ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אנגל משאבים ופיתוח בע"מ נגד אזורים החזקות מזרח אירופה בע"מ :

בפני כבוד ה שופט חגי ברנר

מערערת ומשיבה בערעור שכנגד

אנגל משאבים ופיתוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יורי נחושתן ושירלי אבנר

נגד

משיבה ומערערת שכנגד

אזורים החזקות מזרח אירופה בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד בועז אדלשטיין וערן שפינדל

פסק דין

מבוא

ערעור וערעור שכנגד על הכרעתו של עו"ד יחיאל כשר, בתפקידו כנאמן לבדיקת תביעות החוב של חברת אנגל משאבים ופיתוח בע"מ (להלן: "הנאמן"). בהכרעתו זו, קיבל הנאמן באופן חלקי את תביעת החוב של חברת אזורים החזקות מזרח אירופה בע"מ (להלן: "אזורים החזקות"), והכיר בחוב של חברת אנגל משאבים ופיתוח בע"מ (להלן: "אנגל") כלפי אזורים החזקות, בסכום של 31,495,858 ₪.

הנאמן מונה לתפקידו במסגרת הסדר נושים של אנגל, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 30.6.2011.

אזורים החזקות הגישה תביעת חוב נגד אנגל, בה טענה כי אנגל חבה לה סכום כולל של 48,001,000 ₪, בגין עסקת נדל"ן הנוגעת למקרקעין באוקראינה, שזכתה לכינוי "עסקת קלינובקה", ועניינה רכישת כ- 1,400 דונם בפרברי העיר קייב (להלן: "המקרקעין"). לצורך ביצוע העסקה הקימו אזורים החזקות ואנגל חברה קפריסאית בשם Huntman trading Ltd. (להלן: " Huntman"), בה החזיקה כל אחת מהן ב- 39.5% מהון המניות. Huntman היתה הבעלים של חברה בשם Sun Investment (להלן: "Sun"), אשר רכשה את המקרקעין.

בשנים 2007 ו- 2008 העמידו אזורים החזקות ואנגל, כל אחת, הלוואת בעלים בסך של כ- 14 מליון דולר, לשם רכישת המקרקעין.

בחודש פברואר 2008 רכשה Sun את המקרקעין. בחודש מאי 2009 היא נטלה הלוואה בסך של כ- 16.7 מליון דולר מבנק הונגרי בשם OTP, כנגד שעבוד המקרקעין וערבות בעלים של אזורים החזקות ואנגל.

בחודש יוני 2008 משכה חברה קפריסאית בשם Trading Startvalue ( להלן: " Startvalue"), מתוך כספי ההלוואה, סך של כ- 8.9 מליון דולר (ולפי גרסה אחרת, סך של 7 מליון דולר), ולאחר מכן סך נוסף של כ- 5.4 מליון דולר. יצויין כי Startvalue הינה חברה בשליטתה של אנגל. כספי המשיכה השניה שימשו לצורך מימונו של פרוייקט אחר, שאנגל היתה שותפה בו, ואילו לאזורים החזקות לא היה בו כל חלק.

ביום 1.7.2009 נכרת הסכם בין אזורים החזקות לבין אנגל, המתאר את המהלכים הכספיים שפורטו לעיל (להלן: "הסכם 2009"). במבוא להסכם 2009 נכתב כי משיכת הכספים על ידי Startvalue היא משיכה שבוצעה על ידי אנגל, באמצעות Startvalue. עוד נכתב בהסכם 2009, במסגרת ס' 3.1 להסכם ותחת הפרק שכותרתו "שמירת יחסי הפרי פאסו", כי אנגל תשיב לאזורים החזקות את הסכומים שמשכה מעבר לחלקה היחסי ועל חשבון חלקה של אזורים החזקות, בהתאם לתזרים המזומנים הצפוי של אנגל ובאופן ששליש מהסכום ישולם בשנת 2010 והיתרה בשנת 2011. עוד התחייבה אנגל שעד להשבת הסכומים האמורים היא תישא בכל תשלומי הקרן והריבית שידרוש בנק OTP מחברת Sun (ס' 3.3 להסכם 2009).

אנגל לא פרעה את החוב האמור בהסכם 2009. לימים היא נקלעה למצב של חדלות פרעון. ביום 26.8.2010 הגישה אנגל בקשה להסדר נושים, שאושר כאמור ביום 30.6.2011.

על רקע זה הגישה אזורים החזקות את תביעת החוב לנאמן.

הכרעתו של הנאמן

תביעת החוב התבררה בהליך אדברסרי מלא בפני הנאמן. הוגשו תצהירים ונחקרו עדים בפני הנאמן, שלבסוף הוציא מלפניו הכרעה מפורטת ומנומקת, המחזיקה 38 עמודים.

הנאמן קבע בהכרעתו כי בין אזורים החזקות לבין אנגל סוכם בשעתו כי ההשקעה בפרוייקט קלינובקה תהא בחלקים שווים, בתנאי "פרי- פאסו", כאשר כל תנאי ההשקעה זהים. מכאן נגזרת המסקנה שהתקיימה בין הצדדים מחוייבות הדדית למשוך את כספי ההשקעה באופן שווה, הן בסכום והן במועד. הנאמן קבע כי אנגל היא שמשכה, באמצעות Startvalue, את כספי ההלוואה שהעמיד בנק OPT לחברת Sun, וכי המשיכה הראשונה, בסך כולל של 8,974,935 דולר, שנעשתה בסוף חודש מאי 2008, נעשתה על דעתה והסכמתה של אזורים החזקות, שניתנה בשיחה בין מתי דב, בשמה של אזורים החזקות, לבין יעל מילר בשמה של אנגל. במאמר מוסגר יש להעיר כי לגבי משיכה זו אין בפיה של אזורים החזקות כל טענה. לעומת זאת, המשיכה השניה, בסכום כולל של כ- 5.4 מליון דולר, שנעשתה במספר תשלומים בחודשים יולי- אוקטובר 2008, נעשתה אמנם בידיעתה של אזורים החזקות, או לפחות תוך עצימת עיניים מצידה, אך לא ניתנה לכך הסכמתה. כמו כן, לא ניתנה הסכמתה של אזורים החזקות לכך שהכתובת ממנה יש לדרוש את השבת כספי המשיכה השניה היא חברת Startvalue, אליה דאגה אנגל להזרים את כספי המשיכה השניה.

הנאמן הוסיף וקבע כי הסכם 2009 כולל בתוכו הכרה מפורשת מצידה של אנגל בקיומו של החוב הנטען על ידי אזורים החזקות, וכי אף אם היתה מתקבלת טענתה של אנגל לפיה הסכם 2009 לא אושר כדין כמתחייב מהיותו עסקה חריגה, עדיין נודעת לו משמעות ראייתית, בהיותו הודאה מצד נושאי המשרה של אנגל בקיומו של חוב כלפי אזורים החזקות. כמו כן מצא הנאמן ראיות לכך שהיו הודאות מצד אנגל ואנשיה, עוד קודם לכריתת הסכם 2009, בקיומו של החוב שהוסדר לבסוף במסגרת הסכם 2009. יתר על כן, נושאי המשרה של אנגל סברו בזמן אמת, הן לפני כריתתו של הסכם 2009 והן זמן רב לאחר מכן, כי אכן קיים חוב של אנגל כלפי אזורים החזקות וכי הסכם 2009 הוא הסכם לגיטימי, בו מוסדר פרעונו של חוב קיים, תוך התחשבות בתזרים המזומנים של אנגל. הנאמן הוסיף וציין כי אין כל ראיה על כך שהודאות אלה בקיומו של חוב, מקורן בהפעלת לחצים מצידה של אזורים החזקות, שחברת האם שלה היתה באותה עת בעלת השליטה באנגל.

הנאמן קבע כי הסכם 2009 לא יצר חוב חדש, שלא היה קיים קודם לכן, כפי שטענה אנגל, אלא רק הסדיר, תוך התחשבות בתזרים המזומנים הצפוי של אנגל, את פרעונו של חוב שלא היה שנוי כלל במחלוקת בעת כריתתו של הסכם 2009.

הנאמן קבע כי בנסיבות אלה, הסכם 2009 איננו מהווה עסקה חריגה עם בעל שליטה ולכן יש לדחות את טענת אנגל כי לא אושר כדין. מכל מקום, הנאמן הוסיף וציין כי אם טעה בקביעתו לפיה לא מדובר בעסקה חריגה עם בעל שליטה, הרי שהחוב של אנגל קיים גם בלא הסכם 2009, וזה האחרון הינו רק עוד ראיה לקיומו. חוב זה קיים הן מכח דיני החוזים, כנגזרת מההסכמה על השקעה בתנאים זהים והסטייה ממנה, והן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

נוכח זאת, קבע הנאמן כי יש להכיר בתביעת החוב של אזורים החזקות בגין המשיכה העודפת בסך של 5.4 מליון דולר, אשר בשערוך ליום 26.8.2010 עומדת על סך של 31,495,858 ₪. הנאמן הוסיף ודחה את טענתה של אנגל לפיה מדובר בחוב נדחה, לאחר שדחה את טענתה לפיה אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובבנין בע"מ (להלן: "אזורים השקעות"), שהיא חברת האם של אזורים החזקות, ובאותה עת גם היתה בעלת השליטה באנגל, גרמה לכך שאנגל תפעל במימון דק והפרה את חובת ההגינות כלפיה כבעלת שליטה.

מנגד, הנאמן דחה את תביעתה של אזורים החזקות לתשלום סך של 14,671,000 ₪ בכל הנוגע להתחייבותה של אנגל לשלם תשלומי קרן וריבית לבנק OTP. הנאמן קבע שאזורים החזקות לא שילמה דבר לבנק OTP אלא רק קיבלה ממנו מכתב דרישה. הנאמן הוסיף וציין כי ממילא הבנק הגיש תביעת חוב במסגרת הסדר הנושים של אנגל ולכן ישנה כפילות בין תביעה זו לבין תביעת החוב של אזורים החזקות. הנאמן הוסיף וציין כי מוקנית עדיפות לחוב הישיר של אנגל כלפי בנק OTP, ולכן אזורים החזקות אינה יכולה לתבוע את תשלום החוב הנגזר ממנו, שהינו חוב מותנה שלמעשה טרם התגבש.

מכאן הערעורים שלפניי.

טענותיה של אנגל

אנגל טוענת כי הנאמן שגה בכך שהתעלם מן העובדה שהסכם 2009 לא קיבל את האישורים הנדרשים לפי חוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק החברות" או "החוק"), חרף העובדה שההסכם הסיט חוב כספי של החייבת, חברת Startvalue, כלפי הנושה, חברת Sun, אל אנגל עצמה, והפך אותו לחוב שלה כלפי אזורים החזקות. למעשה, הסכם 2009 יצר יש מאין נושה חדש, היא אזורים החזקות, וחייבת חדשה, היא אנגל, בקשר לחוב שאינו קשור בהם אלא לשני תאגידים שונים ונפרדים. כך גם נרשם החוב בזמן אמת בספרי התאגידים הקשורים ישירות לחוב- Startvalue וכן Huntman (שהיא כאמור חברת האם של Sun), כחוב של Startvalue כלפי Huntman, אלא שהנאמן התעלם מהערך הראייתי שברישום זה. בעת כריתתו של הסכם 2009 היה מצבה של אנגל רעוע, והיא פעלה תחת לחצים של אזורים החזקות להשבת כספי המשיכה השניה. על כן, הסכם 2009 היה טעון אישור בהתאם להוראות החוק, כדי לנטרל את ניגוד העניינים בין בעלת השליטה (אזורים השקעות), לבין אנגל (חברה נינה של אזורים השקעות), וכדי להבטיח את טובתה של אנגל, מה גם שהסכם 2009 נוסח על ידי היועצים המשפטיים של אזורים השקעות, שהעניקו לאזורים החזקות ולאנגל ייעוץ משפטי משותף.

אנגל טוענת עוד כי נוכח העובדה שהסכם 2009 לא אושר כנדרש, הרי שהוא בטל מעיקרו לפי ס' 280 לחוק החברות, וממילא היה מקום לדחות את תביעת החוב.

אנגל מוסיפה וטוענת כי הנאמן שגה כאשר הציב את השאלה האם הסכם 2009 יצר חוב חדש, במקום לבחון את השאלה האם כדבר שבעובדה, קיים הבדל בין זכויותיה וחובותיה של אנגל לפני כריתתו של הסכם 2009, לבין זכויותיה וחובותיה אחריו. בהקשר זה טוענת אנגל כי הודאות נושאי המשרה שלה בחוב כלפי אזורים החזקות אינן קשורות בחובתה של אנגל לסילוק החוב באופן אישי, אלא בהכרה בדבר חובתה של חברת Startvalue כחלק מקבוצת אנגל, להשיב את החוב לאזורים השקעות. מכל מקום, אין בהודאות אלה משום תחליף לאישורים הנדרשים בהוראות החוק הקוגנטיות, כדי לשכלל את תקפו של הסכם 2009, ואין בהן כדי לפטור את הנאמן מהחובה לבחון באופן אובייקטיבי, האם הסכם 2009 הטיל על אנגל חובות שלא היו מוטלות עליה קודם לכן.

אנגל חולקת על קביעותיו העובדתיות של הנאמן בנוגע להכרה שהכירו נציגיה בחוב כלפי אזורים החזקות וטוענת כי בישיבות הדירקטוריון שלה ישבו בשעתו נציגים של אזורים השקעות שפעלו בניגוד עניינים ומתוך מטרה לקדם את פרעון החוב לאזורים החזקות. מכל מקום, אף אם היו ראיות בדבר הודאה בחוב, אין בכך כדי להכשיר את תביעת החוב, שכן הודאות אינן תחליף לאישור עסקה חריגה עם בעל ענין, והכרה בהודאות כאלה מעקרת מתוכן את הוראות חוק החברות בכל הקשור לאישור עסקה חריגה עם בעל ענין.

עוד טוענת אנגל כי הנאמן טעה כאשר קבע שגם אם יניח כי הסכם 2009 הוא עסקה חריגה, עדיין חבה אנגל בפרעון החוב מכח דיני החוזים ומכח דיני עשיית עושר. לדידה, זולת הסכם 2009 אין כל הסכם נוסף בין הצדדים. מכל מקום, המשיכה השניה נעשתה בהסכמתה של אזורים החזקות, דבר המהווה שינוי של תנאי ההסכמה בדבר השקעה בתנאים זהים. זאת ועוד, כספי המשיכה השניה לא הגיעו לאנגל ולא שימשו אותה לצרכיה.

אנגל מוסיפה וטוענת שאין לאזורים החזקות עילה מכח דיני עשיית עושר, שכן היא לא קיבלה דבר מכספי המשיכה השניה, שהגיעו בכלל ל- Startvalue. לחלופין, ישנה הצדקה לפטור אותה מחובת ההשבה משום שאזורים השקעות היא שדחפה במרץ ובלהט את נושא ההשקעות במזרח אירופה, לשם הוזרמו בסופו של דבר כספי המשיכה השניה.

לבסוף טוענת אנגל כי היה מקום לקבוע שהחוב לאזורים החזקות הוא חוב נדחה בשל כך שהסכם 2009 הטיל עליה חבות כספית עצומה, המהווה סיכון בלתי סביר ביחס ליכולתה לפרוע את חובותיה באותה עת.

בנוגע לערעור שכנגד שהגישה אזורים החזקות, טוענת אנגל כי דינו להדחות מהטעמים שפורטו בהכרעתו של הנאמן וכן מטעמים נוספים, שעיקרם העובדה שאזורים החזקות לא שילמה מעולם לבנק OTP תשלומים כלשהם בגין ההלוואה שנלקחה ממנו, ואין גם סיכוי שתשלמם בעתיד. בנוגע להמנעותו של הנאמן מחיובה בהוצאות משפט, טוענת אנגל כי אין מקום להתערב בשיקול דעתו של הנאמן מכוחו של הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה קמא במקרה של אי פסיקת הוצאות.

טענותיה של אזורים החזקות

אזורים החזקות טוענת כי יש לדחות את ערעורה של אנגל ולאמץ את קביעותיו ומסקנותיו של הנאמן, ומטעמיו. היא טוענת שהחוב של אנגל כלפיה היה קיים עוד לפני כריתתו של הסכם 2009, וזה האחרון רק נועד להסדיר את פרעונו.

אזורים החזקות מצביעה על כך שאנגל ונושאי המשרה שלה הכירו בחוב כלפיה, כעולה משורה ארוכה של עדויות ומסמכים. לדידה של אזורים החזקות, טענתה של אנגל בדבר אופן רישום החוב בספרים מהווה הרחבת חזית אסורה ודינה להדחות, לאחר שנזנחה בהליך בפני הנאמן. מכל מקום, המסמכים השונים שהוצגו מדברים בעד עצמם ומעידים על כך שאנגל הכירה בחבותה להשיב את כספי המשיכה השניה, לרבות דו"חות כספיים של אנגל עצמה.

אזורים החזקות מוסיפה וטוענת כי הכרת אנגל בחובה נתמכה גם בעמדת יועציה המשפטיים, והטענה נגד טיב הייעוץ שניתן על ידם הועלתה לראשונה בעיקרי הטיעון של אנגל ומהווה הרחבת חזית אסורה.

אזורים החזקות טוענת עוד כי הסכם 2009 תקף וכי הוא כלל לא הצריך קבלת אישורים משום שהוא לא היווה עסקה חריגה. במקרה דנן מדובר היה בעסקה שיישמה את עקרון הפרי- פאסו שנקבע עוד קודם לכן. פרעון החוב שנוצר עוד קודם, נעשה במהלך העסקים הרגיל של החברה. כמו כן, לא מדובר בעסקה שאינה בתנאי שוק, וגם מבחינה כלכלית ההסכם אינו מהווה עסקה חריגה ואיננו שונה מכל הסכם להסדרת חוב בגין הלוואה.

באשר לטענה בענין הדחיית החוב, טוענת אזורים החזקות כי אנגל לא הניחה תשתית עובדתית הנדרשת להוכחת נטילתו של סיכון בלתי סביר בעסקיה, ובכל מקרה, לא מתקיימים במקרה הנוכחי שאר היסודות הנדרשים לשם הדחיית החוב.

במסגרת הערעור שכנגד, טוענת אזורים החזקות כי היה מקום לקבל את תביעתה בכל הנוגע לחשיפתה מול הדרישות של בנק OTP, שכן העובדה שהבנק הגיש תביעת חוב לנאמן, אינה יוצרת חפיפה בין שתי תביעות החוב, משום שהחשיפה של אזורים החזקות מול הבנק עולה על הסכום של תביעת החוב מטעם הבנק. זו האחרונה נסבה על תקופה המסתיימת בחודש אוגוסט 2010, ואילו חשיפתה של אזורים החזקות מול הבנק הולכת ונמשכת גם לאחר מועד זה. כך, הריבית בגין התקופה שעד לחודש אוגוסט 2010, לגביה יש חפיפה עם תביעת החוב של הבנק, מסתכמת בסכום של כ- 4.8 מליון ₪, ואילו הריבית שלאחר תקופה זו מסתכמת בסך של כ- 9.8 מליון ₪, ומכאן שלפחות לגבי ההפרש האמור היה מקום לקבל את תביעת החוב, שכן הוא איננו חופף את תביעת הבנק. על רקע זה דרשה אזורים החזקות לקבל מאנגל תשלום אשר ישקף את סך דרישותיו של הבנק, ולחלופין, סעד הצהרתי לפיו אנגל תהא אחראית לכל נזק שעלול להגרם לאזורים החזקות מחמת דרישות עתידיות של הבנק.

אזורים החזקות טוענת כי הגם שחוב הריבית בגינו הוגשה תביעת החוב, טרם התגבש, הרי שאין כל מניעה לתבוע אותו במסגרת תביעת החוב, שכן ס' 71(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980, מאפשר לתבוע גם חוב עתידי וגם חוב מותנה. גם ס' 9 ו- 11 לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967, מקנים לערב שפרע חיוב, את הזכות לחזור בתביעת שיפוי אל החייב העיקרי או אל הערב הנוסף, וכך גם עולה מהוראת ס' 56 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973.

אזורים החזקות מוסיפה וטוענת כי למרות שתביעת החוב שלה התקבלה ברובה המכריע, ומתוך תביעה של כ- 48 מליון ₪ נפסק לזכותה סך של כ- 31.4 מליון ₪, הרי שהנאמן נמנע מלפסוק לטובתה את הוצאות ההליך. במקרה דנן היה מדובר בהליך אדברסרי מלא, יסודי, ארוך ומורכב שנמשך ארבע וחצי שנים וכלל הגשת כתבי טענות מפורטים, בקשות ביניים, תצהירים וראיות, חקירות עדים וכו'. נערכו שלוש ישיבות לצורך שמיעת הראיות. בנסיבות אלה היה מקום לזכותה בהוצאות ההליך. אזורים החזקות מציינת בהקשר זה כי גם אנגל סברה שהנאמן מוסמך לפסוק את הוצאות ההליך, והראיה לכך היא שבסיכומי אנגל ביקשה זו האחרונה להשית על אזורים החזקות הוצאות כאלה. אזורים החזקות מצביעה על כך שהנאמן כלל לא התיחס בהחלטתו לסוגיה זו, ולא נימק את הטעם שבגינו לא זיכה אותה בהוצאות ההליך.

דיון והכרעה

לאחר עיון ובחינה של חומר הראיות וטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את ערעורה של אנגל, ומנגד, יש לקבל באופן חלקי את ערעורה של אזורים החזקות, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.

נקדים ונאמר כי עסקינן בהליך של ערעור על החלטת נאמן, והכלל הוא שביקורת שיפוטית על הכרעתו של נאמן בתביעות חוב תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה:

"בדונו בתביעות חוב ממלא הנאמן תפקיד שיפוטי ... בריכוז כלל תביעות החוב בידי הנאמן, נועד לקיים מנגנון מרוכז, יעיל, מהיר ושוויוני לחלוקת נכסי החייב בין נושיו בהתאם לכללים שנקבעו בדין. הנאמן מוחזק כבעל מומחיות לדון בתביעות החוב, ובידיו יתרון הטמון בריכוז התביעות בפניו, המאפשר פרישת תמונת החובות הכוללת, המקדמת את הליך החלוקה היעיל בין הנושים ... נראה, עם זאת, כי אף שקנויה לבית המשפט מכח הפקודה והתקנות סמכות פורמלית להתערב ולשנות החלטות נאמן הן בהיבט המשפטי והן בהיבט העובדתי כאמור בסעיף 178(א) לפקודה, ואף ליתן החלטות אחרות תחתן, עדיין מדובר בהפעלת סמכות של ביקורת שיפוטית על החלטות הגורם המקצועי המופקד על תחום מיוחד של ניהול נכסי החייב וחלוקתם בין הנושים. הדעת נותנת כי הביקורת השיפוטית על החלטות נאמן מכל סוג ומהות תופעל במשורה, ותוגבל למצבים של חריגה קיצונית מסבירות ותקינות הפעולה, תוך הותרת מיתחם שיקול דעת רחב לנושא התפקיד לאור היקף סמכויותיו, מומחיותו, וחשיבותם של גורמי היעילות הדיונית הפועלים בענין זה. השיקולים לענין זה דומים ביחס לפונקציות השונות שהנאמן ממלא, והכרעות הנאמן בתביעות חוב של נושים בכלל זה."

(ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני (פורסם בנבו, 27.12.2010). ראה גם ע"א 7575/12 עודי נ' זלצמן (פורסם בנבו, 4.8.2014)).

כן ראה ע"א 509/00 לוי נ' ברכה, עו"ד נאמן בפשיטת רגל לנכסי יצחק בילו פ"ד נה(4) 410, 427 (18.6.2001):

"בהליכי פשיטת רגל, כמו גם בהליכי פירוק חברות, הפקיד המחוקק את מלאכת הניהול והביצוע של ההליכים בידי בעלי תפקיד שמונו לכך על-ידי בית-המשפט, ולצורך כך הוקנו להם כוחות וסמכויות נרחבים בצד חובות נאמנות וזהירות בדרך מילוי תפקידם.... בית-המשפט אינו מעורב באופן ישיר בביצועו של התפקיד, אלא עניינו בבחינת תקינותן וסבירותן של הפעולות המתבצעות על-ידי נושא התפקיד... מהיות בית-המשפט של פשיטת רגל גורם המפקח על פעולות הנאמן נובעים הכללים האלה: דרך-כלל לא יחליף בית-המשפט את שיקול הנאמן בשיקולו הוא ולא ימהר להתערב באופן שבו הוא מפעיל את סמכויותיו, אלא אם כן מצא כי שיקול-דעתו הופעל באורח בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי".

ברוח דומה נפסק כי:

"...נאמן המכריע בתביעות חוב משמש לא רק כ"זרועו הארוכה" של בית המשפט, אלא כבעל תפקיד מעין-שיפוטי בעצמו....אמנם, הנאמן אינו בית משפט במלוא מובן המילה, אולם, בשל היותו ממלא תפקיד מעין-שיפוטי, שחלק מתפקידו הינו לאסוף ראיות ולקבוע תמונת מצב עובדתית, הרי שעל בית המשפט של ערעור לא להקל ראש בקביעות עובדתיות שקבע. יוצא מכך, כי גם אם מידת ההתערבות של בית המשפט של פשיטת רגל בקביעותיו העובדתיות של הנאמן עולה על מידת ההתערבות הנהוגה בקביעותיה של ערכאה שיפוטית הנתונה לערעור, הרי שעדיין, יש לנקוט זהירות בכל הנוגע להתערבות בקביעות אלו, ולא להופכן כלאחר-יד".

(פש"ר (ת"א) 2673/99 אריה יצחקי נ' רו"ח חן ברדיצ'ב (פורסם בנבו, 23.02.2004)).

לצד כללים אלה, שעניינם באופן קונקרטי מידת הפיקוח על הכרעות שיפוטיות של הנאמן, חל גם הכלל הרחב לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה קמא כאשר זו בחנה את הדברים ביסודיות:

"בייחוד תימנע ערכאת הערעור מהתערבות כזו כאשר בית-משפט קמא "'לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו – דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין...".

(ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998)).

כלל זה יפה גם לעניינה של התערבות בקביעותיו של הנאמן בהכרעות בתביעות חוב, וזאת כאשר ניכר לעין כי הנאמן צלל למעמקי הראיות ובחן את הדברים ביסודיות, כמו בעניננו. ואכן, במקרה דנן הנאמן עשה מלאכה יסודית, תוך ניתוח מפורט ומעמיק של המסכת העובדתית ושל השאלות המשפטיות שהוצבו לפתחו.

על רקע הכללים שסקרנו לעיל, נבחן את טענות הצדדים.

נקדים ונאמר כי כאשר עסקינן בערעור רגיל, עומדת לרשותה של ערכאת הערעור האפשרות לעשות שימוש בהוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, הקובעת כי:

"בית המשפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:
אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;
הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;
אין לגלות בה טעות שבחוק."

כאשר עסקינן בערעור על הכרעתו של נאמן, לא קיימת הוראת חיקוק דומה. ברם, תקנה 2 לתקנות החברות (פירוק) התשמ"ז- 1987, קובעת כי "הוראות תקנות סדר הדין יחולו על הליכי פירוק במידה שאינן סותרות הוראות תקנות אלה ובשינויים המחוייבים לפי הענין". הוא הדין בתקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה- 1985. אין איפוא כל מניעה להחיל את הוראת תקנה 460(ב) גם כאשר עסקינן בערעור על הכרעתו של נאמן בתביעת חוב.

במקרה דנן, ולמעט בשני עניינים, ניתן היה לדחות את ערעורה של אנגל וכן את מרבית הערעור שכנגד של אזורים החזקות, תוך עשיית שימוש בהוראת התקנה הנ"ל. לטעמי, אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הנאמן, והממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית אליה הגיע הנאמן. כמו כן, אין לגלות בתוצאה האופרטיבית אליה הגיע הנאמן, כל טעות שבחוק. הענינים שבהם יש מקום להתערבות בהכרעת הנאמן הם שניים במספר. הענין הראשון הוא בשאלת סיווגו של הסכם 2009 כעסקה שאינה חריגה. דעתי בענין זה שונה מדעתו של הנאמן. יחד עם זאת, כפי שנראה בהמשך, הגם שמדובר בעסקה חריגה, הרי שאין בכך כדי לשנות את תוצאתה האופרטיבית של הכרעת הנאמן. הענין השני הוא המנעותו של הנאמן מפסיקת הוצאות ההליך לטובתה של אזורים החזקות.

גם אם נמנע מיישומה של תקנה 460(ב), הרי שלגופו של ענין, דין ערעורה של אנגל להדחות. בצדק קבע הנאמן כי הסכם 2009 איננו הסכם שיוצר חוב, אלא הסכם שמסדיר את דרך פרעונו. ממילא, סיווגו של הסכם 2009 כעסקה חריגה עם בעל עניין שלא אושרה כדין על ידי מוסדותיה של אנגל כמתחייב לפי הפרק החמישי לחוק החברות, אינו מעלה או מוריד, שכן מדובר בחוב שהיה שריר וקיים עוד קודם לכריתתו של הסכם 2009. החוב של אנגל כלפי אזורים החזקות נוצר מרגע שאנגל ביצעה את המשיכה השניה, ובכך הפרה את עקרון ה"פרי- פאסו" שעמד בבסיס הסכם ההשקעה שנכרת בינה לבין אזורים החזקות, עת סוכם כי כל אחד מהצדדים יעמיד הלוואת בעלים בסכום של 14 מליון דולר לטובת פרוייקט קלינובקה. למעשה, לא היה חולק על כך שזה היה הסיכום בין אזורים החזקות לבין אנגל. גם לא יכול להיות חולק על כך שפועל יוצא מעקרון השוויון בהשקעה, הוא שצד אחד לעסקה אינו יכול למשוך כספים מעבר לסכום שמשך הצד האחר, ומכאן שהמשיכה השניה, שנעשתה על פי הוראותיה וצרכיה של אנגל לבדה, לטובת חברת בת שלה, מהווה הפרה של העקרון האמור. גם ידיעתה של אזורים החזקות על המשיכה השניה, אין פירושה שהיא הסכימה לוותר על זכותה להשבה, ולא בכדי, שהרי אין זה מתקבל על הדעת שגוף מסחרי כלשהו ישלים עם העובדה ששותפו לעסקה מושך לצרכיו הבלעדיים סכום עודף בשיעור של 5.4 מליון דולר, וידיעתו על המשיכה תיחשב כהסכמה מצידו וכויתור על זכותו להשבת הסכום שנמשך.

אכן, אין חולק שהמשיכה השניה נעשתה באופן שחברת Startvalue, נטלה חלק מכספי ההלוואה שהעמיד בנק OPT לחברת Sun, והיא זו שעשתה בהם שימוש לצרכיה, ברם, מחומר הראיות עלה שהדבר נעשה על פי הנחייתה וצרכיה של אנגל, ולכן בצדק קבע הנאמן כי ביחסים שבין אזורים החזקות לאנגל, יש לראות את המשיכה כאילו בוצעה על ידי אנגל עצמה, וממילא, אזורים החזקות זכאית לתבוע את פרעון החוב מאנגל, ולא רק מחברת Startvalue.

יתר על כן, בזמן אמת, ועוד בטרם נכרת הסכם 2009, ראתה אנגל את עצמה כמי שמשכה את המשיכה העודפת. יעיד על כך, בין השאר, האמור בע' 41 לדו"חותיה הכספיים לשנת 2008, שהוכנו בחודש מרץ 2009, שם נכתב כי "כתוצאה מהעמדת מימון מבנק המממן כנגד הקרקע נמשך על ידי החברה ביתר מהחברה הקפריסאית סך של 7 מליון דולר על חשבון החזר הלוואות בעלים אשר הועמדו על ידה". (ע' 395 למוצגי אזורים החזקות).

גם ישיבת הדירקטוריון של אנגל מיום 26.5.2009 מגלה כי יעל מילר, מנכ"ל אנגל, הציגה את המשיכה השניה כחוב של אנגל שיש להחזירו. היא אף ציינה שאזורים דרשה תחילה פרעון מיידי של החוב, אך לאחר מכן, אזורים הסכימה לפרוס את ההחזר ובלבד שהענין יבוא לידי ביטוי בהסכם בכתב. דירקטור נוסף של אנגל, מיכה שקדי, סבר אף הוא שצריך להחזיר את החוב, על פי היכולות של אנגל.

מסמך נוסף המהווה הודאה בקיום החוב הוא דו"ח דירקטוריון של אנגל ליום 31.3.2009, בו מדובר בהקשר של תזרים המזומנים של אנגל על הצורך לתקן את הפרי פאסו, והעד מטעמה של אנגל, מאיר פויירשטיין, אישר בעדותו בפני הנאמן שמדובר בהודאה בחוב.

כמו כן, בצדק קבע הנאמן שהסכם 2009 מהווה לכל הפחות ראיה על כך שאנגל עצמה סברה שהמשיכה השניה שבוצעה על ידי חברת בת שלה, היא משיכה הנזקפת כחוב שלה עצמה כלפי אזורים החזקות. אכן, לפי ס' 280 לחוק החברות, עסקה חריגה עם בעל עניין שלא אושרה כדין היא מחוסרת תוקף, אלא שקביעה זו כוחה יפה במישור החוזי, ולא בהכרח במישור הראייתי. משמע, הגם שעסקה חריגה שלא אושרה כדין היא חסרת נפקות חוזית ולא ניתן לאכוף אותה במישור החוזי, אין כל מניעה עקרונית לייחס לה משקל ראייתי בשאלה האם היה קיים או לא היה קיים חוב כספי. אכן, באופן עקרוני ניתן לטעון שיש לייחס לראיה כזו משקל מופחת, מחמת החשש שמא מי שחתם על ההסכם עשה זאת תוך היותו מצוי בניגוד עניינים ותוך ששיווה לנגד עיניו את טובתו של בעל השליטה, אך בוודאי שלא ניתן לומר שהסכם כזה הוא נטול כל משקל ראייתי, לפחות בתור הודאה מצד נושאי המשרה של אנגל בקיומו של חוב כלפי אזורים החזקות. בצדק קבע הנאמן, כי נציגי אנגל, שחתמו בשעתו על הסכם 2009, צריכים היו להסביר כיצד זה הסכימו להכיר בחוב שכלל לא היה קיים, כפי גרסתם היום. ואכן, העד מאיר פויירשטיין, שהעיד מטעמה של אנגל, אישר שחתימתו על הסכם 2009 מעידה על כך שבזמן אמת הוא סבר "שזה בסדר", ורק בחלוף שנה נוספת שינה את דעתו בענין. כך גם העידה יעל מילר, מנכ"ל אנגל, שגם אצלה הפציעה ההבנה שהסכם 2009 אינו לגיטימי, רק בחלוף שנה מאז כריתתו. יעל מילר גם אישרה בעדותה בפני הנאמן כי המשיכה השניה "זה שבר את העקרון הזה שהולכים ביחד במשותף ואנחנו אומרים בסדר, אנחנו נשלים את ההשקעה שלנו. אנחנו נשלים. ... אנחנו חשבנו ... לא שלא להחזיר להם את החוב. זה לא נכון וגם לכן בא לידי ביטוי בדו"חות הכספיים כמו שזה בא לידי ביטוי." משמע, יש בכך משום הודאה בקיום חוב של אנגל עצמה כלפי אזורים החזקות. ודוק: הנאמן ציין כי שני עדים אלה "צבועים" כאנשי אנגל מובהקים וחרף זאת הם לא טענו כי חתמו על ההסכם מחמת לחצים כביכול שהופעלו על ידי אזורים השקעות, בעלת השליטה באנגל. מכאן שבנסיבות הקונקרטיות שלפנינו, אין כל סיבה להפחית ממשקלו של הסכם 2009 כראייה לכך שאנשי אנגל עצמם ראו בזמן אמת את אנגל כמי שחבה בפרעון סכום המשיכה השניה כלפי אזורים החזקות.

בנסיבות אלה, בצדק קבע הנאמן כי הסכם 2009 לא יצר את החוב של אנגל כלפי אזורים החזקות, אלא רק הסדיר את אופן פרעונו. די בקביעה זו על מנת לדחות את ערעורה של אנגל, שכן אזורים החזקות הוכיחה את קיומו של החוב כלפיה, ומכאן שהיא זכאית לפרעונו, גם אם לא מכוחו של הסכם 2009.

למעלה מהצורך אציין כי לשיטתי, ושלא כפי שקבע הנאמן, הסכם 2009 היה עסקה חריגה הטעונה אישור לפי הפרק החמישי של חוק החברות, הגם שמדובר אך ורק בהסדר לפרעונו של חוב קיים ולא בהסדר היוצר יש מאין חוב חדש. במה דברים אמורים- ס' 1 לחוק החברות מגדיר "עסקה חריגה" כ"עסקה שאינה במהלך העסקים הרגיל של החברה, עסקה שאינה בתנאי שוק או עסקה העשויה להשפיע באופן מהותי על רווחיות החברה, רכושה או התחייבויותיה". אינני סבור כי עסקה שמסדירה פרעון חוב בסכום של 5.4 מליון דולר יכולה להחשב כעסקה במהלך העסקים הרגיל של אנגל, במיוחד נוכח מצבה הכלכלי הרעוע באותה עת (דבר שהשתקף, בין השאר, בירידת דרוג האג"ח של אנגל בחודש אפריל 2009 ובמינוי נציגות של מחזיקי האג"ח בחודש מאי 2009), וזאת אף מבלי שיהיה צורך להדרש לשאלה האם מתקיימת בעסקה האמורה אחת משתי החלופות הנוספות בהגדרה של עסקה חריגה. יתר על כן, הנאמן אף ציין כי אזורים החזקות עמדה על הסדרת פרעון החוב וביקשה להיות מצויידת בהסכם בכתב, נוכח ההתדרדרות במצבה של אנגל, מה שתומך במסקנה כי לא היה מדובר בעסקה במהלך העסקים הרגיל. מכל מקום, מסקנתי זו אין בכוחה לשנות את התוצאה האופרטיבית אליה הגיע הנאמן, שכן דין תביעת החוב של אזורים החזקות להתקבל נוכח קיומו של חוב מוכח כלפיה, ולא מכוחו של הסכם 2009.

אנגל טענה כי בזמן אמת, בספרי החברות הקשורות ישירות לחוב - Startvalue ו- Huntman - נרשמה המשיכה השניה כחוב של Startvalue כלפי Huntman, ומכאן שלא מדובר בחוב של אנגל כלפי אזורים החזקות. אינני מקבל טענה זו. במקרה דנן מדובר ברישום חשבונאי גרידא, שאיננו מעיד על המהות האמיתית של העברות הכספים האמורות. אכן, אזורים החזקות ואנגל ערכו את עסקת קלינובקה באמצעות חברת בנות ובאמצעות הזרמת כספי ההשקעה לחברות אלה, אך מבחינה מהותית, ובמערכת היחסים שבין אזורים החזקות לבין אנגל, ההתחשבנות הנכונה בקשר לעסקת קלינובקה הציגה חוב של אנגל עצמה כלפי אזורים החזקות.

לבסוף, לא מצאתי ממש בהשגותיה של אנגל על קביעתו של הנאמן לפיה החוב לאזורים החזקות איננו חוב נדחה, וזאת מן הטעמים שפירט הנאמן בהחלטתו.

אשר על כן, דין ערעורה של אנגל להדחות.

ומכאן לערעורה של אזורים החזקות.

לא מצאתי ממש בטענותיה של אזורים החזקות בענין דחיית תביעתה לתשלום הריבית הנדרשת על ידי בנק OTP. אכן, בצדק טוענת אזורים החזקות כי החפיפה בתביעות החוב אליה התייחס הנאמן בהחלטתו, בין תביעת החוב של בנק OTP לבין תביעת החוב של אזורים החזקות, קיימת אך ורק בגין התקופה המסתיימת בחודש אוגוסט 2010. מכאן שלא קיימת חפיפה כאמור בגין התקופה שראשיתה בחודש ספטמבר 2010, ואשר בגינה ישנה חשיפה תיאורטית של אזורים החזקות כלפי בנק OTP בקשר לריבית בהיקף של כ- 9.8 מליון ₪. ברם, חרף זאת דין רכיב זה של תביעת החוב להדחות, מטעם אחר, והוא, שעל פי הדין המהותי, עילת שיפוי בין ערבים יכולה להתקיים אך ורק כאשר ערב אחד שילם בפועל יותר מכפי חלקו היחסי בחיוב הנערב, ביחס לערב האחר. עקרון זה מעוגן במסגרת ס' 56(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973, המשמיענו כי " חייב שנתן לנושה לקיום החיוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם". משמע, תנאי לחזרתו של ערב אחד אל ערב אחר הוא שהערב הראשון אכן שילם בפועל לנושה יותר מכפי חלקו. בעניננו, אין חולק שאזורים החזקות לא שילמה מעולם לבנק OTP תשלום כלשהו בגין ערבותה (וגם אין בכוונתה או ביכולתה לעשות כן בעתיד).

ס' 9 ו- 11 לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967, עליהם מסתמכת אזורים החזקות, עוסקים בזכותו של הערב לחזור אל החייב, ואין עניינם ביחסים שבין הערבים לבין עצמם. ממילא אין להם כל רלבנטיות לתביעתה של אזורים החזקות נגד אנגל, שהיא ערבה כמוה כלפי בנק OTP.

גם הסכם 2009, שלשיטתי איננו תקף משום שלא אושר כדין לפי הוראות הפרק החמישי של חוק החברות, איננו מוליד תוצאה אחרת. ס' 3.3 להסכם זה מטיל על אנגל לשלם לבדה לבנק OTP את תשלומי הריבית, אך אין הוא מקנה לאזורים החזקות זכות לקבל מאנגל שיפוי בגין תשלומי ריבית שאזורים החזקות מעולם לא שילמה לבנק OTP.

כמו כן, אין יסוד לדרישתה של אזורים החזקות לקבל סעד הצהרתי לפיו אנגל תהא אחראית לכל נזק שעלול להגרם לאזורים החזקות מחמת דרישות עתידיות של הבנק. עסקינן בתביעת חוב, והכלל הוא שתביעה לסעד הצהרתי אינה מהווה "חוב בר תביעה" שניתן לתבוע במסגרת תביעת חוב:

"נושא התובענה שבפנינו על-פי מהות הסעד שנתבקש בה אינו נופל למסגרת ההגדרה של "חוב בר-תביעה" במשמעות הפקודה, ולפיכך הוראת סעיף 20 בדבר עיכוב הליכי התביעה אינה חלה לגביו. תביעת הבנים, בין כנגד החייב ובין כנגד הנושים, אינה תביעה כספית במהותה אלא עניינה הצהרה בדבר זכותם למקרקעין על-פי הסכם המתנה וייפוי-הכוח הבלתי חוזר ובדבר זכותם הנגזרת מכך להמשיך בהליכי הרישום של המקרקעין על שמם. עילת התובענה והסעד המבוקש כאן אינם נופלים, על-פי מהותם, למסגרת אותן תביעות נושים שיש לרכזן לבירור בידי הנאמן ..."

(ע"א 1516/99 מרים לוי נ' נזיה חיג'אזי, פ"ד נה (4) 730 (פורסם בנבו, 04.07.2001)).

מאידך, דין הערעור של אזורים החזקות להתקבל בכל הנוגע להמנעותו של הנאמן מפסיקת הוצאות ההליך לטובתה.

אין חולק שבפני הנאמן התנהל הליך אדברסרי מלא, חריג בהיקפו ביחס למקובל בתביעת חוב. בעלי הדין הגישו כתבי טענות, בקשות ביניים, תצהירים וחומר ראיות רב. הנאמן ניהל לא פחות משלוש ישיבות לשם שמיעת הוכחות. בנסיבות אלה היה מקום לפסוק הוצאות הליך לטובת הזוכה, ובעניננו, אין ספק שהזוכה בהליך בפני הנאמן היתה אזורים החזקות. אכן, תביעת החוב שלה לא התקבלה במלואה, שכן היא תבעה תשלום סך של 48,001,000 מליון ₪, ובפועל נפסק לזכותה סכום של 31,495,858 ₪, אלא שדי היה בזכייה משמעותית זו על מנת לזכות את אזורים החזקות בהוצאות ההליך. ככל שהנאמן סבר שבנסיבות הענין אין מקום לפסיקת הוצאות, שומה היה עליו לציין זאת בהחלטתו, ולפרט את הטעמים שהביאו אותו למסקנה זו, דבר שלא נעשה במקרה דנן. ודוק: שאלת סמכותו של הנאמן לפסוק הוצאות לטובת צד זה או אחר כלל לא עמדה על הפרק, שכן שני הצדדים כאחד סברו שהנאמן מוסמך לעשות כן, ובהתאם לכך, ביקשו בסיכומיהם בהליך קמא לחייב את הצד שכנגד בהוצאות ההליך. גם במסגרת הערעור שלפניי לא כפרה אנגל בסמכותו של הנאמן להשית עליה את הוצאות ההליך אלא הסתפקה בטיעון שאין מקום להתערב בשיקול דעתו של הנאמן בענין זה.

הגם שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת הוצאות משפט בהליך קמא, גם לא במקרה שבו הערכאה קמא סברה שאין מקום לחייב בהוצאות, הרי שהמקרה דנן מצדיק התערבות כאמור, דווקא משום שהנאמן כלל לא התייחס בהחלטתו לסוגיית ההוצאות, וממילא לא גילה דעתו באופן פוזיטיבי שאין הצדקה לחייב את אנגל בהוצאות ההליך.

יפים לעניננו הדברים שנאמרו בע"א 308/85 חיים שיטרית נ' כפר שמואל - מושב עובדים של העובד הציוני, פ"ד מא (1) 742 (פורסם בנבו, 07.04.1987):

"בערעור שכנגד מלינה המשיבה, כי לא נפסקו לזכותה הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, בלי שניתן לכך כל הסבר או נימוק. ייתכן שהדבר נעוץ בשכחה טכנית, ... בדרך כלל אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב בעניין פסיקת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, אלא כאשר מתגלים פגם או פסול בשיקול-דעת; אך כלל אחר קיים, כי בהעדר סיבות מיוחדות, שתצדקנה אי-פסיקת הוצאות, זכאי הזוכה בדין, כי לא ייגרם לו חסרון כיס, והוא יבוא על הוצאותיו ..."

ראה גם ע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416, 420 (1982):

"בנסיבות האמורות, ומשלא נמצא בהנמקתה של הערכאה הראשונה כל נימוק סביר, שיצדיק אי-פסיקת הוצאות למערערת אשר זכתה בדין - יש להחיל לגבי המערערת את הכלל, על-פיו כל מתדיין הזוכה בדינו זכאי לכך שהצד שכנגד, שהפסיד בדין, יישא בהוצאותיו, בשיעור ההולם את הנסיבות."

נתתי דעתי לכך שעסקינן בהליך של תביעת חוב במסגרת הסדר נושים ולא בהליך משפטי רגיל, אלא שנתון זה מצדיק אולי הפחתה מסויימת של שיעור פסיקת ההוצאות, אך לא את מניעתן כליל, מה גם שלא נושיה של אנגל הם שיידרשו לפרוע את הוצאות ההליך, כי אם אנגל עצמה. בנסיבות הענין ונוכח ההיקף החריג של המאמץ אותו נאלצה אזורים החזקות להשקיע בניהול תביעת החוב שלה, כמו גם הסכום הגבוה שנפסק לזכותה בסופו של דבר, אני סבור כי ראוי לזכותה בהוצאות ההליך קמא, בסכום של 59,000 ₪.

סיכומו של דבר, ערעורה של אנגל נדחה. ערעורה של אזורים החזקות מתקבל באופן חלקי, במובן זה שאנגל תשלם לאזורים החזקות את הוצאות ההליך קמא בסכום כולל של 59,000 ₪. כמו כן, אנגל תשלם לאזורים החזקות את הוצאות הערעור בסך כולל של 35,400 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אנגל משאבים ופיתוח בע"מ
נתבע: אזורים החזקות מזרח אירופה בע"מ
שופט :
עורכי דין: