ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אריה תימשל בן אברהם נגד רכבת ישראל בע"מ :

בפני כבוד ה שופטת אפרת פינק

תובעים

אריה תימשל בן אברהם

נגד

נתבעים

רכבת ישראל בע"מ

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים
התובע, מתמחה בראיית חשבון, הגיש תביעה נגד חברת רכבת ישראל בע"מ, בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, בסכום של 5,000 ₪ בשל שיבושים בקו הרכבת בין רחובות ותל-אביב בתקופה שבין 11.12.13 ועד 26.12.13. בכתב התביעה ובדיון לפניי טען התובע, כי עקב השיבושים בתקופה זו בקו הרכבת שבו נסע פעמיים ביום, נגרמו איחורים בנסיעת הרכבת, ביטול רכבות, עצירות באמצע המסילה ואיסוף נוסעים בתחנות שבהן הרכבת לא אמורה לעצור. עוד טען התובע, כי למרות שהשיבושים היו ידועים לרכבת, היא לא פעלה להודיע לציבור הנוסעים אודותיהם, ובכך מנעה מהם שימוש בתחבורה חלופית.
בכתב הגנתה ובדיון לפניי טענה נציגת הרכבת, כי סוגיית הפיצוי לנוסעים בגין איחור רכבות מוסדרת בתקנה 8(א) לתקנות מסילות הברזל (תנאי נסיעה ברכבת), תש"ס- 2000 (להלן – "תקנות תנאי נסיעה"), לפי התקנות, המנהל יקבע את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור העולה על 30 דקות. ביום 1.11.13 מנהל מסילת הברזל הארצית במשרד התחבורה עשה שימוש בסמכותו וקבע את שיעור הפיצוי הבלעדי, הסופי והממצה בגין איחור רכבות, וזאת במסגרת הוראות נוהל (משרד התחבורה) מס' 01.02.01 "פיצוי בגין איחור" (להלן – "נוהל הפיצוי העדכני"). לטענתה, המדובר בהחלטה של הרשות המינהלית שהרכבת כפופה לה ואין בסמכותה לשנותה. התובע זכה לפיצוי בגין שני איחורים, האחד מהם עלה על 30 דקות והשני על 60 דקות, ומכאן כי זכה לפיצוי בגין עלות של 3 כרטיסים, כקבוע בהוראות נוהל הפיצוי העדכני.
עוד טענה, כי אין בית משפט לתביעות קטנות רשאי לדון בסבירות נוהל הפיצוי העדכני והסמכות מסורה בענין זה לבית המשפט הגבוה לצדק.
עוד הוסיפה וטענה, כי התובע לא הוכיח נזק כלשהו, ובוודאי שלא הוכיח נזק המזכה אותו בפיצויים. בתקופה הרלוונטית שרר מזג אוויר קיצוני שהוביל לשיבושים רבים בקו הרכבות בין תל-אביב ומודיעין. אתר האינטרנט של הרכבת עודכן מדי יום בין התאריכים 14.12.14 ועד יום 16.12.14. לכתב ההגנה צורפו הודעות מיום 15.12.14 ומיום 16.12.14. מכל מקום טענה, כי אין התובע זכאי לפיצוי בגין כרטיס לראשון לציון, כאשר הוא מחזיק בכרטיס "גמיש 30" שמאפשר לו לנסוע באופן חופשי.

דיון והכרעה
השאלה העיקרית שבמחלוקת בין הצדדים: האם נוהל הפיצוי העדכני מיום 1.11.13 מהווה הסדר ממצה לעניין פיצוי נוסע בגין איחור של הרכבת, או שמא ניתן לתבוע בעילת תביעה עצמאית בגין נזקים שנגרמו בשל איחור הרכבת? שאלה נוספת שבמחלוקת בין הצדדים: האם עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו?
לפי סעיף 57 לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], תשל"ב – 1972, השר הממונה רשאי להתקין תקנות, בין היתר, לענין תנאי נסיעה ברכבת. מכוח סעיף זה הותקנו תקנות תנאי נסיעה.
סעיף 6 לתקנות תנאי נסיעה קובע, כדלקמן:
"(א) המנהל יפרסם לוח זמנים לנסיעה ברכבת בכל אחד מהקווים ... לוח הזמנים יהיה תקף החל במועד הנקוב בו לתחילתו וכל עוד לא בוטל, ואולם רשאי המנהל, בכל עת, לשנות זמני נסיעה מסיבות תפעוליות, בטיחותיות או ביטחוניות.
(ב) לוח הזמנים יוצג בכל תחנה ובכל רכבת במקום הנראה לעין...".
סעיף 8 לתקנות תנאי נסיעה ממשיך וקובע, כי:
"(א) במסגרת תנאי ההפעלה הכלליים יקבל המנהל את שיעור הפיצויים שתשלם הרשות בגין איחור רכבת העולה על 30 דקות ...".
נוהל הפיצוי העדכני, אשר תוקן מכוח סעיף 8 לתקנות תנאי נסיעה, נכנס לתוקף ביום 1.11.13. עניינו של הנוהל בפיצויים שתשלם הרכבת לנוסעיה בגין איחור רכבת. הנוהל קובע בסעיף 1 שבו, כדלקמן:
"נוהל זה והפיצוי לפיו הינם ממצים, בלעדיים, אחידים וידועים מראש לכלל הנוסעים במסילה הארצית. חברת הרכבת לא תישא בכל אחריות, בכל פיצוי נוסף, בכל השבה או בכל זיכוי מעבר לאמור בנוהל זה".
לפי נוהל הפיצוי העדכני, נוסע זכאי לקבל פיצוי בעלות של כרטיס אחד ליעד בגין איחור של למעלה מחצי שעה, ובעלות של שני כרטיסים ליעד בגין איחור של למעלה משעה.
סעיף 1 לנוהל הפיצויים העדכני, הקובע כי הפיצויים שלפיו הם ממצים, בלעדיים ואחידים, הוסף לאחר שניתן פסק הדין בע"א 9494/08 פן ואח' נ' רכבת ישראל (27.6.13). פסק הדין בענין פן דן, אמנם, באישור תובענה נגד רכבת ישראל בגין איחורים של הרכבת, כתובענה ייצוגית. עם זאת, אגב הדיון, התעוררה שאלת היותו של ההסדר הקבוע בנוהל הפיצויים, שהיה תקף באותה העת, הסדר ממצה. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי נוהל הפיצוי מנהיג משטר של אחריות מוחלטת, שלפיו אם הרכבת איחרה במשך הזמן הקבוע בנוהל, יפוצה הנוסע בהתאם לנוהל. אולם, מטענות הרכבת עצמה בדיון עולה, כי יש ביכולתו של התובע, להדיר עצמו ממשטר האחריות המוחלטת, ולבקש לתבוע את מלוא נזקיו, וכי אין הרכבת שוללת זכותו של הנוסע לגשת לערכאות. מכאן הסיק בית המשפט, כי לא היה מקום לקבוע כי נוהל הפיצוי מהווה הסדר ממצה שאינו מאפשר לתבוע את הרכבת.
התובע לפניי טוען, למעשה, כי סעיף 1 לנוהל הפיצויים העדכני, שהוסף בעקבות פסק דין פן, כאמור, אינו מונע ממנו להגיש תביעה בגין עילות תביעה עצמאיות ובשל הנזקים שנגרמו לו בשל איחורים של הרכבת. המדובר בטענה נכבדת, שפנים לה לכאן ולכאן. אומר רק, כי ספק אם הוראת נוהל של משרד ממשלתי, יכולה למנוע מתובע להגיש תביעה בשל עילות תביעה אזרחיות עצמאיות הקמות לו מכוח דברי חקיקה (דפנה ברק ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי, כרך ג' (התשע"ג), 420). יתר על כן, מניעת זכות גישה לערכאות משפטיות גם עשויה להיות נוגדת לתקנת הציבור (ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, 874). אולם, שאלה זו אינה נדרשת להכרעה בתיק שלפניי לאור הממצאים שאליהם הגעתי באשר להוכחת נזקיו של התובע.
האם עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו בהתאם לעילות תביעה עצמאיות, דהיינו שלא מכוח הוראות נוהל הפיצויים העדכני? בהיעדר הוכחת נזקים, אין טעם בדיון בשאלת הבלעדיות של הוראות הנוהל.
אתייחס לרכיבי הנזק שציין התובע בתביעתו אחד לאחד.
הראשון, החזר עלות כרטיסי נסיעה בשווי 336 ₪ - החזר זה נדרש כפיצוי בשל איחורים של הרכבת. דא עקא, כי לא נהיר הבסיס הנורמטיבי לדרישת החזר עלות כרטיסי הנסיעה. התובע הרי נסע ברכבת במועדים אלו והגיע ליעדו, למעט מועד אחד, יום 18.12.13, שאליו אדרש בהמשך. מכאן, שלא נגרמו לתובע נזקים בגין רכישת כרטיסי הנסיעה, והרי בגין הנזקים שנגרמו לו בשל האיחורים תבע בראש נזק אחר שיפורט להלן. יתר על כן, התובע לא הוכיח כי העיכובים היו של למעלה מ-30 דקות ומכאן שלפי הוראות הנוהל העדכני, אין התובע זכאי להחזר בגין נסיעות אלו. מכאן, שלא עלה בידי התובע להוכיח, כי נגרמו לו נזקים בעלות כרטיסי הנסיעה.
השני, החזר עלות כרטיס נסיעה בשווי 15 ₪ - אין מחלוקת בין הצדדים, כי הקו לרחובות בוטל בשעה היעודה. התובע טען, כי נאלץ לרכוש כרטיס לראשון לציון בשווי 15 ש"ח. התובע לא הציג את כרטיס הנסיעה. יתר על כן, הנתבעת טענה כי לתובע כרטיס "גמיש 30", המאפשר לו נסיעה חופשית ומכאן, כי לא נאלץ לרכוש כרטיס נוסף. לפיכך, לא עלה בידי התובע להוכיח, כי נגרמו לו נזקים נוספים בגין עלות הנסיעה לראשון לציון.
השלישי, הפסד יום עבודה בשל איחורים והטעיית התובע בסכום של 300 ₪ - השתכנעתי אמנם, כי התובע איחר למקום עבודתו בתקופה שבה חלו שיבושים ברכבת. התובע הצהיר על כך, ולא מצאתי מקום לפקפק במהימנותו. עם זאת, התובע לא הוכיח כי נגרמו לו נזקים בשל איחורים אלו. התובע לא הוכיח כי עבד פחות שעות באותם ימים, או שנוכה שכר ממשכורתו בשל כך. מכאן, שלא עלה בידי התובע להוכיח כי הפסיד תשלום בעבור יום עבודה בשל האיחורים של הרכבת.
הרביעי, הטעיית התובע בשל אי פרסום האיחורים הצפויים באמצעי התקשורת בסכום של 1,000 ₪ - אכן צודק התובע, כי על הרכבת לדאוג לפרסום האיחורים הצפויים בתנועת הרכבות, על מנת שיהיה בידי האזרח לכלכל את צעדיו, ולצמצם את נזקיו. החובה החלה על הרכבת לפרסם את מועדי הנסיעות חלה עליה הן מכוח תקנה 6 לתקנות הנסיעה, הן מכוח סעיף 2(א)(3) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א – 1981, והן מכוח החובה הכללית על רשויות המנהל, ובכללן חברות ממשלתיות, לפעול בהגינות כלפי האזרח. למעשה, ראש נזק זה אינו קשור כלל לנוהל הפיצוי העדכני, משום שאין עניינו בפיצוי בשל איחור הקבוע בנוהל, אלא בפיצוי בגין הטעייה בפרסום. עם זאת, גם בגין הטעייה בפרסום, על התובע להוכיח, כי היתה הטעייה, כי נגרמו לו נזקים וכן להוכיח את הקשר הסיבתי בין ההטעייה לנזקים (דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ (11.8.03). במקרה הנדון, התובע הצהיר, כי הרכבת לא פרסמה את ביטול הרכבות או את העיכובים הצפויים. נציגת הרכבת אמנם טענה, כי היה פרסום, כאמור, אולם להוכחת טענותיה צירפה אך שני מסמכים בעניינם נסיעות הרכבת ביום 15.12.14 וביום 16.12.14. מעיון במסמכים עולה, כי אמנם פורסם ביום 15.12.14, שצפויה לצאת אך רכבת אחת בשעה בקו הרלוונטי, אולם לא פורסם שם באיזו שעה תצא הרכבת ואילו רכבות בוטלו. הפרסום מיום 16.12.14 אינו כולל כל התייחסות לקו הרלוונטי. פרסומים באשר למועדים האחרים לא צורפו, וחזקה כי אינם בידיה של הרכבת. מכאן, שעלה בידי התובע לשכנעני, כי הרכבת לא פרסמה כלל קיומם של איחורים ועיכובים בקו הרלוונטי, ולמצער, כי ביומיים הנזכרים, הפרסום היה לקוי ובלתי מספק. עם זאת, לא עלה בידי התובע להוכיח, כי נגרמו לו נזקים ממוניים בשל האיחורים. לכל היותר, יש בהצהרתו ובעדותו בדבר הנזקים שנגרמו לו, כדי לשכנעני, כי נגרמו לו עוגמת נפש ובזבוז זמן בשל ההטעייה בפרסום, ועל דרך האומדנה, אני קובעת את נזקיו בשווי של 500 ש"ח. המדובר בסכום הדומה, בקירוב, לסכום שהוציא בגין רכישת הכרטיסים, אשר למעשה מהווה גם פיצוי הולם בגין האיחורים המצטברים.
הרביעי, עוגמת נפש וטרטור לאור מניעת הפיצוי ההולם הקבוע בנוהל הפיצוי העדכני ואי תגובה בזמן בסכום של 1,500 ₪ - מכיוון שלא מצאתי כל בסיס לטענת התובע כי הגיע לו סכום פיצוי בהתאם לנוהל הפיצוי העדכני, והפיצוי היחיד הרלוונטי אינו מכוח הוראות הנוהל, לא מצאתי כי הוכיח ראש נזק כלשהו בהקשר זה. יתר על כן, התובע גם לא הוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מהמתנה למענה מעבר לנדרש, וזאת גם בהנחה שנגרמו עיכובים במענה.
החמישי, הוצאות משפט, לרבות 6 ימי עבודה להכנת התביעה, התייעצות, הגשת התביעה, התייצבות לדיון ואגרת בית המשפט בסכום של 1,850 ₪ - לאור המסקנות שאליהן הגעתי, לא קיימת הצדקה לפסוק לתובע הוצאות בסכום שתבע. עוד לקחתי בחשבון את התנהלות התובע, כפי שבאה לידי ביטוי בבקשה לדחיית התובענה על הסף. מכאן, שאני פוסקת לתובע הוצאות משפט בסכום של 500 ₪ בלבד.

סוף דבר
התובע לא עמד בנטל להוכיח, כי נגרמו לו ראשי הנזק המפורטים בתביעתו, למעט ראש הנזק הנוגע להטעייה בפרסום, שהוביל לנזק של עוגמת נפש בלבד. בגין ראש נזק זה הערכתי את נזקיו של התובע, בדרך של אומדנא, בסכום של 500 ₪. כן מצאתי לנכון לחייב את הרכבת בתשלום הוצאותיו של התובע בסכום של 500 ₪.
לפיכך, תשלם הנתבעת לתובע סכום של 1000 ₪ עד ליום 1.8.15.

בקשה להרשות ערעור כחוק תוך 15 ימים.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' אב תשע"ה, 21 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אריה תימשל בן אברהם
נתבע: רכבת ישראל בע"מ
שופט :
עורכי דין: