ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מולוקו יצחק נגד סומך אברהם :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב
התובע
מולוקו יצחק ת.ז XXXXXX381
ע"י ב"כ: עו"ד ג'יין חסון
-
הנתבע
סומך אברהם
ע"י ב"כ: עו"ד רועי דניאל

פסק דין

הנתבע הוא בעל עסק לשיווק והפצה של מוצרי מזון והתובע עבד אצלו מחודש אפריל 2010 ועד ליום 11.11.2011 ( סה"כ- 19 חודשים ) בתחילה כנהג, ו לאחר מכן בשל שלילת רישיונו, כמחסנאי.
בשלהי אוגוסט 2011 קיבל התובע צו לשירות מילואים לתאריכים 13.11.11 עד ליום 07.12.11. לגרסתו, לאחר שהודיע לנתבע על הצו שקיבל, ביקש ממנו הנתבע שידחה את מועד המילואים מאחר והיעדרותו ממקום העבודה תפגע בעסקיו. ביום 11.11.11, יומיים לפני צאתו למילואים, ציין בפניו הנתבע כי " אין לו לאן לחזור לאחר מכן לעבוד".
לגרסת הנתבע, לאחר שהודיע לו התובע על שלילת רישיונו, התווד ה בפניו כי הוא אינו אוהב את העבודה וביקש כי הנתבע יפטרו. משהתקשה הנתבע למצוא עובד חדש, נקבע סיום העבודה לאחר שובו של התובע משירות המילואים. ואולם, בסמוך ליציאתו לשירות, הבחין הנתבע כי התובע יושב בבית קפה ובמענה לשאלתו השיב התובע, כי ביטלו לו את המילואים.
בשל הסכסוך שהתגלע בין הצדדים בנוגע לנסיבות הפסקת יחסי העבודה ובקשר לתשלום זכויות שונות, פנתה באת כוח התובע אל הנתבע במכתב התראה, ובעקבותיו התקיימה ביניהם פגישה, אשר במהלכה, חתמו עורכת הדין, בשם התובע, והנתבע בעצמו על מסמך שהוכתר במילים "הסכם פשרה" (להלן: "הסכם הפשרה") [נספח ב' לכתב ההגנה; נספח ד' לתצהיר התובעת].
לגרסת התובע, בשל העובדה כי לא ניתן היה לשוחח עמו טלפונית בעת הפגישה, נחתם הסכם זה על תנאי והיה כפוף לאישורו הסופי. מאחר והתובע לא הסכים לתנאי ההסכם, נמסרה לנתבע הודעת ביטול והכסף שהופקד בידי ב"כ התובע הוחזר לידי הנתבע.
מנגד טען הנתבע, כי בשום שלב לא נטען על ידי באת כוח התובע כי המדובר בהסכם על תנאי והדבר אף לא מצא את ביטויו בכתובים. נוכח האמור טען הנתבע, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת קיומו של הסכם פשרה בין הצדדים.
התובע עתר לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא עריכת שימוע, הפרשי שכר בגין חודשים אוקטובר-נובמבר 2011, הפרשות לפנסיה ופדיון חופשה .
ביום 6.11.14 נערך לפני דיון הוכחות במסגרתו העידו התובע ועו"ד חסון ג'יין, אשר חתמה בשמו של התובע על הסכם הפשרה השנוי במחלוקת (להלן: "עו"ד חסון"). מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו ורעייתו, הגב' שני מזל סומך.

דיון והכרעה
תוקפו של הסכם הפשרה
אקדים ואציין כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסתו של התובע, ולהלן נימוק יי.
כאמור, בפגישה שבה נחתם הסכם הפשרה, ייצגה באת כוח הנתבע, עו"ד חסון את התובע וחתמה בשמו על הסכם הפשרה, זאת מאחר ולא ניתן היה לשוחח עם התובע טלפונית. לתיק בית הדין הוגשו שני נוסחים של הסכמי פשרה- האחד, אותו הגיש התובע, אשר כותרתו "הסכם פשרה- טיוטה". השני, אותו הגיש הנתבע, אשר כותרתו "הסכם פשרה". עוד הוגשה מטעם הנתבע החשבונית שנתנה עו"ד חסון לנתבע ובה סומן בקטגוריה " פקדון"- פשרה בתיק של רבי סומך- מולוקו יצחק סך 10,000 ₪" ובתחתית החשבונית נכתב בכתב יד פירוט הסכומים שניתנו לתובע בגין הזכויות המגיעות לו [נספחים ב' ו-ג' לתצהיר הנתבע].
עו"ד חסון נשאלה בחקירתה מדוע לא נרשם בהסכם הפשרה כי המדובר בהסכם על תנאי והשיבה כי המדובר היה בטיוטה. כשהוצג לה העותק שהיה ברשות הנתבע ובו לא צוינה המילה טיוטה בכותרת ההסכם, השיבה: "אני לא יודעת לאן והיכן נעלמה המילה טיוטה. לשאלת ביה"ד אני מציגה את מסמך המקור. מידיעה אישית שלי וכעורכת ההסכם, אני מצהירה שאני ו/או מי מטעמי לא הוסיף מילה אחת להסכם" [פרוטוקול, עמ' 9 ש' 16 ואילך]. ואכן, במעמד הדיון הגישה עו"ד חסון את מסמך המקור ובו צוין כי המסמך הוא טיוטה [סומן ת/1].
עו"ד חסון העידה כי הפירוט המופיע בכתב יד בתחתית הצילום של החשבונית המקורית היא של הנתבע וכי הוא רשם אותו על גבי הצילום שלא בפניה. לגרסתה, הנתבע יצר מצג ולפיו שולמו לתובע חלק מהרכיבים שבמחלוקת ולכן, במעמד הפגישה בחרה שלא לפרט את הרכיבים עד שהדבר יתברר עם התובע [פרוטוקול, עמ' 8 ש' 28-32, עמ' 9 ש' 1-9]. מנגד, העיד הנתבע בחקירתו הנגדית כי עו"ד חסון היא שמסרה את פירוט הרכיבים, בפגישה שהתקיימה בין הצדדים [פרוטוקול, עמ' 15 ש' 1 ואילך].
בהתאם למסמך המקור שהוצג, מדובר בהסכם טיוטה. עדותה של עו"ד חסון הייתה אמינה וקוהרנטית וגרסתה כי המסמך לא השתכלל לכדי הסכם מחייב, שכן טרם קיבל את אישור התובע, מקובלת עלי.
משזו מסקנתי, לא מצאתי כי יש חשיבות לשאלה האם הסכומים שנכתבו בחשבונית, הוכתבו על ע"י עו"ד חסון אם לאו שכן מאחר והמסמך לא השתכלל לכלל חוזה מחייב, אין חשיבות לסכומים שדובר בהם.
נוכח האמור, נדחית בקשת הנתבע לדחיית התביעה על הסף. בנוסף, מאחר ואין חולק כי הסכום שהופקד בידי עו"ד חוסן הושב לנתבע, הרי שיש לדון בזכאותו של התובע לכל אחד מרכיבי התביעה שתבע, בהתאם לדין.

לשאלת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים
התובע טען כי הוא פוטר בשל יציאתו לשירות מילואים. לגרסתו, עם קבלת צו המילואים, ביקש ממנו הנתבע כי ידחה את שירות המילואים ואף ציין כי הוא יגיש בקשה בשמו. ואולם, בסמוך לתאריך המיועד, ביקש התובע לברר עם הנתבע האם הוא הגיש בקשה בשמו וכן ביקש לקבל את הצו המקורי אשר נמסר לנתבע. בתגובה לבקשתו, השיב הנתבע כי "העניין טופל" ואולם, ביום 11.11.11 כשביקש את הצו שוב השיב הנתבע כי הוא כלל אינו יודע היכן הוא הניח את הצו, כי התובע מוזמן ללכת למילואים וכי שישוב אין לו לאן לחזור [סעיפים 10-14 לתצהיר התובע].
התובע הוסיף כי הוא ביקש מהנתבע שלא לפטרו אולם האחרון השיב לו כי הוא קיבל אדם אחר במקומו. נוכח האמור, פנה התובע וביקש לשחררו משירות המילואים לצורך חיפוש מקום עבודה חילופי. התובע הוסיף כי לאחר התייצבותו ליום מילואים אחד בלבד הוא טלפן לנתבע וציין כי הוא שוחרר מהמילואים וביקש להמשיך בעבודתו. הנתבע סירב והבטיח כי ישלם את כל המגיע לו [סעיפים 15-19 לתצהיר התובע].
הנתבע טען מנגד כי התובע התגלה כמי שמתקשה להשכים בבקרים וכי הוא נהג בחוסר תום לב שעה שלא בישר עם תחילת עבודתו כי הוא ביצע עבירות תנועה חמורות ורבות בשלן נשלל רישיונו לתקופות עבודה ארוכות. לגרסתו, לאחר שלילת הרישיון, התנצל התובע והתוודה כי הוא אינו אוהב את העבודה וביקש כי הנתבע יפטרו. משהתקשה הנתבע למצוא לתובע מחליף, נקבע סיום העבודה לאחר חזרתו של התובע מהמילואים (ביום 7.12.11), אלא שלהפתעתו הבחין בתובע יושב בבית קפה בשוק העירוני ושותה בירה. לשאלת הנתבע השיב התובע כי ביטלו לו את המילואים. מכאן ביקש הנתבע לטעון כי התובע התפטר מעבודתו על אתר, ללא מתן הודעה מוקדמת. [סעיפים 4-5, 12-16 לתצהיר הנתבע].
אין חולק, כי רישיונו של התובע, אשר בתחילה הועסק כנהג אצל הנתבע, נשלל פעמיים: ביום 6.6.10 לתקופה של שלושה חודשים ופעם נוספת ביום 8.10.10 למשך 30 יום [אישור משרד התחבורה נספח ת/2 לסיכומי התובע ].
לטענת התובע, הוא הודיע לנתבע על כך שתלויים ועומדים נגדו שני תיקי תעבורה, וכי קיימת אפשרות כי רישיונו יישלל. חרף זאת, הנתבע העסיק אותו, ועם שלילת רישיונו, החל התובע לעבוד כמחסנאי וכמלווה קו.
לא סבירה בעיניי גרסת הנתבע, לפיה התובע הטעה אותו לחשוב כי רישיונו נשלל לתקופה של 8 חודשים ולאחר מכן לתקופה של שנה נוספת, שכן, הדבר עומד בסתירה לעדותו בפניי, לפיה התובע אמר לו שרישיונו לתקופה של שלושה חודשים ולאחר מכן ששה חודשים [פרוטוקול, עמ' 13 ש' 10-12].
זאת ועוד, גרסתו מתיישבת דווקא עם טענת התובע כי פוטר שכן עולה ממנה כי הנתבע לא היה מרוצה מתפקודו של התובע, אם בשל העובדה כי לא היה משכים בזמן בבקרים ואם בשל כך שלטענתו גרם לו להוצאות בשל העסקת חמיו. יש לציין בהקשר לכך כי בניגוד לגרסתו בתצהיר, בחקירתו הנגדית העיד הנתבע כי התובע הנו העובד היחיד שלו וחמיו לא עובד אצלו שכן "אין לי צורך להחזיק בשני עובדים" [פרוטוקול, עמ' 14ש' 23-24].
טענתו, כי העסקת עובד חלופי כנהג עלתה לו 6,000 ₪, לא הוכחה וממילא, הוא זה שהחליט לא לפטר את התובע בגין שלילת רישיונו (ובכך לצמצם את הוצאותיו) ובחר להעסיק במקביל אל התובע, המושבת מנהיגה, נהג נוסף.
לא מצאתי כל ראיה בכתובים שיש בה כדי לתמוך בגרסת הנתבע לפיה ביקש התובע כי הנתבע יפטרו. גרסה זו לא התיישבה אף עם עדויות הצדדים. אציין כי בניגוד לנתבע אשר מסר גרסאות סותרות ועדותו לא הייתה עקבית, מצאתי את עדותו של התובע סדורה ואמינה.
נוכח המפורט הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסת התובע כי פוטר מעבודתו. משאין מחלוקת כי שכרן של התובע לעניין פיצויי פיטורים הינו 6,000 ₪, ובשים לב לתקופת עבודתו אצל הנתבע (4/2010-11/2011), התובע זכאי לסך 6000X 1.58 = 9,480 ₪. באשר לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, מצאתי לנכון להעמידם במקרה דנן על הפרשי הצמדה וריבית בלבד מיום סיום ההעסקה, מששוכנע תי בדבר קיומה של מחלוקת כנה בדבר עצם קיום החוב.
אשר לתביעתו לתמורת הודעה מוקדמת, משרכיב זה נתבע לראשונה במסגרת סיכומי התובע, לא מצאתי להידרש לכך ותביעתו נדחית.
בנוסף, לאור הכרעה זו, נדחית תביעתו של הנתבע לקיזוז דמי הודעה מוקדמת.

לשאלת זכאותו של התובע לפיצוי בגין הפרת זכות הטיעון ופיטורים שלא כדין התובע טען כי פיטוריו היו שלא כדין, הן משום שנשללה ממנו זכות השימוע והן משום שפיטוריו נבעו משיקולים זרים, הקשורים לגיוסו לשירות מילואים. על כן, עתר התובע לפיצוי בגובה 18 משכורות. לחילופין עתר התובע לפיצוי בסך 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 10 (א) (1) לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח- 1988 (להלן: "חוק השוויון") בשל אפליה בפיטוריו.
הנתבע הכחיש טענות והטעים כי משהתפטר התובע מעבודתו, ברי כי הוא לא היה זכאי לערכת שימוע וכן טען כי אין קשר כלל בין קריאתו לשירות מילואים לבין הפסקת עבודתו.
אשר לאי עריכת שימוע - הלכה פסוקה היא, כי הזכות לשימוע מקורה בכללי הצדק הטבעי והיא מחייבת מתן הזדמנות הוגנת וראויה לעובד להשמיע את טענותיו בפני מעסיקו בטרם יוכרע גורלו התעסוקתי. זכות השימוע חלה הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי. זוהי זכותו הראשונית של העובד לדעת מה הן הטענות המועלות נגדו או בעניינו ובהתאם ליתן תגובתו להן, להציג את האידך גיסא מנקודת ראותו, ולנסות לשכנע את בעל הסמכות לשנות מדעתו ככל שיש בה לפגוע בזכויותיו [ע"ע (ארצי) 109/08 מרכז החינוך העצמאי לתלמוד תורה נ' עובדיה בינון (21.8.08); ע"ע 1027/01 גוטרמן נ' המכללה האקדמית עמק יזרעאל (7.1.03)].
אשר לגובה הפיצוי המגיע בגין אי עריכת שימוע, כידוע המדובר בעניין המסור לשיקול דעת בית הדין. לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה ובשים לב לתקופת העסקה ולנסיבות סיום יחסי העבודה, הגעתי לכלל מסקנה כי הפיצוי הראוי הוא בגובה משכורות וחצי בסך 9,000 ₪.
אשר לטענה בדבר שיקולים זרים – בכל הנוגע לטענת התובע על אפליה בשל שירותו בצפוי, הרי שסעיף 2(א) לחוק השוויון, קובע:
"לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת מינם, נטייתם המינית, מעמדם האישי, הריון, היותם הורים, גילם, גזעם, דתם, לאומיותם, ארץ מוצאם, השקפתם, מפלגתם או משך שירות המילואים, קריאתם לשירות מילואים או שירותם הצפוי בשירות מילואים כהגדרתו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 2 הצפוי להם, בכל אחד מאלה:
.....
(5) פיטורים או פיצויי פיטורים;"

הנה כי כן, סעיף 2 לחוק השוויון קובע את האיסור החל על המעביד להפלות בין עובדיו או בין דורשי עבודה מחמת קריאתם לשירות מילואים בכל הנוגע לסיום העבודה.
זאת ועוד, סעיף 9(א) לחוק השוויון קובע:
"בתובענה של דורש עבודה או של עובד בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי פעל שלא בניגוד להוראות סעיף 2 ....
(2) לענין פיטורים מהעבודה - אם הוכיח העובד שלא היתה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לפיטוריו".

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים סבור אני כי התובע פוטר מעבודתו מן הטעם שהנתבע לא היה שבע רצון מתפקודו, בין היתר, לנוכח שלילת רישיונו.
כמפורט לעיל, הנתבע העיד בתצהירו כי התובע התגלה כמי שמתקשה להשכים בבקרים. בחקירתו העיד כי התובע ציין בפניו כי תקופת שלילת הרישיון שקיבל, ארוכה יותר מכפי שקיבל בפועל והוא "גרם לי להעסיק סתם שני עובדים. הוא שיקר. אנשים אמרו לי רואים אותו בעיר נוהג, איך הוא נוהג בשלילה" [פרוטוקול, עמ' 14 ש' 16-18].
אשתו של הנתבע העידה בחקירתה הנגדית כי התובע לא פוטר מאחר ו"בהתחלה הוא היה בסדר עד שהוא קיבל את השלילה ואז בעלי היה נוסע לאסוף אותו, הוא היה מתקשר אליי בזמן שהוא למטה, הוא היה אומר שהוא לא עונה לו לטלפון, הוא היה מחכה לו 20 דק'. בעלי אחרי ניתוח בכתפיים ולא היה לנו ברירה. בעלי לא מחליף עובדים. יש לבעלי בעיה מתמשכת בכתפיים. זה היה לבעלי תקופה ארוכה, עוד לפני שהעסקנו אותו. הבאנו נהג כדי שבעלי יעבוד קצת פחות קשה" [פרוטוקול, עמ' 11 ש' 17-23].
עולה אפוא, כי הנתבע לא היה מרוצה מתפקודו של התובע. ביסוס למסקנה זו מצאתי בגרסת התובע לפיה לאחר שהודיע לנתבע כי בוטל לו שירות המילואים, סירב האחרון להשיבו לעבודה [סעיף 19 לתצהיר התובע]. אציין, כי בחקירתו הנגדית העיד התובע כי הוא לא הודיע לנתבע שהוא שוחרר מהמילואים, והסתירה בין הגרסאות אך מחזקת את המסקנה לפיה לא היה קשר בין פיטורי התובע לשירות המילואים [פרוטוקול, עמ' 7 ש' 7-8].
משזו מסקנתי, ומשלא מצאתי כי הנתבע הפלה את התובע על רקע שירותו הצפוי, הרי שתביעתו לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין נדחית, כמו גם תביעתו לפיצוי מכח חוק השוויון.

הפרשי שכר
התובע עתר לתשלום שכר עבודה בגין חודש אוקטובר והחלק היחסי של חודש נובמבר 2011 זאת מאחר ולטענתו הוא לא קיבל שכר עבודה בגין חודשים אלו.
בגין חודש אוקטובר - הנתבע הגיש תצלום המחאה לפקודת התובע, בסך 5,500 ₪ לתאריך 2.11.11 ואישור על הפקדת ההמחאה [נספח ב' לסיכומי התובע]. התובע התנגד להגשת ראיה זו מן הטעם כי היא הוגשה לראשונה במסגרת הסיכומים. לעניין תוכן המסמך ציין כי הוא "שנוי במחלוקת" ואולם לא פירט מה מתוכנו שנוי במחלוקת ומדוע.
בדיון מיום 6.11.14 הצהיר הנתבע כי הוא שילם את שכר חודש אוקטובר וכי הדבר ניתן לבדיקה וככל שיתברר ששכר זה לא שולם, הוא ישולם על ידו [פרוטוקול, עמ' 15 ש' 20-22]. התובע מצדו בחר שלא להגיב לדברי הנתבע.
נוכח המפורט, והגם שבית הדין סבור כי ראוי היה להגיש מסמך זה בשלב הראיות, משהתובע לא התנגד להצהרת הנתבע בדיון ומשלא פורט טעם, לגופו של עניין מדוע אין לקבל ראיה זו, לא מצאתי כי יש לפסלה.
בשים לב לכך שאין חולק כי שכרו החודשי עמד על סך 6,000 ₪ ומשלא נטענה כל טענה אשר להפחתת שכר בחודש זה, אני קובע כי התובע זכאי לסך 500 ₪ בגין הפרשי שכר.
אשר לשכר בגין חודש נובמבר, הרי שאין חולק כי שכר זה לא שולם לתובע. נוכח המפורט, זכאי התובע לחלק היחסי בסך 2,000 ₪.
סה"כ זכאי התובע לסך 2,500 ₪ בגין הפרשי שכר. לנוכח קיומה של מחלוקת כנה, אני מעמיד את פיצוי ההלנה על ריבית והצמדה בלבד.

הפרשות לפנסיה
התובע עתר לתשלום בגין זכויות פנסיוניות אשר לא שולמו לו בהתאם לצו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (להלן: "צו ההרחבה") .הנתבע לא הכחיש את זכאותו של התובע לרכיב זה.
נוכח האמור ובהתאם להוראות צו ההרחבה זכאי התובע לסכומים הבאים:
בגין שנת 2010 (10-12/2011) – 2.5% X 18,000 = 450 ₪ .
בגין שנת 2011 – 3.33% X 62,000 ₪ = 2,065 ₪.
סה"כ זכאי התובע לסך 2,515 ₪.
ביחס לתביעתו להפרשות לפיצויי פיטורים, משפסקתי לתובע פיצויי פיטורים לעיל, לא מצאתי כי יש לחייב את הנתבע בתשלום נוסף.

פדיון חופשה
התובע עתר לתשלום פדיון חופשה בגין 14 יום בשנתו הראשונה ו- 6.16 ימים בשנת עבודתו השנייה, בסך 5,493 ₪.
כידוע, בהתאם לסעיף 26 ל חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 על המעסיק לנהל פנקס חופשה בו ירשמו בין היתר מועדי החופשה שנטל העובד, דמי החופשה ששולמו ותאריך תשלומם. כמו כן, הלכה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה שנטל העובד מוטל על המע סיק [דב"ע (ארצי) לא/22 – 3 ציק ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג 215 (1972)].
הנתבע לא הכחיש כי התובע זכאי לרכיב זה ולא הציג פנקס חופשה או כל מסמך שיש בו כדי להעיד על ניצול ימי חופשה.
נוכח המפורט, אני קובע כי בהתאם לסעיפים 13 ו- 3 לחוק חופשה שנתית, זכאי התובע לפדיון 15.83 ימי חופשה בסך 4,321 ₪ (6000/22 X 15.83).

טענת קיזוז
הנתבע טען כי יש לחייב את התובע בסך 125,894 ₪ בגין התקופה בה העסיק נהג חליפי במקום התובע עקב שלילת רישיונו.
לא מצאתי כי יש לקבל תביעה זו. ראשית, ככל שהנתבע סבר כי עבודתו של התובע כמחסנאי, בתקופה בה נשלל רישיונו אינה נצרכת, היה עליו לפטרו. לא מצאתי כל טעם מדוע סבור הנתבע כי על התובע לשאת בעלויות אלה. שנית, הנתבע לא הוכיח את הסכום הנתבע ואת שיעור ההוצאות שנגרמו לו.
על כן, נדחית תביעתו לקיזוז.

סוף דבר
הנתבע ישלם לתובע בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין את הסכומים הבאים:
בגין פיצויי פיטורים סך 9,480 ₪;
בגין אי עריכת שימוע סך 9,000 ₪;
בגין הפרשי שכר סך 2,500 ₪;
בגין הפרשות לפנסיה סך 2,515 ₪;
בגין פדיון חופשה סך 4,321 ₪;
סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום 12.11.11 ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף, ישלם הנתבע לתובע סך 6,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין שאם לא כן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

ניתן היום, ה' אב תשע"ה, (21 יולי 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: מולוקו יצחק
נתבע: סומך אברהם
שופט :
עורכי דין: