ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אדוארד שויחט נגד מדינת ישראל :

המערער:

אדוארד שויחט
על-ידי ב"כ עו"ד טוקוב

נגד

המשיבה:

מדינת ישראל
על-ידי ב"כ עו"ד דודג'
מפרקליטות מחוז תל אביב (פלילי)

החלטה

רקע:

1. בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין שניתן ביום 24.6.15 בתיק פלילי 3917-10-13 (כבוד השופטת ל. מרגולין-יחידי), במסגרתו נדון המבקש, בין היתר, ל-13 חודשי מאסר בפועל ופסילת רישיון נהיגה למשך 4.5 שנים.
הבקשה בכתב התייחסה הן לרכיב המאסר, והן לרכיב הפסילה.
בפתח הדיון צמצם ב"כ המבקש בקשתו לרכיב המאסר בפועל בלבד .

2. המבקש הורשע בבית המשפט קמא, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: התחזות כאחר במטרה להונות, לפי סעיף 441 רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), הכשלת שוטר, לפי סעיף 257 לחוק העונשין, ובמספר עבירות תעבורה, ובהן נהיגה בשכרות, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בהעדר רישיון נהיגה ובהיעדר פוליסת ביטוח, וזוכה מעבירה של גניבה, לפי סעיף 384 לחוק העונשין.

3. השגות המבקש בהודעת הערעור מכוונות הן כלפי הכרעת-הדין, והן כלפי גזר-הדין.

4. לטענת המבקש גבוהים סיכויי הערעור, הן לעניין ההרשעה, והן לעניין העונש, כפי שיפורט בהמשך.

כתב האישום:

5. המבקש והמתלונן – שנפטר ולא הספיק להעיד בבית המשפט קמא – היו מכרים. בתקופה הרלוונטית, בשלהי שנת 2010, התגורר המבקש בדירה שבה התגורר קודם לכן המתלונן (להלן: "הדירה").
על-פי הנטען בכתב האישום, נשלח בדואר לכתובת הדירה רישיון הנהיגה של המתלונן (להלן: "רישיון המתלונן"). המבקש נטל את רישיון המתלונן לחזקתו ללא הרשאה, וטען בכזב, בפני המתלונן כי הניח אותו ברכבו שנגנב.
אין חולק כי ביום 11. 01.2010, במסגרת דיון בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו, לאחר שהורשע בעבירה של נהיגה בשכרות, נדון המבקש בפניו, בין היתר, לפסילת רישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים.
על-פי הנטען, ביום 12.11.2010 – שעות ספורות לאחר שנפסל רישיונו – בשעה 02:45 בתל-אביב, נתפס המבקש כשהוא נוהג ברכבו בהיותו בפסילה ובעודו שיכור. משנתבקש על-ידי שוטרים להציג את רישיון הנהיגה שלו, הציג המבקש את רישיון המתלונן, שהיה בחזקתו, והתייצג בכזב כמתלונן, בכוונה להונות את השוטרים.
בעקבות זאת, נערך דו"ח על-שם המתלונן והוגש כתב אישום נגד המתלונן.
המבקש הכחיש שנהג ברכב ביום האירוע 12.11.10, וכל מעורבות במפגש עם השוטרים. טענתו העיקרית של המבקש היא טענת אליבי, כי במקום אחר היה. לדברי המבקש, מבית המשפט לתעבורה נסע בתחבורה ציבורית לטפל במשאית שלו בלוד, ומשם נסע לבית חברתו בראשון לציון, נותר ללון אצלה, ולמחרת, החברה החזירה אותו ללוד, ברכבה.

עיקר המחלוקת:

6. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, כפי שקבע בית משפט קמא, התייחסה לזיהוי המבקש, כמי שנהג ברכב ועוכב על-ידי השוטרים, כשהנושא הראשון שחייב את הכרעת בית המשפט, התייחס לטענת האליבי שהעלה המבקש.

טענות המבקש לעניין ההרשעה:

7. המבקש טען כי טעה בית משפט קמא בקבעו כי טענת האליבי שלו הופרכה.
לטענת המבקש, קביעות בית המשפט, בדבר מיקומו בזירת העבירה במועד האירוע, המבוססת על איכון מכשיר הטלפון הנייד שלו, שגויה, מאחר שמדובר בראיה בלתי קבילה. לדעת המבקש, הדרך הנכונה להגיש ראיה זו, הייתה באמצעות חוות דעת מומחה בהתאם לפקודת הראיות, ולא כרשומה מוסדית. על-פי הטענה, העד שעליו סמך בית משפט קמא ממצאיו, לא יכול היה להתחייב לאמיתות תוכן דבריו.
עוד טען המבקש כי אמנם אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, אך עניינו של המבקש נכלל בגדר החריגים, בהם נפלו טעויות של ממש באופן הערכת המהימנות , או באופן שקיים סיכוי של ממש שערכאת הערעור תתערב בממצאים אלה, באופן שיביא לשינוי הכרעת הדין.
כך למשל, טען המבקש ששגה בית משפט קמא בקבעו שהמערער נהג ברכב, על בסיס עדויות השוטרים, מבלי שכלל ניתנה לו אפשרות להתרשם ממראהו של המתלונן, ש בסופו של דבר, לא העיד בפני בית המשפט.
עוד נטען, כי טעה בית משפט קמא בדחותו את גרסת החברה, ובקביעתו, כי עדות המבקש ביחס להימצאות הטלפון הסלולרי שלו ברשות אחר, בזמן האירוע, היא עדות כבושה.

דיון והכרעה:

8. השיקולים להכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע גזר דין נקבעו בהלכה המנחה, הלכת שוורץ, וביניהם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, משך תקופת המאסר, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, עברו הפלילי של המבקש והתנהגותו במהלך המשפט, נסיבותיו האישיות של המבקש, העובדה שהערעור מופנה כלפי הרשעה ולא רק נגד חומרת העונש.

9. בחינת הכרעת הדין המעמיקה, היסודית והמקיפה של בית משפט קמא, אינה מצביעה על היתכנות גבוהה להתערבות ערכאת הערעור – הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין רכיב המאסר – כפי שיפורט להלן.

דחיית טענת האליבי של המבקש:

ממצאי הכרעת הדין:

10. בית משפט קמא קמא ביסס את דחיית האליבי של המבקש על הראיות הבאות:

א. איכון הטלפון של המבקש:
מהאיכון עולה כי במועד האירוע שהה סמוך למקום ביצוע העבירה בתל-אביב, בניגוד לטענתו כי שהה בבית חברתו בראשון לציון .

ב. גרסאות המבקש:
הודעת המבקש בחקירתו במשטרה כי מכשיר הטלפון הנייד שלו היה עימו כל הזמן, ושינוי הגרסה של המבקש, לאחר שנודע לו על ראיית האיכון, לפיה לא הובן בחקירתו וכי מסר את הטלפון לאחר. בית המשפט קבע כי הטענה כבושה, אינה מעוררת אמון, בלתי אמינה ובלתי סבירה, ובהעדר הנמקה לכבישת העדות, ובהעדר תמיכה לעדות, ולאור הימנעות מהעדת האחר, לא מצא ליתן לה כל משקל.

ג. דחיית גרסת החברה:
בין היתר, קבע בית משפט קמא כי גרסת החברה ביחס לביקור המבקש אצלה – שלא הייתה אמורה להיות לו חשיבות מיוחדת מבחינתה בזמן אמת – כשהיא נשמעת לראשונה בשנת 2015, יותר מארבע שנים לאחר האירוע, מעוררת סימני שאלה.

מיקום המבקש בזירת העבירה:

11. בית משפט קמא ביסס את קביעתו הפוזיטיבית בדבר מיקום המבקש בזירת העבירה, במועד האירוע, על ארבעה נתונים עצמאיים:

א. איכון הטלפון הנייד של המבקש: כפי שפורט לעיל.

ב. העובדה שהעבריין נתפס בזמן האירוע, נוהג ברכבו הפרטי של המבקש:
טענתו העיקרית של המבקש היא כי במועד האירוע, נגנב הרכב, לכן לא היה ברשותו ולפיכך, לא הוא זה שנהג ברכב במועד האירוע.
בית משפט קמא ניתח באופן מפורט ויסודי את הראיות בהקשר זה, וקבע כי אף לפי גרסת המבקש אין הגניבה משתרעת על מועד ביצוע העבירות, אלא על יום המחרת, ולפיכך, אף אם נגנב הרכב, אירוע זה אינו רלוונטי למחלוקת.

ג. נתוניו האישיים של העבריין תואמים את נתוני המבקש:
העבריין שנתפס נוהג ברכב, ציין כי הוא סובל מסכרת, מלחץ דם ונוטל תרופות. המבקש הצהיר על מחלוקות אלה במענה לטענות שנהג בשכרות, בתיק התעבורה בגינו נפסל רישיון הנהיגה שלו. העבריין שנתפס הרכיב שיניים תותבות, כמו גם המבקש. הן העבריין והן המבקש דוברי רוסית; הן העבריין והן המבקש התייחסו לעבודה על משאית.
בנוסף, נתן בית משפט קמא משקל מסויג ומוגבל לעובדה שהשוטרים שתפסו את העבריין שנהג ברכב, זיהו 10 חודשים מאוחר יותר, את המבקש כמי שנתפס ונבדק על ידם, וזאת כשהוצגו להם באותו חדר המבקש והמתלונן.

ד. הצגת רישיון הנהיגה של המתלונן על-ידי הנהג במועד האירוע:
העובדה שרישיון הנהיגה של המתלונן, שהיה בחזקתו ובשליטתו של המבקש באותו מועד, הוצג לשוטרים.
בית משפט קמא קבע שמהראיות עולה בבירור, שנהג הרכב שעוכב, הציג לשוטרים את רישיון המתלונן, הנושא את תמונת המתלונן. מאחר שמדובר בשעת לילה מאוחרת, ולאור חזותם הכללית הדומה של המבקש והמתלונן, דחה בית המשפט את הטענה שלא יתכן שהמבקש הזדהה כמתלונן על סמך רישיון הנהיגה.

הוכחת העבירות המיוחסת למבקש:

12. בית משפט קמא קבע כי המסקנה המתחייבת ממארג הראיות הנסיבתיות היא, שהמבקש היה בזירת העבירות בעת ביצוען, והוא שנהג ברכבו במועד הרלוונטי.
לאור קביעה זו, ובהעדר טענות ביחס לעבירות האחרות, קבע בית משפט קמא כי די בראיות המפורטות כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר, את העבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בהעדר רישיון נהיגה, נהיגה בזמן פסילה, ונהיגה בהעדר פוליסת ביטוח תקופה. עוד קבע בית משפט קמא כי ניתן היה לקבוע את אחריות המבקש, מכוח בעלותו ברכב, ומכוח חזקת הבעלות, בהתאם לפקודת התעבורה.

טענות הנוגעות לקבילות ומהימנות ראיית האיכון:

13. בית משפט קמא דחה את טענת הסנגור ביחס לקבילות ומהימנות ראיית האיכון. עוד קבע בית משפט קמא כי העד הרלוונטי אמון על מתן עדויות בנוגע לראיות איכון, וכי שוכנע כי מדובר בממצאים שלא ניתן להשפיע עליהם ולפגום באותנטיות שלהם, ובאמינות, באופן שיש הצדקה מלאה להתבסס עליהם לצורך קביעת ממצאי עובדה רלוונטיים .

סיכויי הערעור ביחס להכרעת הדין:

14. עיקר טענות המבקש מכוונות כלפי קבילות ומהימנות ראיות האיכון, כפי שפורט לעיל. זאת, מאחר שראיית האיכון היא הרא ייה האובייקטיבית העיקרית עליה מבוססת דחיית גרסת האליבי של המבקש וקביעת מיקומו בזירת העבירה.

15. איני סבור שקיים סיכוי גבוה להתערבות ערכאת הערעור, בקביעת בית משפט קמא, לרבות ביחס לראיית האיכון.
נפסק כבר, לא אחת, שמחקרי תקשורת מהווים ראייה מוסדית להוכחת אמיתות תוכנה.

16. לעניין האמון שמצא בית משפט קמא ליתן בעדות העד הרלוונטי – בית המשפט התרשם באופן בלתי אמצעי מעדותו, ולא מצאתי בערעור נימוקים המצביעים על סיכוי של ממש להתערבות ערכאת הערעור בממצאים אלה.

17. כפי שפורט בהרחבה לעיל, בית משפט קמא ניתח באופן משכנע, ומבוסס כדבעי בראיות, את דחיית טענת האליבי של המבקש, כמו גם את מיקומו בזירת העבירה.

18. אף בטענת המבקש כלפי קביעת בית משפט קמא, ביחס לזיהוי המבקש על ידי השוטרים, אין כדי להושיעו.
בצדק רב, קבע בית משפט קמא, כי הוא נותן משקל "מסויג ומוגבל" לזיהויו המאוחר של המבקש על ידי השוטרים, באופן שנמוכה ההיתכנות להתערבות ערכאת הערעור, אף בממצא זה.

19. אף קביעות בית משפט קמא ביחס לגרסתו הכבושה של המבקש, ביחס להעברת הטלפון הנייד לאחר, למשמעות והימנעות המבקש מהעדת האחר, וביחס לגרסתה המאוחרת של החברה, בחלוף כ-4 שנים ממועד האירוע, ללא נימוק משכנע - מבוססות כהלכה ואינן מעוררות קושי, המצביע על סיכוי של ממש להתערבות ערכאת הערעור.

20. לסיכום, לאור כל האמור לעיל, איני סבור שהמבקש הצביע בבקשתו על סיכוי של ממש להתערבות ערכאת הערעור בממצאי הכרעת הדין.

סיכויי הערעור ביחס לגזר הדין:

21. לטענת המבקש, הוא בן 67, גרוש ואב לבן, עובד לפרנסתו כנהג, ופסילה ממושכת תהווה מכת מוות כלכלית מבחינתו. על פי הטענה, שגה בית משפט קמא בדחותו את העתירה להסתפק בעונש מאסר שניתן לרצותו בעבודות שרות, בין היתר, בשים לב למצבו הבריאותי, היותו חולה במחלת הסוכרת, ומבלי שניתן תסקיר שירות המבחן, ותוך חריגה ממתחם העונש ההולם כמתחייב מתיקון 113 לחוק העונשין.

22. לא מצאתי כל ממש אף בטענות המבקש לעניין זה.
המבקש הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בשורת עבירות חמורות, ובכללן, נהיגה בשכרות, נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בהעדר רישיון נהיגה, התחזות כאדם אחר במטרה להונות, הכשלת שוטר ועוד.

כל זאת, כאשר שעות ספורות בלבד לפני כן, נפסל רישיון הנהיגה של המבקש, בבית המשפט לתעבורה למשך שלוש שנים, בגין עבירה של נהיגה בשכרות.

23. התנהגות המבקש – שהתעלם מעונש הפסילה שנגזר עליו, ונהג זמן קצר לאחר מכן, בשעת לילה בהיותו בפסילה, ובהיותו שיכור, תוך שהציג רישיון נהיגה של אדם אחר (המתלונן) והתייצג בכזב כאחר – מצביעה על עוצמת מסוכנות גבוהה וזלזול בוטה בחוק.

24. בנוסף, לא ניתן להתעלם מעברו הפלילי של המבקש, הכולל 5 הרשעות קודמות בשלל עבירות, וביניהן, תקיפה חבלנית, תקיפה, הפרת הוראה חוקית, איומים והעלבת עובד ציבור, בגינן ריצה מאסר שהומר לעבודות שרות.
בנוסף, למבקש עבר תעבורתי, הכולל 23 הרשעות קודמות, בין היתר, בעבירה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול.

25. במצב דברים זה, סבורני שעונש המאסר שהושת על הנאשם, 13 חודשי מאסר בפועל – הכולל הפעלה של 6 חודשי מאסר מותנים, מתוכם חודשיים בחופף – נוטה לקולא, באופן שספק רב אם ערכאת הערעור תתערב בו.
יתרה מכך, אף אם תתערב ערכאת הערעור ותקל במידת מה, במשך המאסר, איני סבור שקיים סיכוי גבוה שעונש המאסר יקוצר למעלה ממחצית העונש, כפי שעותר המבקש.
בנוסף, ערעורים פליליים נשמעים ומוכרעים בבית משפט זה תוך זמן קצר ממועד הגשתם.

26. על יסוד האמור, איני סבור שבעניינו של המבקש יש הצדקה לחרוג מהכלל, לפיו העונש ירוצה עם מתן גזר הדין.
מהטעמים שפורטו לעיל, איני סבור שדחיית הבקשה עלולה ליתר את הערעור, או לגרום למבקש נזק בלתי הפיך.

27. לכל השיקולים שפורטו לעיל, מצטרפת חובת בית המשפט להגן על שלום הציבור מפני המסוכנות הנשקפת ממעשי המבקש, ומהזלזול הבוטה בחוק, באמצעות אכיפה מיידית של המאסר.
לאור עזות המצח מסמיכות הסתבכות המבקש בעבירות שבהן הורשע, ובמיוחד נהיגה בשכרות, זמן קצר לאחר שנפסל רישיונו, בגין אותה עבירה, מי לידנו כף יתקע שהמעשים לא יישנו?

28. לאור כל האמור, בשים לב להיתכנות הנמוכה של התערבות ערכאת הערעור, כפי שפורט בהרחבה לעיל, לאור חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, נסיבות ביצוען, משך המאסר שאינו קצר, עברו הפלילי של המבקש, המסוכנות הנשקפת מהמבקש והצורך בהגנה על הציבור – לא השתכנעתי שבעניינו של המבקש נסוג האינטרס הציבורי המשמעותי בביצוע מיידי של המאסר, מפני האינטרסים האחרים.

סוף דבר:

29. נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

ניתנה היום, ו' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, במעמד הצדדים.

ירון לוי, שופט


מעורבים
תובע: אדוארד שויחט
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: