ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד מרגולין ואח' :

בתי המשפט

1


בבית המשפט המחוזי בירושלים

פ 002184/06

בפני:

כב' השופט צבי סגל - סגן נשיא

11/06/2009

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נ ג ד

1. יעקב מרגולין (ת"ז 001519644)

2. נעמה עמנואל דוקשיצקי (ת"ז 064428469)

3. דניאל מאיר (ת"ז 017088451)

4. דנה בן מאיר (ת"ז 029516531)

5. סמיון פיינשטיין (ת"ז 303960603)

6. גסאן אבו אלפילאת (ת"ז 025801994)

7. חוסאם יאסין (ת"ז 025839747)

8. איגור לוגבינסקי (ת"ז 309297471)

9. עבד רזאק (ת"ז 036127611)

הנאשמים

נוכחים:

ב"כ המאשימה עו"ד טל וייסמן בן-שחר ועו"ד רים בראנסה מפרקליטות מחוז י-ם

נאשם 5 ובא כוחו עו"ד אבי עמירם

ג ז ר – ד י ן
(נאשם 5)

1. נאשם 5 (להלן: "הנאשם") הורשע, על-יסוד הודאתו, בעובדות כתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של התעללות בחסרי ישע על-ידי אחראי, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק").

2. יצוין כבר עתה, כי בגדר הסדר הטיעון הסכימו הצדדים, כי בעוד שהמאשימה תטען לעונש של מאסר בפועל לתקופה של 6 חודשים, שירוצה מאחורי סורג ובריח, הרי שהנאשם יטען לעונש של מאסר בפועל שירוצה בדרך של עבודות שירות. כאן גם המקום לציין, כי במסגרת הסדרי טיעון שגובשו עם נאשמים 6 ו-7, נגזר עונשם לשישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

3. ראש לכל אבקש להסיר עננה שריחפה מעל הודאתו של הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן, שמא תחת לחצים, אלו או אחרים, ניתנה. והנה, בא-כוחה של נאשמת 4, עו"ד קמר, מצא לנכון לציין לפרוטוקול, כי שמע את הנאשם כופר בהודאתו האמורה מחוץ לאולם בית המשפט, במסגרת אחת ההפסקות בדיון. דא-עקא, שבבירור שערכתי בשלב פרשת גזר הדין נמצא כי לדברים אין אחיזה במציאות, וכי הנאשם עומד על הודאתו ואינו חוזר בו ממנה (ראו: פרוט' הדיון מיום 20.4.09, עמ' 10, שם נאמרים הדברים ברחל בתך הקטנה, לשאלת בית המשפט, הן מפי בא-כוחו של הנאשם והן מפי הנאשם עצמו).

4. עוד יודגש ויוער – ולו למען הסר ספק מלבב באי-כוח שאר הנאשמים או הנאשמים עצמם: אין כמובן באמור בהסדר הטיעון הנדון כדי להוות ראיה בדבר מעורבותם של מי מהנאשמים האחרים בפרשה, שמשפטם ממשיך להתנהל כיום. אמנם, עובדות כתב האישום המתוקן נשוא הסדר הטיעון אכן נחרצות וחד-משמעיות גם לגביהם, אך יחד-עם-זאת, אין בהן אלא כדי לגבש מסגרת של הסכמה עובדתית ומשפטית, התקפה אך ורק בין המאשימה לבין הנאשם בלבד, באשר לאירועים הנקובים בגדרו. את אשר מבקשת המאשימה להוכיח כלפי נאשמים שלא גובש הסדר בעניינם אבחן לעומק בבוא היום בהתאם להוראות הדין הפלילי.

5. ברוח זו עוד יוער, כי מטבע הדברים, שעה שנאשמת 4 ניצבת בלבת כתב האישום כדמות מרכזית ביותר בפרשה, מייחס לה כתב האישום סדרה ארוכה של מעשים שיש בהם, לכאורה, כדי לבסס עבירות לפי החוק. ברם, כתב האישום נשוא גזר הדין בעניינו של הנאשם דנן, שהגיע להסדר טיעון עם המאשימה, חסר כל נפקות בעניינה של נאשמת 4, שדינה כלל טרם הוכרע ומשפטה עדיין נמצא בעיצומו.

6. על-פי חלקו הכללי של כתב האישום המתוקן, בין החודשים פברואר 2003 לאפריל 2004 (להלן: "התקופה הרלבנטית"), שימש הנאשם ככוח עזר ב"מחלקת ההמשך" – מחלקה לטיפול באוטיסטים בבית החולים "איתנים" הסמוך לירושלים (להלן:" המחלקה" ו/או "בית החולים"). בתקופה הרלבנטית מנתה המחלקה עשרים חוסים, שנחלקו לשתי קבוצות: "אורן" ו"ברוש". החולים במחלקה סובלים מהפרעה התפתחותית מפושטת, הכוללת גם אוטיזם ופיגור שכלי. חלק מהחוסים סובלים משילוב של שתי ההפרעות דלעיל, או לחלופין, מאחת מהן, בשילוב מחלה גופנית אחרת. כמו-כן, בקרב החוסים קיים שיעור גבוה של תחלואה נלווית של מחלת הכפיון (אפילפסיה). באשר לשאר הנאשמים יצוין, כי נאשם 1 שימש כמנהל בית החולים, נאשמת 2 – כאחות ראשית בבית החולים, נאשם 3 – כמנהל המחלקה, נאשמת 4 – כאחות ראשית במחלקה, ואילו נאשמים 6-9, אף הם כמו הנאשם, ככוח עזר.

7. באשר לנאשמת 4 יוסף, כי אליבא דכתב האישום, הנהיגה זו דרכי טיפול פסולות כלפי חוסים במחלקה, אשר כללו מניעת תרופות, מעשים משפילים, דיכוי הדימוי העצמי שלהם ועוד, בעטיין הם ניזוקו, שעה שהיא, הֲלָכָה לְמַעֲשֶה, ניהלה את המחלקה ביד רמה, ברוח האמונה כי התנהגותם רצונית ונשלטת, ומכאן – שְבַּת-תיקון ושינוי הינה. יצוין, כי הנאשם תפקד כעובד קבוע בבית החולים לאורך שנים ארוכות, והיה "יד ימינה" של נאשמת 4, מילא אחר כל הוראותיה בקפידה, תוך שדאג לכך ששאר אנשי הצוות ימלאו אף הם אותן. לעתים, נתן הנאשם לאנשי הצוות הוראות משלו, אשר פגעו בחוסים, לרבות באשר לשימוש באלימות פיזית חמורה, למתן יחס משפיל, ולהתעללות נפשית. כך הפעילו נאשמים 5-9 אלימות פיזית ומילולית בוטה כנגד החוסים, בעודם משפילים אותם בדרכים שונות.

8. כעת אגולל בתמצית סדרת חמשת האישומים בהם הורשע הנאשם כאמור בכתב האישום המתוקן. האישום הראשון בו הורשע מתייחס לחוסה י', יליד 1966, הסובל מפיגור שכלי. על-פי עובדותיו, הורתה נאשמת 4 לחברי צוות המחלקה לטפל בו בדרכים פסולות, ובתוך כך אמרה לי' כי עליו לסיים את כל האוכל שהונח בצלחתו ואסרה על אנשי הצוות לתת לו תוספות. לוּ הִמרה את פיה, הורתה לדבר אליו בטון של תינוק, לחלק מזון שאהב לחוסים אחרים, ולאלצו לאכול מתחת לשולחן. אם עמד בסירובו, נשלח בהוראתה לבידוד, שם סיים את ארוחתו. אם הקיא את אשר אכל, הורתה לאנשי הצוות להאכילו בקיאו. כמו-כן, אסרה נאשמת 4 על י' להתנדנד, ולשם כך הורתה להניח קופסת פלסטיק בין ראשו לבין הקיר, או כוס בין גבו לבין הקיר. לעתים הוצמדה לגבו של י' כוס מלאה מים, כך שאם התנדנד, נפלה זו והמים נשפכו עליו. במקרים אחרים הורתה להניח חפצים שונים על גבו או על ראשו, כגון - מסרק, כוס, מקל ועוד, ולהצמידו לקיר, ואם התנדנד י', נפל החפץ והלה נענש. איסור זה היה תקף גם שעה ששהה י' בחצר, ומשכך, ישב על כסא מיוחד משלו וכוס צמודה לגבו, על-מנת שלא יתנדנד. עוד נאסר על י' להסתובב בחצר או לשחק במתקנים. לוּ הוציא מילה מפיו, חרף האיסור לדבר, "זכה" במבט מאיים, ואם הגה מילה נוספת, נסגר בחדר חירום, וככל שנדרש – לפרקי זמן ממושכים. גם אם אמר י', בשעת מקלחת, כי המים חמים או קרים, הועבר לחדר חירום בעודו ערום, ונדרש להתנגב ולהתלבש שם. עוד הורתה נאשמת 4 לאסור על י' לאונן וכן להענישו על כך. בתקופה הרלבנטית, משך חצי שנה לערך, הורתה נאשמת 4 להושיב את י' בנפרד משאר החוסים, כך שגבו הופנה אליהם, ולא היה באפשרותו לראותם. בשלהי שנת 2003, במהלך כחצי שנה לערך, הורתה נאשמת 4 להושיב את י' בחדר העבודה, במחלקה, בין שני ארונות שהרווח ביניהם 50 ס"מ לערך, פניו אל הקיר וגבו מופנה לחדר. מעליו נתלתה מראה שאפשרה לאנשי הצוות לראות אם הוא עבד, והשטח בו הוא ישב כוסה במגבת שבודדה אותו משאר החוסים. נוסף לכך ניתנה לי' עבודה רבה מאד, אשר הכבידה עליו והיוותה עונש בעבורו. נאשמת 4 הורתה להעניש את י' בדרכים שונות: שלילת מקלחת, שלילת צחצוח שינים, עבודה בעמידה, מתן עבודה רבה ומכבידה השנואה על י', כליאה בחדר חרום ועוד.

9. והנה, נאשמים 5-9, וחלק מאנשי הצוות הנוספים, כעניין של שגרה יומית, יישמו את ההוראות האמורות דלעיל, במהלך התקופה הרלוונטית וסמוך לפניה. הנאשם אף הורה בעצמו לאנשי הצוות ליישם את ההוראות הללו. במהלך התקופה הרלוונטית, במועד אחר שאינו ידוע במדויק למאשימה, ערך הנאשם "מסדר" לחוסים. במהלך המסדר, משזז י' ממקומו השליך עליו הנאשם כוס שפגעה באפו וגרמה לו לדימום. במהלך התקופה הרלוונטית, במועדים שאינם ידועים במדויק למאשימה, הכריח הנאשם את י' לאכול אוכל שהוציא מפיו. במועדים נוספים, כאשר י' התנהג בצורה לא נאותה במהלך הארוחות, איימו עליו נאשמים 5 ו-7, כי ישימו לו אוכל נוסף בצלחת, יאכילו אותו באוכל שפלט או יתנו לו מזון שלא אהב. כאשר י' סרב לאכול מזון שלא אהב, נטלו נאשמים 5 ו-7 מצלחתו מזון אהוב עליו וזרקו אותו או נתנו אותו לחוסה אחר. נוסף לכך, דברו עמו בטון תינוקי במהלך הארוחות, כמצוותה של נאשמת 4.

10. כדבר שבשגרה וכחלק מהמדיניות הנוהגת לאורך התקופה הרלוונטית, תיקשרו נאשמים 4-9 עם י' במתן פקודות ובצעקות בכל שעות הפעילות, ובהרצתו ממקום למקום תוך שהם עומדים מאחוריו וגוערים בו. פעמים רבות דחפו הנאשמים האמורים את י' והפעילו כנגדו כוח פיזי. נוסף לכך, סגרו נאשמים 4-9 את י' בחדר בידוד, שלא במידה הדרושה לצורך הטיפול הרפואי בו, ולא בכדי למנוע סכנה לעצמו או לזולתו. ביום 13.5.03, או בסמוך לכך, סרב י' לאכול. בתגובה, האיץ בו הנאשם ושפך מרק על חולצתו. י' ביקש להחליף חולצה, אך הנאשם סרב, וכעונש נוסף אף סרב הנאשם לתת ל י' תה. ביום 22.8.03, צפה הנאשם בי' כשלגופו חזיית נשים. הנאשם עמד ליד י', ובעודו מחייך ולועג לו נמנע מלהסיר את החזייה מגופו של י' למרות בקשותיו. במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למאשימה, נאשמים 5-7 ונאשם 9 כינו את י' בשם "איריס" ודברו אליו בלשון נקבה, זאת כדי להעליבו, לאיים על גבריותו ולהשפילו. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך התקופה הרלוונטית, דחף הנאשם בחוזקה את י' וסטר לו כיוון שדיבר והתנענע. הנאשם הורה לי' להיכנס לחדר רגיעה, ומשהלה סרב, גרר אותו בכוח, בעט בו וחנק אותו.

עד כאן האישום הרלבנטי לחוסה י'.

11. האישום השני בו הורשע הנאשם מתייחס לחוסה י'ש', יליד 1969, הסובל מאוטיזם. נוסף לכך, החל משנת 1985 סובל י'ש' מעיוורון, והחל משנת 1997 אף ממחלת הכפיון. בתקופה הרלוונטית, כך נאמר בכתב האישום, הורתה נאשמת 4 לאנשי הצוות במחלקה כי י'ש' יאכל רק כאשר ידיו קשורות. כל בקשה לשנות הוראה זו נדחתה. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך התקופה הרלוונטית, גרר הנאשם את י'ש' לחדר האוכל במחלקה, תוך שהוא דוחף את גופו.

12. האישום השלישי בו הורשע הנאשם מתייחס לחוסה ש'ע', יליד 1978, הסובל מפיגור בינוני ומסכיזופרניה. בתקופה הרלוונטית וסמוך לפניה, הורתה נאשמת 4 על "דרכי טיפול" בש'ע', כלהלן: אם ש'ע' נמצא ב"מצב לחץ" יש לגזור את בגדיו, או להשכיבו על הרצפה כשידיו מאחורי גבו, זאת בידעה כי ש'ע' אוהב מאד את בגדיו. במקרים בהם ש'ע' התפרץ, הורתה נאשמת 4 להענישו בהחלפת בגדיו והלבשתו בפיז'מה. עוד נאמר בכתב האישום, כי במקרים בהם ש'ע' התעצל בעבודתו הורתה נאשמת 4 לאנשי הצוות להענישו, באופן שנדרש ממנו לעבוד לאורך שעות ארוכות יותר, על חשבון שעות המנוחה שלו, ולעיתים אף על חשבון ארוחות מסודרות. במהלך התקופה הרלוונטית וסמוך לפניה, מילאה נאשמת 4 בעצמה הוראות אלו ודאגה שימולאו על-ידי שאר אנשי הצוות. הנאשם אף הוא הסביר לאנשי הצוות את המדיניות האמורה והלביש את ש'ע' בבגדים קרועים.

13. האישום הרביעי בו הורשע הנאשם מתייחס לחוסה א'ק', יליד 1965, הסובל מאוטיזם, פיגור שכלי ושיתוק מוחי קל. בשנת 2002 אושפז א'ק' במחלקה בשל התנהגות כפייתית, מלווה באי שקט ובהטרדת הסובבים. בתקופה הרלוונטית וסמוך לפניה, הורתה נאשמת 4, כי על כל החוסים במחלקה לעשות את צרכיהם באותן שעות. במהלך התקופה הרלוונטית וסמוך לפניה, הורתה נאשמת 4 על "מדיניות טיפול" בא'ק' כלהלן: א'ק' חויב לעמוד בזמן עבודתו בתוך כלוב שנבנה עבורו, זאת בשל נטייתו להירדם במהלך העבודה ועל-מנת שלא יסתובב. כתוצאה מן האמור לעיל, נאלץ א'ק' לעמוד לאורך פרקי זמן ממושכים. עת סירב א'ק' לעבוד – נענש – באופן שסגרוהו בחדר העבודה. על א'ק' נאסר לגשת לשירותים בזמן עבודתו. אם עשה את צרכיו בבגדיו, אסרה נאשמת 4 על החלפת בגדיו, והוא נותר לבוש בבגדים ספוגים בשתן משך שעות ארוכות. נאשמת 4 הסבירה לאנשי הצוות, כי כאשר א'ק' מבקש לצאת לשירותים, הוא מחפש תרוץ כדי לקום ממקומו, והבהירה כי בדרך זו ילמד א'ק' לשלוט בצרכיו.

14. והנה, במועדים שונים במהלך התקופה האמורה מילאו אנשי הצוות ונאשמים 5-9 את הוראותיה האמורות של נאשמת 4. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך התקופה הרלוונטית וסמוך לפניה, דחף א'ק' את שולחן העבודה שלו ופגע באמצעותו בגבו של הנאשם. בתגובה, סטר לו הנאשם. במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למאשימה, במהלך התקופה הרלוונטית וסמוך לפניה, כאשר א'ק' התקרב לנאשם, דחף האחרון את א'ק' בעוצמה רבה ובאלימות לכיסאו. במועדים רבים שאינם ידועים במדויק למאשימה, במהלך התקופה הרלוונטית, בחצר הסמוכה למחלקה, כאשר א'ק' התקרב לאנשי הצוות או נגע בהם, השליכו עליו נאשמים 5 ו-7 פירות.

עד כאן האישום הרלבנטי לחוסה א'ק'.

15. האישום החמישי והאחרון בו הורשע הנאשם מתייחס לחוסה פ', ילידת 1982, הסובלת מאוטיזם. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום וסמוך לפניה, במקרים בהם התפרצה פ' ותקפה איש צוות, או כאשר סברו אנשי הצוות כי היא עומדת להתפרץ, הורתה נאשמת 4 להושיבה מתחת לספסל לפרקי זמן ממושכים ביותר. כאשר סירבה פ' לאכול, הורתה נאשמת 4 להענישה באופן שאולצה לאכול בעודה מתחת לספסל. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך שנת 2002, אמרה פ' לנאשם כי אינה רוצה לעבוד עוד וקמה ממקומה. בתגובה, אחז אותה הנאשם בצווארה בעוצמה רבה והשכיבה על הרצפה.

עד כאן עובדות כתב האישום המתוקן, שהיווה בסיס להרשעת הנאשם.

16. בגדרי הראיות לעונש הגישה המאשימה שני מכתבים: הראשון, מטעם גב' ש', אמו של ש', שהיה מאושפז בבית החולים משך 10 שנים (מש/1); והשני, מטעם מר מ', אחיו של החוסה י'. במכתב הראשון מציינת גב' ש', כי במהלך אותן שנים בהן אושפז בנה בבית החולים למדה לבטוח בנאשם, האמינה בו, ואף ראתה בו חבר. אך הנה, משנחשפה הפרשה, סיפר לה בנה ש', בפחד רב, אודות מעשי ההתעללות שביצע בו הנאשם, שהיה דוחף אותו ומכה אותו בגבו, מכריח אותו לעמוד עם כוס מים על ראשו למשך 12 שעות, להתאפק ולעשות את צרכיו במכנסיים. זאת ועוד: חרף מודעותו לאובססיה של ש' לבגדיו, נטל הנאשם במכוון את בגדיו וגזרם אל מול עיניו, בעוד ש' צורח ומשתולל, עד כי נזקק להרגעה באמצעות כדורים. עוד מוטעם במכתב, כי הנאשם לא היה מטפל זוטר במחלקה, כי אם אחראי שהדריך מטפלים אחרים, שאף נכח בפגישות שנערכו בין הורי החוסים לבין נאשמים 3 ו-4 והשיב על שאלותיהם.

17. באשר לנזקים שנגרמו לש' כתוצאה ממעשי ההתעללות מצוין במכתב, כי הלה עצבני וחלה נסיגה דרסטית בהתנהגותו. ודוק: ש' "צועק, מכה וחסר שקט, הוא מפחד מהחושך". לדידה של גב' ש', נגרם לבנה ש' נזק בלתי הפיך, ואך בשל אי יכולתה לעמוד מול הנאשם לא הופיעה למתן עדות בבית המשפט. את מכתבה חתמה במילים הבאות: "אני כל כך פגועה וכועסת, מרגישה חסרת אונים ... חיי נהפכו ושוב אין ביכולתי לתת אמון בבני אדם (כתבתי מכתב זה בכאב והתרגשות ובלב כבד)".

18. במכתב השני הודגשו הכאב והתסכול האצורים בהכרה, כי דווקא המקום שאמור היה לשמש מעין תחליף למשפחה חמה ותומכת בעבור החוסים הפך למקור של התאכזרות נבזית ונפשעת, התעללות נוראה ונמשכת, רוע ורשעות של ממש. במכתב מפורטים מקרי התעללות להם נחשף החוסה י', עת נדרש, בין היתר, לאכול קיא, ללבוש בגדי נשים, להימנע מנדנוד גופו, לשהות בחדר בידוד, וכיו"ב. מעבר לכך, ננקטה נגדו אלימות שכללה בעיטות, חניקות וסטירות. אליבא דמר מ', אל לו לנאשם לחסות תחת הטענה כי אך מילא אחר הוראותיה של נאשמת 4, שכן בוגר הנו דיו כדי להבין את חומרת המעשים, מה גם שאף הוסיף להם נופך משלו. בנסיבות אלו, עת ביקש הנאשם לפרוק עצביו, תסכולו, אכזריותו ורשעותו דווקא על החוסה י' – חסר הישע וההגנה, סבור מר מ' כי יש למצות עמו את הדין, להטיל עליו מלוא חומרת העונש, "למען אשר ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד בני אנוש להתנהג כחיות הטרף אשר ביער!".

עד כאן ראיות המאשימה לעונש.

19. מטעם ההגנה העידו שלושה עדי אופי. גב' ס'ש', פנסיונרית שעבדה בבית החולים "ביקור חולים" ובבית הספר לאחיות, העידה כי הנה אפוטרופסית של אחיינה, חסוי שאיבד את כושר השיפוט שלו לאחר תאונת דרכים, המאושפז באחת ממחלקות בית החולים. הנאשם הנו החונך של אחיינה, תפקיד אותו מילא כשבע שנים, משנת 1997 ועד לשנת 2004. הנאשם בילה עם אחיינה פעם או פעמיים בשבוע, 4 שעות בכל פעם, או-אז העסיקוֹ בפעילויות שונות. לדבריה, אחיינה אהב מאוד את הנאשם וציפה לבואו. את הנאשם הנה מכירה לעומק, מה גם שהלה הוזמן לאירועים משפחתיים.

20. ד"ר א'א'ג', רופאה פנימית במקצועה, הנה אמו של חוסה המטופל בבית החולים החל משנת 2001, הסובל מאוטיזם קשה מאוד ומהפרעות התנהגות. ד"ר ג' העידה, כי הנאשם סייע לה בשעתה הקשה ואף שיחק עם בנה, שהתרגל ושמח לשהות בבית החולים. על-פי התרשמותה, הנאשם הפגין מידה של סבלנות כלפי החוסים, להם סייע באופן אישי, מה גם שהתנהגותו של בנה השתפרה באורח ניכר לטובה מאז החל הטיפול בו בבית החולים. ד"ר ג' לא הבחינה בשום דבר חריג באופן התנהלותו של הנאשם, ונבהלה לנוכח חשיפת הפרשה. להערכתה, הנאשם מסור לעבודתו, ובאשר לבנה, הרגיעה כי הוא בידיים טובות. לכן, מודה ד"ר ג' למדריכים ולרופאים בבית החולים, שעומדים בנטל ומעניקים מעצמם לטובת המטופלים.

21. מר משה רוזנברג, ביוכימאי העובד בבית החולים "קפלן" ומאמן כדורסל, העיד כי הכיר את הנאשם על רקע היותו מאמן הכושר של קבוצת הנוער בכדורסל אותה אימן. לדעתו, הנאשם "אדם מקסים, עדין", בר-שיח ראוי ומרתק, אותו אהבו הילדים "אהבת נפש". הנאשם היווה מעין "כותל" בעבור הילדים, שפנו אליו עם בעיות אישיות, בו נתלו כמו באבא. הנאשם מעולם לא הרים קולו על איש, עמו הולכים הילדים "באש ובמים". למיטב ידיעתו, גם הורי הילדים אוהבים את הנאשם. כשנודע לו במה מואשם הנאשם, נתקף הלם. הנאשם אף מסייע בידו בהתמודדותו עם שחקני כדורסל הסובלים מאוטיזם, ומבחינתו ישמח מאוד לקבלו לעבודות שירות, שיהלמו את כישוריו ואישיותו. עוד העיד, כי לעתים עבד הנאשם בהתנדבות או תמורת תשלום סמלי, אף זאת – מכל הלב.

עד כאן ראיות ההגנה לעונש.

22. בסיכומיה לעונש הדגישה באת-כוח המאשימה, כי קיים דיסוננס חריף בין דמותו של הנאשם אליבא דעדי ההגנה, לבין זו המצטיירת נוכח כתב האישום שהיווה בסיס להרשעתו, כמו מדובר היה בשני אנשים שונים. לטענתה, לאור עדויות האופי שנשמעו, הסדר הטיעון אכן צודק ומשקף את האיזון הראוי בין האינטרסים המנוגדים. ודוק: הנאשם הורשע בחמש עבירות של התעללות בחסרי ישע על-ידי אחראי, כמי ששימש כ"יד ימינה" של נאשמת 4, כעובד קבוע בבית החולים, ולא בכדי – ראשון ברשימת הנאשמים ששימשו ככוח עזר במחלקה, שביצע המעשים המיוחסים לו בנסיבות מחמירות. הנאשם לא רק מילא את הוראותיה של נאשמת 4 בקפידה, כי אם גם דאג לכך ששאר עובדי כוח העזר – נאשמים 6-9, יעשו כן אף הם. כך היווה הנאשם דוגמא למטפלים החדשים במחלקה, כך גם הציגה אותו נאשמת 4 בפניהם. את ההוראות שקיבל התאים הנאשם לאופיו האלים והתוקפני, נטול שיקול הדעת. ואם בכך לא סגי, הרי שהנאשם גם "שכלל" את אותן הוראות שקיבל, מיוזמתו הוא, ובכך העצים את כוחן להשחית. זאת ועוד: הנאשם נתן לאנשי הצוות הוראות מבית מדרשו, בגינן נקטו הללו באלימות פיזית כלפי החוסים, מלווה ביחס משפיל ובהתעללות נפשית. בתוך כך, הדגימה באת-כוח המאשימה את הנטען על-ידה, הן באירועים השונים נשוא כתב האישום, שכבר פורטו בהרחבה לעיל, והן בעדויות שנשמעו במהלך פרשת התביעה, עד השלב שבו בחר הנאשם לחזור בו מכפירתו ולהודות. בהתחשב בקונסטלציה הכללית שהתהוותה בבית החולים – מסגרת חולנית ומעוותת, באופי המחלקה ובהכשרתו המוגבלת של הנאשם, כמו גם בחיסכון בזמן שיפוטי, בעיתוי גיבושו של הסדר הטיעון על-פני כרוניקת הפרשה, וודאי אף גם בקורבנות ובמשפחותיהם, עתרה באת-כוח המאשימה להשית על הנאשם 6 חודשי מאסר בפועל שירוצו מאחורי סורג ובריח.

23. בסיכומיו לעונש הטעים בא-כוח הנאשם, כי הנאשם נטל אחריות מלאה על מעשיו, זאת הגם שעבד ככוח עזר במחלקה מורכבת שאכלסה את "20 החולים הקשים ביותר עלי אדמות", ללא כל הכשרה מוקדמת. זאת ועוד: הנאשם עבד כאחראי משמרת משך 16 שעות ביממה, ומשכך, נאלץ לנהל את המחלקה, בצוותא עם אחרים, ללא הדרכה או הנחיה. המדובר, אפוא, בתנאי עבודה קשים עד בלתי אפשריים, ולא בכדי נזקקו מקצת מעדי התביעה – פסיכיאטרים לעתיד – לחצי שנת ניסיון במחלקה, על-מנת להבין כי מעשיהם פסולים ואינם ראויים. לטענתו, חוות-דעת המומחים מטעם המאשימה אינה נסמכת על היכרות אישית עם החוסים המדוברים, והנה אפוא מנותקת משדה המציאות, מקום בו הוטלה על הנאשם מעמסה בלתי מתקבלת על הדעת. עוד נטען, כי אין לפנינו תוצאות של מעשים פליליים מכוונים, כי אם טעויות שהנן נגזרת של כשל מערכתי. מעבר לכך ציין ב"כ הנאשם, כי עדותו של י' בבית המשפט כלל לא הפלילה את הנאשם. בסופו של יום, הושלך כוח העזר לחזית הטיפול בחוסים, והנאשם עשה כל שביכולתו לסייע בידם, תוך הפגנת מסירות ודאגה כנה לשלומם. לדידו של בא-כוח הנאשם, אין מקום לערוך אבחנה מלאכותית בין הנאשם לבין נאשמים 6 ו-7, שכן זו פסולה. עוד טען, כי הנאשם ביצע מלאכת קודש משך 13 שנים, ולכן כתב האישום הוא החריג ולא העיקר. באשר לעבירות בהן הורשע הנאשם, גרס כי הללו בוצעו כתוצאה מחולשה ומהעדר כוחות להימנע מהן. עדי האופי שהעידו מטעם ההגנה מלמדים עד כמה משתייך הנאשם לחוג בני המעלה הראשונה. נסיבותיו האישיות של הנאשם ופועלו אינם עולים בקנה אחד עם השתת מאסר בפועל – מאחורי סורג ובריח. הנאשם מושהה מעבודתו מאז שנת 2004, ולמרות זאת, לעתים מתנדב בתחום הכדורסל. את לִקְחו­ כבר למד הנאשם, רעייתו וילדיו הקטינים מצפים לשובו לחיק המשפחה, וכעת יש להתחשב במעלותיו בטרם ייגזר דינו. לסיכום טען, כי די בשישה חודשי מאסר שירוצו בדרך של עבודות שירות, כדי למצות העונש הראוי והמאוזן בנסיבות העניין.

24. הנאשם מימש זכותו לחתום משפטו. לדבריו, במהלך 13 שנות עבודתו במחלקה ניסה לסייע ולעזור, ואם הרע למאן דהוא, שום כוונה רעה לא עמדה בבסיס מעשיו. בכלל זה ביקש הנאשם סליחה ממי שפגע בו – חוסים או הוריהם, תוך שהדגיש את הקושי שבעבודה רציפה במחלקה, בעטייה "אינך שם לב למה שאתה עושה או אומר". לסיום, ביקש מבית המשפט להתחשב בנסיבותיו האישיות, במצבו המשפחתי והכלכלי.

דיון

25. אין להכביר מילים באשר לחומרת מעשיו של הנאשם. חסרי הישע, הם החוסים, אינם מודעים לעצם קיומן ולמהותן של זכויות יסוד מהן נהנים אנו באשר נלך, עליהן נעמוד בקול תרועה רמה וברוב תוקף. לפיכך, עלולים חסרי הישע להיתפס, בטעות, כמי שמוחלים על זכותם לכבוד, כמי שלכאורה אינם זקוקים לו מבחינה קיומית, "ויתור" מתוך חוסר מודעות כמובן. הללו אינם מסוגלים לבטא מצוקתם באופן מילולי וקוהרנטי שוטף, ומכאן שנשללה מהם היכולת, הכֹה טריוויאלית מבחינתנו, הכֹה שימושית ויעילה, להציפה ולטפל בה, אם באופן עצמאי או באמצעות אחרים, תוך נקיטת יוזמה ונטילת אחריות על איכות חייהם. ודוק: לא בכדי נזקקים חסרי הישע לגורם אחראי שיטפל בהם וידאג לענייניהם השוטפים. מדובר בהכרח קיומי, בלעדיו אף עלולים חסרי הישע למצוא את מותם מחמת רעב וצמא. בחברה מתוקנת לא מוזנחים חסרי הישע לאנחות, כי אם מטופלים במסגרות מקצועיות הולמות, שבכוחן ליתן מענה לצרכיהם המיוחדים.

26. סעיף 368א לחוק – הוא סעיף ההגדרות הרלבנטי, קובע כי "חסר ישע" הנו "מי שמחמת גילו, מחלתו או מוגבלותו הגופנית או הנפשית, ליקויו השכלי או מכל סיבה אחרת, אינו יכול לדאוג לצרכי מחייתו, לבריאותו או לשלומו". האחראי על חסר הישע מוגדר באותו סעיף, כדלקמן:

"'אחראי על קטין או חסר ישע' - כל אחד מאלה:

(1) הורה או מי שעליו האחריות לצרכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע - מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו;

(2) בן משפחה של קטין או של חסר ישע, שמלאו לו שמונה עשרה שנים ואיננו חסר ישע, והוא אחד מאלה: בן זוגו של הורו, סבו או סבתו, צאצאו, אחיו או אחותו, גיסו או גיסתו, דודו או דודתו, בן זוגו של אומן, וכן הורהו של אומן, צאצאו של אומן, אחיו או אחותו של אומן ובן זוגו של כל אחד מאלה;

(3) מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו שמונה עשרה שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות".

27. סעיף 368ג לחוק קובע, כי "העושה בקטין או בחסר ישע מעשה התעללות גופנית, נפשית או מינית, דינו - מאסר שבע שנים; היה העושה אחראי על קטין או חסר ישע, דינו - מאסר תשע שנים". יוזכר, כי בעניינו עסקינן בסיפא של סעיף זה, קרי בעבירה שדינה תשע שנות מאסר. עבירות ההתעללות בהן הורשע הנאשם וודאי טומנות בחובן "אכזריות, הטלת אימה או השפלה ... ביזוי ... פוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה (פיזית או נפשית) ... פוטנציאל לגרימת נזק או סבל" (י' קדמי, "על הדין בפלילים", חלק שלישי, תשס"ו – 2006, עמ' 1477-1478). ודוק: התנהגותו המתעללת של הנאשם אכן נועדה "להטלת מרות, להפחדה, לענישה או לסחיטה", שעה שנמצא "בעמדת כוח או מרות כלפי קרבנו", ביניהם "פערי כוח משמעותיים" (שם, עמ' 1478-1479).

אין חולק, כי בגדרי האירועים נשוא כתב האישום, סוגה וטיבה של האינטראקציה בין הנאשם לקורבנותיו, מידת הכוח שהפעיל ועוצמתו, הקונטקסט והנסיבות במסגרתן הופעל הכוח או האמצעי הפיזי, תדירות ותקופת הפעלתו, שיטתיות השימוש בו, כמו גם מידת חריגותה של התנהגותו וסטייתה מן המקובל בחברה, מעידים, כשלעצמם, אודות נזק או סבל ממשי שנגרם לחוסים דנן. עוד יודגש, כי התנהגותו של הנאשם אינה מגלמת "ענישה חינוכית" שעשויה להוות לה צידוק, לא-כל-שכן בהתחשב בנסיבות הייחודיות ויוצאות הדופן הנקובות בכתב האישום. יצוין, כי גם ההגנה לא העלתה טענה זו.

28. י' ידע מרורים ומכאוב במחלקה. מיני סנקציות ומניפולציות אפלות הופעלו נגדו. הללו חלחלו כמעט לכל תחומי החיים: מזון, תנועה, תקשורת, מין והיגיינה אישית. י' ידע השפלות, עת שחו עמו בטון של תינוק, הלבישוהו בחזיית נשים וכינוהו בשם "איריס". י' גם לעתים בוּדד משאר החוסים, נשללה ממנו זכות המשחק במתקנים, מה גם שנענש שעה שהושתה עליו עבודה רבה ומכבידה אותה תיעב. מניעת תנועת הנדנוד שאפיינה אותו הפכה לפרויקט מחלקתי, ושיטות מבזות שונות יושמו על-מנת להכחידה מרפרטואר התנהגותו. מהלכיו של י' נוטרו בקפדנות, גם מעשי אלימות ננקטו נגדו - פקודות, גערות וצעקות נשמעו סביבו. ואם בכך לא סגי, הרי שגם הושלכה כוס על אפו (כתוצאה מכך, כזכור, דימם), מרק נשפך במכוון על חולצתו, גם סטירה -דחיפה - גרירה - בעיטה וחניקה, ושאר מיני תצורות של כוח פיזי – ידע.

תהא מורכבות הטיפול לה נדרש י' אשר תהא, לפנינו מסכת מחרידה של מעשי התעללות בהם נטל הנאשם חלק פעיל.

29. י' אף העיד בעצמו בבית המשפט, לדבריו כריתי אוזן, מבטי הישרתי לעיניו, כאבו ומצוקתו חדרו עמוק ללבי. המחשבה כי י' אכן חווה בגופו ובנפשו את המכונה בעגה המשפטית – "עובדות כתב האישום", מצמררת. מי יתן וחומות של תקווה ואהבה הן שיקיפוהו באשר ישהה מכאן ואילך.

30. י'ש' ידע אף הוא את נחת זרועו של הנאשם, שפעם גררו ודחפו לחדר האוכל במחלקה. על-פי הוראות שניתנו אכל י'ש' אך ורק בעוד ידיו קשורות. ש'ע' עונה נפשית עת נגזרו בגדיו שכה אהב, כמו גם הוענש לוּ התעצל בעבודתו, בעבודה ממושכת, על חשבון מנוחה, ולעתים גם על חשבון ארוחות סדירות. א'ק' הפך מושא התעללות עת חויב לעמוד לפרקי זמן ממושכים בתוך כלוב מיוחד בזמן עבודתו, למען תסוכל נטייתו להירדם דאז, ולבל יסתובב במחלקה; לוּ המרה את ההוראות, הענישוהו על-ידי סגירתו בחדר העבודה. במהלך עבודתו אסרו על א'ק' לגשת לשירותים, מה שהביאו לכלל עשיית צרכיו בבגדיו, מבלי שאלה הוחלפו בנקיים, זאת – מתוך כוונה ללמדו לשלוט בצרכיו. פעם אחת סטר הנאשם לא'ק', כמעין עונש, ופעמים רבות דְחפוֹ בעוצמה רבה ובאלימות. לא-זו-אף-זו, פעמים רבות אף השליך הנאשם פירות על א'ק'. באשר לפ', הרי שזו הושבה מתחת לספסל לפרקי זמן ממושכים ביותר, לוּ מיאנה לאכול – שם גם אולצה לאכול, זאת במסגרת התמודדות עם התפרצויותיה. פעם אחת אף אחז בה הנאשם בצווארה בעוצמה רבה והשכיבה על הרצפה, בתגובה לסירובה לעבוד.

אלו הם רק מבזקים שנגזרו מכתב האישום המתוקן, שתוכנו המלא פורט לעיל.

31. חוות הדעת שהוגשה מטעם הממונה על עבודות השירות בעניינו של הנאשם הנה חיובית. ברם, איני סבור כי עבודות שירות (כרכיב בלעדי ודומיננטי בעונש) משקפות את רף הענישה הראוי והצודק במקרה זה. אכן, על נאשמים 6 ו-7 נגזר עונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, אך יחד-עם-זאת, מעמדו של הנאשם בפרשה אינו זהה לשלהם. הנאשם שימש, כאמור, כאחראי משמרת במחלקה, בעוד שנאשמים 6 ו-7 שימשו ככוח עזר "בלבד". הנאשם ניצב, אפוא, בצומת מרכזי וחשוב בפרשה, כמי שתיווך בין הדרג הרפואי במחלקה לבין כוח העזר, שבין היתר, הוציא לפועל את המדיניות הטיפולית הנוהגת. התנגדות נחרצת של הנאשם למבוקש ממנו, אפילו עד כדי "סירוב פקודה", או בתצורה המעודנת יותר - החלת ביקורת, שיפוטית וערכית, על הוראותיה ושיטותיה של נאשמת 4 (יודגש ושוב יוזכר, כי עצם הודאתו של הנאשם במיוחס לו, במסגרת הסדר הטיעון, לא רק שאינה מפלילה את נאשמת 4 אלא באין עדות מטעמו מעל דוכן העדים אף אינה מהווה ראיה קבילה נגדה), היו ככל הנראה משנות את פני הפרשה מן הקצה אל הקצה, לבטח באשר למעמדו דהיום, כמי שהורשע בפלילים. לוּ הקפיד הנאשם לנהוג במידה של כבוד כלפי החוסים חלף התעללותו בהם, וברוח זו גם היה מנחה את שאר עובדי כוח העזר, וודאי שהיה חוסך מהם נזקים שבגוף ובנפש. למותר לציין, כי ככל שמעמדו של הנאשם בהיררכיה הפנים-מחלקתית היה גבוה יותר, כך אף כושר השפעתו על המתרחש סביבו היה רב יותר.

32. מעשיו של הנאשם אינם אך בגדר טעות שבשיקול דעת גרידא. אין הללו פרי "עייפות החומר", משמרות כפולות ומתישות, כשל מערכתי כזה או אחר, העדר כל הסמכה או הכשרה מקצועית, או עבודה עם "20 החולים הקשים ביותר עלי אדמות". ודוק: הכשל שלפנינו משקף, ראש לכל, נפילת מערכות ברמה האישית הבדידה, חשכת-מאורות, אובדן או קהות חושים ורגשות אנושיים בסיסיים להם אחיזה עמוקה ואיתנה אצל כל בן תרבות: ביקורת – חמלה – אהבה – דאגה – כבוד – אחריות – זהירות. הרשימה וודאי אינה סגורה, וניתן אפוא להרחיבה עוד ועוד, לוּ רק נדמיין כי החוסים במחלקה כילדינו הקטינים המה. "דגל שחור" מתנוסס מעל מעשי הנאשם ואין כל צורך בהכשרה מיוחדת על-מנת להבחין בכך. הפסול האצור בהתנהגותו של הנאשם בולט. על הנאשם, כאדם בר-דעת נבון, היה להימנע מכלל עשייה אוטומטית ועיוורת שבצדה פגיעה בחוסים חסרי-ישע.

33. איני סבור כי גזירת עונש מאסר בפועל שירוצה מאחורי סורג ובריח משמעה "הצבת הנאשם מול כיתת יורים", כטענת בא-כוחו. אמנם, מדובר ב"פסק זמן" קשה לעיכול ועתיר אתגרים, אך הנני משוכנע, כי הנאשם יעמוד בניסיון שלפניו בהצלחה. חובו של הנאשם כלפי החוסים והחברה בכללותה לא ייפרע בדרך אחרת. אומנם, הנאשם הנו ללא עבר פלילי, נורמטיבי לחלוטין ביסודו, רעייה וילדים לו, עשייה מבורכת נזקפת לזכותו, בהקשרים אלה ואחרים. עדי האופי שנשמעו מטעמו אכן מכוננים דימוי של נאשם שפיצל אישיותו בין שני עולמות שונים: מחד גיסא, הפגין רגישות וחום אנושיים, מלווים בכושר טיפולי מעין מקצועי ראוי לשבח, הן מחוץ למסגרת העבודה והן בבית החולים; ומאידך גיסא, נהג בחוסים נשוא כתב האישום כאילו לא צלם אנוש צרוב במעמקי נשמתם, כמטרד שיש להסירו, "מכונה" שיש להסדיר פעילותה התקינה. אכן, דיסוננס נוקב והרסני שיש לרפא בתהליך שיקומי ראוי. תקופת מאסר קצרה יחסית שתושת על הנאשם משקללת את מכלול האינטרסים המנוגדים, וזו תאפשר לו לשוב לחיק החברה כאזרח שומר חוק מהר ככל שניתן. המאסר מאחורי סורג ובריח יהווה תמרור אזהרה שאין בלתו במקרים כגון דא - הרתעה, מניעה וגמול שעולים בקנה אחד עם אינטרס שיקומו של הנאשם ואינם מסכלים מימושו.

34. האינטרס הציבורי והקביעה כי גופם ונפשם של חסרי הישע אינם בגדר הפקר, זוכים כאן לבכורה. אין כל צל של ספק, כי כל החוסים וחסרי הישע באשר הם, וודאי גם י', י'ש', ש'ע', א'ק' ופ', זקוקים להגנה נחרצת מצד בית המשפט, שיציב חומה בצורה כנגד אלה המאיימים על שלומם וביטחונם, בהווה ולעתיד. קו הגנה אחרון זה, שבא לאחר שכשלו מנגנוני ביקורת ומניעה אחרים, לעד יעמוד איתן. כאן אולי המקום לאשרר ולחזק מינויים של כל שומרי החוק ורודפי הצדק כשגרירים נאמנים של חסרי הישע – הן הקרובים להם באופן אישי והן האנונימיים מבחינתם, שיעמדו על משמרם ללא מורא, ולו יחוּלל כבודם, או-אז יסייעו בידם.

35. בטרם חתימה יצוין, כי בשקלול המצטבר הסופי, מסגרת הסדר הטיעון, לגביו הושגה הסכמה בין הצדדים (תוך השארת הטיעונים לעונש לא למשך תקופת ריצוי המאסר בפועל – 6 חודשים – אלא אך לדרך יישומה, אם בין כותלי הכלא או בדרך של עבודות שירות), ראויה בנסיבות העניין, הנני אפוא מאמצה, ואת דינו של הנאשם אגזור בהתאם.

36. לאור המקובץ לעיל, הנני גוזר בזאת על הנאשם את העונשים הבאים:

א. 3 חודשי מאסר בפועל.

אם לא יוגש ערעור, יתייצב הנאשם ביום 2.8.09, בשעה 08:30, בבית המעצר של משטרת מחוז ירושלים במגרש הרוסים. אם יוגש ערעור – יידחה ביצוע עונש המאסר בפועל עד לאחר קבלת ההכרעה בערעור.

ב. 3 חודשי מאסר, שירוצו בדרך של עבודות שירות.

הנאשם יתייצב ביום 1.12.09 בשעה 10:00, בפני המפקח על עבודות השירות לצורך קליטה והצבה, במפקדת מחוז דרום שליד כלא באר שבע. הנאשם יעדכן את משרד הממונה על עבודות השירות בכל שינוי בכתובת מגוריו, וככל שיפר את תנאי עבודות השירות, הללו יופסקו מנהלית והעונש האמור ירוצה במאסר ממש.

ג. 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יבצע עבירה כלשהי מסוג פשע, לפי פרק י' לחוק, תוך 2 שנים מיום שחרורו ממאסרו.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

המזכירות תמציא העתק גזר הדין לממונה על עבודות השירות.

ניתן היום, י"ז בסיון תשס"ט (9 ביוני 2009), במעמד באי כוח הצדדים והנאשם.

צבי סגל, שופט

סגן נשיא