ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד אומר מץ :

בפני השופט אבישי קאופמן

מבקשים

מדינת ישראל

נגד

משיבים

אומר מץ

החלטה

1. בפניי בקשה לפסילת רישון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת מוות ברשלנות, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה ונהיגה במהירות בלתי סבירה, וזאת בעקבות תאונה מיום 6.3.15. בתאונה זו, שאירעה ברחוב יחיעם בנהריה פגע רכבו של המשיב בהולכת רגל, המנוחה גב' מרים גרפי זכרה לברכה, בעת שחצתה את הכביש במעבר חצייה וגרם למותה.

הבקשה נדונה בפניי ביום 20.7.15, ולאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין וחזרתי ועיינתי בחומר שהוגש, מצאתי לנכון לקבלה באופן חלקי, ולהורות כמבוקש על פסילת רשיון הנהיגה של המשיב עד תום ההליכים, אך להגביל את משך הפסילה.

2. המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה השתנתה כזכור בחודש אוגוסט 2007 עם כניסתו לתוקף של תיקון 78 לפקודת התעבורה, אשר הוסיף את סעיף 46ב לפקודה הקובע:

א הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בעניינו.
ב בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום סכנה לציבור.

3. התיקון לחוק לא שינה מהותית את ההלכה הנוהגת באשר לפסילת רשיון הנהיגה של נהג שגרם לתאונה קטלנית. השיקולים אשר היו רלוונטיים בבקשה מעין זו עובר לתיקון יפים גם אחריו. אולם לאחר התיקון רובץ הנטל על המשיב להראות כי קיימות סיבות המצדיקות אי פסילת רשיון הנהיגה שלו. כך נקבע למשל בביהמ"ש המחוזי כי:
"התיקון אינו משנה באופן מהותי את העקרונות שלאורם על בית המשפט לבחון אם יש מקום להורות על פסילה עד תום ההליכים. שיקול המסוכנות היה ונותר השיקול העיקרי. השינוי היחידי הוא בשאלת הנטלים. לפני התיקון היה על המדינה לשכנע את בית המשפט כי יש לפסול את הנהג מלהחזיק רשיון נהיגה, בשל היותו מסוכן לציבור. לאחר התיקון העובר הנטל לשכמו של הנאשם ועליו לשכנע את בית המשפט, כי אין בנהיגתו משום סכנה לציבור"
ב"ש 21333/07 (מחוזי באר-שבע) מדינת ישראל נ. יגאל טרבלסי.

וכן:
"אמור מעתה כי סעיף 46ב' לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה"
בש"פ 8645/07 אליהו חדש נ. מדינת ישראל.

כלומר, המבחן העיקרי כיום הוא קיומן של ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום, ולעניין זה נקבע בבש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל, כדלקמן:
"הגשת כתב האישום היא היוצרת את חזקת המסוכנות, מתוך הנחת המחוקק כי כתב אישום מבוסס על ראיות לכאורה שנשקלו בידי התביעה, ואין הכרח בשלב זה של ההליך המשפטי לדון בראיות לכאורה העומדות נגד הנאשם, אלא משביקש הנאשם לשכנע בקשר להן, כי אין בנהיגתו סכנה לציבור. בכך שונה הדבר מהוראת סעיף 21 ( ב) לחוק סדר הדין הפלילי ( סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, המצריכה היווכחות בית המשפט " שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה" מתחילה. עינינו הרואות, כי בעוד בחוק המעצרים הנטל לענין הראיות לכאורה, וכן לעניין עילות המעצר, הוא על המדינה, אלא אם כן – לעניין העילות – נתקיימו חזקות סטטוטוריות ( סעיף 21( א)(1)(ג)), בנידון דידן חזקת הסכנה לציבור קיימת מכוח עצם כתב האישום."

4. מעבר לאמור לעיל, דומה כי התיקון לחוק מוסיף אף קביעה עקרונית לפיה מי שקיפח חייו של אדם, מן הראוי כי לא ימשיך וינהג בכלי רכב עד לסיום ההליך נגדו. בב"ש 900/08 מדינת ישראל נ' איתמר שיינין אומר כבוד השופט טננבוים את הדברים הב אים:
"קשה מאוד לקבוע את מסוכנתו של אדם רק בגלל התוצאה הקטלנית ונסביר. לצערנו, תאונות דרכים אינן צפויות ויש בהן גורם אקראי לחלוטין. כך למשל, מעשים של יום יום הם שאנשים נוהגים במהירות מופרזת, עוברים באור אדום, אינם נותנים זכות קדימה, וכן הלאה. העובדה שאירוע הופך לתאונה ולעיתים קטלנית, היא הרבה פעמים עניין של מקריות גמורה שאין לה דבר אם רשלנותו של הנהג המעורב. האם מי שנהג במהירות של 15 קמ"ש מעל למותר ואירעה לתאונה קטלנית מסוכן יותר ממי שנוהג 50 קמ"ש מעל למותר ודבר לא אירע?"

לדעת כבוד השופט טננבוים, ושותף אני לדעה זו, מוסיף התיקון לחוק קביעה עקרונית לפיה מי שקיפח חייו של אדם, מן הראוי כי לא ימשיך וינהג בכלי רכב עד לסיום ההליך נגדו.

5. ב"כ המשיב לא חלק על האמור לעיל, אך הוא סבור כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות חריגה מהכלל, וזאת הן עקב ליקויים בחומר הראיות והן עקב עברו התעבורתי המקל של המשיב.

ב"כ המשיב הצביע בדיון על מספר ליקויים ראייתיים ועל גורמים אשר הצטברו והביאו לתאונה. לכאורה יש ממש לפחות בחלק מהטיעונים שהעלה הסנגור, אולם לא זה השלב לבחון אותם לעומק ובשלב זה ניתן לקבוע כי קיימות ראיות טובות לכאורה לאחריותו של המשיב לתאונה.

המשיב התקרב למעבר החצייה אשר מוכר לו היטב, וכאשר הוא מודע לבעייתיות במקום לצפיפות ולחניית כלי רכב באופן בלתי חוקי. כך מסר המשיב בחקירתו במשטרה:

"אני מכיר את האזור והכביש הוא צפוף מאוד ומשני הצדדים חונים שם רכבים רבים גם באדום לבן ואני מכיר את זה, ביום שישי במיוחד האזור צפוף. בהתקרבות שלי למעבר החצייה בצד ימין עמד רכב מכבה אש גדול בצד ימין באדום לבן, סמוך מאוד למעבר החצייה... אני זוכר שנהג מכבה אש פתח את הדלת בדיוק ואז אני עברתי אותו בצד שמאל והוא הסתיר לי את שדה הראייה למעבר החצייה ופתאום הבחנתי בהולכת הרגל..."

ובהמשך מוסיף המשיב:
"זה איזור מסוכן מאוד ויש שם הרבה אנשים שמסתובבים והרבה תנועה".

כלומר, המשיב התקרב למעבר החצייה המוכר לו, כאשר שדה הראייה שלו מוגבל בידי רכב גדול שחנה במקום, כאשר דלת הרכב פתוחה ומסתירה את מעבר החצייה, והמשיך בנסיעה "רגילה" לדבריו, למרות שידע על תנועה צפופה של הולכי רגל במקום "במיוחד ביום שישי". אכן אין ראייה לנהיגה במהירות העולה על החוק, אולם יש מקרים בהם נסיעה במהירות החוקית ואף במהירות נמוכה ממנה תהיה בלתי סבירה. מי שמתקרב למקום מסוכן כאשר שדה הראייה שלו מוגבל באופן ממשי, אינו יכול "לקחת סיכון" ולנסוע במהירות "רגילה" גם אם אטית. יש מקרים בהם חובה להאט מאוד או אף לעצור את הנסיעה כליל על מנת לוודא כי הדרך פנויה.

על פי תחשיב הבוחן, בנהיגה במהירות של כ – 30 קמ"ש ניתן היה למנוע את התאונה בתגובה מיידית של הנהג, גם בהתחשב במגבלות שדה הראייה במקום. מכאן מסקנתו היא כי המשיב הגיע למקום במהירות גבוהה יותר, או לא הגיב בזמן.

פגיעה בהולך רגל במעבר חצייה מצביעה בדרך כלל על רשלנות ברמה גבוהה. בנסיבות המקרה דנן ניתן לקבל, לצורך שלב זה של הדיון, כי המשיב נסע במהירות נמוכה מהמהירות החוקית וכי סבל מהגבלה של שדה הראייה עקב הרכב שחנה במקום, אולם כאמור הדבר לא יכול לפטור אותו מאחריות אלא לכל היותר להראות כי רמת רשלנותו נמוכה יותר ממקרה אחר.

הסנגור הוסיף והצביע על כשלים באיסוף הראיות, בהנצחת הזירה ואף לרשלנות בטיפול במנוחה, אשר אפשר והחמיר את פציעתה. כאמור דומה כי לפחות בחלק מהטענות יש ממש, אבל אין בהן כדי להטות את הכף באופן ממשי לקביעה כי אין ראיות לכאורה לביסוס האישום. באשר לקשר הסיבתי – העובדתי והמשפטי – בין הפגיעה, לבין הפטירה בבית החולים במועד מאוחר יותר – אזי שהתיעוד הרפואי מלמד על קשר שכזה, ולפחות לכאורה, בשלב זה, המדובר בהליך של גרימה. טענות מורכבות יותר בהקשר זה – מקומן במסגרת בירור התיק העיקרי (בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל)

עברו התעבורתי של המשיב אכן אינו מכביד, אולם גם בכף אין כדי לאיין את מסוכנותו, וכאמור לעיל בהוראת המחוקק בדבר פסילת רשיונו של מי שגרם למות אדם יש גם ממד הצהרתי, שמעבר למניעת סיכון מהציבור.

לאור כל האמור לעיל סבורני כי המבקשת ביססה את הדרוש לצורך בקשה מסוג זה והמשיב לא הצליח להפריך את חזקת המסוכנות, גם אם העלה טענות העשויות להביא לקביעת דרגת רשלנות מופחתת.

כשאני מביא בחשבון את כל האמור לעיל, ראיתי לנכון לקבל את הבקשה כאמור לעיל, אך לקצוב את הפסילה לתקופה של 18 חודשים, או עד מתן פסק דין בתיק העיקרי, לפי המוקדם מבין שני המועדים.

המזכירות תמציא את ההחלטה לסנגור באופן מיידי. המשיב יפקיד את רשיונו במזכירות לא יאוחר מיום 27.7. הפסילה בתוקף מהמועד הנ"ל או מועד מוקדם יותר אם יופקד הרשיון קודם לכן.

תיק הראיות יימציא במזכירות החל ביום 26.7, והמבקשת תפנה לקבלו.

אם מבקש מי מהצדדים כי הדיון בתיק העיקרי יועבר לשופט אחר, ימסור הודעה עד יום 3.9. אם לא תמסר הודעה, תתקיים הקראה ביום 24.9, כפי שנקבע מראש.

ניתנה היום, ה' אב תשע"ה, 21 יולי 2015.


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: אומר מץ
שופט :
עורכי דין: