ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מנהל מקרקעי ישראל נגד אמנון מזרחי :

בפני כבוד השופטת ד"ר איריס רבינוביץ ברון

תובעים

מנהל מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ עו"ד עדי אברונין מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)
עירית חולון
ע"י ב"כ עו"ד צילי עקיבא ועו"ד אבי אסיאג

נגד

נתבעים

1.אמנון מזרחי
2.אשר תומם ז"ל באמצעות יורשותיו
3.קסם תומם
4.הדר תומם
5.ליה תומם
ע"י ב"כ עו"ד אבי גפן

פסק דין

מבוא
1. ביום 1.9.13 ניתן על ידי פסק דין בתובענה זו. במסגרת פסק הדין, התקבלה תביעת הפינוי שהוגשה על ידי התובעים כנגד הנתבעים. בפסק הדין נקבע כי על הנתבעים לפנות את המקרקעין נשוא התובענה בכפוף לכך שהתובעים ישלמו לנתבעים פיצויים בסך כולל של 813,680 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 3.7.11 ועד התשלום המלא בפועל. נפסק כי הפינוי יעשה תוך 60 יום. עוד נפסק כי בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

2. הנתבעים ערערו על פסק הדין. בהמשך, הוגשו ערעורים נפרדים על פסק הדין אף על ידי שני התובעים.

3. בדיון בערעורים, שהתקיים ביום 22.10.14, הוצעה הצעה על ידי ההרכב שדן בערעור, הצעה אשר התקבלה על ידי הצדדים, וזו לשונה:
"הצעת ביהמ"ש:
בית משפט קמא פסק למערערים פיצוי בגין השקעות במקרקעין אף על פי שאלו לא הגישו תביעה נפרדת בענין זה (רע"א 7924/06 אביטן). מאידך גיסא, בימ"ש קמא לא דן בטענת המשיבים (המערערים שכנגד) לדמי שימוש וקבע שעניין זה יידון בנפרד. תוצאה זו אינה הולמת מפני שבדרך זו מנע בית המשפט קמא מהמשיבים לתבוע שכר ראוי לתקופה ארוכה יותר, שהרי אילו הוגשה תביעת המערערים לשווי ההשקעות, היו המשיבים יכולים להגיש תביעתם ללא חסם ההתיישנות. בנסיבות אלו, מוצע כי העניים (כך במקור – א.ר.ב.) יחזור לבית משפט קמא אך ורק להשלמת הכרעתו בשאלת זכותם של המשיבים לדמי שימוש ושיעורה ונציין כי המומחית שמינה בית המשפט קמא אמדה את הסכומים. כפוף לכך יידחו הערעורים ותמחקנה התביע ות לדמי שימוש שהגישו המשיבים."

ניתן תוקף של פסק דין להצעה שקיבלה את הסכמת הצדדים.

4. התובע 1, הגיש הודעה לבית המשפט בדבר פסק הדין שניתן בערעור וכן ביקש התובע 1 להורות על הגשת סיכומים בכתב. בבקשה צוין כי בפני בית המשפט מונחות שתי שאלות להכרעה, זכות התובעים לדמי שימוש, וככל שתקבע זכותם, גובה דמי השימוש. בית המשפט התבקש להורות על סיכומים בכתב ולקבוע את סדר הגשתם.
הבקשה נשלחה לתגובת שאר הצדדים אשר הסכימו למבוקש.

לנוכח האמור, ניתן צו לסיכומים.

הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

טענות הצדדים בהתאם לסיכומים

5. התובעים מציינים בסיכומיהם, כי לא יכולה להיות מחלוקת לגבי זכות בעלי המקרקעין לקבל דמי שימוש.
התובעים מפנים לפסיקה לפיה גם ברי רשות מחויבים בדמי שימוש.
התובעים מפנים אף לפסיקה לפיה בעלים משותפים של מקרקעין מחויבים לשלם דמי שימוש לבעלים האחרים, וזאת על מנת ללמוד בבחינת "קל וחומר" לענ ייננו.

התובעים מציינים בסיכומי התשובה כי הממצאים העובדתיים בפסק הדין חלוטים. לפיכך, הם מבקשים לדחות את הניסיונות של הנתבעים לטעון בסיכומיהם לעובדות שאינן עולות בקנה אחד עם הממצאים בפסק הדין.

6. באשר לתקופה בגינה יחוייבו הנתבעים בדמי השימוש וגובה דמי השימוש , המינהל מבקש בסיכומיו כי בית המשפט יחייב את הנתבעים, לכל הפחות, בהתאם לחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט. בחוות דעתה דמי השימוש לתקופה החל ממועד הגשת התובענה בשנת 2006 ועד לשנת 2011, עומדים על פי חלופה א' על סך כולל של 939,000 ₪ ועל סך של 1,033,000 ₪ לפי חלופה ב'.

המינהל מפנה לענין זה לכך שבהצעת בית המשפט לערעורים ישנה התייחסות לחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט לענין זה.

לטענת המינהל, די באמור בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט לענין דמי השימוש, כדי להביא לקביעה של בית המשפט לפיה על הנתבעים לפנות את המקרקעין, לכל הפחות, ללא שהם זכאים לפיצויים.

7. התובעת 2, עירית חולון, טוענת בסיכומיה כי יש לחייב את הנתבעים בדמי שימוש בגין כל התקופה בה נעשה על ידם שימוש בנכס , החל משנות ה-90 ועד להיום, מא חר ולא פינו את המקרקעין .

התובעת 2 טוענת כי לנוכח האמור בהצעת בית המשפט של הערעור, משעה שנפסק לנתבעים פיצוי בגין ההשקעות שנעשו על ידם, אין להגביל את תביעת העיריה לדמי שימוש לתקופת ההתיישנות, שכן טיעונה בעניין זה התקבל בערעור ולכן הוחזר הנושא להכרעת בית המשפט קמא. לחלופין, מבקשת העיריה כי בית המשפט יפסוק דמי שימוש לתקופה החל משבע שנים טרם הגשת התביעה לפינוי.

8. בכל הנוגע לגובה דמי השימוש, טוענת העיריה כי יש לקבוע את דמי השימוש בהתאם לחוות הדעת של השמאי דנוס שהוגשה מטעם התובעים . לגבי התקופה של מעל שבע שנים לפני הגשת התביעה, אשר חוות הדעת של השמאי דנוס לא התייחסה אליה, ביקשה העיריה כי בית המשפט יפסוק לה בגינה דמי שימוש על דרך האומדנא.

9. הנתבעים טוענים כי אין מקום לחייב אותם בדמי שימוש. לטענתם, מדובר בדרישה חסרת תום לב. משך עשרות שנים איפשרו להם התובעים לעשות שימוש במקרקעין ללא שדרשו מהם דמי שימוש ואין לאפשר להם עתה לדרוש את דמי השימוש בדיעבד.

10. הנתבעים חוזרים על טענותיהם, כפי שהועלו בכתב ההגנה, לגבי זכויותיהם במקרקעין.

11. הנתבעים טוענים כי אין מקום לחייבם בדמי שימוש החל ממועד פסק הדין. לטענתם התובעים סירבו לשלם את הסכום אשר נקבע בפסק הדין כי הפינוי יעשה בכפוף לו, ולכן לא היה עליהם לפנות ואין מקום לחייבם בדמי שימוש ובפרט בגין התקופה שלאחר מתן פסק הדין .

12. הנתבעים טוענים כי חיובם בדמי שימוש יהיה בבחינת אסון כלכלי מבחינתם.

דיון והכרעה

חוות הדעת לעניין דמי השימוש
13. מטעם התובעים הוגשה חוות דעת של השמאי דנוס. חוות הדעת מתייחסת לדמי שימוש הראויים ל- 7 שנים שתחילתן בחודש ספטמבר 1999 וסופן בחודש ספטמבר 2006. כמו כן התבקש השמאי מטעם התובעים להעריך את דמי השימוש הראויים מספטמבר 2006 (מועד הגשת התביעה) ועד לספטמבר 2009 (מועד הגשת חוות הדעת) וכן להעריך את דמי השימוש הראויים בגין כל חודש ממועד חוות הדעת ועד ליום הפינוי בפועל.
השמאי ציין בחוות דעתו (סעיף 5.4) כי לצורך קביעת דמי השימוש הראויים , בהערכת שווי הקרקע למ"ר מבונה הובא ו על ידו בחשבון מחירי שוק המקרקעין למגורים. השמאי פירט את המקדמים שיישם להתאמת השווי בהתאם לסוג הבניה (השמאי החשיב מבני סככה לפי 35% וחצר לפי 25% משווי הקרקע למבונה למגורים ).
השמאי דנוס ערך את החישוב לפי שיעור של 6% משווי הקרקע בהתאם לשטח המבונה.
בחוות הדעת ציין השמאי דנוס כי החלקות וחלקי החלקות המיועדים לתעשיה עומדים על שטח כולל של 3,133 מ"ר בלבד ואילו יתרת השטח של 2,050 מ"ר מיועד לשטח ציבורי פתוח.
בחוות הדעת מפרט השמאי כי בחלק המערבי של המקרקעין יש את המבנים המשמשים למגורים ולבעלי החיים וכן את השטח ששימש למרכז גמילה. בחלק המזרחי, מציין השמאי כי השטח שימש למטרת תעסוקה של מטופלי כפר הגמילה וכי כיום קיים בו רק קרוואן, וכי הסככות והמבנים שהיו קיימים בו נהרסו ופונו ברובם.

14. השמאי מטעם הנתבעים, השמאי סידאוי, לא התייחס כלל בחוות הדעת שהוגשה על ידו לדמי השימוש הראויים.

15. בחוות הדעת של השמאית מטעם בית המשפט, השמאית נחמה בוגין, העריכה השמאית את שווי דמי השימוש ממועד הגשת התביעה (משנת 2006) ולפי שימוש כמרכז גמילה.

אופן חישוב דמי שימוש ראויים
16. החיוב בדמי שימוש, כחיוב שמקורו בדיני עשיית עושר, מתבסס על השימוש שנעשה על ידי הנתבעים בשטח. כידוע, וכפי שאף עולה מחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט (סעיף 14.4.2 לחוות דעתה) גובה דמ י השימוש נקבעים לפי סוג השימוש שנעשה ב הם בפועל (ר': ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד לז (2) 633 וכן ההתייחסות אצל ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה) בעמ' 431 וכן ר' רע"א 8313/08 לידו כנרת בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים, ניתן ביום 31.8.09)) .

החיוב בדמי שימוש יכול שיעשה בהתאם לשימוש שנעשה בפועל, ככל שנעשה. זאת, גם אם השימוש בפועל אינו תואם את השימוש המיועד של המקרקעין.

בענייננו, חוות הדעת של השמאית מטעם בית המשפט נעשתה , כאמור, בהתאם לשימוש כמרכז גמילה. השמאית ציינה כי אופי שימוש זה דומה לשימוש של מועדון לצרכי ציבור. לפיכך, נעזרה באומדן השווי בעקרונות המקובלים לקביעת שווי מבני ציבור דוגמת מועדונים (ר' עמ' 34 לחוות הדעת).

השמאי מטעם התובעים ביסס את חוות דעתו על שווי שימוש למגורים.

יצוין, כי גם במצב דברים בו מי שאינו בעל הזכות לכך מחזיק במקרקעין ולא עושה בהם שימוש, יתכן שבעל הזכויות יכול להגיש תביעה לדמי שימוש על עצם תפיסתם של המקרקעין. אך, לשם כך יש להוכיח את השווי של דמי שימוש במצב דברים זה.
ככל שמדובר בחיוב בשל עצם התפיסה של המקרקעין, החיוב צריך להיות בהתאם לייעוד. במקרה זה, כפי שמפורט בחוות דעת השמאית מטעם בית המשפט, הייעוד של המקרקעין הינו לתעשייה ולשטח ציבורי פתוח ( בהתאם למפורט בטבלה בסעיף 14.1 לחוות דעת השמאית בוגין).

אין בפני חוות דעת של התובעים או כל חוות דעת או ראיה אחרת, לגבי שווי דמי השימוש בגין עצם תפיסת החזקה במקרקעין על ידי הנתבעים.

עולה מן האמור כי ניתן לחייב בדמי שימוש בגין שימוש למגורים או למרכז גמילה , השימושים שביחס אליהם ניתנה חוות הדעת, ככל שזה אכן השימוש שנעשה במקום.

לכן, יש צורך להכריע מהו השימוש שנעשה בפועל על ידי הנתבעים בשטח, במועדים הרלבנטיים לתביעה.

הדרישה לדמי שימוש בגין התקופה שמאז הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין 17. כפועל יוצא מההסכמה שניתן לה תוקף של פסק דין בערכאת הערעור, הקביעות בפסק הדין הינן חלוטות. בפסק הדין נקבע כי הנתבעים היו בגדר "ברי רשות" במקרקעין. נקבע כי אין המדובר ברשות בלתי הדירה וכי ניתן לפנות את הנתבעים, בכפוף לתשלום הסכום שנפסק בגין ההשקעות שנעשו על ידם במקרקעין.
עוד נקבע בפסק הדין, כי יש לראות בהגשת תביעת הפינוי משום גילוי דעתם של התובעים כי אינם רוצים עוד שהנתבעים ימשיכו להחזיק במקרקעין (סעיף 30 לפסק הדין).

18. במסגרת כתב התביעה שבפני ביקשו התובעים כי יינתן סעד של פינוי, טענו כי מעשיהם של הנתבעים מקנים ל הם גם זכות לתבוע מהנתבעים דמי שימוש עבור תקופת החזקתם בשטח הפלישה וכי הם שומרים על זכותם לעשות כן (סעיף 16 לכתב התביעה).

עולה מן האמור, כי משעה שהוגשה תביעת הפינוי, לא יכולים עוד הנתבעים לטעון, כי סברו ששהייתם במקום הינה על דעת הבעלים הרשומים של המקרקעין ושלא בתמורה.

לפיכך, משעה שנמסרה הודעה על הפסקת הרשות, על הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים. יצויין, כי כך נקבע אף בפסיקה שהובאה על ידי הנתבעים בעצמם (ר' ע"א (ת"א) 1414/00 גת בע"מ נ' עונה (פורסם במאגרים) ).

19. נשאלת השאלה, האם הוכח כי נעשה שימוש על ידי הנתבעים במקרקעין מאז הגשת התביעה.

בכל הנוגע לשימוש כמרכז גמילה, כבר נקבע בפסק הדין כי מרכז הגמילה אינו קיים עוד בשטח.
בכתב התביעה לא נזכר כלל מרכז גמילה. צוין כי הנתבעים פלשו למקרקעין וכי הם משתמשים בחלקו לצורך מגרש גרוטאות.
בתצהירו של מר זבולון שניידר מיום 2.12.08, שהוגש מטעם התובעים, הוצהר כי מדוח של מפקח רישוי עסקים בעיריה מיום 8.1.98 וכן ממכתב של משרד העבודה והרווחה מיום 25.2.99 (שצורפו לתצהיר) עולה כי בשלהי שנות התשעים הפעילו הנתבעים במקום מרכז גמילה, וכי מרכז הגמילה לא פועל עוד במקום. עוד ציין בתצהירו כי מפרוטוקול הדיון בתיק ת.פ. 1000/07 עולה כי מזה 8 שנים לא מופעל מרכז הגמילה.
עולה מן האמור, כי התובעים לא חולקים על כך שבעבר, כאמור, שימש המקום למרכז גמילה. אך, במועד הגשת התביעה, לא היה קיים עוד, מזה שנים, מרכז גמילה במקום.

20. מעבר לאמור לעיל לעניין מרכז הגמילה, לא פורט בתצהירים מטעם התובעים לגבי שימוש שנעשה על ידי הנתבעים במקום. כל שפורט הוא כי הנתבעים מחזיקים במקרקעין.

21. הנתבע 2, מר אשר תמם, פירט בתצהירו מיום 6.2.09 כי הוא מתגורר במקום (בחלק המערבי). בהתאם למפורט בתצהירו, הוא קיים במקום "בית חם" בו התגוררו כ- 20 נגמלים. כמו כן, נעשה שימוש בחלק מהשטח כמגרש איסוף גרוטאות (ר' סעיפים 105-106 לתצהירו). הנתבע אמנון מזרחי הצהיר בתצהירו כי תמם ניהל את השטח עבורו (סעיף 21 לתצהירו).

22. בכל הנוגע לאחסון גרוטאות אין בפני חוות דעת לגבי גודל השטח ששימש למטרה זו ולגבי שווי השימוש למטרה זו.
לפיכך, לא ניתן לחייב את הנתבעים בדמי שימוש בגין כך.

23. עולה מן האמור, כי מאז הגשת התובענה נעשה שימוש בחלק מן השטח בלבד. השימוש שנעשה היה למגורי אחד הנתבעים, מר אשר תמם ז"ל. חלק מהתקופה, התגוררו לצידו במקום גם נגמלים במתכונת של "בית חם". מר אשר תמם נפטר ביום 14.12.10 (צו הירושה צורף לבקשה שהוגשה ע"י ב"כ הנתבעים ביום 24.8.11).
לפיכך, ככל שמבוקש לחייב בדמי שימוש עבור השימוש בפועל, ניתן לחייב עבור המגורים של הנתבע ושל הנגמלים, בחלק מהשטח המערבי , לתקופה שעד לפטירתו של אשר תמם ז"ל, קרי עד לסוף שנת 2010.

בכל הנוגע לשאר השטח, לא הובאו ראיות לפיהן נעשה שימוש כמוסד גמילה או למגורים במועדים אלו. ככל שהתובעים היו מבקשים לעתור לחייב את הנתבעים בדמי שימוש בהתאם לשימוש שניתן היה לעשות בשטח, שהוחזק על ידי הנתבעים, היה עליהם להגיש חוות דעת מתאימה, בשים לב לייעוד המקרקעין. דבר זה לא נעשה. לא הו גשה חוות דעת לגבי דמי שימוש בגין עצם תפיסת המקרקעין.
כפי שצוין במבוא, התובעים הם אלו שביקשו, לאחר שהתיק הוחזר לצורך דיון בסוגית דמי השימוש, כי בית המשפט יורה על הגשת סיכומים בכתב. התובעים לא ביקשו להביא כל ראיות נוספות.

24. באשר לגובה דמי השימוש בגין השימוש שנעשה במקרקעין, חוות הדעת של התובעים מתייחסת לגובה דמי השימוש הראויים עבור שימוש למגורים. לכן, ובהעדר חוות דעת נגדית בענין זה, מצאתי להיעזר בה בקביעת גובה דמי השימוש הראויים עבור השימוש שנעשה במקרקעין למגורים, בהתאם למפורט לעיל. בשטח המערבי בחלק ששימש למגורים לפי חוו"ד בשטח של 40 מ"ר ומרפסות, פרגולה של 30 מ"ר, סככה בגודל 26 מ"ר וסככה בגודל 17 מ"ר.
לפי חוות הדעת מטעם התובעים, סככות ומרפסות יש לחשב לפי מקדם של 0.35 ואילו שטח חצר לפי מקדם של 0.25.
שטח החצר בחלק המערבי הכולל עומד, לשיטת התובעים, על סה"כ 1,975 מ"ר. בהעדר נתונים מדויקים אני מוצאת לחייב על דרך האומדנא בגין שימוש בכרבע משטח החצר - 500 מ"ר.

לפי הטבלה בסעיף 5.6 לחוות דעתו דמי שימוש למ"ר ממודדים 55.47 ₪ ודמי שימוש לשנה, לתקופה שראשיתה ממועד הגשת התביעה (4.9.06) עבור סה"כ שטח 287,533 ש"ח. דמי השימוש הממודדים לתקופה מיום 4.9.07 עד 3.9.08 – 52.67 ₪ ולתקופה שבין 4.9.08 ועד 3.9.09 – 48.57 ₪ ודמי השימוש השנתיים פחתו בהתאמה.

לנוכח המפורט לעיל, אני קובעת כי דמי שימוש אלו ישולמו עבור התקופה ממועד הגשת התביעה (ספטמבר 2006) ועד לסוף שנת 2010 (מועד פטירתו של אשר תמם ז"ל שהתגורר במקום).

לפיכך, בהתאם לנתונים שפורטו, דמי השימוש הראויים השנתיים עבור השטח בו נעשה שימוש בפועל מסתכמים עד ליום 3.9.07 בסה"כ בסך 34,003 ₪ , דמי השימוש לתקופה שבין 4.9.07 ועד 3.9.08 עומדים על סך 32,286 ₪ ולתקופה מיום 4.9.08 עד ליום 3.9.09 סך של 29,773 ועבור התקופה מיום 3.9.09 ועד ליום 31.12.10 (לפי אותו מקדם של שנת 2009) סך של 37,216 ₪ לערך.
סה"כ עבור התקופה האמורה – 133,278 ₪.

כמפורט בחוות הדעת, הסכומים בחוות הדעת של השמאי דנוס הינם "ממודדים" וחוות הדעת הינה מיום 13.9.09.

סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעים בדמי שימוש עבור התקופה האמורה כאשר דמי השימוש בסך כולל של 133,278 ₪ ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 13.9.09 (מועד מתן חוו"ד מטעם התובעים ) ועד לתשלום המלא בפועל.

הדרישה לדמי שימוש עבור התקופה שקדמה להגשת התביעה

25. בכל הנוגע לתביעה לחיוב בדמי שימוש עבור התקופה שקדמה להגשת התביעה, אני סבורה שדינה להידחות.

כפי שצוין בפסק הדין, התובעים שהו במקום שנים ארוכות. במהלך התקופה הקימו במקום מרכז גמילה. העיריה הפנתה מטופלים למרכז הגמילה. עולה מהמסמכים המרובים שהוגשו שהיה שיתוף פעולה בין העיריה לנתבעים בענין זה. מדובר במרכז גמילה ששימש למטרה ציבורית שהעיריה היתה מעוניינת בקידומה. המקום אף פעל, לפחות חלק מהתקופה, באישור רשויות המדינה . במהלך כל אותה תקופה, לא הופנתה לתובעים כל דרישה לתשלום דמי שימוש.
אני סבורה שבנסיבות אלו, יש לפרש את הרשות שניתנה על ידי התובעים לנתבעים, שכבר נפסק כי היו "ברי רשות" במקרקעין, כרשות שימוש ללא תמורה.

מכל מקום, אני מוצאת כי יש מניעות לדרוש בדיעבד את דמי השימוש בנסיבות אלו, לגבי תקופה שקדמה להגשת התביעה (ר' רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי פ"ד נז (3) 959 בפיסקה 15; ת "א (מחוזי י"ם) 1323/99 ליאל בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל בסעיף 37 לפסק הדין (פורסם במאגרים) ; ע"א (מחוזי ת"א) 1414/00 דן גת בע"מ נ' עונה יוסף ואסתר (פורסם במאגרים).

26. מעבר לנדרש, אוסיף כי בכל הנוגע לתקופה של למעלה משבע שנים בטרם הגשת התביעה, אשר התובעת 2 מבקשת ל חייב את הנתבעים בתשלום דמי שימוש גם לגביה, אין בפני חוות דעת מטעמה. בחוות הדעת מטעם התובעים צוין כי התבקשה חוות דעת עבור התקופה של שבע שנים לפני הגשת התביעה. מן הסתם, לא היתה מניעה מצד התובעים לבקש חוות דעת עבור תקופה מוקדמת יותר, ככל שאכן רצו לקבל דמי שימוש עבור תקופה זו.

הדרישה לדמי שימוש בגין התקופה מאז מתן פסק הדין 27. בכל הנוגע לתקופה שמאז מתן פסק הדין, אשר תמם ז"ל נפטר , כאמור, עוד בטרם מתן פסק הדין. מאחר ואשר תמם הוא זה שהצהיר כי הינו מתגורר במקרקעין הרי שלאחר מותו אין ראיה כי מי מטעם הנתבעים התגורר במקום.

לא הוכח כל שימוש אחר ולא הוכח גובה דמי השימוש הראויים עבור שימוש שאינו מגורים.
לא הוכחו דמי השימוש הראויים בגין עצם תפיסת השטח.
לפיכך, לא הוכחה התביעה לדמי שימוש ראויים בגין התקופה שלאחר מתן פסק הדין.

28. בנסיבות אלו, אין צורך להידרש לשאלה, הלא פשוטה, האם ניתן כלל להידרש לתביעה לדמי שימוש בגין התקופה שלאחר מתן פסק הדין. בפרט, כאשר הפינוי הותנה בתשלום שווי ההשקעות , זאת, אף אם הגיעו הצדדים להסכמה לעיכוב התשלום , עד להכרעה בערעור.

29. סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים את הסך של 133,278₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 13.9.09 ועד התשלום המלא בפועל.
התובעים יהיו רשאים לקזז סכום זה מהסכום שחויבו, בהתאם לפסק הדין , לשלם בגין ההשקעות, כתנאי לפינוי הנתבעים מהמקרקעין.

אין צו להוצאות לגבי פסק דין המשלים מהיום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מנהל מקרקעי ישראל
נתבע: אמנון מזרחי
שופט :
עורכי דין: