ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בהיה ג'ורג'י נגד אנטולי צייטלין :


בפני כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

מבקשת

בהיה ג'ורג'י

נגד

משיב

אנטולי צייטלין

החלטה

עניינה של החלטה זו הינה בבקשת הנתבעת 2 (להלן: המבקשת) לביטול פסק הדין שניתן כנגדה בהעדר הגנה ביום 6/4/15 (להלן המבקשת).

א. רקע כללי ודיוני:

התובע, יליד 1964 (להלן: המשיב) הגיש ביום 8/6/14 תביעה שהוכתרה כ"תביעה אזרחית נגררת לפלילים", לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, כתוצאה מתקיפתו ביום 27/4/09 על-ידי המבקשת ובנה, הנתבע 2 (להלן: בנה של המבקשת).

בגין אירוע התקיפה האמור, הוגש כנגד המבקשת ובנה כתב אישום (ת"פ 25037-04-10) , אשר ייחס להם עבירות אלימות שונות. על-פי עובדות כתב האישום, תקיפת המשיב על-ידי המבקשת ובנה הביאה, לגרימת שבר לאפו של המשיב וכן לגרימת המטומות וחבלות.

ביום 11/9/13 ניתנה הכרעת הדין בהליך הפלילי, במסגרתה מצא בית המשפט (כבוד השופטת ע' רון), להרשיע את שני הנאשמים בעבירה של תקיפת סתם בצוותא חדא, כשבנה של המבקשת הורשע בנוסף בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש. לשם השלמת התמונה, יצוין כי ערעור שהוגש על ידי המבקשת ובנה (הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין) נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 8/4/14.

לטענת המשיב, כתוצאה מתקיפתו על ידי המבקשת ובנה, נגרמו לו נכויות הפוגעות בכושר תפקודו היום יומי, במקצועו כמדריך בחדר הכושר וכמפעילו. לצורך תמיכת טענתיו צירף המשיב חוות רפואית שנערכה על ידי ד"ר לאוניד חוברס, בה נקבעו למשיב הנכויות הבאות: נכות בשיעור 20% בגין דפורמציה במבנה האף ושינויים פנימיים בו וכן נכות בשיעור 15% בגין ירידה בכושר השמיעה.

ביום 31/3/15 הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין במסגרתה הפנה להודעתו מיום 18/2/15 (בקשה מס' 2 בתיק), לפיה ביום 12/2/15 בוצעה מסירה אישית של כתבי התביעה למבקשת ובנה באמצעות מסירתם לידי בנה של המבקשת בכתובת, הרב ריינס 1 פתח תקווה. בבקשה נטען כי מסירה זו כללה המצאה כדין של כתב התביעה גם לידי המבקשת שנטען כי הינה גרה עמו. לתמיכה בבקשה צורף תצהירו של מר נתן סלם (מיום 17/2/15), בו ציין כי שתי מעטפות שהכילו את כתב התביעה הומצאו לידי בנה של המבקשת.

בהחלטתי מיום 4/4/15 הוריתי על הגשת תצהיר נזק, ולאחר הגשתו ביום 6/4/15, ניתן על ידי באותו מועד פסק הדין בו חייבתי את המבקשת ובנה לשלם לידי המשיב סך של 482,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 23.6% וכן הוצאות משפט. ביום 8/4/15 נחתמה פסיקתא הרלוונטית שהוגשה.

בקשת הביטול נשוא החלטה זו הוגשה ביום 4/6/15. לאחר קבלת תגובת המשיב לבקשה, בה נטען על ידי בא כוחו כי רק לאחר חקירת המבקשת הוא יוכל לגבש עמדתו, הוריתי בהחלטתי מיום 8/6/15 על קיום דיון בבקשה.

במסגרת הדיון שהתקיים ביום 29/6/15 נחקרו המבקשת ובנה על תצהיריהם ובהחלטתי בסיום הישיבה הוריתי על הגשת טיעוני הצדדים בכתב.

ב. תמצית טענות המבקשת:

כטענה מקדמית, נטען כי משעה שבקשתו של המשיב למתן פסק הדין נשענה על הטענה כי כתב התביעה נמסר לבן משפחה של הנתבע הגר עמו, הוא מנוע בשלב הסיכומים מלהעלות טענות כי בוצעה מסירה בדרך אחרת. שינוי חזית שכזה, אינו מקובל ופגע קשות בזכות הדיונית של המבקשת.

לגופו של עניין, נטען כי יש לבטל את פסק הדין שניתן מחובת הצדק שכן לא בוצעה המצאה כדין של התביעה לידיה. הכלל הוא כי ההמצאה תהיה ככל האפשר לידי הנמען גופו. המבקשת גרה באופן קבוע בכתובת קבועה אחרת (מזו שאליה התבצעה ההמצאה בפועל). בכתובת בה בוצעה ההמצאה הנטענת, המבקשת עובדת כקוסמטיקאית בקליניקה הנמצאת בבניין בו נמצא גם הסטודיו של בנה, כשעל דלת הקליניקה מצוין מס' הטלפון של המבקשת. בנסיבות אלה, נטען כי לא היה כל קושי למסור לה את התביעה באופן אישי, ואף לא מתקיים התנאי של מסירה לבן משפחה, שכן בנה של המבקשת אינו מתגורר עמה והקליניקה בה עובדת המבקשת נמצאת ביחידה נפרדת מדירתו של בנה.

כן, נטען כי גם לתקנה העוסקת במסירה במקום העבודה או העסק, אינה חלה בענייננו, שכן המבקשת גרה באזור השיפוט של בית משפט זה, ובנסיבות העניין אין לראות את בנה המנהל או מורשה של המבקשת. מכל מקום, דינה של בקשה זו להידחות על הסף, ככל שבבקשה למתן פסק הדין אין כל זכר לטענה זו, ועל כן המבקשת לא הביאה כל טיעון עובדתי או משפטי ביחס אליה. בנוסף, נטען כי העסק של הקוסמטיקה נמצא כלל בבעלותו של אח אחר ולא נמצא כלל בבעלות המבקשת והוא משמש למעשה כתחביב בעבורה.

לחילופין, נטען כי באם ייקבע שהמסירה הייתה כדין, מן הראוי לבטל את פסק הדין לאור נימוקי ההגנה הטובים של המבקשת. כך, נטען כי חלקה של המבקשת באירוע האלים כנגד המשיב, היה קטן במיוחד, ובא לידי ביטוי בגרימת שריטה בלבד למשיב, עת נזעקה לטובת בנה במהלך העימות, וניסתה להפריד בין הניצים. כן, נטען כי על אף היותו של פסק הדין חלוט, זכאית המבקשת לטעון לעניין האשם התורם של המשיב וכי אף הוא תקף אותה.

מכל מקום, בהכרעת הדין כי מעשיו של בנה (בעיקר בחלק הראשון של העימות) הם שהסבו למשיב את החבלות הממשיות, שלב שבו המבקשת כלל לא הייתה מעורבת. בנסיבות אלה, לא מתקיים כל קשר סיבתי בין חלקה המינורי של המבקשת לנכויות השונות של המשיב המוכחשות, לרבות לעניין הירידה בשמיעה.

ג. תמצית טענות המשיב:

לטענת המשיב, משעה שהוכח כי המבקשת עובדת ונוכחת בכתובת בה בוצעה המסירה בפועל, ומשהוכח כי בנה שגר באותה כתובת (כמו גם יתר ילדיה) קיבל לידו את כתבי התביעה מידי החוקר, הרי שבוצעה מסירה כדין.

הניסיון להפריד את "חנות הפדיקור" שבה המבקשת עובדת לבין דירת המגורים של בנה הוא ניסיון מלאכותי וחסר טעם, שכן הנכס כולו בבעלות המשפחה (אבי המשפחה המנוח), כשלמבקשת, בנסיבות העניין, זיקה קניינית ו/או זכויות מן היושר בבית הפרטי בכתובת זו.

הן המבקשת והן בנה, בעלי חובות עתק בהוצאה לפועל, מיומנים ב"דיני המצאות", ועל רקע זאת, הם אינם מוכנים לקבל דברי דואר רשומים, ולפיכך לא ניתן היה להמציא את התביעה לכתובתה הרשמית של המבקשת, שכן ניסיון כזה שנעשה, חזר בציון "לא נדרש".

לעניין סיכויי ההגנה נטען כי יש לדחות את ניסיונה של המבקשת "לגמד" את חלקה באירוע התקיפה, שכן על פי האמור בכתב האישום ובגזר הדין, חלקה של המבקשת לא בא לידי ביטוי רק ב"שריטה", כי אם בתקיפה ממשית של המשיב אשר גרמו לו לחבלות ולירידה בשמיעה.

בנוסף, דין טענת המבקשת לעניין סיכויי הגנה טובים, להידחות, גם מבחינה משפטית, שכן המבקשת הורשעה בעבירה של "תקיפת סתם בצוותא חדא" עם בנה. מבחינת דיני הנזיקין, לא ניתן לחלק את האירוע הפלילי ל"מקטעים", ובשעה שעסקינן בעוולת התקיפה, המבקשת חבה ביחד ולחוד עם בנה על אירוע התקיפה בכללותו. הוא הדין באשר לחוסר היכולת להפריד את הנזק הגופני.

גם דין טענתה של המבקשת לאשם תורם מצדו של המשיב להידחות, משעה שנקבע בהכרעת הדין כי לא היה מדובר בתגרה או קטטה שהתפתחה בין השניים, כי אם בתקיפה ברוטלית על ידי שני המבקשת ובנה.

לעניין הנזק נטען כי אין המדובר בנזק "מנופח" כפי שנטען, וכי קביעתו נעשתה לאחר שבית המשפט הנכבד עיין בתצהיר הנזק על נספחיו ומצא לפסוק את אשר פסק, בהתחשב, בין היתר, בנתוני המשיב.

ד. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול טענות הצדדים, לרבות התרשמותי מעדויות המבקשת ובנה, נחה דעתי כי יש להורות על דחיית הבקשה ולהותיר את פסק הדין על כנו.

פסק דין שניתן במעמד צד אחד ניתן לביטול על-פי שתי עילות;

האחת - ביטול מתוך חובת הצדק; מקום בו מתברר כי נפל פגם במתן פסק הדין. במסגרת זו יש לבחון האם נפל פגם בהמצאת כתב התביעה וההזמנה לדין. אם התשובה על כך היא חיובית, התוצאה תהא בטלותו של פסק הדין, ללא הפעלת שיקול דעת מצד בית המשפט וללא קשר לסיכויי ההגנה של הנתבע לגופו של עניין. יודגש כי על המבקש את ביטול פסק הדין להוכיח תחילה כי אכן נפל פגם בהליך ההמצאה, ורק אם השתכנע בית המשפט כי כך הם פני הדברים, או אז יורה על ביטול פסק הדין מחובת הצדק (ר' ע"א 53/64 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397).

השנייה - ביטול על פי שיקול דעת בית המשפט; גם אם בית המשפט מגיע למסקנה שההמצאה נעשתה כדין, הוא עדיין מחויב לבחון האם יש מקום לבטל את פסק הדין, כשבמקרה זה על בית המשפט לתן דעתו לשני שיקולים; הראשון, נוגע לטעם שעמד ביסוד אי הגשת כתב ההגנה של מבקש הביטול. בהקשר זה יש לבחון האם הדבר משקף זלזול בבית המשפט, צירוף נסיבות אומלל, אי הבנה, היסח הדעת או אולי רשלנות. השיקול השני נוגע לשאלת סיכויי הגנתו (או תביעתו – לפי המקרה) של מבקש הביטול (ר' ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ [פורסם בנבו] (2/2/09). כן, נפסק כי לגורם השני, הסיכויים לזכות בתביעה, משקל רב יותר, אולם, אין בכך כדי לאיין את חשיבות הגורם הראשון.

בבקשה שלפניי עותרת המבקשת לביטול פסק הדין בהעדר המצאת כתב התביעה לידיה כדין, ולחילופין טוענת לביטול לפי שיקול דעת בית המשפט.

אדון תחילה בהמצאה למבקשת. המבקשת כאמור טוענת כי מסירת כתב התביעה לידי בנה, אינה מסירה כדין שכן אין כל תקנה המאשרת מסירה בנסיבות שכאלה.

אין מחלוקת כי כתב התביעה הומצא לידי בנה של המבקשת. בתצהירו, ציין אמנם בנה של המבקשת כי המועד בו הגיע נציג המשיב אליו אינו זכור לו, אולם לא יכולה להיות מחלוקת כי המדובר ביום 12/2/15, כפי שצוין בתצהיר החוקר אשר ביצע לידיו את המסירה בפועל וכן מאישור המסירה. עוד ציין בנה של המבקשת כי הוא נמנע מלספר לאמו על הגשת התביעה כנגדה, על רקע רצונו לסיים את התיק בסכום הגיוני, ובכך לחסוך למבקשת את "עוגמת הנפש הכרוכה בידיעה על הליך זה". הן המבקשת והן בנה הדגישו בתצהיריהם כי רק ביום 10/5/15, כשלושה חודשים לאחר המצאת התביעה לידי בנה, טרח האחרון להודיע לאמו על עצם קיומה של התביעה.

במנותק מהשאלה האם ניתן לראות בהמצאה לבנה של המבקשת כהמצאה לבן משפחה ו/או למקום ההמצאה כהמצאה למקום עבודתה של המבקשת, הנני סבורה כי במקרה דנן, נמצא בפנינו מקרה מובהק שבו יש להעדיף את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה" ולקבוע כי המסירה בוצעה כדין (ר' לעניין זה רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט (2) 440).

מסקנתי זו נסמכת בעיקר על כך שאיני נותנת כל אמון בגרסת המבקשת ובנה, לפיה התביעה הוסתרה מהמבקשת שלושה חודשים תמימים, והגילוי אודותיה, נעשה רק במועד שנטען – שלושה חודשים כאמור לאחר מועד ההמצאה לידי בנה של המבקשת.

עדויותיהם של המבקשת ובנה התאפיינו במתן תשובות מתחמקות וכלליות לשאלות פשוטות שנשאלו, ובראש ובראשונה, ההתחמקות המופגנת מלהשיב לתדירות הביקורים של המבקשת בעסק (ר' ע' 2 שו' 9-10 לפרו').

מהמענה הענייני שכן ניתן, עלה כי הנכס בו בוצעה ההמצאה הינו נכס שבבעלות בעלה ז"ל של המבקשת , ומתגוררים בו, מלבד הנתבע 2, גם ילדיה הנוספים (ר' ע' 4 שו' 29-32 לפרו'). כן, עלה מעדותו של הבן, הוא מבקר באופן תדיר את אמו בסופי שבוע וכך גם יתר אחיו (ר' ע' 6 שו' 26-29 לפרו').

הרושם שהתקבל הוא שהמבקשת אינה דמות במשפחה שניתן להסתיר מפניה "עניינים", לא כל שכן הגשת תביעה כנגדה, המופנית גם אל בנה, ומקורה הינו בנסיבות משמעותיות ומשותפות של השניים – תקיפת המשיב והפסק הדין בהליך הפלילי.

משלא מצאתי כי נפל פגם בהמצאת התביעה לידי המבקשת, אפנה לבחינת שאלת ביטולו על פי שיקול דעתו של בית המשפט. בבואו של בית המשפט לבחון שאלה זו, עליו לבחון כאמור את סיבת המחדל אשר בעטיו ניתן פסק הדין וסיכויי הגנתו של הנתבע, באם פסק הדין יבוטל וטענות הצדדים תישמענה לגופן.

באשר לסיבת המחדל; לאור קביעתי לעניין שלילת גרסת המבקשת ובנה אודות מועד הידיעה על קיומה של תביעת המשיב נגדה, למבקשת הפתרונים, מדוע לא פעלה להגשת כתב ההגנה במועד הקבוע בדין. זאת, במיוחד בשעה שנלמד מחקירתה כי הליכים משפטיים בתחום האזרחי אינם זרים לה, לאור קיומם של תיקי הוצאה לפועל כנגדה (ר' ע' 1 שו' 13-18 לפרו'). אין לי אלא לקבוע בנסיבות אלה, כי הימנעותה של המבקשת מהגשת כתב הגנה, מלמדת על יחס של זלזול מופגן בבית המשפט.

באשר לסיכויי ההגנה, לא מצאתי כי למבקשת טענות הגנה ראויות המצדיקות את הטיית הכף לזכותה במסגרת מבחן כפול זה של ביטול לפי שיקול דעת בית המשפט. אזכיר כי עסקינן בתביעה נגררת להליך פלילי בו הורשעה המבקשת עם בנה בתקיפה המשיב בצוותא חדא. לפיכך, בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות, הממצאים והמסקנות בפסק הדין שניתן בהליך הפלילי קבילים במסגרת ההליך דנן.

המבקשת טוענת אמנם כי יש לערוך אבחנה בינה לבין בנה הנוגעת להיקף המעורבות של כל אחד מהם באירוע התקיפה, אולם גם אם אבחנה שכזאת, נעשתה בהכרעת הדין, מקובלת עליי טענת המשיב כי משעה שהתביעה מבוססת על עוולת התקיפה שפקודת הנזיקין, אין הוא "מוגבל" לסעיף ההרשעה של המבקשת – "תקיפת סתם". כן, מקובלת עלי כי הנזק הגופני לא ניתן לפיצול בנסיבות העניין, לאור העובדה שגם הנאשמת הכתה את המשיב באגרופיה בפניו ובאפו (ע' 1 לגזר הדין), וכן משעה שהמבקשת חבה ביחד ולחוד עם בנה, יכול וזכאי המשיב להיפרע ממנה בגין מלא נזקו.

גם את הטענה לאשם תורם מצד המשיב, יש לדחות על הסף. בהכרעת הדין בית המשפט אכן ציין מפורשות כי עדותה של הנאשמת לוקה והוא אינו נותן אמון בה. במסגרת גזר הדין, צוין כי לא זו בלבד שהמבקשת לא פעלה לצנן או להרגיע את הרוחות, אלא שבחרה ליטול חלק אקטיבי בתקיפת המשיב. מכאן, שסיכויי קבלת הטענה לאשם תורם מצד המשיב, הינם אפסיים.

מהמקובץ לעיל, קשה לומר כי עומדים למבקשת, סיכויי הצלחה של ממש לגבי קבלת טענות הגנתה ככל שאלה תבוררנה לגופן.

ה. סוף-דבר:

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
המבקשת תישא בהוצאות המשיב לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪.
עיכוב ההליכים מבוטל בזאת.

ניתנה היום, ו' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: בהיה ג'ורג'י
נתבע: אנטולי צייטלין
שופט :
עורכי דין: