עולות ההסכמות הדיוניות הבאות:

הסיבה שבגינה עלה היונדאי באש היא הצתה בזדון של היונדאי ע"י פורצים (עבריינים שזהותם לא ידועה) שביקשו לגנוב ציוד של בעל היונדאי שאוחסן ביונדאי ע"י בעל היונדאי.
נטל ההוכחה בנסיבות מוטל על הנתבעים לפי הוראות סעיף 39 לפקודת הנזיקין – הנטל להוכיח כי הנתבעים לא התרשלו.

הראיות שהציגו הצדדים

כתבי הטענות, על נספחיהם.
הודעות על התאונה שנמסרו לשני הצדדים.
מסמכי תיק משטרה רלוונטי שהוגש ע"י הנתבעים, ובמסמכים אלה:
הודעתה מיום 5.5.12 של גב' אליה איסמאילוב, בעלת רכב מתוצרת מאזדה בצבע כסף מ.ר. 7908627, שנשרף גם הוא באירוע שלנו (יצוין כי אף אחד מהצדדים לא הזמין אישה זו להעיד מטעמו). נכתב בהודעה זו כי אישה זו לא יודעת כיצד נגרמה השריפה וכי היו במקום השריפה עוד רכבים שנשרפו.
הודעתו מיום 5.5.12 של מר אנסטסיוס ארביד (בעל השברולט).
דו"ח פעולה של שוטר שהגיע למקום האירוע. בדו"ח נרשם כי באירוע מעורבים 3 רכבים (3 הרכבים שפורטו מעלה), כי הרכב שנשרף ראשון הוא היונדאי, כי בעקבות התלקחות היונדאי נשרפו גם יתר שני הרכבים המעורבים, כי בשיחת השוטר עם בעלי הרכבים במקום הללו אמרו לו ש"הם לא מוכסכים עם איש" וכי "לדברי כיבוי שהיו במקום כנראה שמדובר בהצתה וחוקר שריפות יגיע לבדיקה בבוקר".
חוות דעת מומחה של מר מאסטי יעקב משירותי הכבאות על חקירת הדליקה באירוע. חוות דעת זו הוגשה כראיה מטעם הנתבעים. בסוף חוות הדעת נרשם, בין היתר: "מחקירת נסיבות האירוע מסקנתי היא כי האירוע הוא תוצאה של בסבירות גבוהה מאד מדובר בהצתה חלון ימני נופץ והושלך חפץ בוער אל תוך הרכב".
עדויות חמישה עדים מטעם שני הצדדים בדיון ביום 18.3.15:
מטעם התובעת: מר אנסטסיוס ארביד (בעל השברולט); מר שלומי מילבאום (חוקר פרטי מטעם התובעת); ומר אמנון חמוד (עובד התובעת שמסר תצהיר עדות ראשית מטעמה על פעולות ומסמכי התובעת, והנתבעים ויתרו על חקירתו ולכן הוא לא התייצב לדיון ולא העיד בו בפועל).
מטעם הנתבעים: מר יעקב מאסטי (מפקד תחנת כיבוי אש בהרצליה, שהכין חוות דעת מומחה על חקירת הדליקה באירוע); ומר צביקה ג'לדטי (בעל ומחזיק היונדאי).
סרטון של פעולות הכיבוי של הרכבים המעורבים בזמן אמת שהוצג במהלך הדיון.

הכרעה

דין התביעה – להידחות.

שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת הרשלנות המוטלת עליהם, בכך שהוכיחו כי ההצתה המכוונת ע"י אלמונים של היונדאי הייתה בלתי צפויה. בשורות הבאות אסביר קביעתי זו.

המסגרת הנורמטיבית

וזו לשונו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שמעביר, בתנאי הסעיף, את נטל ההוכחה מהניזוק התובע אל המזיק הנתבע. במילים אחרות, הסעיף קובע חזקת רשלנות של המזיק הנתבע, שהנטל לסתור אותה מוטל על המזיק הנתבע.

"חובת הרשלנות בראיה לגבי אש

39. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה."

מאחר שקיימת, כאמור לעיל, הסכמה דיונית לפיה התמלאו תנאיי סעיף 39 הנ"ל ולפיה נטל ההוכחה עבר אל הנתבעים, תוצג להלן רק הפסיקה הרלוונטית למצב דברים זה ולמצב דברים שבו מקור השריפה הוא הצתה מכוונת ע"י אלמונים.

על רציונאל סעיף 39 נאמר כך: "הגיון הכלל נלמד מאליו, הן מצידו של תובע והן מצידו של נתבע. תובע אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של אש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה" [ע"א 595/88 אדרי נ' פסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993)].

בפסיקה שפירשה את סעיף 39 נקבע, כי לא די לו למזיק נתבע, לשם סתירת חזקת רשלנותו, להראות כי שריפת מיטלטליו נעשתה בהצתה מכוונת של גורם עברייני אלמוני, וזאת משום שקיומו של מעשה פלילי לא מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק, ונתק כזה קיים רק כאשר המעשה הפלילי הספציפי היה בלתי צפוי [ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה – חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ (1) 866 (1996), להלן – "עניין יער זאב"]. בעניין יער זאב נקבע, כי "משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על המערערת (המזיקה הנתבעת – א.כ.) להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליה להראות אחת משתיים: או שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא הייתה חייבת לנקוט אמצעים למניעתה; או שאם זו הייתה צפויה, היא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעתה". ביהמ"ש העליון בעניין יער זאב מוסיף וקובע, כי די לנתבע להראות, לשם סתירת חזקת רשלנותו, כי לא התקיימו "נסיבות מיוחדות אשר יצביעו על חשש להצתה", כאשר ביהמ"ש מדגיש, שבהיעדר חשש כזה, אין לקבוע רשלנות רק בהתבסס על כך שבאפשרות הנתבע היה למנוע סכנה (כללית ובלתי צפויה) של הצתה, אילו היה נוקט אמצעי בטיחות כלליים, שהיה בהם כדי למנוע את ההצתה או כדי להקשות על ביצוע ההצתה.

מן הכלל אל הפרט

ממכלול הטענות והראיות נחה דעתי שעלה בידי הנתבעים לסתור את חזקת הרשלנות המוטלת עליהם, בכך שהוכיחו כי ההצתה המכוונת ע"י אלמונים של היונדאי הייתה בלתי צפויה.

באשר לפסיקה הקיימת, הרי שלפי כל הפסיקה שאליה הפנו הצדדים בסיכומיהם (פסיקת בתיק משפט השלום בשנים האחרונות), יישום ההלכה הנ"ל שנקבעה בעניין יער זאב בנסיבות מקרים שבהם לא היו קיימות אינדיקציות ראייתיות ברורות שהנתבע יכול וצריך היה לצפות את ההצתה המכוונת של רכבו (כגון מקרים שבהם היו איומים קונקרטיים קודמים או סכסוכים קודמים בעלי פוטנציאל אלים ומסוכן), ובכן יישום זה הוביל לדחיות של התביעות הנזיקיות באותם מקרים, תוך קביעה שהנתבעים סתרו את חזקת הרשלנות שהוטלה עליהם. נזכיר כאן מקבץ פסיקה לדוגמא: ת"א (שלום ת"א) 67579/03 דן רכב ותחבורה ד.ר.ת. בע"מ נ' כליף (פורסם בנבו, 8.5.05); תא"מ (שלום נצרת) 30866-02- 11 מטר נ' עבדו (פורסם בנבו, 27.1.13); תא"מ (שלום הרצליה) 37478-01-13 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 2.10.14); ת"ק (קטנות ירושלים) 49588-04-14 אלעזרא נ' יטח (פורסם בנבו, 27.10.14); תא"מ (שלום נצרת) 1685-04-13 נאסר נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 28.1.15).

נתקלתי רק במקרה אחד שבו ביהמ"ש היה נכון לקבוע וקבע כי, למרות היעדרן של אינדיקציות ראייתיות כמפורט מעלה, נמצא הנתבע חייב בנזיקין בגין נזק שנגרם כתוצאה מהצתה בזדון של רכבו בידי אלמונים, אלא ששם היה מדובר בהצתת רכב משטרתי, ובפסה"ד נקבע שלגבי רכב כזה וכעניין של מדיניות משפטית קיימת צפיות להצתה בזדון אפשרית, שמחייבת נקיטת אמצעי זהירות סבירים באופן מיוחד וגם בהיעדר אינדיקציות על הצתה קונקרטית צפויה [ת"ק (קטנות קריות) 1492-02-12 זאב נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו, 31.10.13)].

יישום הדין והפסיקה הנ"ל על עובדות המקרה שלנו מביא אותי למסקנה, שגם במקרה שלנו הוכח שלא הייתה לנתבע 1 סיבה לצפות או להניח שרכבו עתיד להיות מוצת על-ידי אלמונים, וממילא, לא היה חייב הנתבע 1 לנקוט באמצעי זהירות כדי לקדם רעה מיוחדת וספציפית כזו. לכל היותר ניתן לומר מהעובדות שהוכחו, כי הנתבע 1 יכול וצריך היה לצפות שרכבו ייפרץ (שוב) בניסיון לגנוב מתוכו את כלי העבודה שאותם נהג הנתבע 1 לאחסן ברכבו. אך יש להבחין – בהתאם לגישת הנתבעים ובניגוד לגישת התובעת – בין צפי לפריצה לרכב לבין צפי להצתתו בזדון. בכל הכבוד, מקובלים עליי נימוקי הנתבעים בסיכומיהם בעניין זה במלואם, ומנגד, לא מקובל עליי טיעונה של התובעת לפיו ידוע וברור והגיוני "כי הצתה של רכב אליו פורצים לשם גניבת ציוד הינה תוצאה סבירה ומתקבלת על הדעת ובוודאי שהיא צפויה!!!". במשפט זה מתיימרת התובעת להניח את המבוקש בדיון זה, ועפ"י הידוע לי ועפ"י הבנתי, אין זה בגדר ידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש כי הצתת רכב הינה פעולה אגבית צפויה (בבחינת המשך טבעי) לפריצה לרכב. לא הוצגו על כך ראיות, ועפ"י הגיוני דווקא ההפך הוא הנכון: הצתת רכב הינה אירוע פלילי חריג והרבה פחות נפוץ מאשר אירוע של גניבת רכב או של פריצה לרכב, וקיים הבדל בין האירועים. לא הוצגו ראיות על כך שהנתבע 1 יכול וצריך היה לצפות את הצתת רכבו דווקא, להבדיל מפריצת רכבו ומגניבת רכוש ברכבו. מצאתי להאמין לנתבע 1 שהעיד בעניין זה, ומדובר באדם פשוט שהתרשמתי שהעיד באופן אותנטי עפ"י הידוע והמוכר לו. מכל מקום, עדותו לא נסתרה, לא מתוכה ולא בראיות סותרות אחרות. להתרשמותי, הנתבע 1 בעצמו היה גם הוא קורבן של אירוע הצתה זה, כאשר לא היה לו ביטוח מקיף בגין נזק האובדן הכללי שנגרם לרכבו שלו.

אני ער לכך שהנתבעים לא מסרו מיד גרסה עובדתית עקבית לגבי סיבת שריפת הרכב, אך בהסתכלות על הדברים במכלול ובדיעבד, נראה כי ניתן לקבל את ההסבר שסיבת השריפה לא הייתה ידועה בוודאות לנתבעים (או לנתבע 1) ומכאן ההשערות השונות שהועלו ומכאן גם הטענה שהסיבה לא ידועה. בהקשר זה יצוין כי גם התובעת זגזגה בין סיבות נטענות שונות, כאשר תחילה ייחסה את השריפה לקצר חשמלי. מכל מקום ובסופו של דבר ועל יסוד קביעותיו האובייקטיביות המקצועיות של חוקר המקרה מטעם שירותי הכיבוי, הוסכם ע"י שני הצדדים כי סיבת השריפה היא הצתה מכוונת וזדונית ע"י אלמונים, ולכן חשיבות ההשערות הראשוניות פחותה בשלב מתקדם זה של הדיון.

סיכום

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעים את הוצאות העדים שנפסקו וכן שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, ט' אב תשע"ה, 25 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: הכשרה חברה לביטוח בע"מ
נתבע: צביקה ג'לדטי
שופט :
עורכי דין: