ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד אברהם אטיאס נגד נורקייט בע"מ :

לפני:

כבוד הסגנית נשיא איטה קציר
נציגת ציבור (עובדים) גב' עידית סלומון
נציג ציבור (מעסיקים) ד"ר עלי מאיר

התובע:
דוד אברהם אטיאס, ת.ז. XXXXXX778
ע"י ב"כ: עו"ד חובב ריקה

-
הנתבעת:
נורקייט בע"מ, ח.פ. 510762131
ע"י ב"כ: עו"ד שלמה בכור

פסק דין

זוהי תביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה, גמול שעות נוספות, דמי נסיעות, הפרשות לפנסיה, דמי הודעה מוקדמת ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין.

להלן עובדות המקרה:

1. הנתבעת מספקת שירותי הסעדה ללקוחות.

2. התובע עבד אצל הנתבעת כשף בבסיס חיל הים בחיפה מיום 7.12.04 ועד ליום 20.1.10, מועד פיטוריו.

3. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לנסיבות סיום עבודתו של התובע.

4. כמו כן, לטענת התובע לא שולם לו מלוא שכר עבודתו וזכויותיו הסוציאליות במהלך תקופת עבודתו.

טענות התובע:

5. בין הצדדים סוכם כי, התובע יקבל שכר בסך של 12,000 ₪ לחודש החל מחודש 4/05.

6. הנתבעת לא שילמה לתובע את השכר שסוכם עימו, ונותרה חייבת לתובע הפרשי שכר עבודה בסך כולל של 62,000 ₪.

7. הנתבעת הנפיקה חוזי עבודה בדיעבד, בהתאם לתלושי שכרו של התובע, אשר לא ברור מה מקורם. עד הנתבעת לא יכול להעיד על הסכמת התובע ו/או על חוזי העבודה, מאחר ולא היה נוכח במועד חתימתם, ואף לא ראה את החוזים המקוריים. אין תאריך ו/או מועד חתימה על החוזים.

8. טענת הנתבעת כי התובע חתם בתקופה של חמישה חודשים על חמישה חוזים חדשים, בתנאים משתנים, אינה עומדת במבחן השכל הישר.

9. התובע עבד כ- 12 שעות מדי יום, מ- 4:00 עד 16:00, ולפחות פעמיים בשבוע מהשעה 00:00 עד 17:00, או מהשעה 4:00 עד חצות, במקרים בהם היו חסרים עובדים או העבודה דרשה זאת.

10. בהיעדר דו"חות נוכחות, מאחר והנתבעת דרשה שהתובע יחתים כרטיס נוכחות רק פעם ביום, ובהיעדר גרסה סותרת, הרי שמדובר בהערכה של 3 שעות נוספות ביום, במשך עשרים ימים בחודש, דהיינו 60 שעות חודשיות, מתוכן 40 שעות בשכר של 125%, וכ- 20 שעות בשכר של 150%, מהן יש להפחית את גמול השעות הנוספות ששולם לתובע.

11. התובע לא עבד במשרת אמון ו/או משרה שאין אפשרות לפקח על שעות עבודתה.
הנתבעת אישרה כי הייתה לה יכולת פיקוח על שעות עבודתו של התובע, וכי התובע היה שף, ולא בעל משרה בכירה כלשהי.

12. לפיכך, התובע זכאי לגמול שעות נוספות בסך של 137,469 ₪.

13. בהתאם למוסכם, היה על הנתבעת לשלם לתובע דמי נסיעות בסך של 600 ₪ לחודש, והחל מחודש 4/05 בסך של 500 ₪ לחודש.
לתובע לא ניתן רכב צמוד, הרכב שימש את הנתבעת לצרכיה השונים, וגם העמדתו בימים מסוימים לרשות התובע, לא משנה את התחייבויותיה החוזיות של הנתבעת, ואת הוצאות הנסיעה שנאלץ התובע להוציא בימים בהם הרכב לא היה ברשותו.

14. לפיכך, התובע זכאי להפרש דמי נסיעות בסך של 15,090 ₪.

15. על הנתבעת היה להפריש לטובת התובע תגמולים לפנסיה בשיעור של 6%. הנתבעת הפרישה תגמולים לפנסיה החל מחודש 5/06 בסך מצטבר של 24,886.3 ₪.
לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע בגין תגמולים לפנסיה סך של 16,874 ₪.

16. הנתבעת פיטרה את התובע שלא כדין, אך מהסיבה שהתובע הודיע כי עליו לעבור טיפולים רפואיים.
בניגוד לטענת הנתבעת כי, הצבא ביקש לפטרו, הרי שהצבא ביקש להשיב את התובע לעבודה, ועל כן כיום התובע עובד באותו מקום אשר לטענת הנתבעת לא היה רצוי בו.

17. הנתבעת פיטרה את התובע ללא הליך שימוע, וללא מתן הודעה מוקדמת.

18. על כן, התובע זכאי לשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בגובה 12 משכורות בסך של 144,000 ₪, ובדמי הודעה מוקדמת בסך של 12,000 ₪.

טענות הנתבעת:

19. דין התביעה להידחות מפאת השתק ושיהוי כבד.

20. על התובענה חלה התיישנות עובד למועד 11/05.

21. התובע עבד בתפקיד ניהולי הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, כאשר ממילא תנאי עבודתו לא אפשרו לנתבעת כל פיקוח על שעות עבודתו. ועל כן, חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951, לא חל על העסקת התובע.

22. עם קליטת התובע סוכם עימו על שכר של 7,000 ₪.
בחודש 3/05 עודכן שכרו של התובע ועמד על סך של 7,500 ₪.
החל מחודש 1/07 עלה שכרו של התובע ל- 8,000 ₪.
בחודש 9/07 הועלה שכרו ל- 8,500 ₪.
בחודש 10/07 הועלה שכרו לסך של 9,000 ₪.
בחודש 11/07 הועלה שכרו ל – 9,500 ₪.
בחודש 12/07 הועלה שכרו ועמד על סך של 10,000 ₪.
כמו כן, לתובע שולמה תוספת גלובלית בסך של 1,500 ₪, כאשר מחודש 9/07 עמדה התוספת על סך של 2,000 ₪.

23. התובע חתם מעת לעת על הסכמים המעדכנים את שכרו. ניסיונות התובע לטעון כי חתימתו זויפה, לא תצלח ואין לקבלה.

24. לנתבעת לא הייתה כל ידיעה באשר למצבו הרפואי של התובע במהלך סיום העסקתו. המסמכים הרפואיים עליהם נסמך התובע, למעט אחד, הינם ממועדים מאוחרים למועד סיום עבודתו של התובע. מסמך יחיד מחודש 12/09 לא נמסר לנתבעת בזמן אמת, ואינו מציין איסור על עבודה או כל מגבלה אחרת.

25. לקוח הנתבעת ביקש להחליף את התובע. הנתבעת עשתה ככל הניתן על מנת להמשיך ולהעסיק את התובע, אולם ללא הועיל. התובע דחה את הצעות הנתבעת לשיבוץ חדש.
התובע לא הסכים להשתלב כשף תפעולי, או לתפקיד חלופי במתקן השייטת, בטענה לפגיעה בתנאי עבודתו.

26. הנתבעת ערכה לתובע שימוע כדין, ולאחריו ניתנה לתובע הודעה על סיום העסקתו, לרבות הודעה מוקדמת כדין.

27. במהלך ההודעה המוקדמת פנה התובע לנתבעת בטענה כי הוא חולה ועומד בפני טיפולים. התובע טען כי אינו חולה במחלה, אשר תמנע ממנו לבצע עבודתו, וביקש לשוב ולהשתבץ בעבודה.

28. התובע קיבל את מלוא שכרו וגמול שעות נוספות בהתאם לשעות עבודתו בפועל.

29. התובע קיבל שכר בגין זמני הפסקות בטעות. על כן, יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע סך של 43,648 ₪.

30. התובע עבד במסגרת שעות משתנה בהתאם לצרכי העבודה, ולא ניתן היה לפקח על שעות עבודתו.

31. התובע קיבל את מלוא החזרי הנסיעות למקום העבודה וממנו. לתובע הועמד רכב צמוד, אשר אף הועמד לרשותו בסופי שבוע.

32. מחודש 4/06 בוצעו הפרשות פנסיוניות בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, ולא חלה על הנתבעת חובת הפרשה מעבר לכך.

לאור האמור לעיל אנו קובעים כדלקמן:

נסיבות סיום יחסי העבודה –

33. הנתבעת טענה כי, הלקוח ביקש להחליף את התובע, ונעשו ניסיונות לשיבוץ התובע מחדש, אולם התובע סירב וטען לפגיעה בתנאי עבודתו.

34. הנתבעת הוסיפה וטענה כי, ערכה לתובע שימוע כדין, לאחריו ניתנה לתובע הודעה על סיום העסקתו, לרבות הודעה מוקדמת.

35. בדיון שהתקיים בתאריך 1.5.13 הודיע ב"כ הנתבעת כי קיים פרוטוקול שימוע בכל הנוגע לנסיבות סיום העסקתו של התובע, וכי במסגרת הליך גילוי מסמכים יועברו העתקים מכל המסמכים ברשות הנתבעת, לרבות מסמכים הנוגעים לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים.
(ראה פרוטוקול דיון מיום 1.5.13 עמ' 4-5).

36. ראוי לציין ולהדגיש כי, בכתב ההגנה ובתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת ע"י מר יהודה דהן, מנהל בנתבעת, אין כל אזכור באשר למועד השימוע, שכביכול, נערך לתובע, ולא צורף פרוטוקול של שימוע כאמור.

37. במסגרת חקירתו הנגדית של התובע בדיון הוכחות מיום 23.9.14, הוצג בפני התובע פרוטוקול שימוע, שכביכול, נערך לו ביום 21.12.09 בפני מר מאיר לוי, מנהלו הישיר של התובע בנתבעת, מר יגאל צ'רני מנהל מטבח מרכזי ומר יגאל קרפיס.

התובע העיד כי, בשיחה עימו נכח מר מאיר לוי בלבד, שהודיעו כי הצבא אינו רוצה אותו ולכן הוא מפוטר, הוא הציע לתובע מקום עבודה חלופי בשכר נמוך באופן משמעותי מהשכר ששולם לו בתפקידו הנוכחי, והתובע סירב.
התובע התכחש לסיכום הפגישה, כאמור בפרוטוקול שהוצג בפניו.
(ראה פרוטוקול דיון מיום 23.9.14 עמ' 8-9).

38. הנתבעת לא הגישה לבית הדין את פרוטוקול השימוע, שכביכול, ערכה לתובע, ואשר הוצג בפניו במהלך דיון ההוכחות, ו/או כל מסמך אחר המעיד כי התובע זומן לשימוע, כי פורטו בפניו בטרם מועד השימוע הטענות כנגדו, וכי ניתנה לו האפשרות להשמיע טיעוניו על מנת לנסות ולשכנע את הנתבעת להמשיך ולהעסיקו.

39. כמו כן, הנתבעת לא המציאה כל ראיה המעידה כי, הצבא אכן ביקש להחליף את התובע, וכי הוצעו לתובע עבודות חלופיות באותם תנאי העסקה, אשר התובע סירב להן.

40. יתרה מזאת, הנתבעת לא הביאה לעדות את מר מאיר לוי ו/או מר יגאל צ'רני ו/או מר יגאל קרפיס, אשר לטענת ה ערכו את השימוע לתובע, בהתאם לפרוטוקול שהוצג בפני התובע בדיון ההוכחות כאמור, אשר יעידו באשר לנסיבות סיום העסקתו של התובע.
כבר נפסק כי, אי הבאת עד רלבנטי פועל לרעת הצד שנמנע מהבאתו.

41. לאור האמור, אנו קובעים כי גרסת הנתבעת בכל הנוגע לנסיבות סיום יחסי העבודה בין הצדדים, אינה אמינה עלינו, ואנו מעדיפים על פניה את גרסתו של התובע.

יש לציין כי, העובדה שהתובע עובד כיום באותו מקום, אצל אותו לקוח (הצבא), אשר לטענת הנתבעת ביקש להחליפו, מטילה ספק אף היא בגרסת הנתבעת.

42. בהתאם לכך, אנו קובעים כי התובע הודיע לנתבעת אודות מצבו הרפואי (מחלת הפטיטיס C), ואפשרות היעדרותו ממקום העבודה לצורך טיפולים רפואיים כאלה ואחרים.
לאור האמור, זימן מר לוי את התובע לשיחה במהלכה הודיעו על סיום עבודתו כשף בבסיס, והציע לו עבודות חלופיות בשכר הנמוך משמעותית מהשכר שקיבל. משסירב התובע להצעות הנתבעת, הודיעה לו הנתבעת על פיטוריו לאלתר וללא מתן הודעה מוקדמת.

43. התובע פוטר בחוסר תום לב בשל מצבו הרפואי, ללא עריכת שימוע כדין וולא מתן הודעה מוקדמת.

44. לאור האמור, אנו קובעים כי התובע זכאי לתשלום פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בגובה של 6 משכורות בסך של 60,000 ₪, שכן שכרו הקובע של התובע עמד במועד סיום העסקתו על סך של 10,000 ₪ ברוטו.

45. כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובע דמי הודעה מוקדמת בסך של 10,000 ₪, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.2.10 ועד מועד התשלום בפועל.

הפרשי שכר עבודה –

46. התובע טען כי, בינו לבין הנתבעת סוכם שהוא יקבל החל מחודש 4/05 שכר חודשי בסך של 12,000 ₪. על כן, לטענת התובע, הנתבעת נותרה חייבת לו הפרשי שכר עבודה בסך של 62,000 ₪.

47. התובע הוסיף וטען כי, קיים ספק רב לגבי האותנטיות של החוזים שהגישה הנתבעת לבית הדין, והם חסרי משקל ראייתי (ראה מסמכים נ/1 – נ/7).

48. התובע צירף לכתב תביעתו 2 חוזים המפרטים את תנאי העסקתו, כמפורט להלן -

חוזה ראשון (ראה נספח 4א לכתב התביעה, הזהה ל נ/1) – עם חתימתו של התובע, הקובע שכר עבודה בסך של 7,000 ₪ ו- 1,500 ₪ שעות נוספות גלובליות ודמי נסיעות בסך של 600 ₪.

חוזה שני (ראה נספח 4ב לכתב התביעה, הזהה ל נ/7) – עם חתימה שונה מזו של התובע, הקובע שכר עבודה בסך של 12,000 ₪ דמי נסיעות בסך של 500 ₪ והפרשות לפנסיה.

49. הנתבעת מנגד טענה כי שכר עבודתו של התובע עודכן מדי פעם במהלך תקופת עבודתו, ובהתאם לכך, חתם התובע על הסכמים המעדכנים את שכרו (ראה מסמכים נ/1 – נ/7).

50. התובע אישר בעדותו את חתימתו על החוזה הראשון, מסמך נ/1, שכר בסך של 7,000 ₪ ושעות נוספות בסך של 1,500 ₪ , התואם את תלושי שכרו של התובע מחודש 12/04, מועד תחילת העסקתו, ועד חודש 2/05.
(ראה פרוטוקול מיום 23.9.14 עמ' 2)

51. בחודשים 3-4/05 הועלה שכר עבותו של התובע ל- 7,500 ₪ ושעות נוספות בסך של 1,500 ₪, כמפורט בהסכם נ/2.
הסכם נ/2 אינו חתום ע"י התובע, והתובע בעדותו טען כי מעול ם לא ראה או קיבל את ההסכם הנ"ל (ראה שם).

52. התובע בעדותו אישר את חתימתו על הסכם נ/3 הקובע שכר של 10,000 ₪ ונסיעות בסך של 600 ₪ (ראה שם).
הסכם זה תואם את תלושי שכרו של התובע מחודש 5/05 עד חודש 8/07, על פיהם קיבל התובע שכר בסך של 8,000 ₪ ושעות נוספות בסך של 2,000 ₪.

53. הסכם נ/4 קובע כי שכרו של התובע יעלה לסך של 8,500 ₪ ושעות נוספות בסך של 2,000 ₪ החל מחודש 9/07.
הסכם נ/4 אינו חתום ע"י התובע, והתובע בעדותו טען כי מעולם לא ראה ולא קיבל את ההסכם (ראה שם).
מתלוש שכר לחודש 9/07 עולה כי, ההסכם תואם את שכרו של התובע בחודש זה.

54. הסכם נ/5 חתום ע"י התובע וקובע כי, שכרו של התובע יעמוד על סך של 11,000 ₪ ונסיעות בסך של 600 ₪.
התובע בעדותו אישר את חתימתו על הסכם נ/5, אך טען כי "יכול להיות שזייפו אותה" (ראה שם, עמ' 3).
התובע לא הוכיח טענתו כי חתימתו על הסכם נ/5 זויפה, והיא נחזית כזהה לחתימות המופיעות על הסכמים נ/1 ו- נ/3, אותם כאמור, התובע אישר בעדותו. לפיכך, אין לקבל את טענת התובע לזיוף חתימתו.

תנאי השכר בהסכם נ/5 תואמים את שכרו של התובע לחודש 10/07, בו קיבל שכר עבודה בסך של 9,000 ₪ ושעות נוספות בסך של 2,000 ₪.

55. הסכם נ/6 אינו חתום ע"י התובע וקובע כי מחודש 11/07 שכרו של התובע יעמוד על סך של 9,500 ₪ ושעות נוספות בסך של 2,000 ₪.
התובע בעדותו טען כי מעולם לא ראה או קיבל את הסכם נ/6 (ראה שם).
תנאי השכר המפורטים בהסכם נ/6 תואמים את שכרו של התובע בחודש 11/07, כמפורט בתלוש השכר.

56. הסכם נ/7 חתום, אולם בחתימה השונה מהחתימה של התובע שהופיעה על שאר ההסכמים.
התובע בעדותו טען כי זו כלל אינה חתימתו (ראה שם), זאת על אף שכאמור לעיל, התובע עצמו צירף הסכם זה לכתב תביעתו כנספח 4ב בטענה כי, אלו הם תנאי השכר שסוכמו עימו.
בהסכם נ/7 צוין כי, שכרו של התובע יעמוד על סך של 12,000 ₪, 500 ₪ נסיעות והפרשות לפנסיה.
האמור בהסכם נ/7 תואם את תלושי שכרו של התובע מחודש 12/07 ועד מועד סיום העסקתו של התובע בחודש 1/10, על פיהם קיבל התובע שכר בסך של 10,000 ₪ ושעות נוספות בסך של 2,000 ₪.

57. אמנם, אין חתימות על הסכמים נ/2, נ/4 ו- נ/6, אולם התובע אישר את חתימתו על הסכמים נ/1, נ/3 ו- נ/5, ועל אף שטען, כי החתימה על נ/7 אינה חתימתו, הרי שהוא עצמו צירף את הסכם נ/7 לכתב התביעה בטענה כי אלו הם תנאי השכר שסוכמו עימו.

התובע בעדותו לא ידע להסביר את הסתירה בין טענתו, כי סוכם עימו שיקבל את תנאי השכר המפורטים בהסכם נ/7 החל מחודש 4/05, לבין יתר ההסכמים, כאשר על לפחות שלושה מהם התובע אישר את חתימתו, ואין ספק, כי כל ההסכמים נ/1 – נ/7, תואמים את תלושי השכר של התובע לכל אורך תקופת עבודתו (ראה שם, עמ' 6).

58. לפיכך, אנו קובעים כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי סוכם עימו שיקבל שכר עבודה בסך של 12,000 ₪ החל מחודש 4/05, וכי ההסכמים המעדכנים את שכר עבודתו במהלך תקופת העבודה (נ/1-נ/7) אינם אותנטיים.

אשר על כן, אנו מעדיפים את ההסכמים בכתב שעל פיהם קיבל התובע את שכרו במהלך כל תקופת העסקתו, וקובעים כי התובע אינו זכאי להפרשי שכר עבודה, ודין רכיב תביעה זה – להידחות בזאת.

גמול שעות נוספות –

59. אין מחלוקת כי, לתובע שולם לאורך כל תקופת עבודתו רכיב של שעות נוספות גלובליות.
מתלושי שכרו של התובע עולה כי, החל מחודש 12/04, מועד תחילת העסקתו, ועד חודש 4/05 שולמו לתובע שעות נוספות גלובליות בסך של 1,500 ₪, והחל מחודש 5/05 ואילך עד לסיום העסקתו של התובע בחודש 1/10, שולמו לתובע שעות נוספות גלובליות בסך של 2,000 ₪.

60. התובע טען כי, עבד במסגרת עבודה קבועה של 12 שעות ביום מ- 4:00 עד 16:00, ולפחות פעמיים בשבוע עבד מהשעה 00:00 עד השעה 17:00 או מהשעה 04:00 עד חצות, במקרים בהם היו חסרים עובדים או שהעבודה דרשה זאת.

61. התובע לא הגיש לביה"ד דו"חות נוכחות, מאחר והדפיס כרטיס בשעון נוכחות רק פעם אחת ביום בעת כניסתו לעבודה . התובע גם לא הגיש לבית הדין רישום כלשהו של שעות עבודתו בפועל.

62. אין לקבל את טענת הנתבעת כי יש להחריג את התובע מחוק שעות עבודה ומנוחה , התשי"א – 1951, מאחר ועבד בתפקיד ניהולי הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, ומאחר וממילא לא ניתן היה לפקח על עבודתו.

ניתן היה בנקל לפקח על שעות עבודתו של התובע, שכן כפי שחויב התובע להדפיס כרטיס נוכחות עם כניסתו לעבודה, יכלה הנתבעת לדרוש ולוודא כי התובע מדפיס כרטיס גם ביציאתו ממקום העבודה.
כמו כן, בהתאם לפסיקת ביה"ד הארצי ב ע"פ 16/08 מדינת ישראל – בסט ביי רשתות שיווק בע"מ (פורסם בנבו) ניתן ביום 4/1/09), מאחר והתובע לא היה מעורב בהתוויית מדיניות הנתבעת, תוך הפעלת שיקול דעת עצמאי שאינו מוכתב ע"י מדיניות זו, ושכר עבודתו לא היה גבוה במיוחד ועמד על סך של 10,000 ₪ לחודש, הרי שאין להגדיר את תפקידו של התובע כתפקיד "הנהלה" הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי, אשר יש להחיל עליו את החריגים הקבועים בחוק שעות עבודה ומנוחה.
יתרה מזאת, העובדה כי לאורך כל תקופת עבודתו הנתבעת שילמה לתובע גמול שעות נוספות גלובליות, מהווה משום הודאה מצד הנתבעת כי תפקידו של התובע אינו מחייב החרגה מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.

63. תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח 1958 (להלן- חוק הגנת השכר), אשר הפך את נטלי ההוכחה בכל הנוגע לביצוע שעות נוספות מהעובד למעסיק, נכנס לתוקפו ביום 1.2.09.
בהתאם לכך, יש לבחון את טענת התובע לגמול שעות נוספות לפני כניסתו של התיקון לחוק הגנת השכר ולאחריו.

64. בטרם כניסתו לתוקף של התיקון לחוק הגנת השכר, היינו מחודש 12/04 עד חודש 1/09, על התובע מוטל הנטל להוכיח את השעות הנוספות בהן עבד בפועל.
כאמור לעיל, התובע לא המציא כל ראיה המעידה על שעות עבודתו בפועל, ולא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי עבד בפועל מעבר לשעות הנוספות ששולמו לו.
לפיכך, אנו קובעים כי דין רכיב התביעה לגמול שעות נוספות מחודש 12/04 עד חודש 1/09 – להידחות בזאת.

65. באשר לתקופה לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, מחודש 2/09 עד חודש 1/10, מועד פיטורי התובע, הנטל להוכחת שעות נוספות הועבר לכתפי הנתבעת, בהתאם לסעיף 26ב לחוק שעות עבודה ומנוחה, כך שהעברת הנטל לא תעלה על 15 שעות נוספות שבועיות או 60 שעות נוספות חודשיות.

הנתבעת לא הציגה גרסה נגדית לשעות עבודתו של התובע, ומנהל הנתבעת, מר דהן, העיד שהתחיל לעבוד אצל הנתבעת רק בחודש 5/09, כשמונה חודשים בלבד בטרם סיום העסקתו של התובע.
מר דהן לא ידע להעיד על שעות עבודתו בפועל של התובע, ואף הוסיף וטען כי, בהתאם לנוהלי הנתבעת, עובד שמקבל שכר גלובלי, אף אם יעבוד 60 שעות נוספות בחודש, יקבל רק את גמול השעות הנוספות הגלובליות שסוכם עימו ולא מעבר לכך.
(ראה פרוטוקול דיון מיום 23.9.14 עמ' 10,12).

66. לפיכך, אנו קובעים כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי התובע לא עבד שעות נוספות מעבר לגמול ששולם לו מדי חודש, ואנו מקבלים את טענת התובע כי עבד מדי יום לפחות 3 שעות נוספות, ובכל חודש 60 שעות נוספות (3 שעות ביום * 20 ימי עבודה בממוצע בחודש), מתוכם 40 שעות בשיעור של 125% ו- 20 שעות בשיעור של 150%.

67. אשר על כן, מחודש 2/09 עד חודש 12/09 (בחודש 1/10 התובע לא עבד חודש מלא, שכן יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום 20.1.10, ועל כן, חודש זה לא נלקח בחשבון), על הנתבעת היה לשלם לתובע גמול שעות נוספות בסך של 4,301 ₪ (10,000 ₪ שכר חודשי/ 186 שעות בחודש * 125% * 40 שעות + 10,000 ₪ / 186 שעות בחודש * 150% * 20 שעות).

מאחר והנתבעת שילמה לתובע בחודשים אלו גמול שעות נוספות גלובליות בסך של 2,000 ₪ לחודש, הרי שהתובע זכאי להפרש גמול שעות נוספות בסך של 2,301 ₪ לחודש.

68. לאור האמור, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע הפרש גמול שעות נוספות בגין חודשים 2/09 עד 12/09 בסך של 2,301 ₪ לחודש בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום שהיה על הנתבעת לשלם לתובע את הגמול כאמור מדי חודש בחודשו ועד למועד התשלום בפועל.

69. טענת הקיזוז של הנתבעת באשר לניכוי זמן הפסקות, דינה להידחות בזאת, מאחר וטענת התובע ועדותו כי בשל הלחץ הרב בעבודה, נהג לאכול בעמידה תוך כדי עבודה – אמינה עלינו. לפיכך, יש לראות את השעות בהן היה התובע בעבודה כשעות עבודה לכל דבר ועניין.

דמי נסיעות –

70. בהתאם להסכמים נ/1, נ/3 ו- נ/5, עליהם חתום התובע, על הנתבעת היה לשלם לתובע דמי נסיעות בסך של 600 ₪ לחודש.
בהסכם נ/7 שונה ההסכם לסך של 500 ₪ לחודש.

71. הנתבעת טענה כי לתובע הועמד רכב צמוד, אשר אף הועמד לרשותו במהלך סופי השבוע, ומעבר לכך אף שולמו לו דמי נסיעות ועל כן אין הוא זכאי לסכום נוסף.

התובע טען כי, הרכב שימש את הנתבעת לצרכיה, וגם העמדתו בימים מסוימים לרשות התובע אינה משנה את התחייבויותיה החוזיות של הנתבעת, כמו גם את הוצאות הנסיעה שנאלץ לשלם בימים בהם הרכב לא הועמד לרשותו.

72. התובע העיד ועדותו אמינה עלינו כי, היו הרבה אירועים בערבים, ועל כן, נהג היה לוקח את הרכב לשימוש הנתבעת , והתובע היה נוסע ברכבו הפרטי. התובע הוסיף כי רוב הזמן הרכב לא נמצא ברשותו, למעט פעם פעמיים בשבוע, וסופי שבוע בהם הרכב היה באופן קבוע ברשותו (ראה שם, עמ' 8).

73. כמו כן, אם אכן הוצמד לתובע רכב באופן קבוע, אשר, כטענת הנתבעת, שימש אותו מדי יום ביומו לשם הגעה לעבודה וחזרה לביתו, לא ברור מדוע בהסכמי השכר שנחתמו בין הצדדים, סוכם על תשלום דמי נסיעות.

הסיכום בין הצדדים על תשלום דמי נסיעות, כמו גם תשלום דמי הנסיעות בשכרו של התובע (אף שלא שולמו במלואם), מחזקים ותומכים בגרסת התובע כי רוב הזמן (למעט סופי שבוע) הרכב לא היה ברשותו, אלא שימש את הנתבעת לצרכי עבודה.

74. לאור האמור, אנו קובעים כי על הנתבעת היה לשלם לתובע דמי נסיעות בסך של 600 ₪ לחודש ממועד תחילת העסקתו ועד לחודש 11/07, ומחודש 12/07, בהתאם להסכם נ/7, על הנתבעת היה לשלם לתובע דמי נסיעות בסך של 500 ₪ כל חודש .

75. התביעה דנן הוגשה בחודש 11/12.
לפיכך, חלה התיישנות עובר למועד 11/05.

76. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע הפרש דמי נסיעות כמפורט להלן –

א. חודשים 11/05 – 3/07 – שולמו לתובע דמי נסיעות בסך של 250 ₪ במקום 600 ₪. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין חודשים אלו הפרש דמי נסיעות בסך של 350 ₪ לחודש, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהמועד שבו היה על הנתבעת לשלם לתובע רכיב זה כאמור מדי חודש בחודשו , ועד למועד התשלום בפועל.

ב. חודש 4/07 – שולמו לתובע דמי נסיעות בסך של 400 ₪ במקום 600 ₪. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין חודש 4/07 הפרש דמי נסיעות בסך של 200 ₪ לחודש, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.5.07 ועד למועד התשלום בפועל.

ג. חודשים 5/07 – 11/07 – שולמו לתובע דמי נסיעות בסך של 250 ₪ במקום 600 ₪ לחודש. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין חודשים אלו הפרש דמי נסיעות בסך של 350 ₪ לחודש, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהמועד שבו היה על הנתבעת לשלם לתובע רכיב זה כאמור מדי חודש בחודשו , ועד למועד התשלום בפועל.

ד. חודש 12/07 – שולמו לתובע דמי נסיעות בסך של 250 ₪ במקום 500 ₪ לחודש. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין חודש 12/07 הפרש דמי נסיעות בסך של 250 ₪ לחודש, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.1.08 ועד למועד התשלום בפועל.

ה. חודשים 1/08 – 6/08 – שולמו לתובע דמי נסיעות בסך של 266 ₪ במקום 500 ₪ לחודש. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין חודשים אלו הפרש דמי נסיעות בסך של 234 ₪ לחודש, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהמועד שבו היה על הנתבעת לשלם לתובע רכיב זה כאמור מדי חודש בחודשו , ועד למועד התשלום בפועל.

ו. חודשים 7/08 – 1/09 - שולמו לתובע דמי נסיעות בסך של 272 ₪ במקום 500 ₪ לחודש. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין חודשים אלו הפרש דמי נסיעות בסך של 228 ₪ לחודש, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהמועד שבו היה על הנתבעת לשלם לתובע רכיב זה כאמור מדי חודש בחודשו , ועד למועד התשלום בפועל.

ז. חודשים 2/09 – 12/09 – שולמו לתובע דמי נסיעות בסך של 280 ₪ במקום 500 ₪ לחודש. על כן, על הנתבעת לשלם לתובע בגין חודשים אלו הפרש דמי נסיעות בסך של 220 ₪ לחודש, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהמועד שבו היה על הנתבעת לשלם לתובע רכיב זה כאמור מדי חודש בחודשו , ועד למועד התשלום בפועל.

ח. חודש 1/10 – שולמו לתובע דמי נסיעות בסך של 280 ₪. בחודש זה התובע עבד עד יום 20.1.10, מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים, ועל כן, היה זכאי לתשלום דמי נסיעות בסך של 333.33 ₪ (20/31 ימים בחודש * 500 ₪).
לפיכך, על הנתבעת לשלם לתובע הפרש דמי נסיעות בגין חודש 1/10 בסך של 53.33 ₪, בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.2.10 ועד מועד התשלום בפועל.

הפרשות לפנסיה –

77. התובע טען כי, בין הצדדים סוכם שהנתבעת תפריש לטובתו תגמולים לפנסיה בשיעור של 6% מהשכר החל ממועד תחילת העסקתו.

78. הנתבעת החלה להפריש לטובת התובע תגמולים לפנסיה רק מחודש 4/06.

79. טענת הנתבעת כי, ההפרשות לפנסיה בוצעו בהתאם לצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, הינה תמוהה ביותר, בהתחשב בעובדה כי צו ההרחבה נכנס לתוקף רק ביום 1.1.08.

80. יחד עם זאת, אין ספק כי, בהתאם לדו"חות בגין הפקדות פנסיוניות שהגישה הנתבעת, ההפרשות לתגמולים לפנסיה החל מחודש 1/08 ואילך עד מועד פיטוריו של התובע, היו מעבר לקבוע בצו ההרחבה לביטוח פנסיוני.

81. כלל הוא כי "המוציא מחברו עליו הראיה".

התובע לא הביא כל ראיה המעידה, כטענתו, על סיכום בין הצדדים להפרשות פנסיוניות בשיעור של 6% מהשכר.
כמו כן, התובע לא הציג כל מקור משפטי המחייב את הנתבעת להפריש לטובתו תגמולים לפנסיה, מעבר לסכומים שהופרשו בפועל.

82. לפיכך, אנו קובעים, כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו ולא הוכיח רכיב תביעה זה. על כן התביעה להפרשים בגין הפרשות לפנסיה – נדחית בזאת.

לסיכום –

83. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן –

א. פיצויים בגין פיטורים שלא כדין – בסך של 60,000 ₪.

ב. דמי הודעה מוקדמת – בסך של 10,000 ₪ בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 1.2.10 ועד מועד התשלום בפועל.

ג. גמול שעות נוספות - בגין חודשים 2/09 עד 12/09 בסך של 2,301 ₪ לחודש בצרוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום שהיה על הנתבעת לשלם לתובע את הגמול כאמור מדי חודש ועד למועד התשלום בפועל.

ד. דמי נסיעות - כמפורט בסעיף 76 לפסק הדין.

84. כמו כן, על הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪.

85. על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים המפורטים לעיל תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הסכומים הנ"ל הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ו' אב תשע"ה, (22 יולי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' עידית סלומון
נציגת עובדים

א. קציר
סגנית נשיא

ד"ר עלי מאיר
נציג מעסיקים


מעורבים
תובע: דוד אברהם אטיאס
נתבע: נורקייט בע"מ
שופט :
עורכי דין: