ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פרגי זיגדון נגד אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ :

לפני כבוד ה שופטת אורלי מור-אל

תובע

פרגי זיגדון

נגד

נתבעת

אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ

מטעם התובע: עו"ד צירה ג'ני
מטעם הנתבעת: עו"ד מיכאלה מזרחי

פסק דין

התובע, יליד 1947, נפגע בשתי תאונות דרכים אשר אירעו בתאריכים 2/9/2001 ו- 12/9/2001. בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונות אלה, הגיש התובע תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
הנתבעת מכירה בחבותה לפצות את התובע בגין נזקיו בתאונות ומשכך המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת הנכויות שנגרמו לתובע, מצבו התפקודי וגובה הפיצוי המגיע.
התובע נבדק על ידי מומחים רפואיים בשני תחומים - בתחום האורתופדי ובתחום הנוירולוגי. המומחה בתחום האורתופדי, קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור של 6% בגין התאונה השניה. המומחה בתחום הנוירולוגי קבע , כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונות.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק העידו התובע והמומחה בתחום הנוירולוגי ואף שנקבעה ישיבת הוכחות נוספת לצורך חקירת המומחה בתחום האורתופדי התובע ויתר על חקירתו ובישיבה זו נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה.
אבחן תחילה את מצבו הרפואי של התובע ואת פגיעתו התפקודית ואדון לאחר מכן בשיעור הפיצוי המגיע.
העובדות, הפגיעה והנכות הרפואית
לטענת התובע, התאונה מיום 2/9/2001 (להלן: "התאונה הראשונה"), ארעה עת עצר בתמרור עצור ורכב פגע בו מאחור. בחקירתו הנגדית השיב, כי בעת שארעה התאונה היה בדרך לעבודה.
באשר לתאונה שארעה בתאריך 12/9/2001 (להלן: "התאונה השניה"), גם בתאונה זו, לטענת התובע, בעת היותו בנסיעה פגע בו רכב מאחור (ראה פרוטוקול הדיון מיום 15/3/15, עמ' 16 שורות 13-09). באשר למחוז חפצו עת נפגע בתאונה, השיב התובע כי היה בדרכו למפעל ואולם באותה עת היה מובטל.
בהתאם למסמכים הרפואיים שהוצגו, התובע פנה לראשונה לטיפול לאחר התאונות לקופת החולים ביום 16/10/01, חודש ושבוע לאחר התאונה הראשונה וחודש וארבעה ימים לאחר התאונה השניה, בפניה זו התלונן התובע על כאבי גב תחתון, בבדיקה גופנית נמצאה הגבלה מזערית בטווח התנועה, כוח גס נמצא שמור . בצילומי רנטגן שנעשו לאחר מכן, הודגמו שינויים ניווניים בחוליות. לאחר מכן, בחודש נובמבר 2001, טופל התובע במר פאת עמוד שדרה בחודש והופנה לטיפולי פיזיותרפיה. התובע נשלח לטיפולי פיזיותרפיה גם בשנת 2002, כאשר התיעוד הרפואי לאחר התאונה הינו עד לתאריך 21/7/2002.
לאחר 2002 לא הציג מסמכים רפואיים על רצף טיפולים עד לשנת 2006 , אף כי לתצהירו צרף התובע "תדפיס לקוח" המלמד , כי קיבל טיפולי פיזיותרפיה וטיפולים אלטרנטיביים שונים בשנים 2004 ו-2005 .
התובע טען בעדותו, כי ברשותו מסמכים רפואיים המצביעים על רצף טיפולים וכי טופל לאורך השנים גם בקופת החולים וגם באופן פרטי (פרוטוקול הדיון שם, שורות 31-29) ואולם מסמכים רפואיים כאלה , המאפשרים לדעת את טיב הטיפולים ובגין מה הם ניתנו, לא הוצגו וגם לא נמסרו למומחים הרפואיים.
באוגוסט 2007, עבר התובע בדיקת MRI של ע"ש צווארי שהדגימה שינויים ניווניים, עם היצרות התעלה הסיפינלית על רקע שינויים ניווניים. כמו כן, הודגם לחץ על חוט השדרה עם שינוי סיגנל קלים במרווח בן חולייתי. בשנת 2008 עבר התובע בדיקת MRI נוספת, אשר פוענחה גם היא כמדגימה שינויים ניוונ יים, היצרות התעלה הספינלית ולחץ על חוט השדרה בין החוליות.
מהמסמכים הרפואיים שהוצגו על ידי הנתבעת ונסקרו בחוות הדעת הרפואיות עולה, כי התובע סבל עוד לפני התאונה, מכאבים ומכאובים שונים, וכן היה מעורב במספר תאונות, ובכלל זה סבל מכאבי ראש קשים, סחרחורות ושינויים ניווניים במשך שנים ארוכות, כן סבל מכאבי צוואר וגב ונימולים לאורך יד ימין. בשנת 1999 עבר התובע אירוע מוחי ושנה לאחר מכן, עבר אירוע נוסף שנחשד כאירוע מוחי.
על רק האמור, אדרש תחילה לנכותו הרפואית של התובע בכל אחד מן התחומים.

הנכות הרפואית בתחום האורתופדי
המומחה בתחום האורתופדי, ד"ר משה לוינקוף, מונה כ מומחה מוסכם. המומחה בדק את התובע ביום 14/7/2009. בחוות דעתו סקר המומחה את מצבו של התובע לאחר התאונות ולפניהן, את הבדיקות שעבר ואת תלונותיו והעריך את נכותו בהתאם, בנוגע לכל אחד מן המוקדים הרלוונטיים.
בחוות דעתו עמד המומחה על כך, כי התובע סבל מתחלואה כרונית בעמוד שדרה מותני קודם לתאונות, כך שמאז שנת 1976 ובשנת 1991 תועד כאב בעמוד שדרה צווארי. כמו כן בשנת 1996, סבל מפרסטזיות באצבע 1, בכף יד ימין.
המומחה פרט בחוות דעתו, כי בבדיקת עמוד שדרה צווארי אצל התובע קיימת הגבלה ניכרת ביישור והגבלה קלה בפניה לימין ולשמאל והטיה לשמאל. בבדיקת עמוד שדרה מתני קיימת הגבלה קלה בטווח תנועה ביישור וכפוף. המומחה קבע עוד, כי תחלואת עמוד שדרה מותני אצל התובע רובה ככולה בגין מצב קודם.
המומחה הוסיף, כי בשל תמונה קלינית מעורבת בתחום הנוירולוגי, יש מקום למינוי מומחה בתחום הנוירולוגי ולקבוע את מקור התחלואה בתחום הנוירולוגי ואם קיים קשר לתאונה.
בנוגע לתאונה הראשונה, קבע המומחה כי בהעדר מסמכים רפואיים המתייחסים לתאונה זו, לא ברור אם הייתה תאונה כזו ומתי.
אחר כל האמור לעיל, העריך המומחה את נכותו של התובע בשל עמוד שדרה צווארי בשיעור של 10% לפי סעיף 37 (5) א' חלקי בצירוף סעיף 37 (5) ג' חלקי לקובץ תקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: " תקנות הביטוח הלאומי"), כאשר מנכות זו יש להפחית מחצית בגין מצב קודם ולפיכך בגין התאונה נקבעה נכות צמיתה בשיעור 5%.
בשל תחלואת עמוד שדרה מתני קבע המומחה נכות בשיעור 3% לפי סעיף 37 (7) א' חלקי כאשר 2/3 בגין מצב קודם ולפיכך 1% בגין התאונה.
סה"כ נכותו של התובע בגין התאונה השניה הועמדה על 6% נכות צמיתה.
כמפורט לעיל, התובע ויתר על חקירתו של ד"ר לו ינקוף ובסיכומיו לא חלק על הנכות הרפואית שנקבעה. הנתבעת לעומת זאת טענה, כי לנוכח מצבו הרפואי הקודם של התובע, ראוי היה לייחס למצב הרפואי הקודם שיעור גבוה הרבה יותר של נכות.
בהתאם להלכה, ככלל לא יסטה בית המשפט מחוות דעת המומחה מטעמו בהעדר נימוקים משכנעים (ראה לדוגמא ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949; ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מוניטי רבי (31/12/88). במקרה דנן, הנתבעת לא טרחה לשלוח למומחה בית המשפט שאלות הבהרה ואף לא לזמנו לעדות. אכן, התובע התכוון ממילא לזמן את המומחה לעדות ועד סמוך למועד ההוכחות לא היה ברור, כי הוא מוותר על עדותו ואולם הנתבעת לא ביקשה לדחות את מ ועד הדיון ולחקור את המומחה, מכל מקום ניתן היה לצפות מן הנתבעת לפנות מבעוד מועד למומחה בשאלות הבהרה בנוגע למצבו הקודם של התובע ולהזמינו להסביר או לשנות את חוות דעתו, דבר שלא נעשה.
לאחר שעיינתי בחוות הדעת המנומקת ומבוססת היטב מצאתי לקבל ולאמץ את מסקנות חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט. המומחה התייחס למצבו של התובע עובר לתאונה והפחית לפיכך מן הנכות שקבע שיעור ניכר. מבלי שהמומחה עומת עם טענות הנתבעת איני רואה לנכון להתערב בדעתו המקצועית. לאור האמור, יש לק בוע, כי התאונות הותירו בתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 6% אותה ניתן לייחס לתאונה השניה, בהעדר תיעוד כלשהו לאחר התאונה הראשונה.
הנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי
בעקבות המלצתו של המומחה בתחום האורתופדי, מונה פרופ' מרטין רביי, כמומחה בתחום הנוירולוגי. המומחה בדק את התובע, פרט את מצבו קודם לתאונה ולאחריה וקבע , כי מדובר באדם מבוגר עם היסטוריה עשירה של כאבי ראש וכאבי צוואר שנים רבות לפני שתי התאונות, כאשר בשנת 1999 עבר אירוע מוחי איסכמי. בדיקת דופלר צווארית, הבחינה כבר בשנת 1999 בתסמונת גנבה, אשר גורמת לשינויים אמודינמיים בזרימת הדם לגזע המוח, בבדיקת CT מוח שנערכה בשנת 1999 אובחן אוטם קטן בגרעין קאודטום משמאל.
המומחה קבע, כי התאונות בספטמבר 2001, היו מינוריות ללא השלכה מהותית על מבנה הצוואר, דבר הנלמד מכך שאפילו בתאונה השנייה פנה לקבל עזרה רק לאחר חודש.
לטעמו של המומחה בבדיקות CT ן- MRI צווארי יש עדות לפריצות דיסק משמעותיות, אשר ברור לו מעל לכל ספק שלא קשורות עם התאונות מושא התביעה, מה גם שלפני ספטמבר 2001 היו תלונות חוזרות על כאבי צוואר ועל כאבי ראש. מכל מקום, גם לאחר התאונות מ- 2001, מצא המומחה עדויות למספר חבלות באזור הצוואר.
לנוכח האמור לעיל, ותוצאות הבדיקה הפיסיקלית שערך, קבע המומחה, כי לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונות.
המומחה נחקר ארוכות על חוות דעתו ובמסגרת עדותו עמד על כך, שלתובע עבר עשיר של חבלות בגולגולת ובצוואר, התובע פנה רבות לקופת החולים עם כאבי ראש כרוניים ואפילו אפיזודה של נפילה ואיבוד הכרה בשנת 1983 לפני התאונה. כאשר נשאל המומחה אם התאונות יכולות להחמיר את המצב, השיב בחיוב למי שיש לו ממצאים נוירולוגיים אולם לתובע, על פי בדיקתו, אין ממצאים כאלה למעט חולשה מינורית בסגירת אצבע. המומחה שב ופרט, כי התובע לא פנה לטיפול רציף לאחר התאונות ומכל מקום המומחה בתחום האורתופדי כבר קבע את הנכות לגבי אותם סימפטומים ואין מקום להוסיף.
כאשר נשאל המומחה איזו נכות נוירולוגית היה נותן לתובע ללא קשר לתאונת הדרכים, השיב נכות קטנה מאוד, לא היה מוסיף על הנכות בתחום האורתופדי, שכן בדיקות התובע היו תקינות. המומחה נשאל שוב , האם התאונות יכולות להחמיר את מצבו של התובע, והשיב כי רק במובן של כאבי צוואר, זמנית 1-4 חודשים.
בחקירה לב"כ הנתבעת, שב המומחה ואישר את מצבו הרפואי של התובע קודם לתאונות ולאחריהן ללא קשר לתאונה.
ב"כ התובע טענה בסיכומיה, כי לנוכח העובדה שהמומחה לא שלל את האפשרות שהתאונות יכלו להחמיר את מצבו של התובע, ראוי לקבוע לתובע נכות נוירולוגית הזהה לנכות האורתופדית, לפחות. ב"כ הנתבעת, ביקשה להותיר את קביעת המומחה, כי לא נותרה נכות נוירולוגית צמיתה בגין התאונה, בעינה.
שבתי ובחנתי את חוות דעת המומחה, את המסמכים הרפואיים ואת תצהירו ועדותו של התובע על רקע מכלול נסיבות העניין, ובאתי לידי מסקנה שאין לסטות מקביעת המומחה לפיה לתובע אין נכות נוירולוגית צמיתה וכי הנכות שנקבעה בתחום האורתופדי, מבטאת נכוחה את מצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונות.
אכן, כפי ששב והסביר המומחה לא ניתן להתעלם מעברו הרפואי של התובע וממצבו בלא קשר לתאונות, מצב שמלמד על פגיעות חוזרות ונשנות, כאבים ומכאובים בלא כל קשר לתאונות בעוד החומר הרפואי הנוגע לתאונות דל מאוד, כאשר בין השנים 2002 ל- 2006 אין כל תיעוד המלמד על פניה לטיפול רפואי בגין התאונות וגם התיעוד שהוצג בנוגע לטיפולים אלטרנטיביים לא מלמד כי מדובר בטיפול שניתן בעקבות התאונות.
כפי שקבע המומחה, לא ניתן להתעלם מעברו הרפואי של התובע שהוא עשיר בתלונות רצופות על כאבי ראש, כאבי צוואר וגב ואולם בדיקות נוירולוגיות נמצאו תקינות פרט לתסמונת מולדת ממנה סובל התובע שאין לה רלבנטיות לתאונה. כאמור, עוד בטרם התאונה וללא קשר לה סבל התובע מאירוע מוחי ואף חשד לאירוע נוסף כשנה לאחר מכן, כל זאת לפני התאונה.
אדגיש, כי התובע התלונן לפני המומחה רק על קושי להפעיל את יד שמאל מבחינת הרמת משאות כבדים. המומחה מצא אכן פגיעה קלה מאוד בעצב ביד שמאל אשר אינה מקנה אחוזי נכות. מעבר לכך, התוב ע לא התלונן על סימפטומים נוירולוגים וכפי שקבע המומחה סימפטומים כאלה גם לא נמצאו בבדיקתו.
בנסיבות אלה, עמדת המומחה הנוירולוגי, כי הנכות בתחום ה אורתופדי מבטאת את מצבו של התובע עומדת בעינה ואין להתערב במסקנותיו.
הפגיעה התפקודית
התובע טוען לפגיעה תפקודית משמעותית בעקבות התאונות. כאשר בתצהירו פרט כי למן התאונה הראשונה שהה בחופשת מחלה במשך שלושה חודשים, לאחר מכן שב לעבודתו ואולם בשל מגבלותיו לא התקדם ושכרו נותר כשהיה עד לשנת 2008, שאז פוטר ומני אז אינו עובד. בעדותו, הסביר התובע כי עזב את עבודתו בשל כך שהיו לו שיתוקים ביד שמאל (עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 12). הוסיף התובע בעדותו לגבי מצבו כי היום הוא בן אדם מת חי, לא מתפקד ולא עושה כלום, כל הזמן סביב הצוואר והגב התחתון וכי הוא לא נוהג ברכב כבר 7 שנים בגלל חרדה שמישהו לא יכנס בו מאחור, באוטובוס משתדל לשבת ליד החלון כדי שלא יפול עליו מישהו. לא אוכל ולא ישן ולא מתפקד ולא עושה כלום (שם, עמ' 24, שורות 14-10).
כמפורט לעיל, באת כוח התובע עתרה לקביעת נכות רפואית ותפקודית נוירולוגית ואורתופדית בשיעור מינימלי של 6 אחוזים בכל אחד מן התחומים.
ב"כ הנתבעת, הדגישה את חוסר מהימנות התובע, הן בתשובותיו לשאלון שם נמנע מלהתייחס לעברו הרפואי הקודם והן בתשובותיו לבית המשפט, וסברה, כי יש לקבוע שבתאונה הראשונה לא נגרם לתובע כל נזק גוף ומכאן שיש לדחות את התביעה לגביה ובנוגע לתאונה השנ ייה, אין ראיות המצביעות על פגיעה תפקודית, לאור העובדה שהתובע המשיך בעבודתו ולא ניתן לדעת מדוע בדיוק פוטר. לטענת הנתבעת, העובדה שהתובע המ שיך בעבודתו במשך מספר שנים, מלמדת כי הפגיעה בגין התאונות אינה בעלת משמעות תפקודית.
הלכה היא, כי הנכות התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).
במקרה דנן, נכותו הרפואית של התובע אינה גבוהה, ומשכך גם אין תמיהה שהמשיך בעבודתו שנים רבות לאחר התאונה עד שנת 2008, תוך שהוא שומר על גובה שכרו, עד שפוטר לבסוף או עזב את עבודתו מסיבות שלא הובררו עד תום. טענת התובע בעדותו, כי עזב את עבודתו בשל מצב ידו השמאלית לא נתמכה בדבר. בעניין זה יודגש כי התביעה הוגשה בשנת 2008, סמוך למועד עזיבת העבודה, התובע עבד באותו מקום עבודה מספר שנים לא קטן, לא הייתה כל מניעה שהתובע יביא עדות מן המעביד שתבהיר את נסיבות העסקתו ועזיבתו את מקום העבודה.
על אף האמור, מחוות הדעת בתחום האורתופדי, עולה, כי התובע סובל מנכות אורתופדית, הגבלה בתנועות וכאבים, כאשר התאונות החמירו את מצבו. חשוב להדגיש, כי מהממצאים הרפואיים עולה, שקיים אצל התובע לחץ על אלמנטים עצביים, דבר שהוזכר גם בחוות הדעת הנוירולוגית לגבי היד השמאלית. ממצאים אלה כשלעצמם, מצדיקים קביעת נכות תפקודית, בשיעור הנכות הרפואית, שכן עולה מהם ש התאונות החמירו את מצבו של התובע.
בהינתן כל האמור עד כאן, איני רואה לקבוע נכות תפקודית גבוהה יותר, כאשוכחה פגיעה תפקודית ממשית והתובע שמר במשך שנים רבות על רמת שכרו . כמפורט לעיל, הסיבה לעזיבת עבודתו לא הובררה ולא ניתן לייחס את הדבר למצבו עקב תאונות הדרכים דווקא, כאשר התובע סובל מתחלואים ומצב גופני מורכב גם מטעמים אחרים, אשר גם הם יכולים להשפיע על כושר עבודתו של התובע.
למותר לציין, כי מצופה מתובע המבקש להוכיח טענותיו בדבר מצבו התפקודי ובכלל להביא ראיות של ממש לתמיכה בטענותיו ולא להסתפק בעדותו שלו. התובע כאן כשל בכך. בעדותו ובמסירת המידע על מצבו הרפואי טרם הדיון נפלו פגמים של ממש, כאשר התובע נמנע מלפרט את מצבו הרפואי הקודם וקשה שלא להתרשם , כי התובע ניסה לייחס את כל תחלואיו לתאו נות דווקא דבר שאין בו ממש.
משכך, ובהתחשב בכל אלה לאור מכלול הראיות והעדויות שהוצגו (ואלה שלא הוצגו) ובשקלול טיבה וטיבעה של הפגיעה, מצאתי לנכון לקבו ע כי שיעור השפעת נכותו של התובע על כושר תפקודו הכללי הוא כגובה נכותו הרפואי בשיעור של 6%.
משקבעתי את הפגיעה התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.
ראשי הנזק
למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים התובע יליד: 24/8/1947 .
מועד התאונות: 2/9/2001, 12/9/2001.
גיל התובע בעת התאונה: 54 שנים.
גיל התובע כיום: 67 ו- 11 חודשים.
שיעור נכות רפואית ותפקודית: 6%.

הפסדי שכר בעבר וגריעה מכושר ההשתכרות
אקדים ואציין, כי בנסיבות שיפורטו להלן, מקרה זה הוא מסוג המקרים המ תאימים לפסיקת פיצוי גלובלי מסוים על הפסדי שכר, בין היתר, לאור שיעור הנכות, היסטוריית התעס וקה, השכר, מצבו הרפואי של התובע ונזקיו.
בתצהיר עדותו הראשית פרט התובע, כי עובר לתאונות עבד בליטוש יהלומים, כאשר שכרו עמד על 4,000 ₪ נטו לחודש. לטענתו, בעקבות התאונות שהה בחופשת מחלה מיום התאונה הראשונה 2/9/01 ועד ליום 5/12/01. לאחר מכן שב לעבודתו, עם זאת בשל מגבלותיו לא התקדם בעבודתו ושכרו נותר כשהיה עד לשנת 2008 שאז פוטר. מאז פיטוריו התובע לא עובד ולפיכך הוא מבקש לחשב את הפסדי שכרו בהתאם לעבר ולעתיד.
בעדותו הסביר התובע, כי בתאונה הראשונה היה בדרך לעבודתו ובתאונה השניה, היה כבר מובטל, שכן בענף היהלומים יש תקופות שיש עבודה ויש תקופות שאין עבודה. כן העיד התובע שעזב את העבודה בשנת 2008 כיוון שסבל משיתוקים ביד שמאל ואולם בד בבד אישר בעדותו כי באותה שנה היה משבר גדול בענף היהלומים . כמו כן העיד התובע, כפי שכבר פורט, כי כיום בשל מצבו הרפואי הוא כמו חי-מת ואינו עושה דבר.
לתצהירו צרף התובע תלושי שכר בשנים 2007 ו- 2008. מן הסכומים המצטברים בתלוש מאוקטובר 2007, ניתן ללמוד , כי התובע הרוויח שכר ממוצע של 4,624 ₪ באותה שנה (בניכוי מס) . מהתלושים של שנת 2008 ניתן ללמוד כי שכרו עמד על סך של 4,500 ₪. משכר זה לא נוכה מס הכנסה.
מדו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי שצרפה הנתבעת עולה כי בשנת 2001, עבודתו של התובע לא הייתה יציבה, התובע עד עבד חודש יוני באותה שנה, לאחר מכן בחודש ספטמבר (חודש התאונות), ושב לעבודה בפברואר 2002, עבד עד אוגוסט 2002 ולאחר מכן בנובמבר 2002 באופן רצוף עד מרץ 2004. בנוסף עבד התובע ביוני עד ספטמבר 2004 והחל מאוגוסט 2005 עבד באופן רצוף עד יוני 2008 שאז נפסקה עבודתו.
שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך של כ- 4,000 ₪ , סכום זה בצירוף הצמדה עומד על 5,212 ₪. כזכור בשנת 2008 הרוויח התובע כ- 4,500 ₪ - סכום זה בצירוף הצמדה עומד על 5,167 ₪. משכך, ניתן להעמיד את בסיס שכרו של התובע על סך של 5,200 ₪.
בסיכומיו ובתחשיב הנזק מטעמו, טען התובע, כי הוא ראוי לפיצוי בגין 3 חודשים בהם לא עבד, בסך של 12,000 ₪ ופיצוי נוסף גלובלי של 50,000 ₪ בגין הפסדי שכר נוספים לעבר ולעתיד.
הנתבעת טוענת, כי בנוגע לתאונה הראשונה התובע טען שהיה בדרכו לעבודה, לכן מדובר בתאונת עבודה, ומכל מקום בנוגע לתקופת אי הכושר, הוצגה תעודה רפואית אחת בלבד בין המועדים 5/11/01 – 5/12/01 ותו לאו. לאחר מכן המשיך התובע לעבוד באותו מקום עבודה ללא כל פגיעה בשכרו עד שנת 2008, שאז פוטר. הנתבעת עומדת על כך שהתובע אישר בעדותו , כי בשנת 2008 היה המשבר הגדול בענף היהלומים וככל הנראה זו סיבת הפיטורין.
לטענת הנתבעת אין כל מקום לפיצוי בגין הפסדי העבר, שכן מעדותו של התובע עולה שגם בתאונה השנייה היה בדרכו למפעל ומכאן שגם תאונה זו מהווה תאונת עבודה ומכל מקום מדו"ח רציפות הביטוח עולה שהתובע עבד עד יוני 2001, ולאחר מכן בספטמבר 2001, אולם לא ניתן להבין כמה ימים עבד אם בכלל, לאחר מכן עבד בפברואר 2002 עד 2008 כמעט באופן מלא, מה שמסתדר עם עדותו, כי בענף היהלומים ישנם עליות ומורדות בעבודה.
לטענת הנתבעת עצם העובדה שהתובע עבד באופן מלא בשנת 2003, מצביע על כך שאין כל קשר בין נכותו הנמוכה לבין כושר העבודה. לכל היותר מציעה הנתבעת פיצוי בגין חודש עבודה אחד.
באשר לעתיד טוענת הנתבעת, כי אין כל מקום לפיצוי שכן התובע עבר את גיל 67.
מן הנתונים שהוצגו ומטענות הצדדים עולה, כי התובע התקשה להוכיח את הפסדי שכרו. צודקת הנתבעת, כי הפסדי שכר לעבר יש להוכיח בראיות, בתלושי שכר מסמכים ועדויות ואולם מעדות התובע כמו גם מן הנתונים על אודות תקופות עבודת התובע עולה, שע בודת התובע ממילא לא הייתה יציבה.
כך לדוגמא, לא ניתן לקבוע כי הפסקת העבודה לאחר התאונה הראשונה או השניה (הדבר לא הוברר) למשך 3 חודשים נבעו מהתאונה. ראשית, אין חולק כי התובע לא פנה כלל לטיפול רפואי אחרי התאונה הראשונה או השניה אלא לאחר כחודש ימים, קשה להניח שישב בביתו בחופשת מחלה מבלי לתמוך את הדבר באישור רפואי; שנית, התובע לא הציג תלושי שכר לתקופה הרלוונטית המלמדים כי נחשב עובד באותה תקופה; לכך יש להוסיף, את עדותו של התובע כי לאחר התאונה הראשונה היה מובטל ומשכך, ובעת התאונה השניה לא היה כלל בדרכו לעבודה, אלא הלך סתם למפעל.
מדו"ח רציפות הביטוח, עולה, כי בתקופות בהן הייתה עבודה, עבד התובע רצוף במשך מספר שנים עד לשנת 2008, שאז חל משבר בענף היהלומים והתובע פוטר או עזב את עבודתו. כבר עמדתי על כך שסיבת עזיבת העבודה לא הובררה ולא ניתן לייחסה לתאונה.
אמנם נזק של הפסד השתכרות בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, אולם בהתאם לפסיקה, כאשר לא ניתן לחשב את הפסדי ההשתכרות בעבר מטעמים אובייקטיביים של העדר נתונים מדוייקים וחד משמעיים, למשל, משום שהניזוק היה בתחילת דרכו המקצועית או מנהל עסק עצמאי וכשברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין עשוייה היתה השתכרותו לגדול או שנגרמו לו הפסדים, אין מניעה לפסוק בגין ראש נזק זה פיצוי גלובלי:
"גם בעניין זה קבעה הפסיקה כי ניתן לחייב בסכום גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר שנקבע על דרך האומדן המתבסס על מכלול הראיות בהיעדרם של נתונים מדויקים וחד-משמעיים (ראו: קציר, כרך א, עמ' 17-18, לרבות האסמכתאות המפורטות שם)." (ת.א. (ת"א) 1714/04 עזבון המנוח תומר נעים ז"ל נ' קיינר יזהר (18.11.2009)).
ראה גם: עא (ת"א) 37453-01-13 ע.נ בית נוי בע"מ נ' אהרון אבולוף [פורסם בנבו] (5.3.84).
מאז התאונה ועד הגיע התובע לגיל 67 חלפו כ- 13 שנים. מדובר בפרק זמן ממושך מאוד במהלכן חלו תהפוכות בעבודת התובע . החל משנת 2008 בעת היות התובע כבן 60, עוד בטרם גיל הפנסיה התובע אינו עובד. גם אם לא ניתן לייחס את הפסקת עבודתו לתאונה, ניתן להניח, כי לאורך כל התקופה ועד הגיע התובע לגיל הפנסיה יכול ונגרמו לו הפסדי שכר, ולו בכך שלאחר הפסקת עבודתו התקשה למצוא מקום עבודה אחר במומו.
אדגיש, כי אינני סבורה ואינני קובעת שהעובדה שהתובע לא עבד מאז שנת 2008 ואילך קשורה לתאונות, או למצבו לאחר התאונות, שכן התובע הוכיח כושר עבודה עד לשנת 2008 ואולם לא ניתן לשלול , כי מאז 2008 מצבו בגין התאונות הכביד על יכולתו לעבוד או על יכולתו למצוא עבודה . אלה הן נסיבות המצדיקות פיצוי גלובלי על הצד הנמוך והבטוח כדי שהתובע לא יצא חסר.
בנסיבות המקרה דנן, לאחר ששבתי ושקלתי את מכלול נסיבות העניין וטענות הצדדים, לאור מכלול הראיות שנשמעו, הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו, גם בהתחשב בכך שהתובע המשיך בעבודתו שנים רבות לאחר התאונות ובשים לב למצבו הרפואי של התובע הן בתחום האורתופדי והן בתחומים נוספים שלא קשור לתאונה, על מנת שהתובע לא יצא חסר, אני פוסקת פיצוי גלובלי על הצד הנמוך והבטוח בסכום של 25,000 ₪ (סכום המתיישב עם חישוב אקטוארי בהתאם לשיעור הנכות החל משנת 2008 ו עד מועד יציאתו של התובע לפנסיה ).
הוצאות ועזרת הזולת
התובע טען, כי ראוי לפסוק לו סכום של 20,000 ₪, בגין הוצאות ועזרת הזולת, 10,000 בגין כל ראש נזק, בהתחשב בכך שלאחר התאונות לא עבד ונזקק לעזרת הזולת ב התחשב בטיפולים שקיבל ועדיין מקבל.
הנתבעת טוענת, כי אין לפסוק דבר בראשי נזק אלו, שכן התובע היה באי כושר של חודש אחד בלבד, והיה יכול לשרת את עצמו, באשר להוצאות התובע יכול לקבל את כל הוצאותיו במסגרת קופת החולים.
באשר לעזרת הזולת, ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
בנסיבות העניין, רק בדוחק ניתן לקבוע, כי התובע אכן היה זקוק לעזרת צד ג', החורגת מעזרה רגילה של בני משפחה, שהרי כלל לא ניגש לטיפול רפואי סמוך לאחר התאונה. ואולם, לא ניתן לשלול כי נזקק לעזרה מסויימת בתקופת אי הכושר ובתקופת נוספות.
באשר לעתיד, גם אם אניח שהתובע סובל מכאבים בפעולות מסוימות, לא התרשמתי, כי הוא נזקק לעזרה ספציפית כלשהי.
לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש לקבוע, כי יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד(3) 720, 730) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.
הדברים האמורים, יפים בשינויים המחויבים גם לעניין ההוצאות הרפואיות וההוצאות הכלליות. כפי שנפסק לא פעם, הגם שמדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה, ניתן להניח קיומן של הוצאות סבירות, גם בעידן בו אפשר לקבל את הטיפול במערכת הרפואית הציבורית. בנסיבות כגון דא, ניתן לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנא ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ, פ"ד לב(1) 654; י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67, מ"י נ' דהאן, פ"ד כא(2) 128; ת.א. (תל-אביב-יפו) 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2006); ת.א. (תל-אביב-יפו) 1616/04, שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (2009); ת.א. (ירושלים) 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (1999)).
אכן, התובע מטופל בקופת חולים במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועיקר הוצאותיו מכוסות שם. יחד עם זאת, התובע הציג במצורף לתצהירו תיעוד בגין טיפולים פיזיותרפיים ואלטרנטיביים, אשר בגין חלקם נאלץ לשלם השתתפות עצמית . הסכומים ששילם התובע הגיעו לכדי סך של 2,000 ש"ח. גם אם אניח, כי חלק מן הטיפולים לא היו בשל התאונות דווקא, לא ניתן לשלול, כי נגרם לתובע חסרון כיס והתובע ראוי לפיצוי מסויים גם בראש נזק זה.
בנסיבות העניין אני פוסקת סכום של 3,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין רכיבי הנזק של עזרת הזולת והוצאות רפואיות.
נזק לא ממוני
כזכור התובע נפגע בשתי תאונות דרכים בפרק זמן של כעשרה ימים זו מזו. התובע לא ניגש לטיפול רפואי מייד לאחר התאונות אלא חודש לאחר מכן.
לגבי התאונה הראשונה טוענת הנתבעת, כי לא הוכח כל נזק גוף וראוי לדחות את התביעה. אינני מוצאת לנכון לקבל טענה זו. אכן הטיפול הרפואי ניתן במצורף לגבי שתי התאונות, אולם לא ניתן לשלול כי חלק מהנזק גוף, ולו זה שמקורו בכאבים בתקופה הסמוכה לתאונה, מקורו בתאונה הראשונה.
בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות (הרפואית), מוסמך בית המשפט לפסוק לתובע סכום המגיע לתקרת הפיצוי של 10% נכות בגין כל אחת מהתאונות, ואולם ה פסיקה קבעה, כי רק לעיתים נדירות ראוי יהא לנהוג כך. המקרה דנן אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים פסיקת פיצוי גבוה במיוחד.
בנסיבות העניין, בשים לב למסמכים הרפואיים שצורפו, למכאובים ולמגבלות מהן סבל, התובע אנ י מעמידה את הפיצוי בגין התאונה הראשונה על סך של 3,000 ₪ ואת הפיצוי בגין התאונה השנייה על סך של 12,000 ₪ ובסה"כ 15,000 ₪.
ניכויים
הנתבעת טענה, כי התאונות הן תאונות עבודה. אכן עלה מעדותו של התובע, כי התאונה הראשונה הייתה בדרך לעבודה ומדובר בתאונת עבודה. לגבי התאונה השנ ייה טען שהיה מובטל. אין מחלוקת כי התובע לא פנה למוסד לביטוח לאומי ולא מיצה את זכויותיו, מה גם שהנזק שנגרם בתאונה הראשונה מזערי וספק אם היה מצדיק פיצוי כלשהו. בנסיבות אלה, אין בכך כדי לגרוע מן הפיצוי או לנכות ניכוי רעיוני מהסכומים שנפסקו , מה גם שניכוי כזה לא נטען ולא הוכח.
הנתבעת טענה עוד, כי יש לנכות מן הפיצוי את שכר המומחה הנוירולוגי, שכן מומחה זה לא קבע נכות. אינני מקבלת טענה זו.
המומחה בתחום הנוירולוגי מונה בהמלצת המומחה האורתופד שסבר שיש טעם במינוי נוירולוג. התובע כנפגע בתאונות דרכים זכאי לבירור מצבו הרפואי גם אם בסופו של דבר לא תקבע נכות.
ניכוי שכר טרחת המומחה ראוי שיעשה רק במקרים נדירים, בהם הסתבר, כי התובע הוליך שולל בטענותיו. לא זה המקרה. גם אם התובע הצניע בתצהיר הבריאות שנתן ובתשובות לשאלון את מצבו הרפואי קודם לתאונה, מצבו הרפואי היה בידיעת הצדדים טרם המינוי ואף פורט במסגרת חוות הדעת האורתופדית.

סוף דבר

התביעה מתקבלת.
סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן:
הפסדי שכר
25,000 ₪
נזק לא ממוני
15,000 ₪
עזרת צד ג' והוצאות
3,000 ₪
סה"כ פיצוי
43,000 ₪

הנתבע ישלם לתובע, סכום של 43,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד כדין וכן אגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

5 המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, ו' אב תשע"ה, 22 יולי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: פרגי זיגדון
נתבע: אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: