ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוד מהלאל נגד הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים :

בפני כבוד הרשמת הבכיר ה סיגל אלבו

תובע

דוד מהלאל

נגד

נתבעת

הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים

פסק דין

לפני שתי תביעות שאוחדו שעניינן תשלום שכרו של התובע בגין עבודות שביצע עבור הנתבעת בחודש מאי 2014 ובחודש יוני 2014.

טענות התובע
החל מחודש יוני 2012 הועסק התובע על ידי הנתבעת, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (להלן: "הרשות") כיועץ מקצועי מיוחד לענייני בטיחות בדרכים. במהלך תקופת העסקתו של התובע נחתמו עמו חוזים שנתיים. החוזה האחרון עם התובע נחתם ביום 3.8.14 לתקופה בת 12 חודשים, על ידי המנכ"ל בפועל של הרשות, מר יובל פרידמן.
התמורה עבור הייעוץ שולמה לתובע בהתאם לחשבונות אותם היה מגיש מדי חודש, תוך פירוט שעות העבודה ותכני העבודה.
התובע מציין כי בהתאם להוראת סעיף 1.3 לחוזה, מנכ"ל הרשות הוא האחראי לביצועו של החוזה.
כל החשבונות שהגיש התובע עד חודש מאי 2014 שולמו לו במלואם, ללא הערה לגבי תכנים, היקף העבודה או הרמה המקצועית.
ביום 24.6.14 הודיע התובע טלפונית ליו"ר מועצת הרשות, מר יעקב שיינין, על החלטתו להפסיק מידית את מתן הייעוץ לרשות, וזאת בשל ניסיונות יו"ר מועצת הרשות להכתיב לתובע הצגת תכנים מקצועיים בעניין מיקום מצלמות מהירות בוועדת השופט קמא שהוקמה על ידי השר לביטחון פנים.
ביום 22.6.14 שלח התובע למנכ"ל הרשות חשבון בסכום 20,650 ₪ עבור שירותי הייעוץ שנתן בחודש מאי 2014, וביום 13.7.14 נשלח חשבון בסכום של 23,010 ₪ עבור שירותי הייעוץ שנתן התובע בחודש יוני 2014. התובע מציין כי הובטח לו טלפונית על ידי יו"ר מועצת הרשות, כי ישולם לו שכרו לחודש מאי 2014. חרף זאת, לא שולם לתובע שכרו. התובע נענה בתשובה מתחמקת כי החשבוניות הועברה לאישורו של יו"ר מועצת הרשות, אשר לא אישר אותן.

טענות הרשות
הרשות טוענת כי התקשרה עם התובע לקבלת שירותי ייעוץ בתחום הבטיחות בדרכים לתקופה שמיום 1.6.12 ועד ליום 31.5.13, וחוזה זה הוארך בשנה נוספת עד ליום 31.5.14.
בהתאם להסכם ההתקשרות, הוסכם כי התובע יקבל תמורת שירותיו עד לסך של 20,000 ₪ בחודש בתוספת מע"מ. ההתקשרות היתה במתכונת "ריטיינר" שחייבה את התובע למספר שעות עבודה מינימאלי בחודש.
בין הרשות לבין התובע התגלעו מחלוקות בנוגע להיקפי השעות המדווחים על ידו עבור משימות שונות, כאשר מנכ"ל הרשות דאז, מר רון מוסקוביץ, סירב לאשר את החשבוניות עבור חודש דצמבר 2013 עד פברואר 2014. משהבין התובע, כי מנכ"ל הרשות לא יאשר לו עבודות בהיקף בלתי ידוע מראש, פנה ליו"ר הרשות , מר שיינין, לקבל את אישורו. בתכתובת שהתנהלה בין הצדדים, ציין היועמ"ש של הרשות כי יו"ר הרשות רשאי לאשר התקשרות עם התובע בהיקף מלוא שעות עבודתו, בכפוף לקבלת אישור היו"ר לכך. התובע ידע זאת כבר מיום 23.4.14.
ביום 12.5.14 דנה ועדת המכרזים של הרשות בנושא הארכת הסכם ההתקשרות עמו. וועדת המכרזים החליטה להאריך את החוזה עם התובע בשנה נוספת מיום 1.6.14 ועד 31.5.15, אך לשנות את מתכונת ההעסקה, כך שתהפוך להיות על בסיס שכר לשעה ולפי משימות שיוגדרו מראש.
הסיבה בגינה לא שולמו החשבונות לחודשים מאי ויוני 2014 היא סירוב של יו"ר מועצת הרשות, ד"ר שיינין, לאשר את העבודה בגינה הוגשו החשבונות, כאשר התובע ידע כי עליו לקבל את אישור יו"ר המועצה לעבודה.
העבודה נשוא התביעות נוגעת לבקשת הרשות להכין דו"ח בנוגע לשימוש מצלמות אכיפה אלקטרוניות למניעת תאונות דרכים. עבודה זו נועדה, בין היתר, לשם קביעת עמדת הרשות במסגרת ועדה ציבורית שמונתה לנושא זה על ידי השר לביטחון פנים. מועד הצגת עמדת הרשות נקבע ליום 25.6.14 ועל התובע הוטל להציגה בוועדה בפני הרשות. תכולת העבודה סוכמה בכתב בין יו"ר הרשות לבין התובע.
בסעיף 1.3. להצעה, אשר הועברה על ידי התובע , נקבע כי הדו"ח יוכן על ידי ועדה של 4 חברים, וב הם התובע, וכי על הוועדה להכין המלצות למיקום מצלמות מהירות, שתכלולנה עקרונות וסדרי עדיפויות למיקום מצלמות, רשימה ראשונית של קטעי דרך בהם מומלץ להציב מצלמות מהירות, מספר המצלמות הנחוצות וכן היחס הרצוי בין עמדות ההצבה למספר המצלמות המופעלות בפועל, אשר יקבע את תדירות החלפת המצלמות בין העמדות השונות. משימת ריכוז הוועדה הוטלה על התובע.
ביום 24.6.14 העביר התובע את העבודה, שהיה אמור להציג בוועדה ביום שלמחרת. בחינת התוצר שהוגש העלתה, כי רובה המוחלט של המשימה לא בוצע, שכן לא הוכנה רשימה של קטעי דרך ורחובות להצבת המצלמות, הכוללת את מספר המצלמות וכן לא היתה התייחסות ליחס הרצוי בין עמדות ההצבה למספר המצלמות המופעלות בפועל.
בנוסף, התובע שהיה אמור להקים ועדה של ארבעה מומחים, פעל בניגוד להנחיה המפורשת והגיש מסמך שנכתב על ידו בלבד.
ביום 23.6.14 הודיע התובע למר יובל פרידמן כי בכוונתו להגיש דו"ח שעות עבור חודש מאי 2014. לשאלה איך הוקצו השעות בין חברי הוועדה, השיב התובע, כי לא נקבע כיצד זה יתחלק בין החברים וכי הוא עשה כמעט את כל העבודה.
משנוכח התובע, כי הרשות לא תאשר את עבודתו כפי שהיא, בחר להודיע על סיום ההתקשרות. הרשות טוענת כי העבודה לא בוצעה, המומחים לא שותפו בביצוע העבודה והפסקת ההתקשרות נעשתה באופן מידי בערבו של דיון בעל משמעות קריטית לרשות.
אז הגיש התובע לרשות שתי חשבוניות המשקפות תשלום עבור 147 שעות עבודה. הרשות טוענת כי מדובר בהיקף שעות מוגזם למשימה זו, כאשר הכוונה היתה להקצות לכל אחד מהיועצים 80 שעות בלבד.
הרשות מציינת כי לפנים משורת הדין הציעה לשלם לתובע תשלום עבור 70 שעות לחודשים מאי – יוני 2014, אך התובע דחה את ההצעה. הצעה זו התבססה על ההנחה שאילו היה מוקם צוות המומחים, כפי שסוכם, חלקו של כל חבר צוות היה כ-70 שעות ובנוסף 10 שעות של ישיבות משותפות.
לסיכום טוענת הנתבעת, כי נוכח אי ביצוע העבודה והפסקת ההתקשרות באופן מידי, אינה חייבת לתובע דבר.

דיון והכרעה
השאלה שבמחלוקת בין הצדדים הינה האם אי תשלום שכרו של התובע עבור חודש ים מאי ויוני 2014, נבע בשל חילוקי דעות מקצועיים בין התובע ליו"ר הרשות, שהוביל להפסקת ההתקשרות בין הצדדים, וזאת כפי שטוען התובע, או שמא בשל אי ביצוע העבודה אותה נדרש התובע לבצע והפרת ההסכמות בין הצדדים, כפי שטוענת הנתבעת.
אין מחלוקת כי התובע נדרש להכין עבור הנתבעת דו"ח בנוגע לשימוש מצלמות אכיפה אלקטרוניות למניעת תאונות דרכים. עבודה זו נועדה, בין היתר, לשם קביעת עמדת הרשות במסגרת ועדה ציבורית שמונתה לנושא זה על ידי השר לביטחון פנים. מועד הצגת עמדת הרשות נקבע ליום 25.6.14 ועל התובע הוטל להציגה בוועדה בפני הרשות. תכולת העבודה סוכמה בכתב בין יו"ר הרשות לבין התובע, כפי שעולה מנספח ו' לכתב ההגנה.
בסעיף 1.3. למסמך ההצעה שהועברה על ידי התובע נקבע, כי הדו"ח יוכן על ידי ועדה של 4 חברים, ובהם התובע. סעיף 1.7 להצעה קובע כי להכנת הדו"ח יש להקצות 500 שעות ייעוץ לחברי הוועדה, כאשר השעות יחולקו בהתאם לחלוקה שתיקבע בין חברי הוועדה. יצוין, כי בהמשך החליטה הרשות להקצות 320 שעות להכנת הדו"ח, כפי שעולה מנספח ח' לכתב התביעה.
בסעיף 2 להצעה, נקבע כי במסגרת הדו"ח תוכן רשימה של עקרונות וסדרי עדיפויות למיקום מצלמות, רשימה ראשונית של קטעי דרך בינעירוניים וקטעי רחובות בהם מומלץ להציב מצלמות מהירות, היקף הרשימה יגדיר את מספר המצלמות הנחוצות ספר המצלמות הנחוצות וסדר העדיפויות, וכן ידון הדו"ח ביחס הרצוי בין עמדות ההצבה למספר המצלמות המופעלות בפועל, אשר יקבע את תדירות החלפת המצלמות בין העמדות השונות.
ביום 24.6.14 הגיש התובע את הדו"ח ליו"ר הרשות. מעיון בדו"ח שהגיש התובע (נספח ז' לכתב ההגנה) עולה, כי דו"ח זה כולל רשימה של עקרונות וסדרי עדיפויות למיקום מצלמות, אך אינו כולל רשימה ראשונית של קטעי דרך בהם יוצבו מצלמות, מספר המצלמות הנחוצות ואף אין בו התייחסות ליחס הרצוי בין עמדות ההצבה למספר המצלמות המופעלות בפועל.
התובע אינו מכחיש כי הדו"ח שהכין אינו כלל את כל שנקבע בתכנית העבודה, אך טוען כי נותרה עוד מכסה של 172 שעות להשלמת העבודה, וכי מכסת שעות זו היתה מספיקה להשלמת הדו"ח לוועדה.
בנסיבות העניין, יש לקבל את טענתו של התובע. מעיון בדו"ח שהכין התובע (ת/2) עולה כי נייר עבודה זה המשתרע על פני כ-20 עמודים, מפרט את העקרונות והמתודולוגיה בעניין מיקום מצלמות לאכיפה אלקטרונית של מצלמות מהירות. נייר העבודה מפרט את העקרונות לעדיפות בקביעת מיקום להצבת מצלמות, את מתווה הפעולות הדרושות וכן את הפעולות שיש לבצע. יצוין, כי מדובר בנייר עבודה מקיף, מפורט ומעמיק.
כפי שהבהיר התובע בעדותו, שהיתה מקובלת עלי, הסעיפים הנוספים אותם היה צורך להשלים עיקרם בהוצאת נתונים טכניים ואינם עיקר העבודה , כאשר בשלב זה טרם היה צריך הדו"ח להכיל את מיקומי המצלמות. גרסת התובע נתמכת במייל שנשלח לתובע מהרשות ביום 23.5.14, בו מצוין מפורשות כי הרשות תצטרך להגיש דו"ח בעניין מיקום המצלמות בתוך 10 שבועות, היינו לא ביום 25.6.14, כפי שטוענת הנתבעת כעת.
הנתבעת טוענת כי התובע הפר את ההסכם עמה, שכן נייר העבודה היה להיכתב על ידי ארבעה פרופסורים מהטכניון, בעוד שהתובע כתב את נייר העבודה לבדו. ואולם מעדותו של התובע, שהיתה אמינה עלי, ואף נתמכת בראיות עולה, כי התייעץ עם שלושה הפרופסורים ה נוספים ואף שיתף אותם בהכנת נייר העבודה. כך, ביום 23.6.14, העביר התובע את טיוטת העבודה לפרופ' שנער, וזה הביע את שביעות רצונו והעיר את הערותיו (עמ' 6 לת/1). כן צורף תצהיר של פרופ' בכור כי קיים עם התובע פגישת עבודה בעניין הכנת הדו" (עמ' 5 לת/1). בעניין זה יצוין, כי בנייר הצעת העבודה שהועבר על ידי התובע לרשות, לא נקבע כיצד תתבצע חלוקת העבודה בין ארבעת הפרופסורים ונקבע כי חלוקת השעות תיקבע ביניהם.
לפיכך, אני קובעת כי אין לקבל את טענת הנתבעת כי התובע הפר עמה את ההסכם.
טענה נוספת אשר בפי הנתבעת הינה כי היה על התובע לקבל אישור מראש לשעות עבודתו. ואולם הן מעדות התובע והן מהמסמכים עולה כי התקבל אישור מראש כאמור. כך, לפרויקט הוקצו 320 שעות, כאשר התובע ביצע חלק ניכר מהעבודה ולא חרג ממסגרת השעות שהוקצתה.
עוד טוענת הנתבעת, כי הואיל התובע הודיע על סיום התקשרותו עם הרשות ערב הצגת הדו"ח בוועדה, נגרמו לה נזקים ועל כן היא פטורה מתשלום שכרו. איני מקבלת טענה זו. מהתכתובות שהוחלפו בין הצדדים (עמ' 21-26 לת/1), עולה כי הרקע להודעת התובע על סיום התקשרותו נבע מחילוקי דעות מקצועיים בין הצדדים, ואולם, דבר אינו פוטר את הנתבעת מלשלם את שכרו של התובע עבור שעות עבודתו, שכן מעדות התובע עולה כי נעשה שימוש בתכנית העבודה שהכין על ידי הועדה, ונזקיה הנטענים של הנתבעת אף לא הוכחו.
לאור האמור, אני מקבלת את שתי התביעות ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את שכרו עבור חודשים מאי ויוני 2014 בעבור 148 שעות עבודה שהושקעו בהכנת הדו"ח בסכום של 43,660 ₪. כן תישא הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 1,000 ₪.

פסק הדין ניתן לערעור ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי, בתוך 15 יום.

ניתן היום, ו' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: דוד מהלאל
נתבע: הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים
שופט :
עורכי דין: