ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אלי,רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ נגד מינהל מקרקעי ישראל :

החלטה בתיק רע"א 4243/15 בבית המשפט העליון

לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן

המבקשת:
אלי,רוני ואבי יוזמה ופיתוח בע"מ

נ ג ד

המשיב:
מינהל מקרקעי ישראל

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט הבכיר י' גריל והשופטות ב' טאובר ות' שרון-נתנאל) בע"א 38119-12-14 מיום 19.5.2015

בשם המבקשת:
עו"ד אריה להב-לוי

החלטה

1. המבקשת זכתה במכרז לפיתוח ולחכירה של נכס מקרקעין בחיפה ובהמשך לכך התקשרה עם המשיב, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) בהסכם פיתוח (להלן: ההסכם). בהסכם נקבע כי זכויות הבנייה תהיינה בהתאם לאמור בתכנית חפ/1746; וכי כל תוספת בנייה מעבר לקיבולת הבנייה המותרת על פי החוזה ובמסגרת התכנית תחייב את המבקשת בתשלום נוסף למינהל. בהמשך, המינהל גבה מהמבקשת דמי היתר עבור תוספת בנייה, שכן לשיטתו הבנייה חרגה מהשיעור שנקבע בהסכם (להלן: תוספת הבנייה; דמי ההיתר). עוד יצוין, ברקע לדברים, כי בתוספת מאוחרת להסכם הסכימו הצדדים על הארכת תקופת הפיתוח, וצוין כי "מבלי לפגוע בתנאים אחרים שנקבעו בחוזה זה, בניה מעבר לקיבולת הבניה כמוגדר לעיל תהיה כפופה לתכנית מאושרת החלה על המגרש וטעונה הסכמת המחכיר. לא תידרש תמורה נוספת תמורת הסכמת המחכיר" (להלן: התוספת).

2. המבקשת הגישה תביעה כספית להשבת דמי ההיתר ולפיצויים בגין נזקים עקיפים שנגרמו לה בשל התנהלות המינהל. בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט א' רובס) דחה את התביעה בקבעו כי הן בהסכם, הן בתנאי המכרז נקבע מפורשות כי כל ניצול של זכויות הבנייה מעבר להוראות ההסכם יביא לחיוב המבקשת בתשלום נוסף למינהל; וכי הקביעה בתוספת, שלפיה המבקשת תהיה פטורה מתשלום עבור בנייה מעבר לקיבולת שנקבעה בהסכם, מקורה בטעות שנעשתה בהיסח הדעת אשר לא היה בה כדי לשנות מתנאי ההסכם. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט הבכיר י' גריל, והשופטות ב' טאובר ות' שרון-נתנאל) דחה את ערעור המבקשת על פסק הדין מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), תוך שקבע כי מתקיימים התנאים הנדרשים להחלתה. בצד האמור, השופטים בבית המשפט המחוזי נחלקו בשאלה אם חיוב המבקשת בהוצאות במסגרת ההליך שהתקיים לפני בית משפט השלום היה מוצדק. שופטי הרוב (כבוד השופט הבכיר י' גריל והשופטת ב' טאובר) סברו כי בשים לב לטעות האמורה מצד המינהל בכל הנוגע לניסוח התוספת, לא היה מקום לחייב את המבקשת בהוצאות ואלו בוטלו.

3. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, שבה טוענת המבקשת כי הערכאות הקודמות שגו בפרשן את האמור בתוספת כטעות קולמוס, פרשנות שלא נתמכה בתשתית עובדתית מספקת; וכי יש ליתן לדברים האמורים בתוספת – אשר מעניקים למבקשת פטור מתשלום דמי ההיתר – תוקף מחייב. עוד נטען כי על המקרקעין נושא המחלוקת חלות תכניות נוספות, אשר תוספת הבנייה נובעת מהן, ובכך טעם נוסף לקביעה כי דמי ההיתר נגבו שלא כדין.

4. דין הבקשה להידחות. הטענות בבקשת רשות הערעור – שעיקרן בפרשנות שניתנה לתוספת ולתוקפה במסגרת ההתקשרות החוזית בין הצדדים – נטועות בדל"ת אמותיו של המקרה ואין בהן כדי לעורר שאלה משפטית כללית. משכך, הבקשה אינה עומדת באמת המידה שהתווה בית משפט זה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128-126 (1982)). לכך יש להוסיף כי העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות לא מגלה כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור (ראו למשל רע"א 1708/14 אלטורי נ' זילברמן, פסקה 4 (31.8.2014)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ט בתמוז התשע"ה (‏16.7.2015).