ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד סאמי מסרי :

החלטה בתיק רע"ב 339/15

לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור

כבוד השופט ח' מלצר

כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המבקשת:
מדינת ישראל

נ ג ד

המשיב:
סאמי מסרי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים מחוז מרכז-לוד מיום 30.12.2014 בעת"א 28871-10-14 שניתנה על ידי כבוד השופטת מ' ברנט

תאריך הישיבה:
י"ד בסיון התשע"ה
(1.6.2015)

בשם המבקשת:
עו"ד עמרי אפשטיין; עו"ד יונתן נד"ב

בשם המשיב:
עו"ד עביר בכר

בבית המשפט העליון

החלטה

הנשיאה מ' נאור:

לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת ברנט) בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אשר הורה על הוצאתו של המשיב לחופשה בתנאים שייקבעו על ידי שירות בתי הסוהר.

רקע והליכים קודמים

1. המשיב, יליד שנת 1974, מרצה עונש מאסר בן 6 שנים ו-27 ימים הצפוי להסתיים ביום 6.4.2016. זאת לאחר שהורשע, בשני הליכים נפרדים, בביצוע של עבירות שונות ובהן נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, התפרצות לעסק וביצוע גניבה בצוותא, תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועוד.

2. באוגוסט 2011 סווג המשיב על ידי שירות בתי הסוהר כאסיר בקטגוריה א' בהתאם לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר מספר 04.40.00 שכותרתה "חופשות אסירים" (להלן: פקודת הנציבות). פקודת הנציבות קובעת כי למעט טעמים מיוחדים או נסיבות הומניטאריות מיוחדות, אסירים בקטגוריה א' מנועים מלצאת לחופשה. זאת משיקולים של סכנה לשלום הציבור או לביטחון המדינה. בחודש אוגוסט 2013 שונה סיווגו של המשיב לאסיר בקטגוריה ב'1. ככלל, בכפוף לאישור פרטני ובתנאים מגבילים, פקודת הנציבות מאפשרת להוציא לחופשה אסירים המסווגים בקטגוריה זו. ואכן, בעקבות שינוי הסיווג אושרה יציאתו של המשיב לחופשה. אולם עוד בטרם יצא לחופשה בוטל האישור, סיווגו של המשיב שונה מחדש לקטגוריה א', והוא הוגדר כבעל פרופיל אלימות במשפחה. הטעם לשינוי נעוץ בתלונה שהגישה אשתו דאז (להלן: האישה) על איומים עליה מצד המשיב על רקע תביעת הגירושין שהגישה נגדו. בכתב האישום שהוגש נגד המשיב בעקבות התלונה יוחסו לו שתי עבירות איומים בשני אישומים נפרדים. נטען כי בשתי הזדמנויות התקשר המשיב לאישה מבית הסוהר ואיים לפגוע בה ואף להרגה. לאחר ההחלטה מושא הבקשה דנן תוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון כך שהוסר ממנו אחד מהאישומים בעוד שהשני הוחלף בעבירת הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. המשיב הורשע בעבירה זו ונגזר עליו, גם כן כחלק מההסדר שנערך בעניינו, עונש של חודש מאסר בפועל שירוצה בחופף לעונש אותו הוא מרצה כעת, מאסר על-תנאי ותשלום פיצוי (ת"פ 27275-06-14 מדינת ישראל נ' מסרי (29.3.2015)).

3. סמוך לאחר ביטול חופשתו בעקבות שינוי הסיווג, עתר המשיב לבית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת אהד) בבקשה שיורה על הוצאתו לחופשה. עתירה זו נדחתה (עת"א 30044-09-13 מסרי נ' שירות בתי הסוהר (31.12.2013)). כמה חודשים לאחר מכן עתר המשיב פעם נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים. בעתירתו ביקש המשיב כי בית המשפט יורה על ביטול הגדרתו כאסיר בפרופיל אלמ"ב, על שינוי סיווגו כאסיר בקטגוריה א' ועל שילובו בסבב חופשות. בית המשפט לעניינים מנהליים (השופטת ברנט) דחה גם עתירה זו (עת"א 48465-05-14 מסרי נ' משטרת ישראל (15.7.2014)). זאת לאחר שהסתמך על חוות דעתה של הוועדה המחוזית לטיפול באלימות במשפחה (להלן: ועדת אלמ"ב או הוועדה) שדנה בעניינו של המשיב בדצמבר 2013 והמליצה שלא להוציאו לחופשה על רקע מסוכנותו בתחום האלימות במשפחה. עם זאת, ציין בית המשפט בהחלטתו כי בחינה של הדו"ח החסוי של ועדת אלמ"ב שהוגש לו העלתה ספקות באשר לתלונתה של האישה ושיש מקום לבחון בשנית את עניינו של המשיב. לאור האמור הורה בית המשפט לעניינים מנהליים לשירות בתי הסוהר לקבל המלצה עדכנית מועדת אלמ"ב עד לספטמבר 2014 אשר תבחן אם ניתן להוציא את המשיב לחופשה במקום מרוחק ממגוריה של האישה, ממנה התגרש בינתיים, בערבויות משמעותיות ובתנאים מכבידים.

4. ביום 7.9.2014 התקבלה המלצתה העדכנית של ועדת אלמ"ב בעניינו של המשיב לפיה אין להוציאו לחופשה. בהמלצה צוין "[...] כי אין מקום אף להמליץ על יציאתו [של המשיב] לחופשות בתנאים מגבילים, כפי שיפורט בנספח החסוי". לאור הדברים האלה, ומשלא שונתה ההחלטה שלא להוציאו לחופשה, הגיש המשיב עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים בה ביקש סעדים זהים לאלו שהתבקשו בעתירות הקודמות. עוד טרם הדיון בעתירה התכנסה שוב ועדת אלמ"ב, ביום 25.11.2014, לדון בעניינו של המשיב. גם במקרה זה חזרה הוועדה על המלצתה שלא להוציאו לחופשה וציינה כי קיימת מסוכנות מצד המשיב בתחום האלימות במשפחה. בהסתמך על שתי המלצותיה של ועדת אלמ"ב, לרבות חלקיהן החסויים, טענה המבקשת כי טרם בשלה העת לאפשר את שינוי סיווגו של המשיב ומכאן שאין מקום לשלבו בסבב חופשות.

5. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל ביום 2.12.2014 את עתירת המשיב. בהחלטתו צוין כי בשתי המלצותיה העדכניות של ועדת אלמ"ב לא הייתה כל התייחסות למה שהוועדה התבקשה לבדוק בהחלטתו הקודמת, דהיינו אם ניתן להוציא את המשיב לחופשה בתנאים שיאיינו את הסכנה הנובעת ממנו, ככל שקיימת, כלפי האישה. בית המשפט אף התייחס לחלק החסוי של המלצת ועדת אלמ"ב מספטמבר 2014 וקבע כי האמור בו אינו יכול להספיק לביסוס החלטה המונעת את יציאתו של המשיב לחופשה, חמש שנים לאחר תחילת מאסרו. זאת בהתחשב בעובדה שבחלקה החסוי של המלצת ועדת אלמ"ב נאמר כי הדו"ח הסוציאלי של המחלקה לשירותים חברתיים בעניינה של האישה, עליה נסמכה הוועדה, הוא דל ומינורי וחסר בו מידע רב. לאור כל האמור, ובהתחשב בהתנהגותו התקינה במהלך מאסרו ובהליך הטיפולי שעבר, הורה בית המשפט לעניינים מנהליים על הוצאתו של המשיב לחופשה בתוך 45 יום, בתנאים שייקבעו על ידי שירות בתי הסוהר.

שבוע לאחר קבלת ההחלטה פנתה המבקשת לבית המשפט בבקשה דחופה לעיון חוזר. נטען כי בזמן שחלף התקבל בוועדת אלמ"ב דו"ח עדכני מגורמי הטיפול בקהילה העוסקים בעניינה של האישה הכולל מידע מהותי חדש שיש בו כדי להצביע על רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המשיב. לאחר שקיים דיון בבקשה, במהלכו גם עיין בדו"ח החסוי החדש ובהתייחסותה, החסויה גם כן, של ועדת אלמ"ב אליו, דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את הבקשה לעיון חוזר. בהחלטתו ציין בית המשפט כי ניתן היה לגבש את החומר החדש שהוגש לו עוד טרם הדיון הקודם וכי הוא דבק בקביעתו שניתן להוציא את המשיב לחופשה בתנאים שיאיינו את הסכנה הנובעת ממנו.

על שתי החלטות אלו נסובה בקשת רשות הערעור המונחת לפנינו.

6. ביום 1.6.2015 קיימנו דיון בבקשה, במהלכו עיינו במעמד צד אחד, ובהסכמת באת-כוח המשיב, בכל החומר המסווג שהוצג בפני בית המשפט קמא. כמו כן ביקשנו מהמבקשת לפרט את התנאים המגבילים הדרושים כדי להוציא את המשיב לחופשה במידה שבקשתה תידחה והכרעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים תישאר על כנה. בשלב זה התברר כי המבקשת כלל לא התכוננה מראש לאפשרות זו. לאור זאת הורינו לה להציג בכתב את התנאים להוצאתו של המשיב לחופשה ואלו אכן הוגשו לנו מספר ימים לאחר הדיון. בתמצית, התנאים שהציגה המבקשת, כמובן באופן חלופי לבקשתה, הם: חופשה בת 12 שעות אשר במהלכה ישהה המשיב במעצר בית בכתובת הנמצאת דרומית לעיר גדרה, מלווה בשלושה ערבים צמודים שיאושרו מראש על ידי הגורמים המוסמכים והתחייבות להתייצב פעמיים בתחנת משטרה הקרובה למקום שהייתו. כמו כן עמדה המבקשת על כך שעל המשיב ייאסר להיכנס לבאקה אל גרבייה שם מתגוררת האישה עם ילדיהם המשותפים, כי ייאסר עליו ליצור קשר עם מי מהם וכי טרם יציאתו לחופשה תופקד על ידיו או על ידי אדם אחר ערבות כספית, במזומן או בערבות בנקאית, בסכום שייקבע על ידי בית משפט זה.

7. בהתאם להחלטתו של השופט זילברטל מיום 14.1.2015 עוכבה באופן זמני יציאתו של המשיב לחופשה.

טענות הצדדים

8. בבסיס טיעוניה של המבקשת עמדה המסוכנות הנשקפת לשיטתה מן המשיב אם יצא לחופשה. לטענתה מסוכנות זו מהווה עניין בעל חשיבות ציבורית-כללית המצדיק את עצם ההיענות לבקשת רשות הערעור ולגופם של דברים - את ביטול החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים. לשיטת המבקשת עמדתה שמסוכנותו של המשיב היא גבוהה ושלא ניתן לאיינה באמצעות קביעת תנאים מגבילים הייתה מבוססת על תשתית ראייתית מספיקה. לצורך העניין הדגישה המבקשת את עברו הפלילי של המשיב, את העבירות בהן הורשע שבגינן הוא מרצה את עונשו הנוכחי, את האישום באיומים כלפי האישה ובעיקר את חוות הדעת השונות של ועדת אלמ"ב שנערכו בעניינו של המשיב, לרבות זו העדכנית שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת הבקשה לעיון חוזר. לאור זאת נטען שלא הייתה כל עילה להתערבות בהחלטת הגורמים המוסמכים בעניינו של המשיב וכי בית המשפט לעניינים מנהליים למעשה החליף ללא הצדקה את שיקול דעתם בשיקול דעתו שלו. יתרה מכך, נטען כי דווקא התוצאה אליה הגיע בית המשפט לעניינים מנהליים - הוראה על הוצאתו של המשיב לחופשה, לא שיקללה באופן הולם את המסוכנות הנשקפת מהמשיב ולפיכך על בית משפט זה להתערב בהחלטה ולהורות על ביטולה.

9. המשיב טען שיש לדחות את הבקשה שכן היא אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות רחבה המצדיקה מתן רשות ערעור. לשיטתו מדובר בהחלטה פרטנית של בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר בהתבסס על כלל הנתונים הקונקרטיים שהוצגו בפניו, לרבות הטענות בדבר מסוכנות, הורה על הוצאתו של המשיב לחופשה. לגופם של דברים טען המשיב כי הכרעתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בעניינו הייתה נכונה שכן ההחלטה לשלול ממנו את אפשרות היציאה לחופשה באופן גורף, לאחר שקודם לכן כבר סווג כאסיר שניתן להוציאו לחופשה, הייתה בלתי סבירה בנסיבות העניין. זאת לאור האפשרות לאיין את המסוכנות שנשקפת ממנו באמצעות הצבת תנאים מגבילים שונים, בהתחשב בהליך הטיפולי שעבר במהלך מאסרו, ולאור העובדה שכתב האישום שהוגש נגדו בנוגע לאיומים שהשמיע כלפי האישה הסתיים בהרשעה בעבירה קלה יחסית של הטרדה ולא בעבירת איומים.

דיון והכרעה

10. דין בקשת רשות הערעור להידחות. כידוע, רשות ערעור לבית משפט זה לפי סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה) על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים תינתן "[...] רק אם מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו היא כללית" (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986) (להלן: עניין וייל)). בענייננו נטען שהבקשה היא בעלת חשיבות כללית מאחר שהיא נוגעת לשלום הציבור, זאת לאור המסוכנות האורבת מן המשיב אם יצא לחופשה. ואכן, נקבע בעבר שטענת מסוכנות עשויה לצלוח את המבחן שנקבע בעניין וייל ולהצדיק מתן רשות ערעור (ראו לדוגמה רע"ב 3045/08 מדינת ישראל נ' פריניאן, פסקה י(3) לפסק הדין (11.5.2008); רע"ב 5947/08 מדינת ישראל נ' בסה, פסקה 6 לפסק הדין (14.7.2008)). מכך אין ללמוד שבכל פעם שמעלה המדינה טענת מסוכנות – ומטבע הדברים טענה כזו בעתירות אסירים יכולה להיות מועלית על ידה בלבד – תינתן רשות ערעור (ראו לדוגמה רע"ב 3540/11 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 11 להחלטה (14.6.2011) (להלן: עניין פלוני); רע"ב 3960/12 מדינת ישראל נ' גרלה, פסקה ז להחלטה (14.6.2012) (להלן: עניין גרלה)). הניסיון מלמד שהחלטות רבות בעניין חופשות אסירים, וכפועל יוצא מכך גם העתירות על החלטות אלו לבית המשפט לעניינים מנהליים, עוסקות בשאלת המסוכנות הנשקפת מאסיר פלוני ובכוחה להצדיק שלילת חופשה. מכאן שהכרה "אוטומטית" בטענת מסוכנות כטענה המצדיקה מתן רשות ערעור תיצור מצב הדומה במהותו לזכות ערעור לטובת המדינה בלבד (לגישה, שטרם התקבלה כהלכה, הגורסת שיש להחיל מבחן מרחיב מזה שנקבע בעניין וייל לגבי בקשות רשות ערעור לפי סעיף 62ג לפקודה אשר יחול באופן שווה על המדינה ועל האסיר ראו רע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה, פסקה 3 לפסק דינו של השופט גרוניס (11.3.2009)). בין כך ובין כך, בחנו לגופה בהרכב את טענת המסוכנות ואת האפשרות לאיינה.

11. בבסיס קביעת המבקשת בדבר המסוכנות הנובעת מן המשיב עומדים האיומים כלפי האישה. כזכור, הייתה זו תלונתה משנת 2013 שהביאה לשינוי סיווגו של המשיב ולביטול האפשרות שיצא לחופשה. ברם, בכל האמור בשאלת המסוכנות, ומבלי להקל ראש בעצם החומרה שבהרשעתו של המשיב, דווקא תלונה זו הסתיימה באופן מינורי יחסית – הרשעה בעבירת הטרדה באמצעות מתקן בזק. הרשעה זו, שכזכור ניתנה לאחר ההחלטה מושא הבקשה דנן, הגיעה בעקבות הסדר טיעון שנעשה בין המשיב למבקשת, במסגרתו גם הסכימה זו האחרונה כי על המשיב יושת עונש מאסר של חודש שירוצה בחופף לעונש המאסר אותו הוא מרצה כעת. לשיטתי בעצם הסכמתה להסדר טיעון מקל זה, שלכאורה לא נתן כל מענה למסוכנות הנטענת, גילתה המבקשת את דעתה כי מסוכנות זו אינה כה גדולה כפי שנטען בפנינו. לעניין זה יש גם השלכה על בחינתו של החומר החסוי שהוגש לנו. המבקשת השליכה את עיקר יהבה בהקשר זה על המידע החדש שהתקבל מגורמי הטיפול בקהילה שכאמור לשיטתה אף הצדיק את העיון החוזר בהחלטתו המקורית של בית המשפט לעניינים מנהליים. ברם מידע זה - שאציין שהיה דל בפרטים - מתייחס לאירועים שהתרחשו לפני פרק זמן משמעותי, ובכל מקרה כאלו שקדמו להסדר הטיעון שנערך בעניינו של המשיב. גם בכך יש משום הפחתה במידת המסוכנות שניתן לייחס למשיב בעת הזו, שכן כידוע למידת עדכניותו של המידע יש נפקות לשאלת המשקל שניתן לייחס לו בקביעת דרגת המסוכנות (ראו לדוגמה עניין פלוני, פסקה 12 לפסק הדין וההפניות שם). מעבר לכל האמור, ועניין זה הוא לשיטתי הנתון המכריע את הכף במקרה דנן, עומדים התנאים שהציבה המבקשת ליציאת המשיב לחופשה. כפי שתואר תנאים אלו, שמן הראוי היה להציבם ולהציגם בפנינו כבר במועד הגשת הבקשה, הם מכבידים במיוחד. די בכך שנזכיר את איסור השהייה צפונית לעיר גדרה ואת איסור יצירת הקשר עם האישה ועם הילדים. על כך יש להוסיף את הדרישה לליווי של שלושה ערבים ולהפקדה של ערבות כספית. בשקלול של כל הנתונים שהונחו על כפות המאזניים - מחד דרגת המסוכנות שניתן לייחס למשיב בעת הזו, ומאידך התנאים המגבילים שהוצבו ליציאתו לחופשה - לא ניתן לומר שהתוצאה אליה הגיע בית המשפט לעניינים מנהליים היא בלתי סבירה במובן זה שקיימת סכנה אמיתית לשלום הציבור שלא ניתן לאיינה אם תידחה הבקשה (ראו רע"ב 3893/10 מדינת ישראל נ' יונה, פסקה 7 להחלטה (20.6.2010); עניין פלוני, פסקה 12 להחלטה; רע"ב 4306/11 מדינת ישראל נ' בן דוד, פסקה 3 להחלטה (11.7.2011); עניין גרלה, פסקאות ז, יד להחלטה). המסקנה הנובעת מכך היא שיש לדחות את בקשת רשות הערעור.

12. סוף דבר – אנו דוחים את הבקשה. לא שוכנענו כי החשש לשלום הציבור אם יצא המשיב לחופשה בתנאים מגבילים הוא בעוצמה המצדיקה מתן רשות ערעור. לפיכך המשיב יצא בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מתוך 30 יום, לחופשה בהתאם לתנאים שהציבה המבקשת. זאת למעט התנאי הנוגע להתייצבות המשיב, פעמיים, בתחנת משטרה הסמוכה למקום שהייתו. בהתחשב בשאר התנאים המכבידים שיחולו עליו, לרבות פרק הזמן הקצר שהוקצה לחופשה, חיוב המשיב להתייצב בתחנת משטרה לא יוסיף כמעט דבר לאיון הסכנה הנובעת ממנו אך במקביל יפגע באופן מהותי ביכולתו לנצל את החופשה לענייניו האישיים, כמעט עד כדי ביטול הטעם ביציאה לחופשה מלכתחילה. לבסוף, המשיב או מי מערביו יפקידו ערבות כספית בסכום של 100,000 ש"ח בקופת בית המשפט לפני יציאת המשיב לחופשה. הערבות תוחזר למי שהפקיד אותה כשהמשיב יחזור לבית הכלא.

א ה

השופט ח' מלצר:

אני מסכים.

השופטת ד' ברק-ארז:

אני מסכימה.

ת

הוחלט כאמור בהחלטתה של הנשיאה מ' נאור.

ניתנה היום, ה' באב התשע"ה (‏21.7.2015).

א ה

ת


מעורבים
תובע: מדינת ישראל
נתבע: סאמי מסרי
שופט :
עורכי דין: