ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אוסאמה אגבאריה נגד מדינת ישראל :

החלטה בתיק בש"פ 4811/15 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט י' עמית

העורר:
אוסאמה אגבאריה

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתיק מ"ת 9625-06-15 שניתנה ביום 5.7.2015 על ידי כבוד השופטת ד' שריזלי

תאריך הישיבה:
ה' באב התשע"ה
(21.7.2015)

בשם העורר:
עו"ד עלאא מסארווה

בשם המשיבה:
עו"ד עידית פרג'ון

החלטה

ערר על החלטות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ד' שריזלי) מיום 17.6.2015 ו-5.7.2015 במ"ת 9625-06-15, בגדרן הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1. ביום 4.6.2015, הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק; ופגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 בנסיבות סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

2. על פי כתב האישום, בבוקר יום 27.5.2015 נפגש העורר עם מ.א (להלן: המתלוננת) בחוף הים בתל אביב לאחר היכרות מוקדמת והשניים תיאמו להיפגש מאוחר יותר. בשעה 22:30 באותו יום, נפגשו העורר והמתלוננת בתחנה מרכזית בתל אביב, ולאחר שהחלו לצעוד לכיוון הים, העורר ביקש מהמתלוננת להתלות אליו למקום עבודתו, דירה אותה הוא משפץ (להלן: הדירה), באמתלה ששכח שם את הארנק.

עם הגעתם לדירה, נעל העורר את הכניסה לבניין עם שרשרת ומנעול, הכניס את המתלוננת בכוח לתוך הדירה ונעל את הדלת. העורר התעלם מתחנוני המתלוננת שיאפשר לה לצאת מהדירה ולא יעשה לה דבר, תפס בחזה, נשכב מעליה והכניס את ידו מתחת לבגדיה תוך שהוא מצמיד מגבת לפניה וצווארה כדי להשתיקה. בהמשך התפשט העורר והפשיט את המתלוננת מבגדיה. המתלוננת אמרה לעורר שהיא במחזור כדי למנוע ממנו לבצע בה את זממו, ובתגובה הנאשם דרש מהמתלוננת לבצע בו מין אוראלי והכה אותה על ראשה. לאחר שהמתלוננת סירבה, איים עליה העורר שיבצע בה מין אנאלי, והמתלוננת השיבה שהיא אינה במחזור וקיפלה את רגליה במטרה למנוע מהעורר לבצע בה את זממו. העורר הכה את המתלוננת, והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בניגוד לרצונה, עד שהגיע לסיפוק מיני.

לאחר מכן, הלכה המתלוננת לחדר המקלחת לשטוף את איבר מינה, ועם יציאתה מהמקלחת, הסריט אותה העורר עם המצלמה במכשיר הסלולרי שלו, ללא ידיעתה, כשהיא בעירום מלא (להלן: האירוע).

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בדיון מיום 17.6.2015, קבע בית משפט קמא כי: "מכלול הראיות אינו מותיר כל מקום לספק בדבר קיומה של תשתית ראייתית שיש עמה סיכוי סביר, ויותר מכך, להביא להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו", וכי התשתית הראייתית בענייננו גם מקימה עילת מעצר מחמת מסוכנותו של העורר לשלום הציבור וביטחונו (להלן: ההחלטה הראשונה). לצד זאת הורה בית משפט קמא לשירות המבחן לערוך לעורר תסקיר מעצר לבחינת אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר. בתסקיר שהוגש לבית משפט קמא ניתנה המלצה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בפיקוח ארבעה מבני משפחתו – הוריו, אחיו ואשתו של העורר.

בהחלטתו מיום 5.7.2015, נעתר בית משפט קמא לבקשה להארכת מעצר, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וזאת בהמשך לקביעתו בהחלטה הראשונה כי קיימות ראיות לכאורה וכי מתקיימת עילת מעצר עקב המסוכנות הנובעת מהמעשים המיוחסים לעורר. בית משפט קמא בחן את התסקיר, התרשם במהלך הדיון באופן בלתי אמצעי מן המפקחים, והגיע למסקנה כי המסוכנות הנשקפת מהעורר הינה בעצמה רבה הן כלפי המתלוננת והן כלפי נוספים, וכי הצירוף של אופי מניפולטיבי, אלימות ואכזריות מצדו של העורר, מקימים חשש כבד כי יחזור על מעשיו.

4. על כך נסב הערר שבפניי.

בהודעת הערר ובדיון שהתקיים בפני ביום 21.7.2015, התמקד העורר בעוצמת הראיות לכאורה. נטען כי אף בהינתן תשתית ראייתית לכאורית איתנה, היה ראוי לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת, אשר נמצאה ראויה על ידי שירות המבחן.

5. לאחר שעיינתי בחומר החקירה, איני סבור כי קיימת בעייתיות מהותית בעוצמת הראיות, ואסקור את עיקרי הראיות. אקדים ואומר כי איני מקבל טענת העורר, כביכול מדובר רק בגרסה מול גרסה, באשר הודעותיה של המתלוננת במשטרה נתמכות גם בראיות חיצוניות. להלן העיקרים:

(-) הודעותיה של המתלוננת – הודעתה הראשונה של המתלוננת נמסרה בליל האירוע בשעה שלוש לפנות בוקר לערך. בהודעה תארה המתלוננת בפירוט רב את המעשים שביצע בה העורר, שעות ספורות לאחר שבוצעו, תוך שהיא "בוכה ונסערת" (להלן: העדות הראשונה). מספר ימים לאחר מכן, לאחר שהעורר מסר גרסתו כי הדברים נעשו בהסכמה, נחקרה העוררת בשנית (להלן: העדות השנייה). לאור גרסת העורר לפיה המתלוננת ביצעה בו בהסכמה מין אוראלי, נשאלה המתלוננת על כך בעדות השנייה, ואז הזכירה המתלוננת לראשונה את דרישתו של העורר כי תבצע בו מין אוראלי ואף כי היכה אותה בראשה כי סירבה. אינני מקבל את טענת העורר כי פער זה מלמד על כך שהמתלוננת אינה דוברת אמת, ראשית כי הן בעדותה הראשונה והן בעדותה השנייה דבקה בכך כי לא בוצע מין אוראלי, והתוספת בעדותה השנייה מתייחסת רק לדרישה לכך מצד העורר, ושנית – העובדה כי סיפור האונס נחשף בהדרגה ולא כל הפרטים באים לידי ביטוי בגרסה ראשונה של הקרבן, היא תופעה שהוכרה זה מכבר על יד הפסיקה, ואיני סבור כי יש בכך כדי לכרסם בעוצמת הראיות.

אף טענת העורר כי קיימת סתירה מפורשת בין העדות הראשונה לשנייה בעניין הורדת חולצתה של המתלוננת, לא נלמדת מן העדויות עצמן. בהודעה הראשונה מסרה המתלוננת כי בתחילת האירוע "הוא הוריד לי את המכנסיים וזרק אותם על הרצפה וגם את התחתונים, החולצה נשארה עליי...", ולאחר מכן מפרטת המתלוננת פעולות נוספות שביצע בה העורר מבלי להתייחס לעניין החולצה. אכן, בעדות השנייה לשאלת החוקרת מתי העורר הוריד לה את החולצה השיבה: "היו כמה פעמים... אני זוכרת שהייתי ערומה... בהתחלה הייתי עם חולצה". וכשהחוקרת מציינת כי שאלה בפירוש אם המתלוננת הייתה עם החולצה לאורך כל האירוע, משיבה האחרונה כי "היה כמה נקודות (מתכוונת כמה אירועים), ואני אולי לא הבנתי אותך (את שאלת החוקרת – י"ע)". ניתן לראות כי אין מדובר בסתירה מהותית, ואף אם המתלוננת הייתה בתחילה עם חולצתה, יתכן שזו הורמה מספר פעמים במהלך האירוע. גם הסרטון בו נראית המתלוננת בעירום מלא לא מלמד דבר ובוודאי שאינו מהווה ראיה אובייקטיבית למצב בו הייתה המתלוננת בזמן האונס, כטענת העורר, מפני שהוא צולם עם יציאתה של המתלוננת מהמקלחת ולא במהלך האירוע עצמו.

אינני מקבל גם את טענת העורר כי בית משפט קמא שגה בכך שהתייחס רק לשתי הודעותיה של המתלוננת, בעוד שהמתלוננת מסרה שלוש הודעות. מעיון בחומר החקירה עולה כי המתלוננת מסרה הודעות בשני מועדים – הודעה ראשונה נמסרה לפנות בוקר יום 28.5.2015, והודעה שנייה נמסרה אחר צהריי יום 31.5.2015. ההודעה השניה פוצלה לשני חלקים מפאת אורכה – הראשונה החלה בשעה 16:19 והשנייה החלה מיד לאחר מכן בשעה 18:34. אין מדובר בהודעה שלישית, אלא ברצף ישיר של ההודעה השנייה שהתקיימה באותו מועד, ואין אלא להצר על טענת העורר בעניין זה.

ההודעות המפורטות של המתלוננת, תוך התייחסות לתחושותיה ותגובותיה הרגשיות בשילוב עם התיאור העובדתי, תורמים לחיזוק התשתית הראייתית הלכאורית כנגד העורר, ועל כך גם עמד בית משפט קמא בהחלטתו. לכך יש להוסיף את העימות שנערך בין המתלוננת לעורר בבוקר יום 28.5.2015 ובו הטיחה המתלוננת את דבריה בפני העורר, באופן מלא וישיר.

(-) צילום המתלוננת – בתום האירוע, נכנסה המתלוננת להתקלח עקב החשש שתכנס להריון, כך בעדותה הראשונה: "הוא גמר נראה לי קצת בתוכי... אני מנסה לקום וללכת לנקות את עצמי בשירותים שם בצינור פחדתי שלא נכנסתי להריון אז שטפתי את האיבר מין עם מים". בעת ששהתה במקלחת (לפי נתוני המצלמה בשעה שתים עשרה ושמונה דקות – י"ע), הציב העורר את מצלמת הטלפון הסלולרי שלו בזווית שתאפשר את צילום היציאה מהמקלחת ומרחב החדר כולו, כמעין "מצלמה נסתרת", והלך לכיוון המקלחת שם שהתה המתלוננת. לאחר 50 שניות נראית המתלוננת יוצאת מן המקלחת בעירום מלא ולאחריה העורר גם כן בעירום, כשנראה שהמתלוננת אינה מודעת לקיומה של המצלמה. כ-20 שניות לאחר מכן בדקה 1:10 בסרטון נראה כי העורר הודף קלות את המתלוננת למיקום אותו המצלמה מכסה וממשיך לעמוד לידה בשתיקה מוחלטת כשהיא מתלבשת. סך הכל אורך הסרטון כשתי דקות של דממה מעיקה, בהן לא מתקיימת כל תקשורת בין העורר לבין המתלוננת, והיא משפילה את מבטה ואף נמנעת מיצירת קשר עין עם העורר (להלן: הסרטון). לטעמי, הסרטון אינו מסייע כלל לעמדתו של העורר, ואף מחזק את גרסת המתלוננת לאירוע, הן מעצם קיומו של הצילום הנסתר, והן מהשתיקה השוררת בין השניים אחר האירוע.

איני רואה ממש בטענת העורר לפיה חברתה של המתלוננת סיפרה כי המתלוננת סיפרה לה שהעורר צילם אותה, בעוד המתלוננת טענה כי רק במשטרה נודע לה לראשונה דבר קיומו של הסרטון. בהודעתה הראשונה של המתלוננת, שנמסרה בליל האירוע בשעה שלוש לפנות בוקר לערך, נשאלה המתלוננת אם העורר צילם אותה בעירום, והיא השיבה בשלילה בזו הלשון: "לא. הוא צילם אותי בבוקר שדיברנו בחוף הים, מעבר לזה לא צילם אותי. אני בטוחה כי אני נלחמתי בו". מנוסח דבריה של המתלוננת, נראה כי היא מתייחסת לכך שלא צולמה באירוע האונס עצמו, עקב אזכור המאבק שניהלה מול העורר, שלדעתה של המתלוננת לא אפשר לו לצלם אותה, וזאת מבלי לדעת על הצילום הנסתר כשיצאה מהמקלחת.

בשעה 08:41 בבוקר שלאחר האירוע, התקיים עימות בין המתלוננת לבין העורר, ולקראת תומו אמר העורר: "תראו את הסרטון אם היא אומרת שהיא בשיתק (הטעות במקור – י"ע) תראו איך היא מתקלחת". בהמשך בשעה 09:21 באותו בוקר הוצג הסרטון בפני העורר והמתלוננת, ולשאלת החוקרים את המתלוננת אודות הסרטון, השיבה לעורר: "חוץ ממה שעשית אתה עושה לי גם דבר כזה... אני נגעלת מבן אדם כמוך". מההפתעה העולה מדבריה של המתלוננת, נראה כי זו אכן הפעם הראשונה בה צפתה בסרטון.

רק בשעה 12:31 בצהריים שלאחר האירוע, נמסרה עדות החברה, בה מסרה לעניין הצילום כי: "התקשרתי אליה ב-3 בלילה והיא לא ענתה לי והתחלתי להילחץ, בבוקר קיבלתי ממנה שיחה ... היא (המתלוננת) אומרת שהוא צילם את זה את הקטע של המקלחת והיא אמרה אתה לא מתבייש והוא הפסיק את הצילום של המקרה...". השיחה עם החברה התקיימה לאחר עדותה של המתלוננת במשטרה, בה נמסר לה אודות הצילום, ומכאן שאין סתירה של ממש. אכן, החלק על כך שהמתלוננת נזפה בעורר על הצילום בזמן האירוע, יוצר לכאורה קושי מסוים, אולם יתכן וזו תוספת מאוחרת, של המתלוננת או של החברה, שלא התרחשה במועד האירוע עצמו.

בעדות השנייה מיום 31.5.2015, נשאלה המתלוננת מתי ידעה על הסרטון, והשיבה כי: "מימך (מהחוקרת – י"ע) שאת אמרת לי שיש סרטון וראיתי את הסרטון בפעם הראשונה בעימות...". סיכומו של דבר, רצף האירועים, בצירוף התבוננות בסרטון, מלמדים כי המתלוננת לא ידעה על הצילום בזמן האירוע, ומשכך גם לא הייתה יכולה להסכים לו.

(-) עדות חברתה של המתלוננת והתקשורת בין השתיים לאחר האירוע – בעדותה במשטרה מסרה ר', חברתה של המתלוננת (להלן: החברה) את הרקע לפגישת המתלוננת והעורר בליל האירוע. מהודעתה עולה כי העורר ניסה בערב האירוע לשדל את המתלוננת בטלפון להגיע אליו, והתקשר מספר פעמים למתלוננת וחברתה, כאשר השתיים שהו יחד. בשעה שתים עשרה ושלושים בלילה, דקות ספורות לאחר יציאתה של המתלוננת ממקום האירוע, שלחה המתלוננת לחברתה רצף של שתי הודעות: "תענה דחוף", ומיד לאחר מכן "תענה אני בסכנה". בהמשך מתארת החברה כי בבוקר יצרה עמה קשר המתלוננת ופרטה בפניה את האירוע, ונשמעה נסערת.

בהודעת הערר, עמד העורר על שגיאת בית משפט קמא בהתייחסות לעדותה החברה כסיוע לגרסת המתלוננת, כאילו המתלוננת התקשרה לחברתה בחצות ונשמעה נסערת. אכן, אין חולק, כי הייתה זו הודעת טקסט ולא הודעה קולית, אך גם הודעת טקסט טומנת בחובה "נימה" מסוימת. בהודעה הקצרה מהדהד צמד המילים "אני בסכנה", אשר ממחיש את מצוקתה הרבה של המתלוננת ואת תחנוניה לעזרה בהיותה נסערת ופגועה. יום לאחר מכן, אכן מתוארת שיחה בין המתלוננת הנסערת לבין החברה. משכך, אני מקבל את עמדת בית משפט קמא כי ניתן לראות בעדותה של החברה כסיוע לעדות המתלוננת.

(-) עדות עובר האורח – עת יצאה המתלוננת מביתו של העורר, נתקלה במ', עובר אורח שהמתין למונית באזור (להלן: עובר האורח). בעדותו ציין כי המתלוננת החלה לספר שמישהו תקף אותה, ובזמן ששוחחה עמו, התקשר אליה העורר והיא לא ענתה לו. עם הגעת המונית לקח אותה עובר האורח לתחנת המשטרה. עדותו של עובר האורח מחזקת את העדויות אודות סערת הרגשות של המתלוננת, שניסתה ליצור קשר עם חברתה ובלית ברירה פנתה אף לעובר אורח ברחוב, וחשפה בפניו פרטים על האירוע שארע לה, כדי שזה יסייע לה.

(-) שיחות איום – בסיום הודעתה השנייה של המתלוננת, ציינה בפני החוקרים כי התקשרה אליה בחורה דוברת עברית בצהרי יום 31.5.2015, ואיימה עליה כי אם לא תסגור את התיק, ירצחו אותה ואת ילדיה. באותה שיחה מסרה המאיימת פרטים על משפחתה של המתלוננת, והאחרונה, אשר חששה לשלומה ושלום משפחתה, השיבה כי תסגור את התיק, וכך אכן ביקשה בתום חקירתה: "אני רוצה לבטל את התלונה, אני מפחדת שלא יפגעו בילדים שלי. יש לי ילדה בת 11 שהולכת לבד ברחוב".

6. העורר הצביע על כך שלא ברור כיצד מספר הטלפון של המתלוננת הגיע אליו. מבלי להידרש לפרטי הטענה, הרי שמהחומר עולה כי מספר הטלפון של המתלוננת הועבר אל העורר מאדם אחר. העורר טען כי היה לו ברור שמטרת המפגש ביניהם היא לקיים יחסי מין, בעוד המתלוננת טענה כי אילו הייתה יודעת שהוא נשוי, לא הייתה נענית מלכתחילה להצעתו להיפגש עמה. דומני כי "הפתרון" לסתירה בין ציפיות הצדדים נמצא בתסקיר המעצר, שם מספר העורר כי קיבל את הטלפון מאחד מעמיתיו לעבודה שהטעה אותו בפרשנותו הבעייתית המעוותת לגבי מצבה והתנהלותה של המתלוננת. מכל מקום, מקומן של טענות הקונספירציה של העורר לגבי אותו חבר, להתברר בשלב הדיון בתיק.

7. סוף דבר, בחומר הראיות שבפניי יש כדי לעמוד ברף של ראיות לכאורה ויש בו את הפוטנציאל הראייתי הנדרש להרשעתו של העורר (ראו, לדוגמה, בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל (10.4.05), ואיני רואה, בשלב זה, חולשה של ממש בעוצמת הראיות.

8. אין חולק על קיומה של עילת מעצר ואף חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). "אינוס הוא מן העבירות החמורות המקימות חזקת מסוכנות ולפיכך רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר" (בש"פ 5951/01 לוטיצקי נ' מדינת ישראל (16.8.01); בש"פ 2222/97 מדינת ישראל נ' כורד חוסאם, פ"ד נא(1) 109, 113 (1997). ובכלל "שחרור נאשם בעבירות מין לחלופת מעצר לא ייעשה כדבר שבשגרה, נוכח המסוכנות הטבועה בעבירות מין והחשש להישנות המעשים" (בש"פ 662/12 פלוני נ' מדינת ישראל (29.1.2012); בש"פ 4073/11 גולדמברג נ' מדינת ישראל (21.7.2011); בש"פ 614/08 מדינת ישראל נ' פרץ (23.1.2008)).

לטעמי, לצד עילת המסוכנות קם אף חשש לשיבוש הליכי משפט, בהתחשב בשיחת האיום אודותיה סיפרה המתלוננת, ממנה עולה כי פרטיה ידועים לעורר ולאחרים.

9. דומה כי בית משפט קמא התלבט בעניינו של העורר. תסקיר המעצר אינו מלהיב במיוחד לגבי העורר עצמו, ואציין כי העורר גם נדון אך לאחרונה בגין עבירת שימוש ברכב ללא רשות, אותה ביצע לפני כחמש שנים. מצד שני, שירות המבחן התרשם כי המפקחים המוצעים מסוגלים להציב גבולות לעורר. לסופו של יום, ולאחר שבית המשפט התרשם ישירות מהמפקחים – ולדידי יש ליתן להתרשמות בלתי אמצעית זו משקל של ממש – הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

בשלב זה, וכל עוד המתלוננת לא סיימה להעיד, אני סבור כי אין מקום להורות על שחרור העורר למעצר באיזוק אלקטרוני או לחלופה אחרת, על אף המלצת בית המשפט. אם וכאשר תסיים המתלוננת להעיד, יוכל העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר, ובית המשפט יפעל כחוכמתו.

10. סוף דבר שהערר נדחה.

ניתנה היום, י"ב באב התשע"ה (28.7.2015).


מעורבים
תובע: אוסאמה אגבאריה
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: