ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עיריית ראש העין נגד סולריס סוככים בע"מ :

החלטה בתיק בר"מ 1781/15 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופטת א' חיות

המבקשת:
עיריית ראש העין

נ ג ד

המשיבה:
סולריס סוככים בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד מיום 5.2.2015 בת"צ 25918-02-13 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' נד"ב

בשם המבקשת: עו"ד ברוך חייקין; עו"ד עינב סילורה
בשם המשיבה: עו"ד אייל ראובן ולנר

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים מחוז מרכז-לוד (כבוד השופטת מ' נד"ב) בת"צ 25918-02-13 מיום 5.2.2015 בה התקבלה בקשת המשיבה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת (להלן: העירייה).

1. המשיבה הגישה ביום 13.2.2013 בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד העירייה בה נטען כי במקרים בהם היא מחליטה להעלות את תעריף הארנונה בו חייב נישום היא מחילה את השומה המתוקנת מתחילת שנת הכספים בה נתקבלה ההחלטה, וזאת מבלי לבחון האם יש הצדקה לחייב את הנישום בתעריף החדש באופן רטרואקטיבי. עוד נטען בבקשה כי בד בבד עם העלאת תעריף הארנונה, מחייבת העירייה את הנישום גם בריבית פיגורים בגין אי תשלום החוב שנוצר לו בשל התיקון הרטרואקטיבי של השומה.

ביום 12.5.2013 הגישה העירייה תגובה לבקשת האישור אשר כללה גם הודעת חדילה מטעמה בה טענה העירייה כי היא "חדלה מהטלת חיובי ארנונה רטרואקטיביים לתחילת שנת הכספים כמפורט בבקשה לאישור, למעלה מחצי שנה קודם להגשת התביעה וללא קשר אליה". עוד ציינה העירייה בהודעת החדילה כי בין סוף חודש פברואר 2012 לסוף חודש מאי 2012 "עקב טעות שנעשתה בתום לב במחלקת הגביה של העירייה, נשלחו ל- 81 נישומים הודעות חיוב לתחילת שנת הכספים, טרם שנערכה בדיקה האם יש עילה לחיובם" (ראו, סעיפים 4-3 לתגובת העירייה לבקשת האישור שצורפה כמב/4). בתצהירו של גזבר העירייה שצורף לתגובה נאמר לעומת זאת כי "בשל טעות נשלחה דרישת חיוב לתחילת שנת הכספים ל- 148 נישומים, מתוכם גבתה העירייה סכום של 594,257 ש"ח מ- 81 נישומים, עניינם של יתר הנישומים מתברר פרטנית". בשל חוסר ההתאמה בין האמור בתגובת העירייה ובין האמור בתצהירו של הגזבר, הוסכם בין הצדדים בדיון שהתקיים בבקשת האישור ביום 3.11.2013, כי העירייה תגיש תצהיר משלים מטעמה בו תבהיר את פשר הדברים. ביום 1.1.2014 הגישה העירייה הודעת הבהרה מטעמה בה נמסר כי בבדיקה חוזרת שערכה נמצא כי בשנת 2012 נשלחו על ידה דרישות תשלום רטרואקטיביות ל- 127 נישומים וכי היא לא ביצעה גבייה יזומה של דרישות אלו. עם זאת, הבהירה העירייה כי בוצעה גבייה רטרואקטיבית מנישומים שפנו אליה על מנת להסדיר את חובם או שחובם הוסדר במסגרת הליכי השגה או ערר, וכי חלק מאותם חיובים רטרואקטיביים נגבו על ידה גם לאחר שחלפו 90 ימים מהמועד שבו הוגשה בקשת האישור. כמו כן, הודיעה העירייה כי לאחר משלוח דרישות התשלום הרטרואקטיביות האמורות היא החלה לבדוק האם הייתה לכך הצדקה.

2. נוכח האמור בהודעת ההבהרה מטעם העירייה, דחה בית המשפט קמא ביום 7.4.2014 את הודעת החדילה שהוגשה על ידה. בהחלטתו, עמד בית המשפט קמא על כך שעל פי סעיף 9 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), לא תאושר תובענה ייצוגית להשבת כספים שנגבו שלא כדין על ידי רשות אם הוכח כי היא חדלה מן הגבייה שבשלה הוגשה בקשת האישור לפני שחלפו 90 ימים ממועד הגשת הבקשה (להלן: המועד הקובע). ואולם, כך קבע בית המשפט קמא, על מנת ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 9 לחוק על הרשות להפסיק באופן מוחלט את הגבייה שבשלה הוגשה בקשת האישור, לרבות הפסקת גבייתם של חובות עבר והליכי השגה או ערר המתנהלים בגינם. במקרה דנן, כך נקבע, הודתה העירייה כי המשיכה בגבייה שבעטיה הוגשה בקשת האישור גם לאחר המועד הקובע ומכאן שאין לקבל את הודעת החדילה מטעמה.

3. כשנה לאחר מכן, ביום 5.2.2015, קיבל בית המשפט קמא את בקשת האישור והתיר למשיבה לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה. בהחלטתו עמד בית המשפט קמא על כך שעל פי פסיקתו של בית משפט זה, חיוב רטרואקטיבי בארנונה ייחשב פסול אלא אם כן הוצגו על ידי הרשות שהטילה אותו טעמים כבדי משקל אשר יש בהם כדי להצדיקו. במקרה דנן, כך קבע בית המשפט קמא, הודתה העירייה כי היא חייבה נישומים בתשלומי ארנונה רטרואקטיביים מבלי שבדקה כלל אם יש לכך הצדקה ולפיכך, הוכח ברמה הנדרשת כי גבתה ארנונה שלא כדין ובנסיבות אלו ריבית הפיגורים שגבתה העירייה בגין החיוב הרטרואקטיבי האמור, נגבתה אף היא שלא כדין. בית המשפט קמא דחה את טענת העירייה לפיה התובענה דנן אינה מתאימה להתברר כייצוגית מן הטעם שנדרש לברר באופן פרטני האם הייתה הצדקה לחייב כל אחד מחברי הקבוצה בתשלום רטרואקטיבי של ארנונה. בית המשפט קמא עמד על כך שהשאלה במקרה דנן אינה האם הייתה או לא הייתה הצדקה לחיובו של כל אחד מחברי קבוצת התובעים באופן רטרואקטיבי על ידי העירייה, אלא האם הייתה העירייה רשאית להטיל על חברי הקבוצה חיובים רטרואקטיביים באופן גורף מבלי שערכה בחינה האם יש לכך הצדקה בכל מקרה ומקרה. שאלה זו, כך נפסק, משותפת לכלל חברי הקבוצה ולשם בירורה לא נדרש לקיים דיון פרטני בעניינו של כל אחד ואחד מהם. מטעם זה נדחתה גם הטענה לפיה המשיבה נעדרת עילת תביעה אישית בשל העובדה שמתקיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים לחייב אותה בתשלום רטרואקטיבי של ארנונה. לעניין זה קבע בית המשפט קמא כי מהראיות בתיק עולה לכאורה כי המשיבה חויבה בתשלום רטרואקטיבי מבלי שנבחנה השאלה האם יש הצדקה להטיל עליה חיוב כאמור ועל כן, לא ניתן לקבל את הטענה שדרישת התשלום שנשלחה לה הוצאה כדין.

4. טענה נוספת של העירייה שנדחתה על ידי בית המשפט קמא היא הטענה לפיה אין לכלול בין חברי הקבוצה נישומים שנקטו בהליכי השגה או ערר על החיוב. בית המשפט קמא עמד על כך שחיוב רטרואקטיבי אינו נכלל בעילות שניתן להגיש בגינן השגה או ערר על שומת ארנונה ולפיכך, אין בנקיטה של הליכים אלו כדי לחסום את דרכם של מי שנקטו בהם מלתבוע במסגרת הליכים אחרים השבה של סכומים בהם חויבו בטענה שמדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול. אשר לטענת העירייה לפיה נוכח תורת הבטלות היחסית אפילו אם נפל פגם במעשיה אין הדבר מצדיק בהכרח את ביטול החיובים הרטרואקטיביים והשבתם, קבע בית המשפט קמא כי אף טענה זו אינה מצדיקה את דחייתה של בקשת האישור. לעניין זה ציין בית המשפט קמא כי נוכח ההגנות המוענקות לרשות במסגרת חוק תובענות ייצוגיות ספק אם יש מקום לתורת הבטלות היחסית במסגרת תובענה ייצוגית מנהלית. ואולם, כך נקבע, שאלה זו אינה רלבנטית לבחינת סיכויי התובענה הייצוגית ועל כן אין צורך להכריע בה במסגרת ההליכים לאישורה. עוד דחה בית המשפט קמא את טענת העירייה לפיה גודל קבוצת התובעים במקרה דנן אינו מצדיק ניהול הליך של תובענה ייצוגית. לעניין זה נקבע כי בשלב הנוכחי לא ניתן לדעת את גודלה המדויק של קבוצת התובעים אך מטיעוני העירייה עולה כי היא מחילה למצער 60 נישומים וכי גם קבוצה בהיקף זה עונה על דרישות חוק תובענות ייצוגיות ומצדיקה לכאורה ניהול תובענה ייצוגית. בנוסף, נדחתה טענת העירייה לפיה הסכומים שנגבו מחברי הקבוצה עומדים על אלפי שקלים לכל נישום ומכאן שאינם מתאימים להיתבע במסגרת תביעה ייצוגית. בית המשפט קמא קבע כי גם סכום של כמה אלפי שקלים בודדים נופל בגדר סכום שאין כדאיות כלכלית ליחיד להגיש תובענה אישית להשבתו וכי יש להניח שיהיו נישומים רבים שיעדיפו לשלם את החיוב ולא לנהל בגינו הליך משפטי. כמו כן, ציין בית המשפט קמא כי חוק תובענות ייצוגיות לא נועד רק כדי לאפשר תביעה של סכומים זעומים שאין ליחיד כדאיות כלכלית לתבוע אותם אלא גם כדי לקדם יעילות משפטית באמצעות הכרעה במחלוקת הנוגעת לפרטים רבים במסגרת הליך אחד.

מטעמים אלו קיבל בית המשפט קמא את בקשת האישור והתיר למשיבה לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה בשם "כלל הנישומים בתחום שיפוטה של המשיבה [העירייה] שחויבו בחיוב רטרואקטיבי בארנונה, ב-24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור ועד למועד אישור בקשת האישור [...] ואשר לגביהם לא ניתנו טעמים טובים לסתור את החזקה נגד תחולה למפרע, בעת הוצאת השומה. למעט, נישומים שהגיעו להסדר פשרה עם המשיבה [העירייה] בעניין החיובים הרטרואקטיביים, בעקבות הליכי השגה או ערר או בדרך אחרת" (פסקה 28 להחלטה).

מכאן בקשת רשות הערעור דנן.

5. לטענת העירייה שגה בית המשפט קמא משהתיר למשיבה לנהל תובענה ייצוגית נגדה. העירייה אינה חולקת על כך שלפי ההלכה הפסוקה עליה להציג טעמים כבדי משקל על מנת להצדיק הטלת חיוב רטרואקטיבי של ארנונה. עם זאת, סבורה העירייה כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי היא אינה יכולה לבחון האם הייתה הצדקה להטלת חיוב רטרואקטיבי לאחר שכבר הוטל, ובדרך זו להכשיר בדיעבד חיובים רטרואקטיביים שהוטלו מבלי שנבחנה ההצדקה להטלתם. לטענת העירייה מסקנה זו מתיישבת עם העובדה שבית משפט זה לא שלל מניה וביה הטלת חיובים רטרואקטיביים וקבע כי ניתן להתירם בהתקיים טעמים כבדי משקל להצדיקם. עוד טוענת העירייה כי בשל העובדה שישנה אפשרות להטיל חיובים רטרואקטיביים בנסיבות מסוימות לא ניתן לקבוע מראש כי בכל המקרים שבהם חייבה נישומים בתשלום ארנונה רטרואקטיבי היא פעלה שלא כדין. בהקשר זה מציינת העירייה כי בחלק מהמקרים בהם הטילה חיוב רטרואקטיבי פנו אליה הנישומים במטרה להסדיר את חובם. נישומים אלו, כך על פי הנטען, שילמו את חובם לעירייה לאחר שהוסברו להם הטעמים וההצדקות לחיובם באופן רטרואקטיבי ומכאן ששומתם הפכה לחלוטה והם מושתקים מלטעון נגדה. כמו כן, טוענת העירייה כי אף מי שהסדירו את חובם במסגרת הליכי השגה וערר מנועים מלהגיש נגדה תביעה להשבת הסכומים ששילמו. עוד מציינת העירייה בהקשר זה כי בחלק מהמקרים הוטל החיוב הרטרואקטיבי בשל חריגות בנייה או הטעייה של העירייה על ידי הנישום ואין זה סביר לקבוע כי במקרים כאלה יקבלו הנישומים בחזרה את הכספים אך מן הטעם שלא נבחנה ההצדקה לחייבם בתשלום רטרואקטיבי טרם הטלת החיוב. בהקשר זה טוענת העירייה כי ההצדקה לחייב את המשיבה בתשלום רטרואקטיבי של ארנונה נעוצה בכך שבנתה באופן בלתי חוקי. לפיכך, סבורה העירייה כי שגה בית המשפט קמא משלא דחה את בקשת האישור מן הטעם שאין למשיבה עילת תביעה אישית.

עוד טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי האפשרות שהעלתה לפיה דין החיובים הרטרואקטיביים להתבטל באופן יחסי, אינה רלבנטית לבחינת סיכויי התובענה. לטענת העירייה הכרעה בסוגיה זו חיונית להכרעה בבקשת האישור שכן אם דינם של החיובים הרטרואקטיביים להתבטל באופן יחסי בלבד אזי יהיה צורך לבחון באופן פרטני מה דינו של כל חיוב וחיוב, וברי כי במקרה כזה לא ניתן לדון בתובענה כייצוגית. עוד טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי אין כדאיות כלכלית ליחיד לנהל הליך משפטי בגין סכומי הארנונה שחברי הקבוצה תובעים את השבתם. לטענת העירייה קביעה זו אינה מבוססת ולשיטתה סכומי חיוב המסתכמים באלפי שקלים מצדיקים הגשת תביעות השבה אישיות מצד נישומים. לבסוף, מלינה העירייה על כך שבית המשפט קמא כלל בקבוצת התובעים גם נישומים שחויבו בתשלום רטרואקטיבי של ארנונה ממועד הגשת בקשת האישור ועד המועד בו אושרה. לטענתה, הגדרה זו בטעות יסודה שכן בתביעת השבה נגד רשות ניתן לכלול רק נישומים שחויבו בשנתיים שקדמו למועד הגשת בקשת האישור.

6. המשיבה סבורה מנגד כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא ולטענתה דין בקשת רשות הערעור להידחות מבלי שתידון לגופה. לטענת המשיבה, העירייה מודה בפה מלא כי הטילה באופן גורף וכשיטת עבודה חיובים רטרואקטיביים מבלי שבחנה האם יש לכך הצדקה בכל מקרה ומקרה ולשיטתה די בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור. כמו כן, דוחה המשיבה את טענת העירייה לפיה ניתן להכשיר חיוב רטרואקטיבי שהוצא שלא כדין על ידי בחינת קיומן של הצדקות להטלתו בדיעבד. לטענת המשיבה, אם מבקשת העירייה לחייב את חברי קבוצת התובעים המיוצגת באופן רטרואקטיבי, עליה לבטל תחילה את דרישות התשלום הרטרואקטיביות הפסולות שהוצאו להם ולאחר מכן לבחון באופן פרטני אם יש הצדקה להוציא לחלקם דרישות תשלום רטרואקטיביות חדשות.

כמו כן, דוחה המשיבה את טענת העירייה לפיה היא נעדרת עילת תביעה אישית. בהקשר זה מציינת המשיבה כי בחלוף חודשיים ממועד הגשת בקשת האישור ביצעה העירייה מדידה של נכס השייך לה בה נמצאו, כך לטענת העירייה, חריגות בנייה. המשיבה חולקת על תוצאות מדידה זו ומכחישה כי ביצעה חריגות בנייה, אולם מעבר לכך היא טוענת כי אף אם תתקבל הטענה בדבר ביצוע חריגות בנייה מצידה, העירייה אינה יכולה לקבוע כי חריגות אלו בוצעו טרם הטלת החיוב הרטרואקטיבי משום שהמדידה בה אותרו נערכה כשנה וחצי לאחר המועד הרלוונטי לאותו החיוב. לטענת המשיבה, התנהלותה זו של העירייה אך מדגישה את הפסול שבמעשיה ואת העובדה שאין ביכולתה להצדיק בדיעבד את החיובים הרטרואקטיביים שהוטלו על ידה. כמו כן, מציינת המשיבה בהקשר זה כי כלל לא ניתן לקבוע כי התקיימו בנכס מסוים חריגות בנייה מבלי שיוגש כתב אישום בגין החריגות הנטענות ויקבע על ידי בית המשפט כי אכן מדובר בחריגות בנייה. לפיכך, סבורה המשיבה כי טענתה של העירייה לפיה ישנה הצדקה להטלת החיובים הרטרואקטיביים מן הטעם שבוצעו חריגות בנייה על ידי הנישומים שחויבו בהם אין לה על מה שתסמוך. עוד טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט קמא בהחלטתו לכלול בקבוצת התובעים גם את מי שעילת תביעתו נוצרה בתקופה שבין הגשת בקשת האישור למועד בו התקבלה. לטענת המשיבה, סעיף 10(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע כי רק אדם שעילת תביעתו נוצרה לאחר אישור התובענה הייצוגית לא יכלל בקבוצה המיוצגת, ואילו סעיף 21 אך שולל השבה של כספים שנגבו ביתר ממי ששילמו אותם יותר משנתיים לפני שהוגשה בקשת האישור. לפיכך, כך טוענת המשיבה, אין כל מניעה לכלול בקבוצת התובעים המיוצגת את מי שעילת תביעתו נוצרה בין המועד שבו הוגשה בקשת האישור למועד בו אושרה התובענה הייצוגית.

7. דין בקשת רשות הערעור להידחות.

התשובה לשאלה אם יש לדון לגופה בבקשת רשות ערעור על החלטה המאשרת ניהול תובענה ייצוגית היא פרי איזון של שיקולים שונים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה (ראו, רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל, בפסקה 5 (6.5.2010), ואף שאין להפוך את ההליך המקדמי של בקשת האישור ואת ההשגה על ההחלטה בו בערכאת הערעור ל"חזרה גנרלית" לתיק העיקרי, השער אותו יש לפתוח למי המבקש להשיג באופן מיידי על החלטה לאשר תובענה ייצוגית צריך שיהיה רחב יותר מן השער הצר שניתן לפתוח עבור מי שמבקש להשיג על החלטות ביניים בהליך אזרחי רגיל. זאת, נוכח המאפיינים הייחודיים של ההליך לאישור תובענה ייצוגית (ראו, רע"א 2282/15 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' לוי, בפסקה 12 (‏8.7.2015)). במקרה דנן הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להידרש לחלק מן ההשגות שמבקשת העירייה להעלות על החלטתו של בית המשפט קמא לגופן, אך גם בעשותי כן לא מצאתי בסופו של יום עילה להתערב בהחלטה זו.

8. השאלה המרכזית המתעוררת במקרה דנן היא האם חיובי ארנונה שהטילה העירייה באופן רטרואקטיבי מבלי שבחנה האם יש הצדקה להטלתם, נגבו על ידה שלא כדין. בית המשפט קמא קבע כי נוכח ההלכה לפיה ניתן להטיל חיוב רטרואקטיבי של ארנונה רק מקום שבו מתקיימים טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת (ראו, למשל, עע"ם 1280/10 מעונות מכבי נ' עיריית רמת גן, בפסקה 7 (18.3.2012); עע"ם 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, בפסקאות 57-45 (1.12.2011); ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי, בפסקה 10 לחוות דעתו של המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין (21.8.2012); עע"מ 6704/13 ועד מקומי תנובות נ' תוסף קומפאונדס בע"מ, בפסקה 20 לחוות דעתו של השופט י' עמית (8.7.2015)), ישנו סיכוי סביר שייקבע כי שאלה זו תוכרע לטובת חברי קבוצת התובעים המיוצגת. במסקנה זו לא מצאתי, כאמור, עילה להתערב.

9. כאשר מוסמכת רשות לקבל החלטה מסוימת רק בהתקיים טעמים כבדי משקל שיש בהם להצדיקה, פשיטא כי היא אינה רשאית לקבל החלטה כזו מבלי שבדקה קודם האם טעמים אלו אכן מתקיימים. בחינה מעין זו צריכה להיערך לפני קבלת ההחלטה ולא בדיעבד, ונוכח אמות המידה שהותוו במשפט המנהלי לפיהן על החלטה של רשות מוסמכת להיות מבוססת ומנומקת אין זה סביר שקודם תקבל הרשות החלטה שרירותית הפוגעת בזכויותיו של אזרח ורק לאחר מכן תבחן האם הייתה לה הצדקה (ולעניין זה ראו והשוו: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 50-48 (1983); בג"ץ 5999/10 זיק דינור בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, בפסקה 12 (‏29.11.2011); בג"ץ 143/56 אחג'יג' נ' המפקח על התעבורה, פ"ד י"א 370, 372 (1957); ועוד ראו, דפנה ברק-ארז משפט מינהלי, כרך א', בעמ' 431-423 ו- 440-439 (2010); יצחק זמיר הסמכות המנהלית, כרך ב', בעמ' 1123-1119 ו- 1296-1288 (2011)). לפיכך נראה, לכאורה, כי הכספים אותם גבתה העירייה בעקבות חיוב גורף בתשלום רטרואקטיבי של ארנונה שהטילה על כל מי ששומתו תוקנה, נגבו על ידה שלא כדין. בנסיבות אלו ולצורך אישור התובענה כייצוגית, אין צורך לבחון באופן פרטני האם הייתה או לא הייתה הצדקה לחייב כל אחד מחברי הקבוצה באופן רטרואקטיבי, ודי לכאורה במסקנה כי הוטלו על חברי הקבוצה חיובים רטרואקטיביים מבלי שנבחנו ההצדקות לכך, על מנת לקבוע כי חויבו שלא כדין. מסקנה זו יש בה משום מענה גם לטענת העירייה לפיה המשיבה נעדרת עילת תביעה אישית, שכן אי החוקיות שבה נגועה, לכאורה, דרישת התשלום הרטרואקטיבית שנשלחה אליה אינה תלויה בשאלה האם יש או אין הצדקה לחייבה בתשלום רטרואקטיבי, אלא בעובדה ששאלה זו כלל לא נבחנה על ידי העירייה קודם למשלוח הדרישה.

10. לטענת העירייה אפילו נפל פגם במעשיה, לא היה מקום לאשר את התובענה הייצוגית נגדה וזאת נוכח העובדה שייתכן כי בסופו של יום ייקבע שהיא אינה מחויבת להשיב את הכספים שגבתה ביתר. בטענה זו נסמכה העירייה על תורת הבטלות היחסית שהתפתחה בגדרי המשפט המנהלי (ולעניין זה ראו: בג"ץ 7186/06 ‏מלינובסקי נ' עיריית חולון, בפסקה ע"ו-ע"ז (29.12.2009)), ואולי לא למותר לציין בהקשר זה כי בפסיקה הוכרו גם הגנות אחרות העומדות לרשות מפני השבת סכומים שנגבו על ידה שלא כדין (ראו: דנ"א 7398/09 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, בפסקאות 49-30 לחוות דעתו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס (14.4.2015)). השאלה האם הגנות אלו עומדות לרשות גם בגדרי תביעת השבה על פי חוק תובענה ייצוגית טרם הוכרעה בפסיקה (שם, בפסקאות 40 ו- 46 לחוות דעתו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס; עוד ראו, רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקאות 24-23 (26.4.2010)), והיא בהחלט ראויה לדיון ולליבון. ואולם, מקובלת עלי העמדה לפיה אין מקום לברר סוגיה זו במסגרת ההליך לאישור תובענה ייצוגית וכי בהקשר זה די בכך שהוכח ברמה הנדרשת כי העירייה גבתה, לכאורה, כספים שלא כדין מחברי הקבוצה על מנת שיותר למשיבה לנהל את התובענה הייצוגית דנן.

11. אשר לטענות הנוספות שהעלתה העירייה ובהן, בין היתר, הטענה כי אין לכלול בקבוצת התובעים נישומים שהסדירו חובם במסגרת הליכי השגה ערר; הטענה לפיה סכומי החיובים הרטרואקטיביים אינם מתאימים להיתבע במסגרת הליך של תובענה ייצוגית; והטענה כי אין לכלול בקבוצת התובעים המיוצגת נישומים שפנו לעירייה במטרה להסדיר את חובם הרטרואקטיבי או נישומים שעילת תביעתם נוצרה בתקופה שבין מועד הגשת בקשת האישור ועד המועד בו אושרה התובענה הייצוגית.

טענות אלה על פניהן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור במקרה דנן, ולא ראיתי מקום להרחיב לגביהן מעבר לטעמים שפורטו בהחלטתו של בית המשפט קמא.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

העירייה תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח.
ניתנה היום, ‏ה' באב התשע"ה (‏21.7.2015).

ת


מעורבים
תובע: עיריית ראש העין
נתבע: סולריס סוככים בע"מ
שופט :
עורכי דין: