ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אברהם אלמקיס נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק רע"פ 5024/14
בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט ח' מלצר

המבקש:
אברהם אלמקיס

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד ההרכב: ע' גרשון (סג"נ); מ' רניאל; ח' שרעבי) מתאריך 07.07.2014 ב-ע"פ 36438-03-14; תגובת המשיבה מתאריך 10.8.2014

בשם המבקש: עו"ד עידית רייכרט; עו"ד תומר שוורץ
בשם המשיבה: עו"ד אייל כהן

החלטה

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים: ע' גרשון (אב"ד), ד"ר מ' רניאל ו-ח' שרעבי), ב-ע"פ 36438-03-14, מתאריך 7.7.2014, בגדרו התקבל (בדעת רוב) ערעורה של המשיבה על קולת העונש שהושת על המבקש בפסק-דינו של בית משפט השלום בקריות (כבוד השופטת הכבירה ר' לאופר-חסון), ב-ת"פ 61330-10-10, מתאריך 13.2.2014.

מועד תחילת ריצוי עונש המאסר שהושת על המבקש – עוכב, ארעית, עד להחלטה אחרת.

להלן יובאו הנתונים הנדרשים להכרעה.

2. בית משפט השלום בקריות הנכבד, הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירות של: הסתה לגזענות (עבירה לפי סעיף 144ב לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)), הסתה לאלימות או טרור (עבירה לפי סעיף 144ד2(א) לחוק העונשין), התפרעות (עבירה לפי סעיף 152 לחוק העונשין), סיוע להחזקת נשק ותחמושת (עבירה לפי סעיף 144(א) בצירוף סעיף 31 לחוק העונשין), סיוע לאיומים (עבירה לפי סעיף 192 בצירוף סעיף 31, בנסיבות סעיף 144ו לחוק העונשין), וכן סיוע לירי מנשק באזור מגורים (עבירה לפי סעיף 340א בצירוף סעיף 31, בנסיבות סעיף 144ו לחוק העונשין). עם זאת, המבקש זוכה מעבירה של היזק לרכוש ממניע גזעני (עבירה לפי סעיף 452 בצירוף סעיף 29, בנסיבות 144ו לחוק העונשין).

3. בית משפט השלום הנכבד קבע כי כמפורט בכתב האישום, בתאריך 22.10.2010 בשעות הערב, נפגשו המבקש וחברו ושוחחו על כך שקיימת, לתפיסתם, בעיה עם נוכחותם המתגברת של ערבים בעיר צפת, אשר פוגעים בהתנהגותם – בביטחונן האישי של בנות יהודיות. בהמשך לשיחה האמורה, יצאו השניים להפגין במדרחוב בצפת, ביודעם כי בסביבתו מתגוררים ערבים. באותה עת היה המבקש חייל מג"ב בשירות סדיר והחזיק בנשק אישי מסוג M-16 (להלן: הנשק) ובשתי מחסניות. משהגיעו השניים למקום, סמוך לחצות-הלילה, החלו הם, יחד עם אחרים, לקרוא קריאות גנאי, כגון: "מוות לערבים", "מוסלמים מסריחים" ו-"יהודי הוא נשמה, ערבי הוא בן זונה". בתוך-כך, יידתה הקבוצה, שעליה נמנו המבקש וחברו, אבנים ובקבוקים לעבר דירות שבהן התגוררו סטודנטים ממוצא ערבי. בהמשך מסר המבקש לחברו את הנשק שהיה ברשותו, וחברו ירה ממנו ירייה אחת באוויר. לאחר מכן, נמלטו המבקש וחברו מן המקום.

4. לאחר שמיעת טיעונים לעונש ולאחר קבלת תסקירי שירות המבחן, גזר בית משפט השלום בקריות הנכבד את דינם של המבקש וחברו והשית עליהם את העונשים הבאים: מאסר מותנה בן 10 חודשים, למשך 3 שנים, שלא יעברו כל עבירה של אלימות פיזית, מאסר מותנה בן חודשיים, למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעברו כל עבירה של אלימות מילולית, קנס בסך של 8,000 ש"ח, או 3 חודשי מאסר תמורתו, התחייבות על סך של 5,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מן העבירות שבהן הורשעו וצו מבחן למשך שנה וחצי.

5. ערעורה של המשיבה על קולת העונשים שהושתו על המבקש ועל חברו – התקבל בנוגע למבקש (ההליכים בעניינו של האחר הותלו לאחר שעזב את הארץ אגב הפרת צו מבחן), וזאת ברוב דעות (כבוד השופט ע' גרשון ו-כבוד השופט ד"ר מ' רניאל), כנגד דעתו החולקת של כבוד השופט ח' שרעבי. גזר דינו של בית משפט השלום – בוטל, ועל המבקש נגזרו: שנת מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהמבקש לא יעבור שוב את העבירות בהן הורשע. יוער כי כבוד השופט ח' שרעבי סבר, בדעת מיעוט, כי יש אמנם מקום להחמיר בעונשו של המבקש, לעומת העונש שהושת עליו בבית משפט השלום, אך לנוכח: גילו הצעיר של המבקש, עברו הנקי, "ההכאה על חטא" מצידו וסיכויי השתקמותו – יש לעשות כן במידה פחותה, ולהעמיד את עונשו על ששה חודשי מאסר בפועל שיכול וירוצו בעבודות שירות, ככל שהמבקש יימצא מתאים לכך (וזאת לצד הטלת מאסר על תנאי, קנס בסך 8,000 ש"ח וצו מבחן למשך 18 חודשים).

6. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, שבגדרה נטען בתמצית כי לנוכח המחלוקת שנפלה בין שופטי בית המשפט המחוזי הנכבד – נדרשת הכרעתו של בית משפט זה בסוגיה: מהו מתחם הענישה ההולם בעבירות שבן הורשע. לגישתו של המבקש, ההכרעה בסוגיה האמורה חורגת מעניינו הפרטני, שכן היא עשויה להיות רלבנטית בכל מקרה של הרשעה בעבירות דומות. בנוסף, נטען כי פער הענישה, בין הערכאה המבררת לערכאת הערעור מצדיק, גם הוא כשלעצמו, התערבות.

7. לאחר עיון בבקשה, בחומר שצורף אליה ובתגובת המשיבה שהוגשה על פי החלטתי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. אביא להלן את הנימוקים למסקנתי זו.

8. לא מצאתי כי הבקשה מעוררת לאמיתו של דבר שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה). הסוגיה: מהו מתחם הענישה ההולם בעבירות מהסוג שבהן הורשע המבקש – לא די בה כדי להצדיק בנסיבות פה מתן רשות ערעור, זאת לנוכח הוראות סעיפים 40ב, 40ג(א) לחוק העונשין, המורים לבית המשפט להתחשב בקביעת מתחם העונש ההולם – ב"נסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם", ובכלל זה: ב-"נסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40ט".

9. זאת ועוד – אחרת. עניינה של הבקשה שלפני הוא רק בחומרת העונש, שהושת על המבקש. ההלכה היא כי רשות ערעור בכגון-דא תינתן רק במקרים נדירים במיוחד, שבהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, או הראויה, בהתאם לנסיבות הענין (ראו למשל: רע"פ 3929/09 דהן נ' מדינת ישראל (16.08.2009)). בתוך-כך נפסק כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה המבררת, לבין ערכאת הערעור – איננו מצדיק, דרך כלל, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, וגם כאן הדבר תלוי לרוב בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה נקבע עוד כי אין מדובר במבחן "טכני חשבונאי" גרידא, אלא שיש לבחון גם אם העונש הראשון בזמן שהושת כאן – הולם את חומרת העבירה שבגינה הורשע הנאשם (עיינו, למשל: רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (9.5.2006)).

10. בענייננו שתי הערכאות קמא הנכבדות גם יחד קבעו כי יש חומרה-יתרה בביצוען של העבירות בהן הורשע המבקש, על רקע לאומני, ועמדו על הצורך במיגורן תוך הטלת ענישה מרתיעה, באשר הן מסכנות את מרקם החיים בחברה דמוקרטית. דעת הרוב של בית המשפט המחוזי הנכבד סברה כי הרף התחתון של מתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט השלום הנכבד (6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות) היה נמוך מדי בנסיבות, וכי מבחינה עובדתית – לא התקיימו התנאים (הקבועים בסעיף 40ד(א) ו-(ב) לחוק העונשין) לחריגה ממנו לקולא מטעמי שיקום. בכך הביעו שופטי הרוב של בית המשפט המחוזי הנכבד את דעתם כי העונש שהושת על המבקש בבית משפט השלום הנכבד – חרג, ללא הצדקה, מנורמת הענישה הראויה בנסיבות העניין.

11. בקביעה הנ"ל – לא מצאתי מקום להתערב. בית משפט זה עמד כבר על טיבם של ביטויי שנאה אלימים, הנעשים ממניעים לאומניים-גזעניים (מה גם שאלה עוברים לעתים מדיבורים למעשים), ועל כך שבכגון-דא יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה, אפילו כאשר מדובר בקטינים, לא כל שכן כשמדובר בבגירים כבענייננו (וזאת, מבלי לגרוע מהצורך להביא בחשבון, במכלול השיקולים, גם את השפעת העונש על הנאשם (תוך התחשבות גם בגילו) – בעת גזירת עונשו בתוך מתחם הענישה ההולם שנקבע. ראו: סעיף 40יא(1) לחוק העונשין). עיינו בהקשר זה, למשל, את דברי חברי, השופט א' רובינשטיין ב-ע"פ 5469/13 פלוני נ' מדינת ישראל (13.4.2014):

"עבירות כאלה חותרות תחת עצם מהותנו, הן כמדינת חוק הן כמדינה יהודית ודמוקרטית, על תולדותיה ועל המיעוט הלא-יהודי הגדול בתוכה... על כן [אין] מנוס ככלל מהשתת עונש מאסר בפועל בתיקי גזענות, ובית המשפט בתוך עמו הוא יושב ועליו האחריות, גם כשהמדובר בקטינים – כמובן תוך התחשבות בפן האינדיבידואלי ובפן השיקומי, בוודאי כך בקטינים..." (שם, בפיסקה יז').

הדברים הנ"ל אוזכרו בהסכמה גם בפסק-דינו של חברי, השופט י' עמית, ב-ע"פ 3981/14 פלוני נ' מדינת ישראל (3.8.2014), שבגדרו הוא הוסיף והדגיש כך:

"ביטויי גזענות כגון דא, אשר מלבים שנאה ופחד ופוגעים בשלומו ובטחונו של הציבור הערבי בארץ, בזויים בהיבט המוסרי, נוגדים את המסורת היהודית ואת הערך של 'כבוד הבריות', ומכתימים דמותה של המדינה בארץ ומחוצה לה... בעבירות שנעשו ממניע של גזענות, יש להעביר מסר ברור של הרתעה, וליתן משקל של ממש לשיקול זה מתוך הנחה כי יש סיכוי שההחמרה בעונש תביא להרתעת הרבים..." (שם, בפיסקה 9).

12. לנוכח הגישה המבוטאת בציטוטים הנ"ל הנני סבור כי בנסיבות המקרה שלפני – אין לראות בפער הענישה שבין הערכאות כגורם שיש בו, כשלעצמו, כדי להצדיק מתן רשות ערעור, ולפיכך אין כאן מקום להתערבות בעונש שהושת על המבקש בסופו של יום.

13. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי ממש בטענתו של המבקש בסיפא לבקשתו, שלפיה ערכאת הערעור "ייחסה רכיב חומרה", לכאורה, למעשים שהמבקש זוכה מביצועם. אכן, המבקש זוכה מן העבירה של "היזק בזדון", ואולם בזיכוי זה אין כדי לאיין מניה וביה את העובדה שיתר העבירות בהן הורשע המבקש בוצעו בנסיבות שבהן חברי החבורה שהמבקש נמנה עמהם, יידו אבנים לעבר דירותיהם של תושבים ערבים – עובדה המוסיפה נופך של חומרה, לאירועים, מושאי כתב האישום.

14. לנוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.

עיכוב הביצוע שעליו הוריתי בהחלטתי מתאריך 17.7.2014 – מבוטל.

המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר שנגזר עליו – בתאריך 23.08.2015 עד לשעה 10:00, בבימ"ר קישון, או במקום אחר על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כשברשותו תעודת זהות, או דרכון ועותק מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד ומהחלטתי זו. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-XXXX377 או 08-XXXX336. עד להתייצבותו של המבקש לתחילת ריצוי עונשו כאמור – ימשיכו לחול עליו תנאי השחרור בערובה, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא הנכבד.

ניתנה היום, ‏י"ב באב התשע"ה (‏28.7.2015).


מעורבים
תובע: אברהם אלמקיס
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: