ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלעד קוך נגד אמג'ד טאהה :

בפני כבוד ה שופטת עדי במביליה – אינשטיין

תובעים

  1. אלעד קוך
  2. רוני קוך

נגד

נתבעים

  1. אמג'ד טאהה
  2. עלי אבו דאהוק
  3. ספיאן טאהה

פסק דין

לפניי תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, שהוגשה בהתאם לסעיף 77 (א) לחוק בתיק המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

יריעת המחלוקת:
אין מחלוקת בדבר עצם אחריות הנתבעים לאירוע גניבת הבקר המתואר בכתב התביעה והמבוסס על כתבי האישום בעניינם של הנתבעים, לאחר שהודו, הורשעו ונגזר דינם.
בנוסף, הביעו הצדדים הסכמה לסכום תביעה כולל בסך 208,000 ₪, ככזה המשקף את סכום הנזק שנגרם לתובעים.
אין מחלוקת כי מסכום זה ינוכו פיצויים שנפסקו לתובעים במסגרת ההליך הפלילי ובכלל זה סכומים שנתקבלו אצל התובעים.

המחלוקת מתמקדת בשאלה האם מדובר בחיובים יחד ולחוד או בחיובים נפרדים ומה חלוקת האחריות בין הנתבעים.

סיכומים מטעם הצדדים:
סיכומי התובעים: התובעים ביקשו לקבוע כי הנתבעים מעוולים במשותף, כיון שגרמו לנזק אחד, בלתי ניתן לחלוקה. ב"כ התובעים הפנתה לסעיף 11 לפקודת הנזיקין ולע"א 7008/09 וטענה כי הרציונל העומדת בבסיס הסעיף הוא השבת המצב לקדמותו, כך שהניזוק יקבל תרופה מלאה בלי שיאלץ לכתת רגליו בין מעוולים ומבלי שיצא וידיו ריקות ולו באופן חלקי.
לטענת התובעים, הסיווג המקובל מבחין בין 3 סוגי מקרים: מעוולים במשותף המבצעים עוולה אחת כלפי ניזוק וגורמים לו יחד נזק בלתי ניתן לחלוקה, מעוולים בנפרד המבצעים שני מעשים נפרדים הגורמים נזק אחד שאינו ניתן לחלוקה ומעוולים בנפרד שגרמו לניזוק נזק הניתן לחלוקה באופן שאפשר לזהות בנזק את חלקו של כל אחד מהמעוולים. לדבריהם, בהתאם לפסיקה, ביחס לשני המקרים הראשונים, המזיקים אחראיים יחד ולחוד, בעוד שלגבי האחרון יחויבו בנפרד בהתאם לנזק שגרם כל אחד מהם. עוד טענו כי מזיק הטוען שיש לסווגו בקבוצה השלישית, עליו הנטל להוכיח כי הנזק שנגרם ניתן לחלוקה.
לטענת התובעים, במקרה דנן הנתבעים הנם "מעוולים במשותף" מהסוג הראשון, שביצעו בצוותא חדא שרשרת פעולות הקשורות ומשולבות זו בזו וגרמו לתובעים לנזק אחד בלתי ניתן לחלוקה נשוא התביעה, כשלכל נתבע חלק משמעותי במעשים. עוד טענו כי אלמלא התקיימה אחת הפעולות בשרשרת, של מי מהמזיקים, לא היה נגרם הנזק, ולכן, בהתאם לסעיף 12 לפקודת הנזיקין, אין נפקות לשאלה מי מהנתבעים הורשע בתיק הפלילי כמבצע עיקרי ומי כמסייע. עוד הדגישו כי המעוולים פעלו בשיתוף פעולה מלא, תוך תכנון מוקדם, קשירת קשר והוצאתו לפועל בצוותא, כשהנזק אינו ניתן לחלוקה.
לגישת התובעים, לאחר שיקבע כי הנתבעים חבים יחד ולחוד, יוכלו הנתבעים לדון בינם לבין עצמם ביחס לסוגיית האחריות הפנימית ביניהם, וכל החלטה אחרת תפגע פגיעה אנושה בתובעים ותחטיא את מטרת פקודת הנזיקין המעדיפה את הניזוק על פני המעוולים.
התובעים ביקשו כי ביחס לנאשם 2 יינתן פסק דין בהעדר הגנה ולחיוב הנתבעים בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20% בתוספת מע"מ כחוק.

סיכומים מטעם הנתבע 1: הנתבע 1 עתר לסטיה מן הכלל "יחד ולחוד" וביקש לקבוע כי הפיצוי ישולם בנפרד לפי חלקו של כל מעוול (נתבעים וצדדי ג') בגרימת הנזק, כדי שכל נתבע יוכל לשלם חלקו היחסי ולפתוח דף חדש בחייו. לדבריו, חלוקה זו מתאימה יותר כיון שמדובר במספר לא קטן של מעוולים, שלחלקם חלק מזערי ביותר בגרימת הנזק ואחרים נמצאים על סף אי סולבנטיות ועשויים להרוויח ממצב זה על אף חלקם בגרימת הנזק.
הנתבע 1 הפנה לסעיף 11 לפקודת הנזיקין, לד"נ 15/88 ולע"א 8133/03, אולם טען כי במקרים חריגים ניתן לחייב מעוולים במשותף כל אחד לפי אשמו ולהפריד בין החבות הכספית של כל אחד. בסיכומיו הפנה לדוגמה לתביעה בה מעוולים רבים כשחלקו היחסי של כל מעוול קטן או למקרים בהם הוספת נתבע שאינו סולבנטי נעשית בחוסר תום לב מצד תובע. עוד הפנה לפסיקה ביחס לחלוקת נזק עפ"י חוק תובענות ייצוגיות ולתביעות שיבוב של המל"ל.
לטענת ב"כ הנתבע 1 במקרים של נזק שאינו ניתן לחלוקה, הכלל "ביחד ולחוד" יוצר מצב שהתובע יכול לזכות בפיצוי מלא מאחד הנתבעים, ומצד שני הנתבע ששילם יכול לתבוע את שאר המזיקים ולזכות בהשתתפותם, כך שבסופו של דבר הנזק יחולק בין המעוולים.
לדבריו, בכלל המשפטי "ביחד ולחוד" עלולה להתקיים חלוקה נסיבתית שעלולה להיות בעייתית, באשר לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין מעשי הנתבע 1 לחלק מסוים בנזק.
ב"כ הנתבע 1 הפנה לד"נ 15/88 לפיו: "יהא זה נכון לחפש בכל מקרה ומקרה אחר קנה מידה סביר כלשהו לחלוקת הנזק בין המעוולים השונים ולפסוק על חלוקה בהתאם ככל שניתן לעשות זאת בדרך סבירה והגיונית בנסיבות העניין".
לטענתו, במקרה דנן, יש לחלק את הנזק לפי המבחנים של חלוקת אחריות בין מעוולים בהתאם לסעיף 84ב לפקודת הנזיקין ולמבחנים שנקבעו בפסיקה, קרי: "על פי כללי הצדק והיושר ולפי מידת האשם המוסרי שיש לייחס לכל אחד מהמעוולים". לדידו, חלוקה באופן זה מתיישבת יותר עם עקרונות וערכים בסיסיים עליהם מושתתת מערכת המשפט הישראלית, ומתגברת על הביקורת ביחס לכלל "ביחד ולחוד", כלל הפוגע בערך הצדק שעה שמאפשר לגבות מלא הנזק מנתבע שמעורבותו מזערית וספק אם יוכל לתבוע השתתפות מיתר המזיקים בהיותם לא ידועים או חדלי פירעון.
לטעמו, במקרה דנן, הטלת אחריות בצורה לא פרופורציונלית על מעוול אחד תעורר תחושת עוול, קיפוח ואי צדק, תפגע בערך השוויון ולא תשיג את מטרות השיקום והבעת החרטה. עוד טען כי כלל ה"ביחד ולחוד" מעודד תובעים לחפש "כיס עמוק" ולצרף גורם בעל יכולת כלכלית גם כשמעורבותו שולית, מעודד נתבעים לא לשפר מצבם הכלכלי תוך פגיעה באפקט ההרתעה, גורם לגופים בעלי יכולת כלכלית גבוהה לנקוט אמצעי זהירות תוך הפסקת מתן שירותים שיש בהם תועלת לחברה.
לטענת הנתבע 1 בהליך דנן בעת חלוקת האחריות יש להתחשב ברמת הענישה שהוטלה על כל אחד מן הנתבעים במסגרת ההליך הפלילי.

סיכומים מטעם הנתבע 3: ביחס לאופן חלוקת האחריות טען ב"כ הנתבע 3 כי יש לחלק את האחריות/הנזק בין המעורבים בפרשה, כל אחד לחוד, לפי חלקו בפרשה בהתאם להליך הפלילי. לדבריו, הנתבע 3 לא היה מעורב ישיר במעשה הגניבה, לא היה לו מידע ביחס לגורל הכבשים, חלקו קטן ואף מינורי יחסית ליתר הנתבעים ומכתב האישום המתוקן עולה כי תפקידו התמצה בכך ש"פתח ציר" למשאית שעליה היו הכבשים. לטענתו, תפקידו החל לאחר שהנתבעים סיימו את מעשה הגניבה, הנתבע 3 לא היה קשור בהעמסת הכבשים, הסעתם והורתם, דבר שקיבל ביטוי בהרשעתו בסיוע לגניבה ובעונשו המופחת.
בנסיבות אלו, טען הנתבע 3 כי מדובר במעוולים בנפרד, שגרמו נזקים נפרדים או שבמעשיהם הנפרדים לא גרמו לאותו נזק, ולכן המעוולים נופלים לקטגוריה השלישית, קרי: מעוולים בנפרד שגרמו נזק הניתן לחלוקה באופן שאפשר לזהות בנזק את חלקו של כל אחד מהמעוולים. לפיכך, לגישתו, יש לחייב את הנתבעים בהתאם לנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד.
עוד טען כי בית משפט יורה על חלוקה "ביחד ולחוד" רק כשקיים קושי בחלוקת הנזק בין נתבעים.
לטענתו, הנתבע 3 שילם לתובעים 15,000 ₪ פיצויים וכן הפקיד 25,000 ₪ שלטעמו אמורים לעבור לתובעים, כך שלגישתו שילם 40,000 ₪ לתובעים, סכום העולה על חלקו היחסי בפרשה ואין להטיל עליו חיוב נוסף בהליך זה. לדבריו, מוותר הוא על החיוב ביתר.
לחלופין טען ב"כ הנתבע 3 כי מאחר ועתיד להנתן פ"ד כנגד הנתבע 2 על בסיס המבוקש בכתב התביעה, פגה עילת התביעה כלפי הנתבעים האחרים, בהתאם לכלל לפיו כשאדם נפרע פיצויים בשל עוולה, לא ייפרע פיצויים נוספים בשל אותה עילה ויש חשש שהתובעים יזכו בפיצוי ביתר בשל חיוב הנתבע 2 במלוא סכום התביעה. מטעמי זהירות הוסיף ב"כ הנתבע 3 כי ככל שבית המשפט יחליט לחייב את הנתבע בפיצוי מהיתרה לאחר ניכוי סכומי הפיצוי שנפסקו בהליך הפלילי, הרי שלכל היותר חלקו הנו בשיעור של 5% מסכום היתרה נוכח חלקו והפיצויים שכבר שילם.

רקע – הליך זה:
בינואר 2014 הועבר התיק לטיפולי.
כתב התביעה הוגש בתאריך 18.4.13 כנגד הנתבעים 1 ו-2.
בתאריך 12.5.13 הוגש כתב תביעה מתוקן במסגרתו התווסף הנתבע 3.
בתאריך 7.1.14 ניתנה ארכה לנתבעים להגיש כתב הגנה בתוך 14 ימים.
בתאריך 27.3.14, לבקשת הנתבע 1, התווספו צדדי ג' לאחר הגשת הודעה לצדדים שלישיים.

בכתב התביעה נטען כי הנתבעים הודו והורשעו בהליך פלילי, בין היתר בגניבת 119 כבשים השייכים לתובעים, כשערך כל כבשה עומד על 2,000 ₪ והכבשים לא הוחזרו לתובעים. לפיכך, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בשל הנזקים שנגרמו להם עקב מעשה הגניבה ולצרכי אגרה הועמד סכום התביעה ע"ס 238,000 ₪.

כתב הגנה מטעם הנתבע 1 הוגש ביום 27.3.14 ובו עתר לדחיית התביעה, טען כי אין המדובר בתביעה נגררת לפלילים כיון שהוגשה לאחר המועד הקבוע בחוק ומבלי שהוגשה בקשה להארכת המועד, כי הוציא הודעת צד ג' לחמישה מעורבים נוספים בגניבה וכי מכתב האישום המתוקן ומגזר הדין בעניינו של הנתבע 1 עולה שחלקו הסתכם בהבאת משאית ששימשה להעמסת הכבשים שנגנבו, כך שחלקו מינורי בהשוואה לשאר המעורבים. הנתבע 1 הוסיף כי יש להפחית מסכום התביעה סכומים שקיבלו התובעים או שנפסקו לטובתם בעבר, ולדידו הסכום שכבר שילם הנתבע 1, בסך 35,000 ₪, משקף נאמנה את חלקו ואחריותו בעבירה הנ"ל ביחס למעורבים האחרים.

בתאריך 5.3.14 הגיש הנתבע 3 כתב הגנה מטעמו ובו עתר לדחיית התביעה, טען כי התובעים לא צרפו אסמכתא ביחס לשווי הכבשים וכי הנתבע 3 הורשע בסיוע לגניבה כשתפקידו היה לפתוח ציר למשאית שעליה היו הכבשים, כך שחלקו קטן ביחס לנתבעים האחרים. הנתבע 3 הדגיש כי העונש בגין סיוע נמוך מהעונש בגין העבירה עצמה ולכן, כך לגישתו, גם מבחינת האחריות האזרחית אין לחייבו בפיצוי התובעים ולחלופין חלקו אפסי. הנתבע 3 הוסיף כי שילם לתובעים פיצוי בסך 15,000 ₪, הפקיד 25,000 ₪ חלף חילוט הרכב, סכום שלדידו אמור לשמש כפיצוי נוסף לתובעים, ולכן סבור הוא ששילם 40,000 ₪ לתובעים, סכום שהנו גבוה ביחס לחלקו ואחריותו בעבירה, אך מוותר הוא על החלק ששולם ביתר, בתקווה לסיים ולשוב לחיים נורמטיביים.

כתב הגנה מטעם צדדי ג' הוגש ביום 15.7.14.

בישיבת יום 4.9.14, בהסכמת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט, ליתן חוות דעת ביחס לגובה הנזק שנגרם לתובעים.

המומחה מונה לאחר שהתברר כי שיעור הנזק המדויק הנו אחת הסוגיות השנויות במחלוקת ומכיון שבמסגרת עובדות כתב האישום המתוקן צוין סכום הנזק כאומדן בלבד.

בהמשך ניתנה אפשרות להעברת שאלות הבהרה למומחה.

לפי חוות דעת המומחה מיום 8.12.14 סכום הנזק שנגרם לתובעים עומד על 220,745 ₪.

בישיבה מתאריך 11.2.15 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה:
"לסילוק סופי ומוחלט של התביעה ישלמו הנתבעים 1, 3 לתובעים סך כולל של 208,000 ₪ בניכוי הפיצויים שנפסקו לתובעים במסגרת ההליך הפלילי בפרשה זו ובניכוי כספים שכבר התקבלו אצל התובעים במסגרת ההליך הפלילי בפרשה זו".

עוד הסכימו הצדדים:
"נותרה להכרעה השאלה אם מדובר בחיובים יחד ולחוד כטענת התובעים או בחיובים נפרדים כפי שטוענים הנתבעים והיה ותנתן הכרעה כטענת הנתבעים תידון חלוקת האחריות ביניהם. בסוגיות שבמחלוקת יכריע בית המשפט לאחר שיוגשו סיכומים מטעם הצדדים...כל צד יישא בהוצאותיו".

להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין חלקי ונקבע מועד להגשת סיכומים.

הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה, ואף לא הגיש סיכומים מטעמו.
בישיבת יום 3.5.15, הביעה ב"כ התובעים הסכמה להחיל על הנתבע 2 את הסכום עליו הוסכם עם הנתבעים האחרים וזאת כמעוול משותף וכחב ביחד ולחוד עם הנתבעים 1 ו-3.

בישיבת יום 4.6.15 מסרו הצדדים:
"מוסכם שלמרות שצריך היה להינתן פסק דין בהעדר הגנה ביחס לנתבע 2 על מלוא סכום התביעה, אין התנגדות שהוא ייכלל במסגרת הסכום המוסכם על ידי הצדדים כאן".

ביחס לצדדי ג' הוסכם:
"אנו מסכימים שהחלטה תינתן בשלב ראשון ביחס ליריבות בין התובעים לבין הנתבעים, כאשר היריבות בין הנתבע 1 לבין צדדי ג' תתברר לאחר מתן אותה החלטה במסגרת דיון נפרד".

בהתאם לכך, נקבע דיון ביחס להודעת צד ג' ליום 20.9.15.

רקע – ההליך הפלילי:
ת"פ 8492-02-12, ת"פ 15523-02-12, ת"פ 20144-02-12 ות"פ 26087-02-12 הנם ארבעה תיקים פליליים, שנפתחו בפברואר 2012, בגין אותה מסכת עובדתית, ונשמעו במאוחד.

כתבי האישום המתוקנים נוסחו במאוחד כנגד 7 נאשמים, וכללו 3 אישומים.
לתביעה זו רלבנטי האישום הראשון בלבד.

עיקר עובדות האישום הראשון לכתב האישום המתוקן מיום 3.7.12 (ביחס לנתבעים 1 ו-2), לכתב האישום המתוקן מיום 12.5.13 (ביחס לנתבע 3) ולכתב האישום המתוקן מיום 30.4.13 (ביחס לצדדי ג'), הן כדלקמן:

התובעים מתגוררים במושב שרונה ומגדלים בדיר מאות כבשים.
שווי כל כבשה כ-2,000 ₪.

במהלך הלילה שבין 17.1.12 לבין 18.1.12, שלושת הנתבעים ואחר בשם פואד כעאבנה קשרו קשר לגנוב 119 כבשים שנמצאו בתא בצד הדרום מזרחי של הדיר.

בתאריך 17.1.12 בלילה הסיעו צדדי ג' את הנתבע 2 ואדם אחר - שניהם תושבי שטחים ללא היתר כניסה לישראל שתפקידם להשתתף בביצוע הגניבה - מאל טור שבאזור ירושלים, למושב שרונה, ברכב פאסאט ששייך לצד ג' 2.
צדדי ג' הורידו את השניים בשדה הסמוך לדיר ונסעו לאזור טבריה שם המתינו להשלמת הגניבה.
צדדי ג' לא ידעו מה טיבו של הרכוש שעומדים לגנוב.

הנתבע 2, פואד כעאבנה ואחרים הגיעו לאזור הדיר, פתחו את שער הדיר והוציאו ממנו את 119 הכבשים הנ"ל, לאחר שהתגברו על אמצעי אבטחה של הדיר, לאחר שכופפו מספר שערים של הדיר וגרמו נזק. הנתבע 2 ואחרים הובילו את הכבשים רגלית אל מחוץ למשק של משפחת קוך, המשיכו והובילו את הכבשים דרך מטעים סמוכים, חצו את כביש 767, עד שהגיעו למקום אותו ייעדו, קודם לגניבה, להעמסת הכבשים למשאית.

בהתאם לקשר ולשם מימושו, הגיע הנתבע 1 במשאיתו ממקום מגוריו במזרח ירושלים לאזור מושב שרונה.
הנתבע 3 ליווה את הנתבע 1 ונסע בקרבתו ברכב ב.מ.וו, כשתפקידו לאבטח את הגניבה.

ביום 18.1.12 לקראת שעה 4:00 הגיע הנתבע 1 עם המשאית למקום ההעמסה, פגש את הנתבע 2, את פואד כעאבנה והאחרים, והחנה את המשאית כדי לאפשר להם להעמיס למשאיתו את 119 הכבשים הנ"ל.
נתבע 3 הגיע למקום עם רכבו ונכח במקום בעת העמסת הכבשים למשאית.

במהלך הגניבה ולקראת השלמתה, הנתבע 2, פואד כעאבנה והאחרים עמדו בקשר עם צדדי ג' וביקשו מהם להגיע לאזור ההעמסה כדי להסיעם בחזרה.
במהלך הלילה, הנתבע 3 עמד בקשר טלפוני תכוף עם הנתבע 1 ותאם עמו את פעולותיו.

צדדי ג' חזרו עם הפאסאט לאזור ההעמסה, לקחו עמם את השניים לכוון ירושלים, כשבדרכם מאזור שרונה לכוון ירושלים עבר צד ג' 2 לנסוע ברכב הב.מ.וו בו נהג הנתבע 3 ואשר נסע לפני המשאית של הנתבע 1.
הנתבע 3 נסע ברכב הב.מ.וו לפני המשאית מאזור שרונה לכוון ירושלים, כשתפקידו "לפתוח ציר" למשאית ולוודא שתגיע ליעדה בבטחה.

שלושת הנתבעים והאחרים הובילו את הכבשים שגנבו לכוון ארם, הורידו אותן סמוך למחצבה. ארבע כבשים שמתו במהלך ההעברה הועברו על ידם למקום סמוך.

בגין האישום הראשון, הורשע הנתבע 1 בעבירות של גניבת מקנה בצוותא, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, קשירת קשר לביצוע פשע, היזק בזדון, הסתייעות ברכב לביצוע פשע והובלת בעלי חיים ברכב.
הנתבע 1 הורשע גם בעבירות נשוא האישום השני, שעניינן גניבת רכב (שני טרקטורים), קשירת קשר לפשע וכניסה לישראל שלא כדין.
עוד הורשע הנתבע 1 בעבירות נשוא האישום השלישי, שעניינן גניבת רכב (טרקטור) וקשירת קשר לביצוע פשע.

בגין שלושת האישומים בהם הורשע, הטיל בית משפט השלום על הנתבע 1 עונש של 38 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי, קנס בסך 8,000 ₪, 12 חודשי פסילה בפועל, פיצוי בסך 20,000 ₪ לתובעים דנן (משפחת קוך) כמו גם פיצוי למתלוננים באישום השני והשלישי.

בפסק הדין בערעור, שניתן ביום 15.1.13 במסגרת ע"פ (נצ') 5238-01-13 וע"פ (נצ') 20315-01-13, נקבע כי הנתבע 1 ירצה 50 חודשי מאסר בפועל וכי סכום הפיצויים לתובעים (משפ' קוך) יעמוד על סך 35,000 ₪ וישולם ב-35 תשלומים החל מ-90 ימים ממועד שחרורו ממאסר.

הנתבע 2 הורשע, באישום הראשון, בעבירות של גניבת מקנה, הסגת גבול כדי לעבור עבירה, היזק בזדון, קשירת קשר לפשע, הסתייעות ברכב לביצוע פשע וכניסה לישראל שלא כדין.
הנתבע 2 הורשע גם בעבירות נשוא האישום השני, שעניינן גניבת רכב (שני טרקטורים), קשירת קשר לפשע וכניסה לישראל שלא כדין.

בגין שני האישומים בהם הורשע, על הנתבע 2 הוטלו 38 חודשי מאסר בפועל, הופעלו 8 חודשי מאסר על תנאי בחופף, מאסר על תנאי, קנס בסך 2,000 ₪, פיצויים לתובעים (משפחת קוך) בסך 30,000 ₪ ופיצויים למתלוננים באישום השני.

הנתבע 3 הורשע, באישום הראשון, בעבירות של סיוע לגניבת מקנה, קשירת קשר לביצוע פשע והסתייעות ברכב לביצוע פשע. לנתבע 3 לא יוחסו אישומים נוספים.

בגין האישום בו הורשע, על הנתבע 3 הוטלו 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצויים לתובעים (משפחת קוך) בסך 15,000 ₪.

ביחס לצדדי ג':
צד ג' 1 הורשע, במסגרת האישום הראשון, בעבירות של סיוע לגניבת מקנה, הסתייעות ברכב לביצוע פשע וסיוע להסעת תושב זר שלא כדין. על צד ג' 1 הוטלו 5 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצויים לתובע (אלעד קוך) בסך 5,000 ₪ .

צד ג' 2 הורשע, במסגרת האישום הראשון, בעבירות של סיוע לגניבת מקנה, הסתייעות ברכב לביצוע פשע והסעת תושב זר שלא כדין. על צד ג' 2 הוטלו 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי לתובע (אלעד קוך) בסך 10,000 ₪.

בהסדר טיעון ביחס לצדדי ג', נמחקה העבירה של קשירת קשר לפשע מהוראות החיקוק ומחלק מעובדות האישום הראשון, נרשם כי צדדי ג' לא ידעו מה טיבו של הרכוש שעומד להיגנב ונמחק חלקו של צד ג' 2 ב"פתיחת ציר" למשאית לאחר הגניבה.

לצדדי ג' לא יוחסו אישומים נוספים.

מן המקובץ עולה, כי במסגרת ההליך הפלילי, נפסקו לטובת התובעים בתביעה דנן, פיצויים בסכום כולל של 95,000 ₪.

סוגיית חילוט כלי הרכב:
ב.מ.וו: הרכב בבעלות הנתבע 3 ונתבקש חילוטו. בע"פ (נצ') 22360-11-13 נקבע כי "המערער רשאי להפקיד בקופת בימ"ש 25,000 ₪ בתוך 5 חודשים, חלף החילוט, ואם יעשה כן, הרכב יוחזר לידיו". בתיק הודעת זיכוי על הפקדת סכום זה מיום 30.1.14.
פולקסווגן פאסאט: בתאריך 30.4.13, במסגרת ת"פ 15523-02-12, הורה כבוד סגן הנשיא, השופט סבאג, כי רכב פולקסווגן פאסט מ.ר. 78-063-36 יוחזר לבעליו הרשום, זאת בהסכמת הצדדים.
משאית: בתאריך 25.7.13, במסגרת ת"פ 8492-02-12, הורתה כבוד השופטת שטרית כי המשאית תוחזר לבעלים הרשום, ששמו עימאד קרשן, בכפוף להפקדת סכום של 30,000 ₪ לטובת אוצר המדינה בתוך 90 ימים. עוד נקבע כי ככל שלא ישולם סכום זה במועד, תחולט המשאית לטובת מדינת ישראל. בתאריך 30.6.15 קבע כבוד סגן הנשיא, השופט סבאג: "עיון בהחלטת כבוד השופטת שטרית מיום 25.7.13 מלמד כי מדובר בהחלטה חד משמעית ולפיה בהעדר תשלום סכום הפיקדון יש לחלט את המשאית לטובת מדינת ישראל".
יובהר כבר עתה כי חילוט הרכב וסכום הכסף הנ"ל, אינו בגדר צו לפיצויים, אלא מדובר בחילוט לטובת אוצר המדינה. היות שאין מדובר בסכומי כסף שנפסקו לטובת התובעים או שנתקבלו אצלם, הרי שאין לנכות סכומים אלו מסכום התביעה דנן.

דיון והכרעה:
ההליך הנוכחי הנו תביעה נגררת להרשעה בפלילים, על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט.

התובעים נסמכים על הרשעת הנתבעים במסגרת התיקים המאוחדים: ת"פ (נצ') 8492-02-12 (נתבע 1), ת"פ (נצ') 20144-02-12 (נתבע 2) ות"פ (נצ') 26087-02-12 (נתבע 3).

סעיף 42 ד לפקודת הראיות מקנה לממצאים ולמסקנות של פסק הדין הפלילי, תוקף של ראיה חלוטה, שאינה ניתנת לסתירה, בקבעו כי בדיון בתביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, "יראו את הממצאים והמסקנות שנקבעו במשפט הפלילי כאילו נקבעו במשפט אזרחי" (יצוין כי סעיף 35א לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, המוזכר בסעיף 42 ד לפקודת הראיות, הוחלף בסעיף 77 לחוק בתי המשפט (נוסח חדש), תשמ"ד-1984).

בע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, קבע כבוד הנשיא שמגר כי כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודיית נאשם בעובדות כתב האישום, רואים את העובדות המפורטות בכתב האישום כממצאים בפסק הדין האזרחי.

כמפורט לעיל, במקרה דנן, נחלקו הצדדים בשאלה עובדתית אחת בלבד, היא שאלת סכום הנזק, וזאת למרות ההודאה בכתב האישום המתוקן. התרתי זאת משום שהנזק תואר בכתב האישום המתוקן על דרך האומדן.

עם זאת, לאחר קבלת חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה כי סכום הנזק יעמוד על 208,000 ₪.

שאר העובדות הרלבנטיות, נשוא כתב האישום המתוקן, אינן שנויות במחלוקת, והנתבעים אף הודו בהן והורשעו על פי הודאתם.
מעובדות כתב האישום המתוקן, בהן הודו הנתבעים, עולה כי הנתבעים ביצעו כלפי התובעים עוולה ספציפית של גזל, בהתאם לסעיף 52 לפקודת הנזיקין והפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. הנתבעים 1 ו-2 ביצעו כלפי התובעים, בנוסף, עוולות של הסגת גבול במקרקעין, בהתאם לסעיף 29 לפקודת הנזיקין, והסגת גבול במטלטלין, בהתאם לסעיף 31 לפקודת הנזיקין.
לפיכך, חלה בעניינם של הנתבעים פקודת הנזיקין.

ביחס לחלוקת האחריות קובע סעיף 11 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "מעוולים במשותף":
"היה כל אחד משני בני אדם או יותר חייבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד".

סעיף 12 לפקודת הנזיקין קובע ביחס לאחריות משתף או מסייע:
"לעניין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשר אותם, יהא חב עליהם".

בהתאם להלכה הפסוקה, יש להבחין בין שלושה סוגים של מעוולים:
מעוולים במשותף
מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה מעוולים בנפרד, אשר גרמו לנזקים נפרדים
ביחס לשתי קבוצות המעוולים הראשונות, יש לחייב את המעוולים בנזק שגרמו - ביחד ולחוד. באשר לקבוצת המעוולים השלישית ניתן להטיל על כל מזיק את הפיצוי על שגרם בפועל.
הנטל להוכיח שהנזק שנגרם ניתן לחלוקה מוטל על המעוולים, ואם לא יעמדו בנטל יחויבו ביחד ולחוד לכל הנזק שנגרם.
ביחס לאמור ניתן לעיין בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר; ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר; ע"א 8500/06 חוות צברי אורלי נ' מדינת ישראל; ע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה; ע"א 8133/01 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ; ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי.
בע"א 7008/09 ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר נקבע כי "ההבחנה בין שלושת סוגי המקרים אינה תמיד קלה. יש ומדובר במעשי עוולה נפרדים אך משולבים זה בזה כך שלא ניתן לייחס כל אחד מרכיבי הנזק למי מן המעוולים-המזיקים. יש מעשי עוולה שכל אחד מהם הוא חוליה בשרשרת סיבתית המובילה לנזק שנגרם לניזוק".

מעוולים במשותף הוגדרו ע"י כבוד השופט (כתוארו אז) שמגר בע"א 22/75 כליפא אדרי נ' יחזקאל עזיזיאן ואח':
מזיקים המבצעים את העוולה במסגרת פעולתם המשותפת והמתואמת, היינו מספר מעוולים הפועלים בצוותא חדא למען מטרה אחת.
שניים או יותר החבים בחובה אחת משותפת כלפי הניזוק ואשר גורמים למעשה העוולה, על ידי הפרתה של החובה האמורה.
המעוול ומי שנושא באחריות שילוחית לעוולתו של המעוול ומי שאחראי למעשיו של המעוול כמסייע, כמייעץ או כיוצא בזה.

בהתאם לכתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הודו, פעלו שלושת הנתבעים דנן, בצוותא חדא, למען מטרה אחת - של גניבת 119 כבשים מן הדיר שבבעלות משפחת קוך:
הנתבעים קשרו קשר עם אחרים לגנוב מהדיר את הכבשים, הנתבע 2 נכנס לישראל ללא היתר לשם ביצוע הגניבה, פתח את שערי הדיר, תוך גרימת נזק, הוציא ממנו את הכבשים והובילם למקום ההעמסה, אליו הגיע הנתבע 1 עם משאית, והכבשים הועמסו למשאית. הנתבע 1 הוביל את הכבשים במשאית לשטחים. בעת הסעת המשאית מאל טור לשרונה לשם מימוש הקשר, ובמהלך הסעת המשאית ממקום ההעמסה לאזור ארם, לאחר הגניבה, נהג הנתבע 3 בב.מ.וו לפני המשאית לשם "פתיחת ציר" וכדי לוודא כי המשאית ובה הכבשים יגיעו לייעדם בבטחה.
הפעולות המשולבות והמשותפות של שלושת הנתבעים, במסגרת הקשר שקשרו ולשם מימושו, עולות באופן ברור מעובדות כתב האישום המתוקן.

כל הנתבעים דנן באים בגדר "מעוולים במשותף", שכן כל הנתבעים פעלו בצוותא חדא למען מטרה אחת של מימוש הקשר לגניבת מקנה מן התובעים ומעשי כל הנתבעים משולבים זה בזה, ומתואמים זה עם זה, באופן שמכלול המעשים מוביל לנזק אחד שנגרם לתובעים ואינו ניתן לחלוקה.

הנתבעים 1 ו-2 הורשעו בין השאר בגניבת מקנה. לעומתם, הנתבע 3 הורשע בין השאר ב סיוע לגניבת מקנה. כעולה מע"א 22/75 הנ"ל ומסעיף 12 לפקודה, גם מסייעים הנם בגדר מעוולים במשותף. במקרה דנן, חלקו של הנתבע 3 באירוע סייע להביא את המטרה, שלשמה נקשר הקשר, לכלל מימוש. בנסיבות אלו, הנתבע 3 הנו בגדר מעוול במשותף בדיוק כמו הנתבעים 1 ו-2. יחד עם זאת, במסגרת החלוקה הפנימית בין הנתבעים, יינתן משקל לחלקו היחסי.

עיינתי בטיעוני הנתבע 1, התומך בשינוי העיקרון של "ביחד ולחוד", אך סבורני כי יש להותיר נושא זה למחוקק ולא ראיתי לנכון לדון בכך עתה.

כתב התביעה הומצא לנתבע 2 כדין, אך הנתבע 2 לא הגיש כתב הגנה במועד הקבוע בתקנות ואף לא במהלך הארכה שניתנה לו מיום 7.1.14 עד ליום 21.1.14 לצורך הגשת כתב הגנה.

עם זאת, אין חולק כי הנתבע 2 הורשע עפ"י כתב האישום המתוקן, ועל כן, כפי שפורט לעיל, פסק הדין הפלילי בעניינו מהווה ראייה בשאלת האחריות.

ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ביום 11.2.15, הצהרת התובעים מיום 3.5.15 (עמ' 27 ש' 10-15 לפרוטוקול) וההסכמה מיום 4.6.15 (עמ' 30 ש' 26-29 לפרוטוקול) - מיטיבות עם הנתבע 2 בכל הנוגע לסכום התביעה.
בנסיבות אלו, בהעדר הגנה מטעם הנתבע 2, ועל יסוד האמור בכתב התביעה וההסכמות אליהן הגיעו הצדדים גם ביחס לנתבע 2, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע 2, יחד ולחוד עם הנתבעים האחרים, לשלם לתובעים סך של 208,000 ₪.

נוכח האמור, לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים ובכל כתבי בית המשפט ונתתי דעתי לכל טענות הצדדים, הנני מקבלת את התביעה, כפי שתוקנה בהסכמת הצדדים, ומחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 208,000 ₪.

מן הסכום שישולם לתובעים, קרי: 208,000 ₪, ינוכו דמי הפיצויים, כפי שנפסקו בהליכים הפליליים, כמפורט לעיל, ובהתאם להסכמת הצדדים בפרוטוקול מיום 11.2.15 עמ' 25 ש' 20-21.

כאמור, חייבים הנתבעים, ביחד ולחוד, בנזקם של התובעים, העומד על סכום של 208,000 ₪. עם זאת, ביחסים שבין הנתבעים לבין עצמם ישולם סכום זה על פי החלוקה שלהלן:
הנתבע 1 אחראי ל-40% מהנזק שנגרם לתובעים.
הנתבע 2 אחראי ל-40% מהנזק שנגרם לתובעים.
הנתבע 3 אחראי ל-20% מהנזק שנגרם לתובעים.

החלוקה האמורה נעשתה בהתאם לחלקם היחסי של הנתבעים בפרשה, על רקע העבירות שיוחסו להם באישום הראשון לכתב האישום המתוקן, ובשים לב לעוולות הספציפיות הקמות בנדון ומידת תרומתו של כל מזיק לנזק.

לפיכך, עונה חלוקה זו לדרישת סעיף 84 לפקודת הנזיקין כמו גם למבחן האשמה המוסרית ואף למבחן האשמה ההדדית כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה (ע"א 7008/09 הנ"ל פסקה 36 ואילך לפסק דינו של כבוד השופט עמית; ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ פסקה 45 לפסק הדין).

בהקשר זה לא התעלמתי מן הענישה שהוטלה על כל אחד מן הנתבעים, כשעל הנתבע 1 הוטל עונש המאסר הממושך ביותר. ואולם, הענישה שהוטלה על הנתבעים אינה מהווה אינדיקציה לחלקם היחסי בתביעה דנן. כתב האישום המתוקן מורכב משלושה אישומים, רק האישום הראשון נוגע לתביעה זו, ובגזר הדין הוטל עונש כולל ולא נערכה הפרדה בענישה הנוגעת לכל אישום. משכך, לא ברור מהו העונש היחסי שהוטל בגין האישום הראשון שהוא הרלוונטי לתביעה זו.

בנוסף, לא התעלמתי מקביעת בית המשפט בגזר הדין שניתן בת"פ (נצ') 20144-02-12, לפיה עונשו של הנתבע 2 שונה מזה של הנתבע 1, משום שחלקו היחסי של הנתבע 2 בפרשה קטן משל נתבע 1.
בדברים אלה התייחס בית המשפט לכלל הפרשה נשוא כתב האישום המתוקן, הכולל שלושה אישומים, כשלנתבע 2 יוחסו רק שניים מהם ואילו לנתבע 1 יוחסו שלושה אישומים.
כאמור, לתביעה שלפניי רלוונטי האישום הראשון בלבד. בגזרי הדין לא ניתנה התייחסות לחלקם היחסי של הנתבעים 1 ו-2 באישום הראשון, כשהוא לבדו, ומכתב האישום המתוקן עולה כי חלקם באישום הראשון הנו דומה.

בהתאם להסכמת הצדדים (פרוטוקול מיום 11.2.15 עמ' 25 ש' 25-26), כל צד יישא בהוצאותיו.

הסכומים הנקובים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מיום החיוב ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים את פסק הדין באמצעות פקסימיליה ובדואר רשום

ניתנה היום, ו' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אלעד קוך
נתבע: אמג'ד טאהה
שופט :
עורכי דין: