ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לזר נגד הסתדרות מדיצינית הדסה :

1


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

ת"א 8068/06

בפני:

כב' השופט יוסף שפירא

10/06/2009

בעניין:

1 . לזר אלון

2 . לזר רותי

3 . לזר שמעון

ע"י ב"כ עו"ד ע' גבעון

התובעים

נ ג ד

הסתדרות מדיצינית הדסה

ע"י ב"כ עו"ד ח' זליכוב ושות'

הנתבעת

פסק דין

לפני תביעה בעילת רשלנות רפואית, בה טוענים התובעים כי עקב רשלנות הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "הדסה") במעקב אחר מצבה של גב' לזר מעת קבלתה לחדר הלידה ורשלנות הצוות הרפואי בחיזוי אירוע פרע הכתפיים ובטיפול בו, סובל התובע 1 (להלן: "התובע") מנזקים קשים.

האם כשל הצוות הרפואי במעקב אחר התובעת, במהלך שלב טרום הלידה? האם ניתן וצריך היה לצפות את אירוע פרע הכתפיים? האם טיפל הצוות הרפואי באירוע פרע הכתפיים כראוי? האם ישנו קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין נזקיו של התובע? אלו השאלות העיקריות בהן נדרשת ההכרעה בהליך זה.

הצדדים

1. אלון לזר, התובע, נולד בשנת 1986 בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, ולטענת התובעים עקב רשלנותה של הדסה נגרמו לו נזקים קשים בעת לידתו.

התובעים 2-3, גב' רותי לזר ומר שמעון לזר, הינם הוריו של התובע. גב' לזר (להלן: "גב' לזר" או "התובעת" או "האם") הינה אחות במקצועה, אשר עבדה באותן השנים בבית החולים הדסה עין כרם. מר לזר (להלן: "מר לזר" או "האב"), עבד אף הוא באותן השנים כאיש תחזוקה בבית החולים הדסה עין כרם, והחל משנת 1996 הינו מנהל מחלקת האספקה בבית החולים הדסה הר הצופים (סעיף 21 לתצהירו).

הנתבעת הינה הבעלים של בית החולים הדסה עין כרם, אשר כנגדו נטענת טענת הרשלנות.

רקע

2. ביום 31.5.1986 הגיעה גב' לזר, לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים עקב ירידת מים, על מנת ללדת את ילדה השני. גב' לזר, אז בת 32, היתה אישה בריאה ומהלך ההיריון היה תקין.

הלידה החלה כלידה רגילה, אולם במהלך השלב השני של הלידה, לאחר יציאת ראש הוולד, נתקעו כתפיו (להלן: "פרע הכתפיים"), ונוצר קושי בחילוצו מבטן אימו. לאחר מספר דקות, חולץ התובע מבטן אימו ללא התערבות מכשירנית.

ד"ר וייס, מומחה התובעים, הסביר בעדותו מהם שלושת שלבי הלידה:

"השלב הראשון זה עד פתיחה שלימה של צוואר הרחם, השלב השני זה עד לפתיחה שלמה של צוואר הרחם עד צאת הילוד בשלמותו, והשלב השלישי הוא מצאת היילוד בשלמותו עד גמר יציאת השלייה, אלה שלושת השלבים." (פרו', 126).

המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה סביב מהלך הלידה, זמני הלידה המתועדים, הטיפול אשר ניתן לגב' לזר, עת אירע פרע הכתפיים, והשלכותיו של אירוע זה.

טענות התובעים

3. בפי התובעים טענות משניות למכביר, ובסיכומיהם התייחסו לכל בדיקה ובדיקה. לדברי התובעים היעדר רישום רפואי כנדרש מעביר את נטל ההוכחה כי לא התרשלה אל כתפי הנתבעת.

לטענת התובעים, עלה בידם להוכיח כי הצוות הרפואי של הנתבעת לא ביצע את הבדיקות הנדרשות עם קבלת התובעת לבית החולים, לא ביצע מעקב ראוי אחר מצבו של העובר, ובכך מנעו מהתובעים להוכיח כי התובע היה מצוי במצוקה עוברית טרם לידתו.

עוד מוסיפים הם, כי המיילדות והצוות הרפואי כשלו בטיפול באירוע פרע הכתפיים, וכי כתוצאה מרשלנותם נותר התובע עם פיגור שכלי עמוק ושיתוק ע"ש ארבּ.

לאור זאת, עותרים התובעים כי הנתבעת תפצה אותם בגין נזקיהם.

טענות הנתבעת

4. הנתבעת חולקת מכל וכל על טענות התובעים וטוענת כי במקרה דנן ניתן לתובעת טיפול רפואי הולם וכי אין חסר מהותי בתיעוד הרפואי.

לדבריה, הצוות הרפואי ביצע את הבדיקות הנדרשות בעת קבלת גב' לזר לחדר הלידה וכי אף מומחי התובעים סוברים כי לא ניתן היה לצפות את אירוע פרע הכתפיים טרם היווצרותו. כמו כן, טוענת הנתבעת כי הצוות הרפואי פעל כפי שנדרש לפעול צוות רפואי בעת היתקלות באירוע של פרע כתפיים, ובכך מנע את מותו של התובע.

לאור האמור, טוענת הנתבעת כי לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית, וכי הצוות הרפואי לא התרשל בטיפולו בתובעת ובבנה, התובע. יתרה מזו, טוענת הנתבעת כי עלה בידה להוכיח את היעדר הקשר הסיבתי שבין הרשלנות הנטענת לבין נזקי התובע, והמומחה מטעמה קבע במפורש כי הגורם לנכותו של התובע הינו מום מבני במוחו של התובע. אשר לשיתוק ע"ש ארבּ, טוענת הנתבעת כי במרבית המקרים שיתוק זה הינו תוצאה בלתי נמנעת של חילוץ היילוד באירוע פרע הכתפיים, ובכל מקרה הוכח שלא נותר שיתוק זה.

לפיכך, עותרת הנתבעת כי בית המשפט ידחה את התביעה.

המומחים הרפואיים

5. מטעם התובעים הובאו חוות דעתם של ד"ר דוד וייס, מומחה בתחום המיילדות והגניקולוגיה, ד"ר יחיאל היילברון, מומחה בתחום הנויורוכירוגיה, ד"ר דוד אנג'ל, מומחה בתחום כירורגיה אורטופדית ופרופ' אברהם עורי, מומחה לרפואה שיקומית.

מטעם הנתבעת הובאו חוות דעתם של פרופ' גונן אוהל, מומחה בתחום המיילודת והגניקולוגיה, פרופ' אלי להט, מומחה בתחום הנוירולוגיה ילדים, ד"ר מיכה רינות, מומחה בתחום כירורגיה אורטופדית וד"ר ראובן לנגר, מומחה לרפואה שיקומית.

נוסף על מומחים אלו, הביאו הצדדים חוות דעת של עובדי שיקום.

כל המומחים הרפואיים נחקרו על חוות דעתם.

דיון

6. בכתב הגנתה טענה הנתבעת טענת התיישנות, אולם כבר בדיון ביום 25.10.06 נמחקה טענה זו. אשר לטענת השיהוי, כבר נקבע כי טענה זו תביא לדחיית התובענה רק כאשר מתקיימים הן השיהוי הסובייקטיבי והן השיהוי האובייקטיבי. עמד על כך בית המשפט (כב' השופט י' דנציגר) בע"א 878/06 דב טרויהפט נ' דוד עטיה, תק-על 2009(1), 228, כדלקמן:


"אשר לטענת השיהוי: כידוע, שני פנים לטענת השיהוי, האחד, שיהוי סובייקטיבי, המתמקד בהתנהגות התובע ובשאלה האם חלוף הזמן מלמד כי ויתר על זכויותיו (בג"צ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 24.3.2008); עע"מ 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל-משרד הבטחון (לא פורסם, 4.2.2007)). על פי פסיקתו של בית משפט זה, אין לייחס משקל רב לשיהוי הסובייקטיבי, וזהו "הצד החלש של טענה זאת" (בג"צ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח(5) 630 (1994)); השני, שיהוי אובייקטיבי, אשר קיים כאשר מרוץ הזמן עד הגשת העתירה או התביעה, גרם לשינוי המצב באופן שקבלת העתירה או התביעה באותו מועד תגרום נזק שהיה נמנע לו הוגשה במועד הראוי, כלומר עניינו של יסוד זה בשינוי המצב לרעה ובפגיעה באינטרסים של הנתבע, של המשיב או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה או התביעה (בג"צ 2285/93 הנ"ל; עע"מ 2408/05 הנ"ל; בג"צ 1898/06 הנ"ל)."
(שם, 249).

במקרה דנן, דווקא הנתבעת הוכיחה כי התובעים לא ישנו על זכויותיהם, למצער משנת 2003, וכי בחנו את האפשרות להגיש תביעה כנגד הדסה. על אף שהתובע היה כבר בן 17 שנים בתקופה זו, הרי שהתובעים הקדימו את תום תקופת ההתיישנות בשנים רבות. כמו כן, היות שהמחוקק קבע באופן פוזיטיבי תקופת התיישנות ארוכה במיוחד עת עסקינן בניזוק קטין, לא ניתן לומר שהמתנה של כשני שליש מתקופת ההתיישנות משנה את מצבה של הנתבעת לרעה. בעניין זה אוסיף כי על אף שהתביעה הוגשה בסופו של יום רק בשנת 2006, הרי שכפי שיפורט להלן, ידעה הנתבעת על טענות התובעים לכל המאוחר בשנת 2003 עת נשלחה אליה חוות דעתו הראשונה של ד"ר וייס.

על אף האמור, אדגיש כי אין לזקוף לחובתה של הנתבעת את חוסר זכרונן של המיילדות, היות שהתובעים המתינו עם תביעתם כ- 20 שנה. על אף שתביעה זו הוגשה טרם חלפה תקופת ההתיישנות (כשמדובר בקטין) ואין לדחותה מטעם של שיהוי, המתנה ארוכה כגון זו, כאשר מצבו של התובע ידוע כבר שנים רבות, טומנת בחובה סיכון של אי יכולת לזכור את האירוע לפרטיו. יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"א 4330/07 מוזס אוריאל נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות – בית חולים רמב"ם חיפה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 5.3.09) (להלן: "פס"ד מוזס"), שקבע:

"התביעה דנא הוגשה, כאמור, ערב ההתישנות, ומדובר בעשרים וחמש שנים לאחר מעשה, לא פחות, דבר היוצר בעליל קשיים למערערת, במיוחד בשאלת האחריות: כיצד ניתן לצפות ברצינות שהמערערת תעמיד עדים אשר יזכרו את המאורעות הקשורים בלידה, אף אם עדיין זמין לעדות (במקרה, אולי) חלק מאנשי הצוות הרפואי מקדם, כפי שגם היה בפועל. ואולם, דבר זה לגיטימי כפי המצב החוקי, הבעייתי, כיום. לא בכדי מוצע בהצעת חוק ההתיישנות, תשס"ד-2004 (הצעות חוק תשס"ד, 610), המצויה כיום בהליכי חקיקה בפני הכנסת, להעמיד את תקופת התיישנות תביעתו של קטין על שבע שנים, אך לא יותר מארבע שנים מיום שהפך לבגיר (סעיף 6). כאמור, על פי הדין לא היתה מניעה להגשת התביעה, ואיני רואה מקום להידרש לשיהוי." (שם, פסקה כ"ט).

7. הואיל ומדובר בתיק שעיקרו עובדתי יובאו להלן מובאות מדברי המומחים והעדים בהרחבת מה. כמו כן, אזכיר מושכלות ראשונים, כי בבוא בית המשפט לקבוע האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית, עליו להיזהר מקביעות שהינן בגדר חכמה לאחר מעשה. החלטותיו הרפואיות של הצוות הרפואי צריכות להיבחן ביחס לזמן ולמקום בו הן התקבלו. על כך עמד בית המשפט (כב' השופט [כתוארו אז] כהן) כבר בע"א 280/60 פרדו נ' חפץ-פלדמן בתור יורשת ובשם עזבון ד"ר חפץ, פ"ד ט"ו(3) 1974, באלו המילים:

"המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות." (שם, 1977).

(כן ראו: ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"ד מה(2), 142, 172; ע"א 6489/96 נחמיה ניסים נ' קופת חולים הכללית, תק-על 97(3), 782; עמדת כב' השופטת ט' שטרסברג כהן בע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' יפה פלד, תק-על 98(3), 172, 181; רע"א 7160/06 חנית ובטחון בע"מ נ' עו"ד עידן גולדנברג, תק-על 2007(1), 4620 4622).

8. טרם אבחן את שאלת אחריות הנתבעת לנזקי התובע, אסיר מעל הדרך שתי סוגיות בהן נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. האחת ניטשה ביחס למעמד חוות הדעת של ד"ר וייס, והשניה נסובה על היחס בין שעון המוניטור לבין השעה האמיתית.

חוות דעתו של ד"ר וייס

9. מטעם התובעים העיד ד"ר וייס, מומחה בתחום המיילדות, אשר חיווה את דעתו ביחס למצבו של התובע בשנת 2006. במהלך חקירתו על ידי ב"כ הנתבעת הוצגה בפניו חוות דעת נוספת שערך בעניינו של התובע בשנת 2003, אשר ניתנה לעורך דינם הקודם של התובעים.

הנתבעת טוענת כי אין התאמה בין חוות הדעת הראשונה של ד"ר וייס לבין חוות דעתו בתיק זה, ולפיכך יש לפסול את חוות דעתו האחרונה.

תחילה אציין כי על מסמך זה לא חל חסיון עו"ד-לקוח, לאור הצהרת עו"ד זליכוב לפרוטוקול כי חוות דעת זו נשלחה בזמנו לבית החולים עם מכתב דרישה מאת עוה"ד אשר החל בייצוג התובעים טרם ייצוגם על ידי עו"ד גבעון (פרו', 192), טענה אשר לא הוכחשה על ידי התובעים (להרחבה בשאלת תחולת חסיון עו"ד-לקוח, ראו: רע"א 5806/06 עיזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל נ' אורי שימקו, תק-על 2007(2), 4164).

10. אין אני מקבל את בקשת הנתבעת לפסול את חוות הדעת. מהשוואה בין שתי חוות הדעת, נראה כי השאלה אשר הופנתה לד"ר וייס על ידי עורך הדין הקודם אינה זהה לזו אשר הופנתה אליו בחוות דעתו העדכנית. בתחילה, ככל הנראה, התבקש ד"ר וייס לחוות את דעתו רק בשאלת הקשר שבין הלידה לבין פגיעתו של התובע בתחום האורטופדי – שיתוק ERB (להלן: "ארבּ"), ועל כך ניתנה חוות דעתו כפי שנחזה. כך השיב ד"ר וייס בחקירתו בנדון:

"ש. אני רוצה להציע לך שבשנת 2003 בעצם אתה התייחסת לתיק ועורכי הדין התייחסו לתיק כתיק של ERB ותו לא, האם אני צודק?

ת. לאור החומר?

ש. לאור, אני לא יודע מה, נכון?

ת. כן,

ש. נכון,

ת. לאור החומר, כן, שהיה בפני, כן." (פרו', ע' 248).

בהליך דנן הובאו לפני ד"ר וייס מסמכים נוספים אשר לא היו בפניו בעת מתן חוות דעתו בשנת 2003, והוא התבקש לחוות את דעתו בסוגיה מקיפה יותר, וכך העיד:

"ש. מה הביא אותך בכלל בחוות הדעת של 2006, לפתוח את הדלת לאיזה שהוא פוטנציאל של נזק מוחי?

ת. כי החומר הרפואי שעמד לנגד עיני, אני חוזר על זה כבר בפעם השלישית או הרביעית. החומר הרפואי אדוני שעמד לנגד עיניי ב-2006, הוא שונה, שונה, אז ברור שלאור נתונים מסוימים אתה משנה. אבל בזהירות רבה ביותר, כי זה לא זה ואני כותב – אם נגרם הוא בעת החילוץ, אם, אם, בא'." (שם, 260).

אולם ציין:

"ש. שהידע הרפואי מכיר בכך שמהלך עלול לגרום לנזקים –

ת. נכון,

ש. זה איזה מין הרהור אפשרי שאתה מעלה בעניין,

ת. זה אני מעלה בחוות דעתי, כאפשרות, והמומחים בדבר, יכריעו." (שם, 262).

מעיון בחוות הדעת, ובהשוואה שערכה הנתבעת ביניהן עולה, כי אין ביניהן סתירה משמעותית ביחס לשאלות האמיתיות שבמחלוקת, אשר אינה עולה בקנה אחד עם הטענה של חוסר במסמכים הנוגעים למהלך הלידה. לאור האמור, אין אני מקבל את טענת הנתבעת, ואין אני פוסל את חוות דעתו של ד"ר וייס.

שעון המוניטור

11. סוגיה אשר לה השפעה רבה על תוצאות ההליך וטענות התובעים ביחס לרשלנות הצוות הרפואי, הינה שעון המוניטור. אין מחלוקת בין הצדדים כי על תדפיס המוניטור מופיעות השעות- 17:01 עד 19:45 לערך, כאשר גב' לזר הועברה לחדר הלידה רק בשעה 20:50, או כמה דקות קודם לכן, והלידה הסתיימה בשעה 21:05.

הנתבעת טענה כי אין מדובר בחוסר של שעה, והסיבה לכך הינה ששעון המוניטור לא עודכן לשעון קיץ ויש להוסיף שעה אחת לכל שעה המצויינת על תדפיס המוניטור.

הואיל והתובעים בסיכומיהם עמדו על טענתם כי ישנו פגם בניטור וכי נעשה לגב' לזר מוניטור רק עד שעה 19:45 (סעיף 11 לסיכומי התובעים), אין מנוס אלא להרחיב היריעה בסוגיה זו.

12. בעניין זה הוכחה טענת הנתבעת, ואכן אין מדובר בחסר של תיעוד רפואי אלא באי התאמה של שעון המוניטור לשעה האמיתית. הראיה העיקרית לכך הינה מועד מתן האפידורל. על גבי תדפיס המוניטור, מופיע תיעוד מתן האפידורל כאשר שעון המוניטור מציג את השעה 18:10, אולם בכתב היד מצויינת בשעה 7:00 (כאשר אין מחלוקת שמדובר בשעה 19:00).

כך גם העידו הן עדי התובעים והן עדי הנתבעת.

כך העיד פרופ' שנקר:

"ת. אז אתה תבין, לא תמיד, לא רק בהדסה, אלא גם במקומות אחרים, לא תמיד השעה של המוניטור, על הנייר, תואמת את השעה האמיתית. ואמרתי כדוגמא הפשוטה, כשישנן החלפות שעונים, קיץ חורף וכיוצא בזה, המוניטור הוא מקוון, אנחנו לפעמים לא מכוונים אותו לשעון החדש ויכול להיות –

ש. זה שווה בדיקה קיץ חורף,

ת. אבל זה אפשר לבדוק, זה לא בעיה" (שם, 77).

כן העיד ד"ר היילברון, מומחה התובעים בתחום הנוירוכירורגיה, כדלקמן:

"ש. יש לי אליך שאלה למחשבה, כיוון שהעלית את הנושא, מה אומרת לך אם אומרת לך, אולי אתה לא רוצה יתייחסו לזה העדים מטעמי, מה המשמעות שכאן סביב השעה שש, שש ועשרה, כתוב אפידורל שעה שבע. מה זה אומר?

ת. שיש אי התאמה בין שש ובין שבע." (שם, 208).

ד"ר וייס הוסיף וציין כי שעת מתן האפידורל תואמת את התיעוד בגליון ההרדמה (מסמך 131 בתיק הרפואי של התובעת שסומן ת/3), כדלקמן:

"ת. דעתי המוניטור הסתיים בשעה 20:30 שמונה ושלושים בערב, 20:30 כשהלידה הייתה ב- 9:05, תשע וחמש דקות.

ש. עכשיו הלידה לא הייתה בתשע וחמש דקות, הלידה הסתיימה בתשע וחמש דקות, הפתיחה הגמורה הייתה ב- 20:50,

ת. אז כבר הסברתי חמש עשרה אלף פעם, שפתיחה שלמה, זה לא לידה.

ש. הבנתי, עכשיו תאמר לי בטובך,

ת. פתיחה שלמה זה גמר השלב הראשון.

ש. בסדר,

עו"ד גבעון: מתוך שלושה,

ת. מתוך שלושה, ולמה אני אומר זאת בשעה שמונה ושלושים, כי אני מאמין לרישום האפידוראלי של הרופא,

ש. בוא נמשיך,

ת. רגע, מותר לי להשלים, מותר לי, אני מאמין ושמה הוא כתב בשעה שבע, ואימתתי את זה גם, לא היה לי את זה קודם לכן, אימתתי אם אדוני יסתכל, יש את גיליון ההרדמה והוא מציין 7:07 לפיכך אם אנחנו רושמים את השבע של המרדים שהוא כאן, וזה כל עשר דקות, אדוני הרי יודע, אז זה הולך עד שעה שמונה ושלושים." (שם, 249).

על סוגיה זו נשאל גם פרופ' אוהל, והשיב:

"כב' השופט: אבל למה בכלל אמרת שיש פער של שעה, הלא כתוב על המוניטור מה שכתוב?

ת. נכון, כי זה יגיע. אז יכולתי לחכות אבל זה יגיע, כי אני יודע את זה לפי רישום של שעת אפידוראל. אפידוראל שניתן בשעה שבע בערב, רשום בכתב יד את המיקום שלו על המוניטור ולידו כתוב בשעון של המוניטור, כתוב 16.10.

עו"ד זליכוב: איזה רשומה?

ת. 16.10.

עו"ד זליכוב: 16.00?

ש. 16.00.

ת. רשומה השעה של,

עו"ד זליכוב: לא 16.00, 18.00.

ת. 18.00 סליחה, שש. תודה. רשום שש.

אני אגיד 18.00 רשום בשעון של המוניטור, ושבע בכתב יד של מישהו מהצוות על האפידוראל." (שם, 357).

על דבריו חזר בחקירתו הנגדית, תוך שהוא מוסיף נימוק נוסף לתמיכה בטענה שהשעון של המוניטור מציג שעה מוקדמת מזו האמיתית. כך העיד:

"המוניטור התחיל בשעון מוניטור 17.01 אבל אתה אמרת שקיים פער של שעה ולכן החיבור הוא בשעה 18.00 ולא 17.00 ונימקת את זה בכך,

ת. יש שני נימוקים לזה.

ש. שני נימוקים.

ת. שני נימוקים. נימוק אחד זה שהצירים התחילו בשש לפי הרישום, ובמוניטור כאן מתחילתו רואים צירים, רואים צירים ברורים. זה נימוק אחד.

אבל הנימוק העוד יותר חזק והתומך זה השעה של האפידוראל.

ש. עכשיו, שאל אותך עו"ד גבעון מתי נגמר המוניטור, וכדי שלא יהיה לנו פה בלבול בין השעונים. הסתכלת בשעון המוניטור ואמרת לו 19.46.

ת. נכון.

ש. אבל באיזה שעה אמיתית המוניטור הסתיים?

עו"ד גבעון: השאלה מדריכה.

ש. למה השאלה מדריכה?

כב' השופט: חרשנו את זה כבר עם עדים אחרים.

ש. גם ד"ר וייס הרי אישר את זה.

עו"ד גבעון: נכון.

ת. כל מה שמודפס על המוניטור זה שעה מוקדם יותר. כלומר, כשכאן כתוב 19.46, זה 20.46.

ש. רק כדי להשלים את המעגל, מתי הייתה, אם אתה זוכר בעל פה, אם לא, אני אראה לך את הרישום, הפתיחה הגמורה והחל האקט הסופי של הלידה?

ת. חמש עשרה דקות לפני הלידה. ב-20.50.

ש. זאת אומרת, שהמוניטור פה רק ... ארבע דקות לפני הפתיחה הגמורה?

ת. נכון." [ההדגשה אינה במקור – י.ש.] (שם, 403).

בעניינו של פרופ' אוהל, אציין כי על אף שהתברר בתחילת עדותו, כי בשנה הרלוונטית היה רופא מומחה במחלקה כנגדה נטענת טענת הרשלנות, אני מאמין לדבריו כי מדובר בשגגה, ובמידה והיה שם לב לכך היה בוחן את שאלת כשירותו (שם, ע' 338). לדבריו, היות שבמקרה דנן לא היו מעורבים רופאים כלל, והוא לא הכיר את שמות המיילדות, הוא לא הבחין בבעיה זו. על אף שמן הראוי היה ששאלה זו תיבחן טרם מתן חוות הדעת וכי הרופא המומחה יבחן כראוי את כשירותו ואת המועדים לגביהם נטענת הרשלנות, בנסיבות המקרה אין אני רואה בכך פסול היורד לשורשו של עניין ואין אני פוסל את חוות דעתו.

לאור האמור, אני מקבל את הסברה של הנתבעת וקובע כי התובעת היתה מחוברת למוניטור עד סמוך לתחילת השלב השני של הלידה – עד לשלב הפתיחה המלאה, השלב שבו הועברה לחדר הלידה.

13. בעניין זה אציין כי העדה ברוורמן עמדה בעדותה על כך שבאותן שנים מבנה חדר הלידה היה שונה ממבנהו כיום. לדבריה, עד מצב של פתיחה מלאה היו היולדות ממתינות בחדר צירים, ורק בתחילתו של השלב השני של הלידה – שלב הפתיחה המלאה – הועברו לחדרי הלידה, כדלקמן:

"ש. אז מתי בפעם האחרונה הסתכלת על המוניטור?

ת. אני לא זוכרת מתי, באיזה דקה לפני? קרוב לוודאי שכשניתקנו אותה מהמוניטור והעברנו אותה מחדר לחדר הסתכלתי על המוניטור.

ש. מה זאת אומרת העברתם אותה מחדר לחדר?

ת. חדר לידה פעם, בהיסטוריה היה בנוי מחדרי צירים וחדרי לידה. הנשים היו עוברות את השלב הראשון של הלידה שזה עד פתיחה גמורה פחות או יותר בחדר הצירים.

ברגע שהם היו עם פתיחה גמורה, בשלב השני של הלידה, היו מעבירים אותם לחדר לידה, שזה היה חדר אחר בצד השני של הפרוזדור.

ש. במקרה שלנו את יודעת ממתי היא הועברה מחדר לחדר?

ת. אני יכולה,

ש. האם זה רשום?

ת. לא, זה לא רשום." (שם, 610).

על דברים אלו חזרה העדה ברוורמן בחקירתה החוזרת, באלו המילים:

"ש. בואי ניקח את החומר שלנו ותגידי לי באיזה שעה לפי הגיליון, זה יהיה מן הסתם גיליון האישה ולא בגיליון הילד, באיזה שעה הייתה הפתיחה?

ת. הגמורה?

ש. הגמורה, שאז לפי מה שהסברת לנו, מנתקים אותה ומעבירים אותה?

ת. בוא נראה את ההמשך של הדף הזה. פתיחה גמורה הייתה בשעה 8.50, עשרה לתשע.

ש. ועכשיו תקשרי לי בין כל העסק הזה?

ת. זאת אומרת שב-8.50 פלוס מינוס דקה או שתיים ניתקנו אותה מהמוניטור בחדר צירים, העברנו אותה לצד השני של הפרוזדור לחדר לידה, ואז התחיל השלב השני של הלידה שהוא שלב הלחיצות." (שם, 628).

יוצא מעדות זו, כי המוניטור נותק בעת העברתה של התובעת לחדר הלידה.

השאלות שבמחלוקת

14. להלן השאלות שבמחלוקת:

א. האם כשל הצוות הרפואי במעקב אחר התובעת, במהלך השלב שטרום הלידה?

ב. האם ניתן וצריך היה לצפות את אירוע פרע הכתפיים?

ג. האם טיפל הצוות הרפואי באירוע פרע הכתפיים כראוי? ביחס לשאלה זו אדרש להכריע בעניין התיעוד הרפואי ונטל ההוכחה.

ד. במידה והצוות הרפואי התרשל במעקב אחר מצבה של התובעת או בטיפולו באירוע פרע הכתפיים - האם ישנו קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין נזקיו הנטענים של התובע. שאלה זו תיבחן בנפרד ביחס לשיתוק ע"ש ארבּ ובנפרד ביחס לנכות הנוירולוגית של התובע.

התיעוד הרפואי ונטל ההוכחה

15. התובעים סומכים את עיקר תביעתם על היעדר רישום מלא, ולפיכך טוענים כי נגרם להם נזק ראייתי ויש להפוך את נטל ההוכחה, ולהטילו על כתפי הנתבעת.

אשר לסוגיית העברת נטל ההוכחה אל כתפי המוסד הרפואי, קבע בית המשפט (כב' השופט ס' ג'ובראן) בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופסור יובל הרישנו, תק-על 2007(4), 3040 (להלן: "פס"ד שרון כדר"), כדלקמן:

"לרוב, ההכרה בקיומו של נזק ראייתי באה כתוצאה מחסרים ברישומים הרפואיים ומהיעדרם או מאי ניהול תקין שלהם (ראו ע"א 5373/02 דלעיל). בית משפט זה חזר ועמד לא פעם על חשיבות קיומן של רשומות רפואיות תקינות ומלאות. רישומים אלה חשיבותם רבה, ולו מן הטעם שיש בהם כדי להוות אל נכון ראיה אוטנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר (ראו ע"א 5373/02 דלעיל; ע"א 58/82 דלעיל). מפאת חשיבותם, ראוי לצטט את עיקרם:

'... חוסר שוויון כאמור קיים גם כשהרישומים הרפואיים נעדרים- אלה שהיה על הרופא לרושמם וחובה הייתה עליו, או על המוסד שהוא עובד בו, לשומרם. הרופא הוא אשר יודע את העובדות הנוגעות לטיפול במטופל שהוא טיפל בו, והוא יכול היה לתעד הן את הדיאגנוזה של מחלת המטופל [ו]הן את דרכי הטיפול בו. המטופל בדרך כלל- אינו יודע אינפורמציה זו, ואמצעיו לבררה, באין רישומים רפואיים מזמן אמת, מצומצמים. מטעם זה נתקבל בפסיקה הכלל שבמקרה כזה עובר נטל השכנוע לגבי אותן עובדות, אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש קל היה לבררן, אל הרופא או אל המוסד הרפואי' (ראו ע"א 6948/02 אדנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 535, 541-542 (2004)).

עם זאת, לא כל חוסר ברישום מעביר באופן מיידי את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע. על היעדר הרישום לנגוע ללב השאלה שבמחלוקת. כמו כן, אין המדובר בהעברה כללית של נטל הראיה לנתבע אלא בהעברת הנטל לצורך הכרעה בסוגיה עובדתית קונקרטית (ראו ע"א 5586/03 דלעיל)." (שם, 3058).

(כן ראו: ע"א 6160/99 נתן דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 125; ע"א 8151/98 ביאטריס שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1), 539; ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' יעל פינטו, תק-על 2002(3), 2648, 2654).

16. אשר לדרך הרישום בתקופה נשוא תביעה זו, מקבל אני הטענה כי לא היה נהוג לרשום את התוצאות התקינות, אלא רק במידה וישנה אבחנה לקויה היא נרשמה. טענה זו עברה כחוט השני במרבית העדויות. כך העידה העדה ברוורמן:

"ת. אנחנו אז נהגנו לרשום את הערכת המשקל אם חשבנו שהתינוק הוא מעל ארבעה קילו, שהוא גדול." (שם, 589).

וכך אף העידה העדה אייזנברג:

"ת. אני חושבת שבתקופה ההיא אנחנו לא פירטנו הרבה דברים." (שם, 631).

כך העיד גם ד"ר יוסף יערי, המרדים, אשר זומן לעדות מטעם התובעים:

"ש. אני גם מניח שתוכל לאשר לי, ששיטת הרישום שלך, שלכם, הייתה בעניין הספציפי שאנחנו עוסקים בו, מתן זריקת אפידורל, אם הפעולה היא שגרתית, ואין תופעות לוואי, אני לא מציין כלום, אני לא כותב הכול בסדר,

ת. נכון,

ש. אני כותב כשיש משהו לא בסדר,

ת. נכון," (שם, 102).

פרופ' אוהל העיד כך:

"ת. כן, נכון, כי כל הדברים האלה, העירנות היום היא בהרבה יותר מאשר בשנת,

ש. עשר שנים לאחר חוק זכויות החולה, אתה אומר לנו היום?

ת. אבל מדובר על לפני 21 שנה.

ש. והוראות משרד הבריאות יצאו בשנת 73.

עו"ד זליכוב: מה הם קשורות לעניין בכלל?

ת. לעומת שנת 86, היום המודעות לרישום היא בהרבה יותר גבוהה." (שם, 359).

וכן:

"ת. אני חושב שבשנת 1986 הרישום הזה היה רישום מקובל.

ש. הבנתי.

ת. מעבר לזה אני לא יודע, אני לא המצאתי איזה נקיטות ננקטו, אני לא צריך להגיד שהרישום הוא לא טוב, כי הרישום הוא כמקובל, לא רשמו כמעט כלום." (שם, 375).

במקרה דנן, אי רישום גודלו המשוערך של התובע אינו עולה לכדי העדר רישום המקים זכות להעברת הנטל, היות שמשקלו היה בתחום התקין. כך גם הבדיקות אשר נעשו לתובעת בקבלתה לחדר הלידה.

זאת ועוד, ד"ר וייס בעדותו אישר את העובדה כי בדף הקבלה של היולדת לחדר הלידה, כלל אין מקום לרשום את הערכת משקל היילוד, כדלקמן:

"ש. עכשיו, תראה לי רגע אחד אם אתה מוצא בטופס איפה רושמים את המשקל של העובר המוערך?

ת. אין בטופס של הדסה אין הערכת משקל מוערך" (שם, 126).

בנוסף, כפי שיפורט להלן, גודלו של התובע אינו חריג בנסיבות העניין.

17. אשר לתיעוד מהלך השלב השני של הלידה, תיעוד זה לקוי. מלבד רישום המציין את קיומו של אירוע פרע הכתפיים לא תועדו הפעולות אשר נעשו לצורך הטיפול באירוע, לא צויינו הקריאות לרופאים הכוננים ואי הגעתם, וכן לא צויין באיזה שלב הגיע רופא הילדים ומהם פרטי הטיפול אשר ניתן לתובע 1 על ידי הרופא.

פרופ' שנקר העיד כי למרות שבמהלך הלידה מוטב לעסוק ברפואה ולא במילוי טפסים, לאחר סיומה של הלידה יש להשלים את הפרטים המהותיים. אלו דבריו:

"ש. היה גם הוראה לרשום מתי מבוצעת לידה מכשירנית? מתי החליטו לבצע לידה מכשירנית, את שעת ההחלטה?

ת. תראה, על שעת החלטה, מכיוון שחלק גדול מאוד של לידות מכשירניות נוצרות בשלב השני של הלידה, הם לא נוצרות יש מקרים מסוימים למשל אישה שיש לה היפרדות רשתית, שאנחנו מחליטים מראש שהיא תלד בעזרת לידה מכשירנית, לידה מכשירנית מתבטאת בשלב השני של הלידה, תוך תהליך הזה שהוא תהליך קצר. אז אם משהו מיוחד במינו, כי אנחנו יודעים מתי זה קורה, אתה מחליט את זה בתוך אותו שלב האחרון של דקות, עשר דקות או רבע שעה, אז אתה לא צריך לכתוב, לעזוב עכשיו את הכול, לעזוב את האישה ולהתחיל לכתוב שהחלטנו בשעה עשרה לשתים עשרה לעשות.

ש. אחרי הלידה, צריך לכתוב שבשעה עשר דקות לפני הלידה, או בשעה שמונה וחצי, אחרי שהוא סיים את הלידה, לקחו את העובר,

ת. כן,

ש. הוא צריך לרשום את מהלך הלידה,

ת. אז הוא, מהלך הלידה זה –

ש. ואת השיקול להשתמש בלידה מכשירנית,

ת. זה נכון." (שם, 34).

ד"ר וייס ציין אילו רישומים היה מצפה כי יימצאו בתיק היילוד:

"ת. שהייתה מצוקת עובר, מדוע המיילדת לא, השאלה העומדת לדיון כאן לאור הרשומות, החסר הגדול וזה קרדינאלי, באמת קרדינאלי, מדוע המיילדת לא פעלה לפי הפעולות הבסיסיות, שבכל חדר לידה נוהגים.

ש. איזה פעולות?

ת. אז עוד פעם –

ש. אתה לא יודע מה היא עשתה, כי אתה אומר שזה לא כתוב.

כ.ה. שפירא: זה – שלו-

ת. זה בדיוק מה שאני כותב,

כ.ה. שפירא: שנייה אחת, איזה פעולות היית מצפה –

ת. לקרוא למיילדת נוספת, לקרוא, כתבתי את זה, כתבתי, לקרוא למיילדת נוספת, לקרוא לרופא תורן הרי יש ברוך השם רופאים תורניים, אחר כך לבצע לחץ סופרה פוביק, את הפעולות שכתבנו. מה אני אומר במשפט הזה, באמת, זה עברית טובה. מה אני אומר במשפט הזה? אני אומר במשפט הזה, בגלל שיש לי כאן העדר חסר רישומי, טוטאלי, מלא, כן, לגבי הדבר הזה, אני מנסה לחשוב מדוע מיילדת לא קראה ולא ביצעה את שנדרש ממנה.

ש. טוב,

ת. זה בדיוק מה שכתוב –

ש. הבנתי, אז עכשיו –

ת. רק תן לי רגע להסביר לשופט.

ש. אה, סליחה, חשבתי שסיימת, סליחה,

ת. ואז אני רק אומר, אם הייתה מצוקת עובר, אני מבין שהיא לא, גם, זה תלוי מהי מצוקת העובר, אנחנו לא יודעים עוד והרי נגיע לקטע של המוניטור. אבל מדוע היא לא נקטה את הפעולות." (שם, 137).

אשר על כן, אני קובע כי היעדר תיעוד מהותי בעניין הטיפול באירוע פרע הכתפיים, מעביר את נטל ההוכחה בכללותו – נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, אל כתפי הנתבעת.

18. על אף האמור, ביחס למצבו של התובע בשלב השלישי של הלידה, ישנו תיעוד מספיק – ציוני אפגר בדקה הראשונה ובדקה החמישית, כאשר אין כל ספק ביחס לפירוט ציון האפגר בדקה החמישית, על אף שלא נכתב במפורש. כפי שעולה מגליון היילוד (מסמך 113 בתיקו הרפואי של התובע) בדקה הראשונה נקבע ציון אפגר של 8, כאשר בכל הפרמטרים נקבע הציון המקסימלי, ורק בפרמטר של צבע לא נקבע כל ציון. לאחר 5 דקות נקבע ציון אפגר 9, משמע שצבעו של התובע השתפר לציון 1 מתוך 2. כך גם צויין במפורש כי התובע סובל מפגיעה בכתף השמאלית, אשר אובחנה מאוחר יותר כשיתוק ע"ש ארבּ.

ציון האפגר הינו שיטה להערכת המצב הגופני של התינוק מייד לאחר הלידה. מקסימום של שתי נקודות ניתנות לכל אחד מהסימנים הבאים: נשימה, קצב הלב, צבע, טונוס השרירים ותגובה לגירויים. האפגר המקסימלי שווה 10 (ההגדרה מתוך אתר האינטרנט infomed).

19. אשר לציון האפגר, אין מנוס מלהתייחס לטענת התובעים בדבר שינוי הנתון. אכן, מעיון בתעודת שחרור הילוד (מסמך 86 בתיק הרפואי של התובע), ניכר כי תחילה נכתב ציון מסויים, אשר לא ניתן לזהותו, ועליו נכתב הציון 8. ד"ר מטות העיד כי במידה ומדובר במחיקה ורישום חוזר, אזי דרך זו אינה תקינה, כדלקמן:

"ת. באופן כללי ישנן הנחיות בהחלט. ישנן הנחיות שנמסרו במהלך השנים.

ש. שאסור למחוק את הרישום המקורי, אלא להעביר קו עליו ולכתוב מעליו?

ת. בהחלט.

ש. וגם לרשום את תאריך השינוי ומי ערך את השינוי?

ת. בהחלט." (שם, 565).

אולם, אין אני מקבל את הטענה כי שינוי זה, על אף שנעשה בדרך לא תקינה, מטיל ספק בציון האפגר אשר ניתן לתובע בדקה הראשונה. כפי שצויין לעיל, ציון האפגר נכתב במסמכים נוספים, ופירוטו נכתב בצורה ברורה וללא תיקונים או שינויים בדף היילוד.

על כך העיד ד"ר מטות בחקירתו החוזרת:

"ש. ד"ר מטות נחזור, שאל אותך עו"ד גבעון בעמוד 86 על תיקון שנעשה ברשומה, שעכשיו בדקה הראשונה 8 ומתחת לזה מסתתר משהו אחר.

ת. כן. גם 8 הוא לא ציון משמעותי.

ש. אבל לפי עמוד 113 גיליון היילוד, מה היה האפגר בדקה הראשונה?

ת. 8.

ש. 8?

ת. כן." (שם, 579).

הואיל ומכל יתר המסמכים עולה במפורש כי ציון האפגר אשר ניתן בדקה הראשונה הינו ציון 8, אני קובע שעל אף שהשינוי נעשה שלא בדרך התקינה, אין בו בכדי לשנות את העובדה שבדקה הראשונה נקבע לתובע 1 ציון אפגר 8.

20. ביחס לטיפול ולמעקב אחר מצבו של התובע, על אף שד"ר היילברון, מומחה התובעים, סובר כי יש לפרט כל בדיקה, אין הוא טוען כי הרישום אינו סביר. כך העיד:

"ש. לא, עכשיו אני רוצה לשאול אותך את שאלת חברי, ותענה תשובה מה שאתה רוצה. האם ב- 1986 במחלקת ילדים, ואני אוסיף בחצי ציניות, תסלח לי, מתוך מחשב שבעוד עשרים שנה יהיה משפט בתיק, צריך לכתוב – אין התכווצויות, כפרקטיס, כל ילד שנולד, אין התכווצויות, אין היפוטניה, יונק כרגיל, מוצץ כרגיל, מורו רפלקס תקין, טוניק ריפלקס תקין, אני מציע לך שלא רושמים, רושמים רק אם יש משהו פתולוגי.

ת. אני לא יודע מה עשו בהדסה ב- 1986,

ש. גם אצלכם, גם אז בבילינסון לא עשו אחרת.

ת. אני לא יודע,

ש. רושמים פתולוגיה, לא רושמים הכול תקין.

ת. תראה, אפשר לרשום הכול תקין, אז אתה צריך על פניו להאמין למי שרשם שהוא באמת בדק את כל הפרטים החשובים. אני חושב שיותר נכון, והרבה מאוד מקומות עושים את זה, לא רושמים הכול תקין, הכול ב.מ.פ. אלא רושמים, עצבי הראש תקינים, הבליעה תקינה, כוח גס תקין, החזרים תקינים, אין החזר – תנועות עיניים מלאות. זה לוקח חצי דקה.

ש. מאה אחוז, דר' היילברון, האם אתה ראית רישום כזה, באיזה שהוא בית חולים, במחלקת יילודים ב- '86?

ת. אני לא הסתכלתי על רישומי יילודים ב- '86.

ש. יפה ועכשיו אני רוצה להפנות אותך רק למען הסדר הטוב, לעמוד 112, שכותב דר' מטות אחרי שהיה לו MILD HEAD LEG, הוא אומר יש שיפור בטונוס של הראש, השאר ב.מ.פ. אז אתה לא אוהב את זה, אבל אם רופא רושם – השאר ב.מ.פ., מה אתה מניח?

ת. שהוא לא מצא משהו שהוא חשב אותו לפתולוגי," (שם, 222).

די בעדות זו כדי לקבוע כי אין לקבל את טענת התובעים להיעדר רישום וגרימת נזק ראייתי, ביחס לטיפול לו זכה התובע לאחר לידתו ועד שחרור מבית החולים.

האם כשל הצוות הרפואי במעקב אחר התובעת, במהלך שלב טרום הלידה

21. התובעים טוענים כי על אף הידע הרפואי המקובל ביום הלידה והוראות משרד הבריאות באותן שנים, לא ביצע הצוות הרפואי בבית החולים את הבדיקות והמעקבים הנדרשים ובכך התרשל בטיפולו בגב' לזר ומחדלים אלו הם אשר גרמו לנזקיו של התובע.

ב"כ התובעים חקר את עדי הנתבעת ביחס לטופס קבלת היולדת לחדר הלידה (מסמך 124-126 לתיקה הרפואי של התובעת), באופן מפורט, ולטענתו אי רישום מלא של כל הפרטים המצויים בטופס מהווה מחדל.

מעיון בטופס זה עולה כי מרבית הפרמטרים מולאו וכי נעשתה לתובעת בדיקה קלינית ומיילדותית בעת קבלתה. הרי לא ניתן לטעון כי לא נעשו לה בדיקות אלו כאשר מצויינות תוצאות בדיקות חום גופה, דופק ולחץ דם, וכן מצב הפתיחה וצוואר הרחם.

כמו כן, מעדות ברוורמן עולה, כי הפרמטרים אשר לא נכתבו מצויים בכרטיס מעקב ההריון אשר מצורף לטופס הקבלה לחדר לידה, וכן כי מספר פרמטרים לא נבדקו כדבר שבשגרה. כך העידה:

"ש. והשאלה שלי אם לקחת את זה מהכרטיס של האישה, למה לא ציינת את הפרטים הנוספים שהם כתובים גם כן באותו כרטיס?

ת. אני לא יודעת אם הם היו כתובים ויכול להיות שאם הם היו כתובים אז הם היו בכרטיס, אז הכרטיס נמצא והכרטיס איתנו ואפשר להסתכל.

ש. אז למה,

ת. אני לא מדברת על היום שהכרטיס איתנו, אז הכרטיס היה איתנו.

ש. אבל תסלחי לי, למה ציינת את ה-O פלוס לפי הכרטיס?

ת. כי סוג הדם,

ש. אז למה ציינת?

ת. אני אגיד לך, אסביר לך.

ש. ולמה את הרגישות לא ציינת אם זה מופיע בכרטיס?

ת. את הרגישות כן ציינתי, בגלל שזה,

ש. זה בדיוק מה שאני שואל גברתי. כשאני שאלתי אותך מאיפה לקחת את הנתונים לא מהאישה, אמרת מהכרטיס, אני לא צריכה לברר עם האישה.

הטופס של הדסה דורש נתונים לדעתי חיוניים ואם את רוצה אני כבר אכנס לזה, אני מציע לך שנחסוך בזמן, שהיית צריכה למלא מה שמופיע בכרטיס ההריון כגון המוגלובין המטוקריט ועוד.

השאלה שלי למה לא ציינת, אם זה הטופס האמיתי של היולדת המקורי מזמן אמיתי, למה לא ציינת גם את הפרטים האחרים שנמצאים בכרטיס ושהדסה דורשת לרשום אותם? שאלה כל כך פשוטה, או שאין לך הסבר, תגידי שאין לך הסבר.

ת. אז ההסבר שלי הוא שהרגישות לתרופות היא מאוד חשובה וחשוב שזה יהיה מול העיניים לכל מי שפותח את התיק ולא צריך להתחיל לחפש במקומות אחרים, וסוג הדם הוא גם כן מאוד חשוב ובעיקר שזה O פלוס אז חשוב לדעת את זה, וזה צריך לעמוד לכל מי שפותח את הגיליון, זה הדברים הכי חשובים שצריך לדעת אותם." (שם, 595).

נתון משמעותי אשר אינו מופיע בגליון חדר הלידה הינו משקלו המשוערך של היילוד. לכך אדרש בהמשך.

22. טענה נוספת ביחס לאי קיום מעקב, התבססה על היעדר ניטור של העובר החל משעה 19:45 ועד לידתו בשעה 21:05. כפי שפורט בהרחבה לעיל, טענה זו נסמכה על רקע נתון עובדתי שגוי, ולאור קביעתי כי נעשה לתובע ניטור מלא עד להעברת האם לחדר הלידה – עד שעה 20:45, הרי שאין עוד להיזקק לטענת אי קיומו של ניטור.

23. לבסוף, אני דוחה גם את טענת התובעים כי כל אישה המתקבלת בחדר לידה מחוייבת להיבדק על ידי רופא, נכון לשנת לידתו של התובע.

בעניין זה העיד פרופ' שנקר כך:

"ש. כל כמה זמן רופא צריך לבדוק אישה שמגיעה ללידה?

ת. רופא לא צריך לבדוק אותה בכלל, אמרתי לך לפני דקה. המיילדת עצמאית, בעלת תעודה, יכולה ליילד את האישה, בלי שבכלל הרופא ראה אותה בתהליך הלידה, הוא לא חייב לראות אותה." (שם, 14)

וכן:

"החובה של המיילדת וזה חוק המיילדות, תקרא באינטרנט, של משרד הבריאות, אומר ברגע שיש סטייה פתולוגית, אז בסטייה פתולוגית, כשהמיילדת רואה שזה לא לפי מה שלימדו אותה, אז היא קוראת להתייעצות של רופא." (שם,שם).

ובהמשך:

"ש. אז אני הבנתי את דבריך שבהדסה באותה עת, אישה יכולה לשבת ארבע שעות, חמש שעות בלידה, מבלי שהיא תראה רופא, וזה תקין.

ת. היא יכולה לשבת שמונה שעות בלידה, ואם הלידה מתקדמת תקין או אולי היא בכלל לא בלידה, אז בשביל מה רופא יבדוק אותה, זה לא רק בהדסה, זה בכל מדינת ישראל, ומה שאמרתי לך באמריקה הרופאים יושבים כל הזמן. אני לא יודע כל ארץ וארץ לחוד, המיילדת היא בעלת הרישיון." (שם, 15).

גם ד"ר וייס, על אף שציין בחוות דעתו שגב' לזר לא נבדקה על ידי רופא בקבלתה לחדר הלידה, קובע בחוות דעתו ש"מהלך הלידה הזו של הגב' לזר היה, כאמור, תקין במהלכו עד השלב השני בה היה פרע/עצירת כתפיים וקושי רב בחילוצם" (שם, ע' 8).

מן המקובץ אני קובע, שהוכח מהמסמכים הרפואיים ומהעדויות, שהצוות הרפואי פעל באופן ראוי ומקובל עד לשלב אירוע פרע הכתפיים.

האם ניתן וצריך היה לצפות את אירוע פרע הכתפיים?

אירוע של כליאת כתפיים – פרע כתפיים

24. אירוע של כליאת כתפיים – פרע כתפיים, הינו מקרה בו ראשו של היילוד כבר יוצא, אולם כתפיו נשארות תקועות מעל עצמות האגן של האם.

ב"כ התובעים חקר בהרחבה לעניין הערכת המשקל של התובע, לצורך תמיכה בטענה שהצוות הרפואי התרשל בהערכת המשקל של התובע והיה עליו לצפות את אירוע פרע הכתפיים, אולם אף ד"ר וייס, המומחה מטעם התובעים, כתב בחוות דעתו והעיד בחקירתו כי לא ניתן היה לצפות את אירוע כליאת הכתפיים בלידתו של התובע.

כך ציין בחוות הדעת:

"לפיכך, התשובה באשר להיבט הראשון המועלה בסעיף 1 שבחלק זה בחוות דעתי [האם היו גורמי חיזוי לאירוע של פרע כתפיים – י.ש.], היא שלילית (למעט האמור בסעיף הקודם לגבי הנדרש ברפואה הסבירה בלידות בכלל ולפי הנדרש במחלקה המטפלת בפרט [ביחס להערכת משקל – י.ש.])" (שם, סעיף 3).

על דברים אלו חזר בעדותו, כדלקמן:

"ש. בעצם אם ירדתי לסוף דעתך בחוות הדעת, במהלך ההיריון, ומשהגיעה היולדת לבית החולים הדסה, לא הייתה לרופאים ולמיילדים ולצוות שום סיבה לחשוב שמדובר כאן בעובר שבהגדרה דורש יילוד בניתוח קיסרי.

ת. נכון ואני רק מפנה לנאמר בחוות הדעת, בחוות הדעת חילקתי את זה לשתי שאלות, שאלה אחת של האם היה מה שנקרא גורם חיזוי, PREDICTABLE, לא היו". (שם, 128).

בהמשך דבריו אף ציין, כי במקרה דנן אין משמעות לאי הערכת גודל העובר, במידה ולא הוערך גודלו:

"ש. לא, לא, קראתי את מה שכתבת, ואני רוצה הרי להפוך את זה מאקדמיה לפרקטיקה, כי זה מה שאנחנו עושים כאן. אז אני רוצה לבוא ולומר, נניח שהמיילדות או מישהו אחר מהצוות לא בדק, נניח, ונניח שצריך היה לבדוק ולא בסדר שלא בדקו. אני רק רוצה לומר לך-

ת. אין לזה משמעות במקרה הזה,

ש. שאין לזה משמעות במקרה הזה,

ת. אין משמעות במקרה הזה, חד וחלק,

ש. או.קי., עכשיו, בוא נתקדם הלאה, בעצם אתה הבהרת יפה ואמרת שעד שכתפי העובר –

ת. עד שארע פרע הכתפיים,

ש. עד שהם נתקעו, קרי עד שאירע פרע כתפיים, לא ניתן היה לעשות ולא ניתן היה לצפות דבר." (שם, 130).

ד"ר וייס אף העיד כי בעניין זה אין כל שוני בין חוות הדעת, כך:

"ת. יתר על כן, כתבתי שלא היו גורמי חיזוי, גם פה וגם שם, לא היו גורמי חיזוי, לכך שיהיה פרע כתפיים, לא שיניתי את דעתי." (שם, 253).

כך העיד גם ד"ר היילברון, המומחה בתחום הנוירוכירורגיה מטעם התובעים:

"ש. האם אתה שותף לדעתו בחוות הדעת [של ד"ר וייס – י.ש.] וגם כפי שהוא העיד היום, שלא היו שום סימנים מוקדמים שניתנים היום או שניתן היה לחזות אפשרות של פרע כתפיים וכו'?

ת. אי אפשר לומר אחרת." (שם, 197).

והא ראיה, כי אכן התובע נולד במשקל תקין – 3.900 ק"ג, משקל אשר גם אם היה נרשם לא היה מביא למסקנה כי יש לצפות לפרע כתפיים בלידה זו.

25. ב"כ התובעים טען עוד כי משקל זה אינו בגדר התקין. ביחס לגודלו של היילוד, העיד פרופ' שנקר כך:

"דבר שלישי, היה לה לידה קודמת בטווח הנורמה, שלוש קילו שש מאות, הדבר היחידי אפשר היה ללמוד אותו מהסוף, שהילד שנולד היה ילד די גדול, באופן יחסי לממוצע, כי היה 3.900, אבל בכל אופן לא נכנס להגדרה של עובר מכרוזומי של ארבע קילו, שרק לפי המשקל צריך היה לחשוב על ניתוח קיסרי." (שם, 67).

גם ד"ר וייס הסכים כי משקל זה אינו מחייב התייחסות שונה:

"האם תסכים איתי שמעל 4.5 קילו, חובה היה ליילד בניתוח קיסרי? עם הערכת המשקל הייתה טובה.

ת. כן,

ש. האם תסכים איתי שמעל ארבעה קילו, היו שגרסו –

ת. אמת,

ש. אם אני לא אגמור את השאלה לא יבינו למה אתה אומר אמת, למרות שאנחנו כבר את הדו שיח הזה מכירים על פני עשרים השנה האחרונות.

ת. נכון,

ש. האם נכון שמעל ארבעה קילו, היו כאלה שגרסו ואמרו צריך ניתוח קיסרי, והיו כאלה שאמרו לא, אפשר גם בלידה רגילה.

ת. נכון,

ש. כדי לדלג על כמה שלבים, היילוד שלנו היה מתחת לארבעה קילו.

ת. נכון,

ש. בעצם אם ירדתי לסוף דעתך בחוות הדעת, במהלך ההיריון, ומשהגיעה היולדת לבית החולים הדסה, לא הייתה לרופאים ולמיילדים ולצוות שום סיבה לחשוב שמדובר כאן בעובר שבהגדרה דורש יילוד בניתוח קיסרי.

ת. נכון..." (שם, 128).

26. כן נטען כי על הצוות הרפואי להעריך את היחס שבין משקלו של היילוד לבין משקלה של האם וביחס לגודל האגן. בעניין זה העידה העדה ברוורמן שאין התאמה או יחס ישיר בין משקלה של האם לבין רוחב האגן. יכולה להיות יולדת רזה אשר אגנה רחב ויכולה להיות יולדת מלאה אשר אגנה צר, וכלל לא ניתן לבדוק את רוחב באגן. אלו דבריה:

"ת. אני מנסה להבין אם אני מבינה אותך. אתה שואל אותי אם אני מעריכה שתינוק הוא נגיד ארבעה קילו ויש אמא גדולה אז אני לא אדאג, ואם יש תינוק של ארבעה קילו ואמא קטנה אז אני כן אדאג? זאת השאלה שלך? אז לא. התשובה היא לא.

לימדו אותי שאם יש תינוק שהוא ארבעה קילו, אז אני צריכה לדאוג.

ש. ו-3,900 לא?

ת. לא, מעל ארבעה קילו." (שם, 585).

ובהמשך:

"ת. רגע, אני עושה בדיקה קלינית, אני לא עושה בדיקה של המימדים של האגן. אני לא יכולה לבדוק את הקטרים של האגן. אין לי דרך לבדוק את זה." (שם, שם).

ופרופ' אוהל העיד:

"כב' השופט: טוב, האם יכול להיות הבדל בין אישה לאישה לגבי אותו משקל של העובר?

ת. 3,900 מקובל כמשקל שהוא מתאים ללידה, ברור שאם האישה היא קטנה באופן קיצוני אז ברור ש-3,900 יכול להיות משמעותי.

האישה הזאת כבר ילדה בעבר במשקל ממוצע, קצת מעל הממוצע.

ש. כמה היא ילדה בעבר?

ת. 3,600 ובוודאי ש-3,900 זה משקל שמתאים לה. מדובר על דברים קיצוניים." (שם, 371).

כאמור, גם ד"ר וייס וד"ר היילברון, המומחים מטעם התובעים, סוברים כי לא היו גורמי חיזוי לפרע כתפיים, ולפיכך אני קובע כי גם בשלב זה פעל הצוות הרפואי כנדרש, ולא התרשל בביצוע תפקידו.

טיפול הצוות הרפואי באירוע פרע הכתפיים

27. האם התרשלו המיילדות באופן טיפולן באירוע כליאת הכתפיים? האם התרשל בית החולים באופן טיפולו באירוע של כליאת כתפיים, היות שלא היה רופא זמין?

ד"ר וייס, המומחה מטעם התובעים, ציין בחוות דעתו את סדר הפעולות המומלץ על ידי הקולג' האמריקאי למיילדות וגניקולוגיה (ACOG), כדלקמן:

"סדר הפעולות הרצוי שיעשה לשם חילוץ כתפי העובד וסיום חילוצו של היילוד, הוא כדקלמן:

1. לקרוא מיד לעזרה של מיילד נוסף, רופא מרדים ורופא ילדים.

2. לבצע אפיזיוטומיה [חיתוך החיץ – י.ש.] רחבה ככל האפשר.

3. להפעיל לחץ סופרפובי על ידי רופא נוסף.

4. ביצוע טכניקות (Manoeuvers) כמו ע"ש McRobert`s תוך הפעלת לחץ סופרפובי ו – Wood`s screw manoeuvre.

5. נסיון ליילד את היד האחורית.

6. אם כל השיטות הללו נכשלו, אזי יש לנקוטZavanelli manoeuvre." (שם, ע' 9).

בעת בחינת ביצוע סדר הפעולות, אסבירן.

לטענתו, העדר הרישום מביא למסקנה כי המיילדות משכו את התובע בכוח, וכפועל יוצא מכך נגרם לו השיתוק ע"ש ארבּ ועלולים היו להיגרם לו נזקים נוירולוגיים. כך העיד:

"זה שני דברים שונים לחלוטין, בכתוב קושי רב להוציא, כלומר נעשתה, אני מניח מאלימינציה של כל הדברים האחרים, משלילה, לפי זה, והדבר היחידי שרשום, הדרך היחידה היא זה ובמיוחד, לא במיוחד ובנוסף, אני מניח שכך הייתה דרך הלידה שלה, משיכה בכוח ומתיחת הצוואר, משום שעוד היה להם קרע של הפריניאום." (פרו', 143).

יצויין כי בעת לידה נעשה מאמץ ניכר למנוע קרע בחיץ הנקבים (פרינאום), מאחר שהינו הרקמה שבין איברי המין החיצוניים לבין פי הטבעת (בנשים הוא נמצא על-יד פתח הנרתיק), וקרע בו יכול לגרום לפגיעה בנקבים ולסיבוכים רבים בעתיד.

28. בעדותו, שינה במקצת ד"ר וייס את דעתו בעניין סדר הפעולות, והסכים לכך כי אין חובה לבצע אפיזיוטומיה לפני הפעלת הלחץ הסופרפובי. כך העיד:

"ש. אז אני מנסה להציג לך, ואו תאשר או תשלול, שהשימוש בלחץ הסופרה פובי בניסיון לחלץ אותו עוד לפני שנוקטים בכל הנקיטות-

ת. תלוי, זה כבר תלוי באסכולות של הרופא המיילד.

ש. כלומר יש כאלה שכן,

ת. יש כאלה, כן, נכון, קיבלתי." (שם, 145).

ובהמשך:

"ש. אני אומר כך, כשאני קורא את המאמר שאנחנו עוסקים בו, והוא מצטט את מק'פארלנד, מק'פארלנד מאותם השנים שאתה אמרת, איננו אומר שאפיזיוטומיה מבצעים כדבר שבשגרה, אלא אפיזיוטומיה מבצעים באותם המקרים שיש צורך לסייע במניפולציה שהמניפולציה לא מצליחה בלי אפיזיוטומיה.

ת. נכון, נכון, הבנת,

ש. תודה רבה,

ת. נכון." (שם, 161).

משמע, שאין חובה בכל מקרה לבצע את האפיזיוטומיה, באשר ישנן אסכולות שונות בנדון. על כך נאמר בפס"ד שרון כדר הנ"ל, כדלקמן:

"מקום שעסקינן בפרקטיקה רפואית מקובלת, הרי שכל עוד הטיפול שהוענק הוא בדרך המקובלת בתחום הנידון, ניכר כי אין מקום להתערב בעצם המומחיות כיצד בדיוק יש לבדוק את המערערת. רוצה לומר, כי כאשר מדובר בקביעות עובדתיות המתבססות על חוות דעת מומחים מקצועיים, התערבות ערכאת הערעור תהא נדירה (ראו לעניין זה גם ע"א 4744/05 דלעיל; ע"א 2809/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 7.2.2005); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט (4) 625 (2004))." (שם, 3046).

וכך גם בע"א 9249/06 משה יונתני נ' שירותי בריאות כללית, תק-על 2008(4), 2606, נאמרו דברים אלו מפי כב' השופטת מ' נאור, באלו המילים:

בית המשפט הזכיר לענין זה (בין השאר) דברים שנקבעו ב-ע"א 4834/90 ואתורי נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נא(2) 171 (1997). בעניין זה התעוררה שאלה דומה בדבר הצורך בהפסקת ההיריון במקרה של ירידת מים מוקדמת (שם היתה ירידת המים בשבוע ה-25-24 של ההיריון). באותו עניין לא נמצאה רשלנות בכך שננקטה כלפי היולדת "הגישה השמרנית" ולא נעשה זירוז של הלידה. הארוע שם התרחש בשנת 1982, דהיינו בתקופה קרובה לתקופת לידתו של המערער שלפנינו, וכך נאמר שם:

'המומחים אמנם נחלקו בדעותיהם בדבר נכונות החלטתם של רופאי בית החולים שלא להפסיק את הריונה של המנוחה, אך גם המומחה מטעם המערערים הודה בעדותו, כי החלטה זו התיישבה עם הגישה השמרנית המקובלת (וגם בזמן הרלוונטי הייתה מקובלת) על חלק מן הקהילייה הרפואית המוסדית הלגיטימית. והלכה היא, כידוע, כי פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות (ע"א 144/59 ג.ד. נ' מרכז קופת חולים של ההסת' הכללית של העובדים העברים בא"י [1], בעמ' 864; וע"א 323/89 פ' קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (להלן - פרשת קוהרי [2]), בעמ' 172). הוא הדין באשר לברירת אמצעי הבדיקה והטיפול, שבמידה רבה הייתה אך פועל יוצא מהחלטת הרופאים לשמר את ההיריון זמן רב ככל האפשר.'" (שם, 2607).

יוצא אפוא, כי נקיטה באסכולה טיפולית מקובלת, אינה יכולה להוות טיפול רשלני.

29. באשר לדרך המוצעת על ידי Zavanelli, שהינה החזרת ראשו של התינוק לתעלת הלידה ולרחם והעברת היולדת לחדר הניתוח לצורך ביצוע ניתוח קיסרי, אף ד"ר וייס הסכים כי היא אינה ישימה בפרקטיקה:

"ש. עכשיו, משיצא ראשו של העובר החוצה, וכתפיו נכלאו וזה בעצם פרע הכתפיים, הדרך היחידה לחלץ את העובר –

ת. דרך נרתיקית,

ש. זה בדרך נרתיקית,

ת. המשך הלידה,

ש. המשך הלידה, ולמען יבין כל הקורא, אין אפשרות לבצע ניתוח קיסרי.

ת. לא, יש אפשרות אבל זה צריך להיות -

ש. עזוב את האיטלקי המוזר,

ת. כן, אין,

ש. בפרקטיקה, בסיטואציה הזו –

ת. NO WAY,

ש. אין דרך לבצע ניתוח קיסרי, כל מה שצריך לעשות, זה את אותם מה שאתם קוראים מנייבראות, תתרגם לי את זה לעברית טובה יותר.

ת. פעולות,

ש. פעולות, אותן פעולות חילוץ שיש להם כללים מסוימים, במטרה להוציא את היילוד בלידה נרתיקית, עם מינימום הנזק האפשרי.

ת. מצוין, כך בדיוק." (שם, 131).

דברים אלו עולים בקנה אחד עם עדותו של פרופ' שנקר, כדלקמן:

"ש. עכשיו התעוררה פה איזה שהיא שאלה, שאני לא בטוח שהתשובה עליה ככה לא נבלעה. מתנהלת לה לידה, ופתאום הצוות מופתע מכליאת כתפיים, קרי הראש בחוץ, והכתפיים לא עוברות. האם בשלב הזה ניתן לעשות ניתוח קיסרי?

ת. בשלב הזה לא ניתן לעשות ניתוח קיסרי, ישנם מנובר אחד שתואר על ידי רופא איטלקי, זבני [צ"ל זבנילי – י.ש.], אנחנו אני לא עשיתי את זה אף פעם וגם לא אנחנו, שהוא דוחף את הראש בחזרה לתוך הרחם ואז הוא –

ש. רצים לחדר ניתוח,

ת. ואז עושים חדר ניתוח, אנחנו לא עשינו את זה אף פעם, אני לא יודע אם –

ש. זה מקובל בארץ?

ת. לא, אף אחד מקובל, הוא טוען שהוא עשה את זה, כי אתה יכול לתאר לעצמך שהראש הזה בקושי יצא, איך אתה מסוגל להתחיל להכניס אותו בחזרה, ודרך כל הרקמות, הוא תיאר את המקרים זה שיטה של זבני, זבנילי, לא יודע מה, אנחנו אף פעם לא השתמשנו בזה ולא ידוע לי –

ש. ובבתי חולים אחרים בישראל?

ת. אני לא חושב שמישהו בארץ עשה את זה." (שם, 68).

יוצא אפוא, כי גם אליבא המומחה מטעם התובעים, סדר הפעולות אינו מחייב את ביצוע חיתוך החיץ בשלב השני דווקא, וכן שהשיטה אשר הוצעה על ידי זבנילי אינה ישימה ומעולם לא בוצעה בישראל.

עתה אבחן את סדר הפעולות אחת לאחת. אזכיר שנטל ההוכחה על ביצוע פעולות אלו, אשר לא צויינו כלל בתיעוד הרפואי, מוטל על כתפי הנתבעת, כאמור לעיל.

הזעקת העזרה הרפואית

31. האם קראו המיילדות לעזרה של הרופאים הכוננים? תשובה חיובית לכך מצויה בעדויות המיילדות, וחיזוק לגרסתן מצוי בעדותה של התובעת עצמה.

העדה ברוורמן העידה כך:

"ש. בערך. את זוכרת אם נקרא רופא נשים ומיילדות?

ת. לא אני קראתי. אני נשארתי עם היולדת, יצאה המיילדת השנייה וכשהיא חזרה היא אמרה שהיא קראה.

ש. למי היא קראה?

ת. לרופאים התורנים ולרופא ילדים.

ש. ומה הייתה תשובת הרופאים המיילדים?

ת. אני לא יודעת. אני לא יודעת מה הם אמרו." (שם, 606).

אציין, כי בניגוד לעדה אייזנברג, אשר העידה כי אין היא זוכרת שום פרט מלידה זו, העדה ברוורמן העידה כי מעת אירוע פרע הכתפיים היא זוכרת את אשר אירע, כדלקמן:

"כב' השופט: אז אולי תבהירי את זה כדי שיהיה לנו ברור. מדוע את זוכרת פרטים מסוימים?

ת. אני זוכרת את הפרטים שקרו אחרי שהראש לא יצא בקלות, מאותו רגע אני זוכרת. מה שהיה לפני זה אני לא זוכרת באופן אקטיבי. אני נזכרת מהרשומות וזה, אבל באופן אקטיבי אני זוכרת יותר ממה שקרה אחרי ולא ממה שקרה לפני." (שם, 588).

גם מעדותה של גב' לזר עולה כי עם תחילתו של אירוע פרע הכתפיים, יצאה העדה אייזנברג לקרוא לסיוע. כך העידה:

"ש. עכשיו, האם את זוכרת שהלידה הייתה לידה וגינאלית רגילה כפי שאת מכירה אותה מהאירוע או מהלידה הקודמת ופתאום הלידה נתקעה?

ת. פתאום הלידה נתקעה.

ש. פתאום, זה היה פתאומי שהלידה נתקעה?

ת. כן.

ש. ואז מיילדת אחת נשארה איתך ואחת יצאה החוצה?

ת. קודם מה שקרה זה שהיא לחצה לי על הבטן כל כך חזק ופתאום היא נעלמה ואז שמעתי את נאוה צועקת תלחצי, תלחצי, אז אני שאלתי אותה איפה האחות השנייה שכאילו עזרה לי בזה,

ש. ומה היא אמרה לך?

ת. היא לא אמרה לי כלום.

ש. לא אמרה כלום.

ת. היא ממש לחצה חזק על הבטן והיא נעלמה פתאום.

ש. כלומר, לך בעצם אין ידיעה למה היא נעלמה, לאן היא הלכה ומה היא עשתה?

ת. לא, באותו רגע, לא.

ש. אני אומר מאותו הזמן.

ת. לא.

ש. כלומר, פרט לעובדה שהיו שתיים ופתאום אחת יצאה, והתחילה ריצה כזאת, את לא יודעת כלום?

ת. לא, לא." (שם, 286).

מן המקובץ, אני מגיע למסקנה כי המיילדות פעלו בהתאם לסדר הפעולות הנדרש, ומייד עם היווצרות אירוע של פרע כתפיים, יצאה אחת מהן להזעיק את הרופאים הכוננים על מנת לסייע בחילוצו של התובע.

אי הגעת הרופאים

31. על אף שהמיילדות יצאו וקראו לרופאים הכוננים, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדה שהרופאים המיילדים לא הגיעו לסייע בחילוצו של התובע. רק ד"ר מטות, רופא הילדים, הגיע לחדר הלידה, וזאת לאחר חילוצו של התובע.

הנתבעת טוענת כי על אף שבאותה העת היו בחדר הלידה מספר הרופאים הנדרש – שני רופאים נוכחים (ד"ר מורדל וד"ר מרגליות) ורופא כונן בבית, הם היו עסוקים אותה העת בביצוע ניתוח קיסרי ליולדת אשר עוברהּ סבל ממצוקה. בדוח רישום הלידות אשר צורף לתצהירה של העדה ברוורמן עולה כי היולדת אשר קדמה לתובעת הובהלה לחדר הניתוח וילדה חולץ בשעה 20:10. לשם הבהרת לוח הזמנים הפנה ב"כ התובעים לעדה ברוורמן שאלה לגבי משכו של הזמן מלאחר חילוצו של יילוד בניתוח קיסרי ועד סיומו של הניתוח ויכולתם של הרופאים להיענות לקריאות אחרות. כך השיבה:

"ש. כמה זמן לוקח ניתוח קיסרי בדרך כלל? רבע שעה?

ת. יכול לקחת בין שלושת רבעי שעה, שעה, זה תלוי.

ש. תלוי, הבנתי.

ת. אנחנו מדברים על לפני עשרים וכמה שנים, הניתוחים היו יותר ארוכים.

ש. הבנתי. 8.10 זה תחילת הניתוח או סיום הניתוח?

ת. זה לא התחלה ולא סיום, זה די קרוב להתחלה, זה כשהתינוק יוצא.

ש. לא, תסלחי לי, 8.10 זה שהתינוק יוצא?

ת. נכון, זה מה שאמרתי.

ש. אז זה לא יכול להיות ההתחלה של הניתוח?

ת. אני אמרתי שזה יותר קרוב להתחלה כי התינוק יוצא קרוב להתחלה של הניתוח.

ש. וזה נכון שרופא אחד, אחרי שהתינוק יוצא, רופא אחד נשאר ורופא שני יוצא רק לתפור למעשה בקיסרי?

ת. לא. לא.

ש. את לא יודעת את זה?

ת. אני יודעת שזה לא.

ש. את יודעת שזה לא? שניהם נשארים?

ת. שני הרופאים נשארים לתפור.

ש. שניהם?

ת. כן." (שם, 617).

עדות זו לא נסתרה ודי בה בכדי להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפי הנתבעת, שלא התרשלה. כמו כן, לאור העובדה כי אירוע פרע הכתפיים הסתיים תוך דקות ספורות, לא ניתן היה להזעיק את הרופא הכונן מביתו.

33. לעניין חשיבות רישום הקריאה לרופאים ותשובתם, מקבל אני את אבחנתו של פרופ' אוהל, אשר מעמיד את הקו הראוי בין רישום נדרש לרישום מלא. כך העיד:

"טלפון לקריאה לעזרה קרוב לוודאי שלא הייתי רושם, אלא אם כן הייתי באיזה תחושת רדיפה מדיקו-לגאלית ולא הייתי. גם היום לא.

אם יש איזה רישום, איזה מחשבות רפואיות חשובות, שניהלתי שיחה חשובה עם מישהו אחד מהקולגות, ממקצועות אחרים שאני מקבל ייעוץ, אז בוודאי שהייתי רושם, התייעצתי עם זה וזה, היה ייעוץ טלפוני, כן, אבל לתעד שבשעה 12.00 חיפשתי איזה רופא ולא מצאתי אותו, בוודאי שלא הייתי רושם. גם היום אני לא ארשום את זה." (שם, 368).

ייתכן כי במידה ונדרשים שני רופאים לביצוע ניתוח קיסרי על המוסדות הרפואיים לתגבר את המשמרות, אולם זוהי אוטופיה. העדה אייזנברג העידה כי זו היתה מצבת כוח האדם, וכך גם שנים לאחר מכן, כדלקמן:

" ש. כמה רופאים תורנים היו בהדסה באותה עת?

ת. ב-86?

ש. כן?

ת. בדרך כלל יש שני תורנים וכונן בבית.

ש. זה מה שהיה בדרך כלל?

ת. כן. לא חושבת שזה השתנה היום, אבל אז לא היה."

(שם, 652).

בעניין זה מסכים אני עם דברי פרופ' אוהל בחוות דעתו, שם כתב כי "רוטינה של המתנה לרופא עלולה לעלות ביתר תחלואה ואפילו תמותה" (שם, ע' 5). כידוע, חילוצו של התובע הסתיים תוך דקות ספורות, וייתכן כי לו המיילדות היו ממתינות עד להגעתו של רופא מיילד ולא פועלות באופן מיידי, עלול היה התובע אף למצוא את מותו באירוע זה.

34. בשולי הדברים אציין כי בדיווח על מצב היילוד של היולדת הקודמת נרשמו המספרים 6/7/9. ב"כ הצדדים לא חקרו על נתון זה, אולם סביר בעיני כי נתון זה מתייחס לציוני האפגר של היילוד, אשר כאמור סבל ממצוקה עוברית. אם אכן זהו נתון האפגר, הרי שניתן להסיק כי כאשר ישנה מצוקה עוברית נבדק גם ציון אפגר בדקה העשירית, ועל דרך השלילה יאמר כי כאשר היילוד לא סבל ממצוקה עוברית לא נבדק ציון אפגר בדקה העשירית. בנוסף, ניתן להסיק כי כאשר ציון האפגר עולה לרף התקין, לא בוחנים ציון נוסף – ובמקרה של היולדת שקדמה לגב' לזר לא נבדק ציון אפגר בדקה ה- 20.

סברה זו נתמכת גם בעדותו של פרופ' אוהל, כדלקמן:

"ש. האם נהוג לבדוק אפגר עשר דקות?

ת. לא. רק במקרים מיוחדים. אם אפגר נמוך, אם התינוק סובל או יש מצוקה אז נוהגים עשר דקות ועשרים דקות." (שם, 400)

ביצוע אפיזיוטומיה

35. כפי שציינתי לעיל, גם ד"ר וייס חזר בו מהקביעה כי השלב השני בסדר הפעולות הינו ביצוע אפיזיוטומיה רחבה, והסכים לכך כי ביצוע האפיזיוטומיה נעשה על פי שיקול רפואי וישנן אף אסכולות הסוברות כי אין כל טעם בביצוע האפיזיוטומיה. אסכולה זו הוסברה על ידי פרופ' אוהל בחוות דעתו, כדלקמן:

"אמנם יש ספרי לימוד הממליצים על ביצוע שגרתי של חיתוך החיץ במקרים של פרע כתפיים, אך הבנת מקור הבעיה (היתקעות הכתפיים באגן הגרמי ולא ברקמות הרכות) מובילה למסקנה שחיתוך החיץ נדרש רק במקרים בהם מתעורר הצורך בהחדרת יד המיילד לנרתיק" (שם, עמ' 4).

במקרה דנן, אף אם הרופא המיילד היה מחסידי האסכולה התומכת בביצוע האפיזיוטומיה, הרי שמעדותה של העדה ברוורמן עולה כי לא ניתן היה לבצע את האפיזיוטומיה. כך העידה:

"ש. צריך לעשות חיתוך חיץ לעיתים?

ת. לעיתים צריך.

ש. במצב של כליאת כתפיים?

ת. במצב של כליאת כתפיים יש תיאוריות שאומרות שאפשר לעשות ויש כאלה שאומרים שזה לא יעזור כי בעצם החיתוך חיץ נעשה כדי לעזור לראש לצאת החוצה.

ש. ולמה זה לא היה ניתן לבצע, או שזה ניתן היה לבצע אז?

ת. זה לא היה ניתן לבצע.

ש. למה?

ת. בגלל שהראש ישב מאוד צמוד לפרינאום ואי אפשר היה להכניס את היד, את הידיים ולעשות חיתוך. אפשר היה להגיע למקום שצריך לעשות בו חיתוך." (פרו', 611).

לאור האמור, הרי שאי ביצוע אפיזיוטומיה אינה מהווה חריגה משיקול הדעת הסביר של הצוות הרפואי, וייתכן כי דווקא ביצוע החיתוך במצב המתואר, היה גורם לנזקים בלתי הפיכים לתובעת.

ביצוע טכניקות החילוץ

36. השלב הנוסף, אשר הינו השלב המרכזי בחילוצו של היילוד הינו ביצוע טכניקות החילוץ ושימוש בלחץ סופרפובי.

התובעת טוענת כי המיילדות לחצו בחוזקה על בטנה, לחץ העלול לגרום לנזקים לאם וליילוד. כך העידה:

"ת. היא ממש לחצה חזק על הבטן והיא נעלמה פתאום."

(שם, 287).

וכן:

"ת. לא. ברגע שהאחות שכבה לי על הבטן, איך שהיא התחילה לשכב על הבטן היא הוציאה את בעלי החוצה." (שם, 289).

קשה לקבל בסוגיה זו את גרסתה של התובעת, היות שכפי שצויין לעיל המיילדות פעלו כנדרש, ומדובר בזכרון של אישה אשר מצויה בשלב המרכזי והמשמעותי של הלידה וחשה בלחץ של הצוות הרפואי. כנגד גרסתה עומדת גרסת העדה ברוורמן, אשר עדותה היתה מהימנה, בה מסבירה היא מדוע אין טעם בביצוע הלחיצות על הבטן, אלא דווקא על אזור עצם השת. כך העידה:

"ש. גם לא כתוב, תתקני אותי אם אני טועה, איך העובר הזה חולץ בסופו של דבר? אני הבנתי שהוא לבד לא יכול לצאת מהמצב הזה שהוא נתקע נכון?

ת. נכון, הוא לא יוצא לבד.

ש. אז איך הוא חולץ? את חילצת אותו אגב?

ת. כן.

ש. איך חילצת אותו?

ת. על ידי זה שהמיילדת השנייה כשהיא חזרה, עשתה לחץ מעל עצם הפוביס, ואז הצלחנו להוציא אותו.

ש. איך היא לחצה? איך היא ביצעה את הלחץ הזה?

ת. באופן טכני איך עושים?

ש. כן?

ת. שמים את האגרוף ולוחצים מעל עבר הפוביס, כשהניסיון הוא לדחוף את הכתף.

ש. ואת גם משכת?

ת. אני הוצאתי אותו. אני לא יודעת למה אתה קורא משיכה, אבל הוצאתי אותו.

ש. אני מבין שמשכת אותו החוצה מהראש?

ת. חילצתי אותו החוצה, כמו שמחלצים ראש.

ש. החזקת את הראש?

ת. כן. תמיד מחזיקים את הראש, בכל לידה מחזיקים את הראש.

ש. הבנתי. איפה זה כתוב שהמיילדת לחצה על עצם הפוביס?

ת. זה לא כתוב.

ש. זה לא כתוב. למה לא כתבת כיצד חולץ העובר? זה לא תקין נכון?

ת. לא ידעתי שאני בעוד 21 שנים יעמוד פה ואצטרך להגיד את זה. אם הייתי יודעת, הייתי כותבת." (שם, 608).

בהמשך התייחסה לטענת התובעת, כדלקמן:

"הלקוחה שלי טוענת שהיה לחץ עם המרפקים ולא עם האגרוף. הלקוחה שלי המציאה?

ת. אנחנו לא לחצנו על המפרקים.

ש. למה?

ת. כי זה מסוכן.

ש. למה זה מסוכן?

ת. למה זה מסוכן? כי זה יכול לעשות קרע בכבד של האישה.

ש. וזהו?

ת. בעיקר.

ש. מה עוד?

ת. זה גם לא מועיל בחילוץ של הכתפיים." (שם, 609).

בעדותו, הסביר פרופ' אוהל כי הלחץ יכול להיות גם עם הזרוע ולאו דווקא עם מפרק היד, כדלקמן:

"ש. האם אדוני מכיר מהידע שלו שמיילדות מסוימות נהגו ללחוץ עם המרפקים?

ת. עם המפרק לא, אבל לפעמים עם החלק הזה של הזה של היד.

ש. אדוני שישים לב, העד הצביע על הזרוע. כל הזרוע.

ת. כל הזרוע, לא עם המרפק.

ש. ואדוני אישר למיילדות לבצע את הלחץ הזה עם הזרוע?

ת. עוד פעם, אני מעדיף לא, אני אומר שזה היה שנוי במחלוקת. גם היום חלק מהמיילדים נוקטים בזה. אני אישית מעדיף שלא." (שם, 381).

37. על שני סוגי הלחיצות על בטן היולדת והמסוכנות של דרך הלחיצה השניה, העיד פרופ' אוהל כך:

"ש. איפה לחצו על הבטן בהדסה?

ת. תלוי במה היה מדובר. לחץ בבטן יכול להיות בשני אירועים, יכול להיות באירוע של כליאת כתפיים שלוחצים על הבטן מעל לעצם הקדמית של האגן בשביל לדחוק את הכתף כלפי מטה, והיה לחץ, לפעמים היו לוחצים על קרקעית הרחם, כאשר הראש לא היה יוצא." (שם, 379).

ובהמשך:

"ש. אני שאלתי מה הנזק של הלחץ השני? אתה זוכר את השאלה?

ת. הלחץ השני לפעמים לוחצים כאשר הראש לא יוצא, לא קשור לכתפיים.

ש. שאלתי איזה נזק?

ת. זה יכול לגרום לקרע של הרחם.

ש. זהו?

ת. כן.

ש. ושום דבר נוסף? או.קי.

כב' השופט: הדבר הזה לא מסוכן?

ת. אם יהיה קרע של הרחם אז זה יהיה מסוכן גם לעובר, אבל זה לא לחץ שיגרום נזק לעובר עצמו.

ש. אף אחד מהלחצים לדעתך לא גורם לנזק לעובר?

ת. אני הסברתי,

ש. חוץ מקריעת הרחם?

ת. נכון." (שם, 380).

התובעת לא טענה כלל כי נגרמו לה הנזקים המפורטים בעדויות אלו. סביר, כי אם גרסתה של התובעת היתה נכונה, בוודאי היו נגרמים לה נזקים אלו או אחרים, והיעדר כל נזק מסייע בקבלת גרסתה של העדה ברוורמן.

לאור האמור, אני קובע כי גם שלב זה בסדר הפעולות בוצע, ובוצע כראוי.

אופן המשיכה

38. כאמור, ד"ר וייס סומך את חוות דעתו על אי ביצוע הפעולות כראוי, ומסקנתו היתה כי התובע נמשך בחוזקה ומשיכה זו גרמה לנזקיו. הקשר בין חילוצו של היילוד במשיכה לבין נזקים אפשריים יידון להלן, אולם נשאלת השאלה האם חילוץ היילוד בעת אירוע פרע כתפיים בדרך של משיכת ראשו הינה פעולה רשלנית, או שמא זוהי דרך החילוץ המקובלת.

העדה ברוורמן אישרה בעדותה שהחזיקה בראשו של התובע, אולם הוסיפה כי בכל לידה אוחזים בראשו של היילוד:

"ש. ואת גם משכת?

ת. אני הוצאתי אותו. אני לא יודעת למה אתה קורא משיכה, אבל הוצאתי אותו.

ש. אני מבין שמשכת אותו החוצה מהראש?

ת. חילצתי אותו החוצה, כמו שמחלצים ראש.

ש. החזקת את הראש?

ת. כן. תמיד מחזיקים את הראש, בכל לידה מחזיקים את הראש." (שם, 608).

כך גם העיד פרופ' להט לשאלת ב"כ התובעים, על אף שאינו מומחה בתחום הגניקולוגיה:

"ש. סליחה, האם אדוני מכיר טכניקה שמיילדות מושכות גם ראש?

ת. בוודאי, הם מסובבות את הראש.

ש. למה שיסובבו את הראש?

ת. תראה, שוב, אני חוזר ואומר, אני לא עוסק בתחום הזה, אני יכול להגיד לך מידע כללי ביותר שבלידה הקושי הוא להוציא את הכתפיים כי הכתפיים זה החלק הרחב של הגוף.

מה שמיילדות עושות בדרך כלל בלידה, הם מוציאות את הראש במהלך רגיל כמובן בלידות רגילות, הם מוציאות את הראש, עושות לפעמים ניקוי, עושות סקשן, ואז מוציאות את הכתפיים בתנועה סיבובית שתהיה מה שפחות טראומתית." (שם, 478).

מדברים אלו מוכח כי בכל לידה אוחזים בראשו של היילוד וכך מחלצים אותו, ולפיכך דרך חילוץ זו, לו נעשית כראוי, אינה רשלנית.

39. לדברי ד"ר וייס, במקרה דנן חולץ התובע במשיכה חזקה, מעבר לנדרש, ובכך התרשל הצוות הרפואי. כך העיד:

"זה שני דברים שונים לחלוטין, בכתוב קושי רב להוציא, כלומר נעשתה, אני מניח מאלימינציה של כל הדברים האחרים, משלילה, לפי זה, והדבר היחידי שרשום, הדרך היחידה היא זה ובמיוחד, לא במיוחד ובנוסף, אני מניח שכך הייתה דרך הלידה שלה, משיכה בכוח ומתיחת הצוואר, משום שעוד היה להם קרע של הפריניאום." (שם, 143).

מדבריו עולה שהקרע של הפירינאום הינו ראיה לחוזק המשיכה.

כנגדו, סובר פרופ' אוהל כדלקמן:

"ת. אחת הדרכים שזה יכול להיגרם [שיתוק ע"ש ארבּ – י.ש.] וזה בזמן לידה, כאשר יש מתח רב על הצוואר של העובר.

ש. מה גורם למתח רב על הצוואר של העובר?

ת. אז יש קריעה של,

ש. מה גורם למתח רב על הצוואר של העובר? מהו הגורם?

ת. אפשר בזמן הלידה, כאשר אם מושכים את הראש חזק מדי ומכופפים חזק מדי כלפי מטה, זה יכול להיגרם." (שם, 383).

וביחס לחוות דעתו של ד"ר וייס, העיד:

"ש. כן, למה הוא לא כתב מה שהוא אמר בעדות, שהוא לא יודע אם הופעל או לא הופעל לחץ עודף? לעומת זאת מה שעולה מחוות הדעת, הוא כותב שלא הופעל לחץ כזה.

ת. צריך בקונטקסט הזה, הקטע הזה שאני צריך לענות רק כן ולא זה פשוט,

כב' השופט: בסדר, אז תענה.

ת. הרי צריך להסתכל בקונטקסט של מה שאני כותב. אני כותב כנגד חוות דעתו של ד"ר וויס.

ד"ר וויס כותב שהופעל לחץ גדול בגלל שהוא רואה את הארבס, ואם הוא רואה את הארבס ברור לו שהופעל לחץ חזק ולי זה לא ברור בכלל.

אז כנגד חוות דעתו של וייס אני מתייחס אליה ואני אומר, אין עדות בתיק לכך שהופעל לחץ גדול. זה השערה של ד"ר וויס.

ש. ארב יכול להיגרם כתוצאה מלחץ גדול?

ת. כן, אבל הוא יכול להיגרם גם, לפעמים יש בתינוקות שנולדו גם בניתוח קיסרי, גם זה מתואר.

ש. הבנתי, בוא נמשיך הלאה." (שם, 389).

יוצא שהיעדר הרישום מביא למחלוקת בדבר עוצמת המשיכה, אולם מאחר שקשה לומר שניתן לאמוד את עוצמת המשיכה, ולאחר שהנתבעת הוכיחה כי המיילדות פעלו לפי סדר הפעולות המקובל, הרי שעל התובעים להוכיח כי הראיות מעידות על ביצוע המשיכה באופן רשלני.

40. כאמור, ד"ר וייס תומך את סברתו בהיווצרות הקרע בפריניאום. כן טוען הוא כי תיעוד מתקופה מאוחרת בדבר חבלה, מעידה על היווצרות שטפי דם כפועל יוצא ממשיכה בעוצמה בלתי סבירה.

אשר להיות הקרע ראיה בדבר חוזק המשיכה, הרי שמהתיעוד הרפואי הקובע כי הרופאים לא נדרשו לתפירות רבות אלא עשו שימוש בסיכות מישל, עולה מסקנה הפוכה מזו של ד"ר וייס. על כך העיד פרופ' שנקר, כדלקמן:

"ש. באותו מקום כתוב תחת המילה התערבויות שני דברים, אפידורל שדיברנו עליו וכתוב כאן – מישל כפול שתיים, מה זה מישל כפול שתיים?

ת. פירוש הדבר שהיה קרע מסוים מה שנשאלתי בפריניאום, ובמקום לתפור את זה שמו שתי סיכות,

ש. - סיכות,

ת. פירוש הדבר שהקרע לא היה גדול, אלא מוכרח היה להיות קרע קטן." (שם, 69).

אני מקבל את עדותו של פרופ' שנקר בעניין זה, העדיפה בעיני על פני סברתו של ד"ר וייס, אשר רק קבע באופן כללי כי הקרע מעיד על משיכה חזקה ולא התייחס לאופן הטיפול בקרע (בעניין התיעוד המאוחר בדבר שטפי דם, ראו להלן קביעתי כי תיעוד זה אינו יכול להיות מיוחס ללידה).

41. לאור כל האמור, אני קובע כי המיילדות פעלו כראוי ועל פי סדר הפעולות המקובל בטיפולן באירוע פרע הכתפיים. לאור כך, אף אם נגרם לתובע נזק הנובע במישרין מאירוע פרע הכתפיים ומאופן חילוצו, הרי שאין הוא נובע מרשלנות הצוות הרפואי המיילדותי ולא הופרה במקרה דנן חובת הזהירות הקונקרטית בה חב בית החולים כלפי התובעים, ודין טענת הרשלנות להידחות.

42. כפי שציינתי לעיל, ייתכן שהתיעוד הרפואי ביחס להמשך הטיפול בתובע 1 אינו מושלם, אולם גם ד"ר היילברון העיד כי אופן הרישום ("השאר ב.מ.פ") מעיד על היעדר ליקויים. כך גם מעיון בגליון היילוד II ובגליון הכלכלה, עולה כי נעשה מעקב רציף אחר מצבו של התובע, ולא התגלה כל ליקוי מעבר לשיתוק ע"ש ארבּ.

הקשר הסיבתי

43. על אף קביעותי לעיל, לפיהן פעל הצוות הרפואי כפי שמצופה מצוות רפואי סביר בנסיבות העניין, וכי הם לא התרשלו בחילוצו של התובע, אבחן גם את הקשר הסיבתי שבין לידתו של התובע לבין פגיעותיו של התובע.

בעניין זה טוענים התובעים כי אופן חילוצו במשיכה עוצמתית גרם לשיתוק על שם ארבּ ומאחר שחילוצו של התובע לקח זמן רב נוצר תשניק אשר גרם לנזקיו הנוירולוגיים. עוד טענו התובעים כי היעדר מעקב תקין, מונע מהם את היכולת להוכיח כי התובע סבל ממצוקה עוברית טרם הלידה.

מצוקה עוברית טרום לידתית

44. אשר לטענה בדבר מצוקה עוברית טרם הלידה, הרי שלאור הכרעתי בעניין שעות ביצוע הניטור באמצעות המוניטור, יש לדחותה. כאמור, התובע נוטר עד לשעה 20:45, השלב בו הועברה התובעת מחדר הצירים לחדר הלידה והחל השלב השני של הלידה.

בתחילת עדותו ייחס ד"ר וייס את המצוקה העוברית למוניטור, כדלקמן:

"ש. עכשיו תראה, האם או מה אומר לך כשמציגים לך אפגר בדקה ראשונה שמונה, אומרים לך יש ילד שיש לו אפגר שמונה בדקה הראשונה, ותשע בדקה החמישית, מה זה אומר לרופא?

ת. לרופא המיילד, אומר שהלידה הייתה תקינה.

ש. האם אני יכול לומר שזה לא מצביע בכלל או בדרך כלל על קיום מצוקה עוברית?

ת. בדרך כלל כן,

ש. עכשיו תסתכל, יש לך ממשהו שעמד בפניך ואני יודע שתיכף אתה תגיד לי רשומה חסרה, הכול,

ת. לא, לא, לא,

ש. האם יש משהו ברשומה שבפניך, שמצביע על קיום מצוקה עוברית?

ת. על אפשרות קיום מצוקה עוברית,

ש. כן,

ת. על אפשרות? כן, המוניטור". (שם, 175).

אולם בהמשך, הסכים ד"ר וייס לכך שהמוניטור הינו תקין ואין עדויות למצוקה עוברית. אלו דבריו:

"ש. מיד, האם נכון לומר שדופק של בין 120 ל – 160 הוא תקין לחלוטין?

ת. סביר, כן, תקין, לא סביר, תקין." (שם, 182).

ובהמשך, כאשר טען ד"ר וייס כי הירידות המשמעותיות הינן בין ספרה 46 לספרה 47, השיב לב"כ הנתבעת כך:

"ת. טוב מאוד שאתה מראה לי את זה, כי זה יותר קל. אני רוצה להתחיל מהספרה בין 46 ל- 47,

ש. בין 46 ל – 47, יופי,

ת. זה בדיוק,

ש. אז עכשיו בוא תאמר לי, האם בקטע הזה יש ירידה מתחת ל – 120?

ת. אין מתחת ירידה ל – 120 אבל זו ירידה, הבייס ליין הוא 160, 160 ומעלה ואז יש לנו כבר ירידה, ירידה,

ש. אבל אני רוצה להציע לך,

ת. לא, אבל ירידה יכולה להיות גם בתחום של הטווח התקין,

ש. אבל אני רוצה להציע לך דר' וייס, שאם יש ירידות בתחום הטווח התקין,

ת. ירידות,

ש. זה לא גורם לנזק,

ת. בסדר, אני מסכים איתך." (שם, 182).

יוצא אפוא, כי אף לדעתו המלומדת של ד"ר וייס, אין ראיה לקיומה של מצוקה עוברית בשלב הראשון של הלידה.

קיום תשניק

45. תחילה נעשה נסיון לטעון כי המשיכה העוצמתית היא זו אשר יכולה לגרום לנזקיו המוחיים של התובע. טענה זו אינה מעוגנת בחוות דעת רפואית מטעם התובעים, אולם ד"ר וייס העיד כך:

"ת. את הכוח שהופעל אנחנו לא יודעים,

ש. ואז?

ת. לאן הוא הוסט ראשו, לכאן או לכאן, עלול להיווצר מוקד וזה לפי הרשומות הרפואיות אני מוצא זאת.

ש. תסביר, תסביר, עלול מה?

ת. לפי הרשומות הרפואיות –

ש. עלול מה?

ת. עלול להיווצר שטפי דם במוח, יתרה מזאת לדעתי, רגע, תרשה לי לסיים את השאלה יתרה מזאת, בסיכום, אני מכיר את התיק בעל פה, אבל ברשומות הרפואיות יש מסמך של אלין, בית החולים אלין, שבו מצוין שהצהבת שיתכן שהצהבת שהייתה ליילוד, לאחר לידתו, מקורה בספיגה של שטפי דם ולאחר מכן מקורה בספיגה של שטפי דם." (שם, 169).

אולם גם ד"ר היילברון, מומחה התובעים, העיד כי לא ניתן לייחס את הממצאים הללו, שנצפו שנה לאחר הלידה, למהלך הלידה. כך העיד:

"ש. הלאה, האם אתה יכול לאשר או לשלול, שבבדיקת הCT הראשונה, שבוצעה לילד, מזכירים שם אוטם או בצקת, ומאחר ואלה אובחנו אז כשהילד היה כבר מעל לגיל שנה, לא ניתן לקשור את זה לאירוע הלידה, אתה מסכים? או אתה לא מסכים?

ת. לא מסכים,

ש. לא מסכים,

ת. יש CT קודם?

ש. אין CT קודם,

ת. יכול להיות שכבר בגיל חודש אפשר היה לראות את זה.

ש. או.קי., האם יכול להיות שבצקת, שהיא פועל יוצא של לידה, תישאר במירכאות ויראו אותה ב CT שמבוצע שנה ומשהו, לאחר הלידה.

ת. לא." (שם, 232).

טענה זו נדחתה, ברחל בתך הקטנה, על ידי פרופ' אוהל, כדלקמן:

ת. אני יכול להמשיך? בפירוש בהקשר הזה לא, בפירוש לא. אני לא מכיר אף ספרות שמדברת שבשעה שמושכים חזק בראש נוצר נזק מוחי, פשוט לא קיים דבר כזה.

ההקשר היחיד בין לידה קשה של ארב, ובין נזק מוחי, זה כאשר הלידה מתמהמהת והתינוק נשאר תקוע דקות ארוכות, יכול להיות תשניק קשה מאוד עד מוות של היילוד, דבר שנמנע כאן כי הרי גם התינוק הזה חי וגם הציון אפגר היה גבוה מאוד, כך שבקונסטלציה הזאת אין שום קשר בין ארב לשיתוק מוחין." (שם, 386).

בהמשך, הסביר פרופ' אוהל כי רופא היילדים נדרש בעת אירוע של פרע כתפיים, עקב החשש מתשניק. כך העיד:

"ש. אתה מסכים איתי, אני רוצה לשאול אותך, למה אם הראש נתקע צריך לקרוא לרופא ילדים? את זה לא תפסתי, כי ברור שזה לא התחום שלי ואני מעדיף לשמוע תשובה של עד מומחה בעניין הזה.

עו"ד זליכוב: פתאום.

ת. או אה. אני עכשיו מתחיל לדאוג.

ש. אתה צריך להעיד את האמת, לא לדאוג בכלל.

ת. נכון. אני דואג מהתגובות שלך, אני נותן לך את הקרדיט הזה.

ברגע שהראש נתקע אז צפוי שאם הוא לא ייוולד תוך פרק זמן קצר מאוד, יהיה מצב של תשניק ואז יידרש רופא ילדים לבצע החייאה.

ש. זו הסיבה היחידה?

ת. כן.

ש. מה החייאה יכולה לעזור?

ת. החייאה יכולה להחיות את התינוק.

ש. אז זה אמרג'נסי למעשה, החייאה זה אמרג'נסי, זה מצב של אמרג'נסי?

ת. נכון.

ש. זה עניין של דקות, אם אינני טועה עד שש דקות או שבע דקות למוות או לנזק מוחי או משהו בדומה לזה?

ת. זה עניין דחוף, כן." (שם, 392).

עניין זה הוסבר גם על ידי פרופ' להט, כך:

"ת. לא נתקלתי בספרות שמראה על שדרות רפואיות שהראו שמשיכה בכוח גורמת לנזק מוחי. יש נזק נוירולוגי אבל לא מוחי. נזק היקפי. נזק מוחי מרכזי, לא. אם יש דברים כאלה,

ש. מה זה נזק היקפי?

ת. נזק היקפי זה דברים שהם מחוץ למוח, עמוד השדרה והחוצה. נזק במוח עצמו, המשיכה עצמה לא גורמת לפגיעה, כי הקושי בחילוץ התינוק הוא לא בהוצאת הראש, הראש הוא קטן, הבעיה היא באזור הכתפיים, זה האזור הרחב, והכוח מופעל על הכתפיים ולא על הראש." (שם, 477).

מקור הפגיעה הנוירולוגית

46. ד"ר היילברון, המומחה בתחום הנוירולוגי מטעם התובעים, טען בחוות דעתו כך:

"התקפי האפליפסיה הבלתי נשלטים למרות טיפול תרופתי מלא וכריתה ניתוחית של מוקד אפילפטי משמאל, בגיל 10, הפיגור השכלי, ההתפתחותי, הנזק המוטורי ולראיה, לדיבור, הם כולם סימנים לנזק מוחי אנוקסי נרחב אצל חולה עם 4 אחים בריאים, הורים בריאים וקרובי משפחה בדרגה ראשונה ללא מחלות נוירולוגיות או נפשיות.

לאור משקלו בלידה, החשד הגבוה למצוקה עוברית בשלב II של תהליך הלידה, הקושי בחילוץ הכתפיים התקועות עם השיתוק ע"ש ERB משמאל...., כל אלה משייכים חולה זה ל- Perinatal cerebral palsy due to brain anoxia". (שם, סעיף הסיכום).

מנגד, קבע פרופ' אלי להט, המומחה בתחום הנוירולוגיה ילדים מטעם הנתבעת, כי נכותו הנוירולוגית של התובע בתחום הפיגור השכלי והמחלה האפילפטית, נובעת ממום מולד הנגרם בשליש הראשון של ההריון עקב שיבוש והפרעה בתהליכי היווצרות רקמות המוח. לדבריו:

"במקרה שלפנינו, מאחר ובוצעה כריתה ניתוחית של חלק מהרקמה המוחית הפתולוגית וממצאי הבדיקה המיקרוסקופית אימתו את התיאור של בדיקת ההדמיה – קיים אימות פתולוגי כי אכן המדובר בהפרעה מוחית מבנית כפי שתואר, הקשורה קשר סיבתי ישיר לפיגור השכלי ולמחלה האפילפטית הבלתי נשלטת.

לממצאים אלו אין כל קשר מכל סוג שהוא לאופן הלידה ולקושי שבחילוץ העובר כפי שתואר" (שם, ע' 5).

במענה לחוות דעתו של ד"ר היילברון, לאחר שפירט מהן התופעות המעידות על קיומה של אנוקסיה, כתב:

"במקרה שלפנינו לא התקיימה אף אחת מהתופעות המתוארות ולא נצפה אף נתון התומך בקיום אנוקסיה, אי לכך באופן חד משמעי אין כל קשר בין הבעיות המתוארות לבין אנוקסיה כפי שנטען בחוות דעתו של ד"ר הילברון" (שם, ע' 6).

בחוות דעתו המשלימה של ד"ר היילברון, צמצם המומחה את חוות דעתו לשאלה האם המצוקה העוברית כנטען תרמה למצבו הנוירולוגי, זאת בניגוד לחוות דעתו הראשונית בה סבר כי המצוקה גרמה למצבו הנוירולוגי של התובע.

בחוות דעתו המשלימה, לאור בדיקות אשר העידו על פגיעה דו צדדית, קבע ד"ר היילברון כך:

"הפרעות מסוג איסכמיה-היפוקסיה לעיתים אינה גורמת נזק קבוע אצל תינוקות בריאים אולם פגיעתה קשה בילודים עם דיספלזיה (לפי עיקרון 'הגולגולת הדקה').

ואכן, לפי בדיקות ה CT ע"י ד"ר בלינדר מדובר כאן בנזק מבני להמיספרה המוחית הנגדית מימין, לא רק בשמאלית בה נערך הניתוח במונטריאול" (שם, ע' 4).

וסיכם:

"להבנתי, היה כאן מצב של חוסר חמצן עם כחלון ניכר שארך די זמן כדי לגרום נזקים מוחיים, ויתרה מזאת, נראה לי שלו לא היתה דיספלזיה של קליפת המוח כלל נזקיו כיום היו ניתנים להיזקף להיפוכסיה-איסכמיה שעבר" (שם, ע' 5).

אף הנתבעת הגישה חוות דעת משלימה מטעמה, בה חוזר פרופ' להט על דעתו כי התיעוד הרפואי בשלבים שלאחר הלידה שולל מצב של אנוקסיה, ולפיכך דוחה הוא את חוות דעתו של ד"ר היילברון וקובע כי נזקי התובע נגרמו אך ורק מהנזק המבני למוח.

שני מומחים אלו עמדו על דעתם בחקירתם בבית המשפט, ונותרו במחלוקת האם מלוא נזקו הנוירולוגי של התובע נובע מהפגם המבני במוחו, כעמדתו של פרופ' להט, או שמא סבל התובע, למצער, ממצוקה עוברית קלה אשר גרמה להעצמת נזקיו הנוירולוגיים, כעמדתו של ד"ר היילברון.

47. לאור היעדר כל תיעוד התומך בקיומו של תשניק, מעדיף אני את עמדתו של פרופ' להט. אפרט.

ד"ר היילברון העיד במפורש כי במידה וישנה מצוקה עוברית, אזי ישנם סימנים נוירולוגיים ישר לאחר הלידה, כדלקמן:

"ש. או.קי., עכשיו, האם נכון שאם יש מצוקה עוברית, הדבר ייתן סימנים נוירולוגים ביילוד שיוצא עכשיו לאוויר העולם.

ת. בהחלט,

ש. האם נכון שאתה תצפה לפי הספרות הניאונטלית, שאם עובר עבר מצוקה עוברית שגרמה לנזק, לא משהו חולף, אז למשל הוא יהיה היפוטוני,

ת. אחד מהסימנים,

ש. האם נכון שאתה תצפה שהוא יפתח בסמוך ללידה התכווצויות?

ת. יכול לקרות,

ש. האם אתה תצפה שיהיו לו שינויים התנהגותיים לעניין אכילה ושתייה?

ת. בוודאי,

ש. האם נכון שאתה תצפה שמדד האפגר שלו, יהיה בין אפס לשלוש, אם הוא סבל ממצוקה סב לידתית.

ת. לא רק בין אפס לשלוש, זה יכול להיות גם עד שבע."

(שם, 209).

וכאשר נשאל במישרין האם ישנו ממצא רפואי המעיד על מצוקה עוברית, העיד כך:

"ש. כל מה שאמרת לי עכשיו, סליחה על הביטוי, נשמע לי ספקולטיבי, זאת אומרת לא שמת לי אצבע על שום ממצא רפואי אובייקטיבי, שיכול להצביע על העניין. לא על האפגר הנמוך, לא על הנשמה ממושכת במחלקת היילודים, לא על כך שרופא הילדים הנוירולוג שמגיע, דר' מטות, כותב שהוא מוצא סימנים נוירולוגים, שום דבר, אתה רק מדבר איתי על ספקולציות, והשאלה שלי אליך, האם יש לך ממצא רפואי שאתה יכול להפנות אותי אליו, שעל בסיסו יש אסמכתא למה שאתה אומר.

ת. אני חושב שהשתלשלות הדברים, במשך הלידה, ומיד לאחריה, נותנת כיוון די ברור לזה שהיה פה תקופת חוסר חמצן לעובר, בזמן השלב השני של הלידה, ושהוא גם נולד במראה של כיחלון ניכר ולא פריפרי, ושנזקק לחמצן ולהנשמה לאורך זמן לא ידוע, אני חושב שזה מספיק תקרא לזה ספקולציות, תקרא לזה השערות, מהנתונים שעמדו לפני, שאומרות שפה היה מצב היפוקסי סב לידתי, מאורך זמן לא ידוע.

ש. הבנתי, האם תסכים איתי שלא מצאת סימנים למצב סב לידתי היפוקסי או היסכמי במוניטור שראית?

ת. במוניטור שראיתי היו רק כמה האטות, לא ראיתי שם האטה מתחת למאה.

ש. האם מצאת שהילד מעבר למה שדיברנו כרגע, שדר' מטות סייע לו בחמצן, האם מתוך תיק היילוד שעיינת בו אני מניח, מצאת שהילד הונשם לאחר מכן באיזה שהיא דרך?

ת. לא ראיתי, וגם לא נרשם,

ש. לא ראית וגם לא -

ת. אני לא יודע איזה אחוז חמצן נתנו לו, אני לא יודע באיזה קצב –

ש. לא, סליחה, האם ראית מעבר למה שכתב הרופא שהוא נתן לו חמצן בחדר הלידה, האם ראית שבמהלך האשפוז הילד הונשם אי פעם?

ת. אתה מתכוון להנשמה מכאנית, הנשמה מלאכותית?

ש. מלאכותית, בוודאי,

ת. לא, לא ראיתי את זה וגם לא ראיתי שהוכנס טובוס, כי אני לא יודע אם היה באמת צורך בכך או לא." (שם, 213).

זאת ועוד, כאשר נשאל ד"ר היילברון לגבי האסמכתא בחומר הרפואי המצביעה על אי קבלת חמצן, ציין את החוסר של "שעה ויותר של מוניטור שהיה בוודאי מראה את זה" (שם, שם). לאור קביעתי בענין שעון המוניטור, הרי שגם אסמכתא זו אינה תומכת בחוות דעתו של ד"ר היילברון.

48. כאשר נדרש להסביר את פעולתו הנטענת של ד"ר מטות, בתצהירו, העיד כי מדובר בפעולה פרופילקטית:

"ש. אם נכון מה שהרופא אומר וזה מה שחשוב, לא מה רשום, אם נכון שהוא נתנו לו הנשמה קצרה, באמבו, לא הנשמה מלאכותית, עם ארבעים אחוז חמצן, מה זה מעיד על מצבו של הילד? תניח שזה נכון.

ת. נעשה משהו כאילו פרופילקטי, היות שהייתה לידה קשה, אז כנראה שהרופא הילדים חשב שהוא ייתן לו איזה דחיפה קלה, אבל אני פשוט לא מבין, כי לימדו אותי, הקולגים שלך, שמה שלא נרשם, לא היה." (שם, 216).

מעדות זו עולה כי אף ד"ר היילברון סובר כי במידה ואכן תצהירו של ד"ר מטות נכון ומשלים את החוסר בתיעוד הרפואי, הרי שרופא הילדים אשר בדק את התובע בסמוך ללידתו לא סבר כי הוא סובל מתשניק, ואף ביצע את הפעולות הדרושות לאחר חילוצו של יילוד אשר עבר לידה קשה.

כמו כן, ד"ר היילברון העיד כי לא סביר שרופא הילדים יראה שמצבו של היילוד לא משתפר ויעזוב את המקום. אלו דבריו:

"ש. תאמר לי, אני רוצה להציע לך פרופוזיציה, שאם רופא ילדים או נוירולוג ילדים ייגש לילד שזה עתה נולד, הוא לשיטתו רואה כיחלון פריפרי, והוא מנשים אותו באמבו, יעלה על הדעת שאם הילד לא משתפר, הוא ילך ויניח לו? הוא לא יעביר אותו מיד להנשמה מלאכותית –

ת. סביר שלא, סביר שלא" (שם, 217).

49. כמו כן, מקבל אני את הטענה כי יש לתת משקל רב יותר לתיעוד הרפואי האותנטי ביחס לכיחלון של התובע, מאשר לזכרונם של ההורים.

בגליון היילוד (מסמך 113 לתיק הרפואי של התובע) מצויין כי ניתנה לתובע קצת הנשמה וחמצן, וצויין כי הדבר נעשה על ידי ד"ר מטות. בגליון היילוד II (מסמך 112 לתיק הרפואי של התובע) ציין הרופא שבדק את התובע ביום 1.6 כי לתובע "מעט כחלון פריפרי מלחץ". באותו מסמך, ביום שחרורו של התובע (3.6.1986), צויין כי "יש שיפור בטונוס הראש, השאר ב.מ.פ".

בניגוד לתיעוד הרפואי, טוענים ההורים כי התובע נולד בצבע כחול כהה. כך העידה גב' לזר:

"ת. אני בתור אמא יכולה להגיד לך שהילד שלי היה שחור, לא כחול.

ש. אז למה כתבת כחול? למה לא כתבת שחור?

ת. הוא היה כחול מאוד חזק, לא יודעת. כשראיתי אותו הוא היה עם שני פנסים בעיניים.

ש. מה זה נקרא שני פנסים?

ת. שני פנסים, פנסים כמו מישהו שמכניסים לו בוקס בפרצוף ויש לו שני פנסים כאלה, ככה ראיתי את הילד שלי וכשהמיילדת שמה אותו, אני לא יכולה לשכוח את המילים שיצאו לי מהפה, אמרתי איזה ילד מכוער הבאתי. זה היה פשוט מזעזע לראות את הפרצוף של הילד.

ש. עכשיו, זאת אומרת אם אני ככה אהיה טיפה בוטה, אז אם ברשומה הרפואית כתוב מעט כיחלון פריפרית, או כחול מלחץ, אז מה שכתוב לא נכון?

ת. מה שהרופאים כותבים זה הרופאים. אני בתור אמא אומרת מה אני ראיתי." (שם, 288).

על כך העיד פרופ' להט, כדלקמן:

"ש. עכשיו, אם אתה לא עוסק בזה, אז אתה לא יכול לדעת אם הדיווחים של הצוות הרפואי או המיילדת במקרה הזה היו מקצועיים נכון?

ת. אני כתבתי, אתה מדבר על הפסקה בחוות הדעת. אני צריך לענות על סמך מה שכתבתי.

אני התייחסתי למה שההורים כתבו ומה שכתבתי באופן כללי שעם כל הכבוד לתצפית של האמא שהיא אמנם אחות אבל בזמן הלידה היא הייתה בלידה, ולאבא שהוא לא איש מקצוע, אם אני צריך לקחת אחד מהשני, להבנתי הרפואית דיווחים של הצוות הרפואי הם יותר מקצועיים ויותר אובייקטיביים. זה מה שכתבתי, זה הכל ואני מאמין בזה ואני חושב שזו המציאות בכל מקום." (שם, 492).

גם ד"ר היילברון, המומחה מטעם התובעים, לא הסכים להעיד כנגד הרישום בתיק הרפואי. אלו דבריו:

"ש. זאת אומרת שאם דר' מטות בסמוך לאחר הלידה כותב כעין סיכום וממצא, MILD HEAD LEG, מעט כיחלון פריפרי, מלחץ, ERB קל ביד שמאל, במעקב אצלנו בינתיים, אז הוא כותב דברים לא נכונים.

ת. לא אמרתי שזה לא נכון,

ש. או שהוא לא מאבחן את מה שאתה חושב שיש.

ת. זה מה שהוא רשם". [ההדגשה אינה במקור – י.ש.] (שם, 215).

בנוסף, העיד כי ניתן לסמוך על ציון האפגר, אשר הינו סובייקטיבי, כאשר מדובר בצוות מיומן, כדלקמן:

"ש. אני שאלתי אותך האם אפגר שמונה בדקה אחד, תשע בדקה חמש, מתיישב עם אנוקסיה או היפוקסיה?

ת. אם הציון הזה נעשה על ידי צוות שמיומן, ושניתן לסמוך עליו שידייק עד כמה שניתן." (שם, שם).

הואיל והתיעוד הרפואי האותנטי מדבר על כיחלון פריפרי מלחץ, והתנהלותו של הצוות הרפואי, אף אליבא ד"ר היילברון, מעידה על מצבו התקין של התובע בעת לידתו, אני מקבל את הטענה שיש להעדיף את הרישום הרפואי על פני הערכת ההורים.

מאחר שד"ר היילברון סומך את חוות דעתו על הנחתו כי היה תשניק סב לידתי, אולם לא עלה בידו לעגן סברה זו בתיעוד הרפואי, אין מנוס אלא לדחות את חוות דעתו.

50. פרופ' להט חזר מספר פעמים בעדותו על כך שלאור הנתונים המאוחרים, אין כל משמעות לתיעוד הלידה, לבדיקת התובע או לשיחה עם הוריו. לדבריו, הן מהצילומים והן מתוצאת הניתוח במונטריאול, עולה מסקנה ברורה כי הגורם לפגיעתו של התובע הינו הפגם המבני במוחו.

במענה לשאלות ב"כ התובעים, אישר פרופ' להט כי מצב של אי הגעת חמצן יכול לגרום לפגיעה מוחית, וכן כי התובע היה תקוע בתעלת הלידה במשך מספר דקות (פרו', 474-476), אולם לאור מצבו הקליני של התובע, העיד כי במקרה דנן לא נגרם תשניק. כך העיד:

"אני חוזר ואומר עוד פעם, להבנתי הרפואית, הסיבה שגורמת לבעיות של הילד הזה היא סיבה מולדת והיא הפרעה מולדת שקרתה בעשרת השבועות הראשונים של ההריון בקליפת המוח שלו. היא לא קשורה לאפגר, היא יכול לקרות באפגר תקין, היא יכולה לקרות באפגר לא תקין והיא זו שגרמה לבעיות. היא הוראתה בצילומים, היא נבדקה פתולוגית, היא זו שמסבירה את הבעיות שלו, ולכן כל התזה, כל הטיעונים לגבי האפגר להבנתי הם לא רלוונטיים, מה גם שכדי להוכיח תשניק, אתה צריך חוץ מאפגר עוד הרבה דברים אחרים שלא היו פה.

אתה צריך להראות שלאחר הלידה היו סימני פגיעה נוירולוגית. הרי לא מספיק שתינוק יהיה עם ציוני אפגר נמוכים. כדי שיהיה תשניק, אתה צריך לראות שהתינוק פגוע, כלומר שאחרי הלידה הוא יהיה במצב הכרה לא תקין, הוא לא יאכל, הוא יתכווץ, יהיה לו סימנים נוירולוגים לא תקינים. כל הדברים האלה לא היו במקרה שלנו.

הדבר היחידי שהיה זה אותה פגיעה ביד כתוצאה מהחילוץ הקשה. התינוק הזה שהה בבית החולים מספר ימים ללא שום פגיעה מוחית. הלך הביתה, לכאורה היה בריא ללא שום בעיה בגיל שלושה וחצי חודשים, ואז התחילו הפרכוסים והמשך הבעיה.

אין מצב שקיים תשניק, לא ייתכן תשניק ללא זה. תשניק מתבסס, זו לידה שהייתה מזמן אבל כיום בשנים האחרונות יש שלושה דברים. 1. זה באמת ציוני אפגר, במיוחד של גיל חמש דקות. דבר שני זה P.H במידה ויש, לפעמים אין כמו כאן ודבר שלישי הכי חשוב זה שיהיה קליניקה שמראה שיש נזק מוחי לאחר הלידה.

אם יש תינוק למשל שיש לו P.H לא תקין ויש לו ציוני אפגר בוא ניקח את הקיצוני, אפס, בדקה, שתיים, והוא מתאושש תוך כמה דקות ואין לו שום בעיה נוירולוגית, לתינוק הזה לא יהיה תשניק, ולכן כל מה שאמרתי שלציוני אפגר אין שום משמעות במקרה הזה לגבי, כאשר אין לתינוק סימנים של תשניק מצד אחד ויש לו סימנים כל כך ברורים של נזק מוחי שראו אותו בעיניים, הוא הוצא לבדיקה, נבדק על ידי פתולוגים והוא כל כך מסביר לצערי הרב מאוד, כי זה מקרה עצוב, מסביר יפה את הנזק שלו, ובשבילי זה העיקר, זה מה שהסברתי כל הזמן." (שם, 496).

נקודה נוספת אשר הובהרה על ידי פרופ' להט בעדותו הינה האבחנה שבין אבחון התשניק לבין השלכות ונזקי התשניק, כדלקמן:

"ש. או.קי. השאלה הבאה. האם יש ספרות רפואית הקובעת שזה לא נדיר שתופעות של תשניק מתגלות כעבור שלושה-ארבעה חודשים?

ת. לא. תופעות של תשניק מטבע ההגדרה של תשניק חייבות להתגלות בריל טיים, בזמן אמת. הם לא יכולות להתגלות בהמשך. התשובה היא לא, אין דבר כזה.

ש. האם אדוני לא מכיר ספרות רפואית שקובעת שהסימפטומים של תשניק מתגלים על ידי ההורים והצוות הרפואי כעבור שלושה-ארבעה חודשים וזה תופעה מקובלת, נורמאלית ולא חריגה?

ת. לא, אין דבר כזה.

ש. אין דבר כזה?

ת. תשניק בהגדרתו זה נזק שכתוצאה מסבל עוברי שנותן את ביטויו בפגיעה נוירולוגית בסמוך לתשניק.

אתה שאלת אותי שאלה האם אפשר לראות תשניק בשלב מאוחר יותר.

ש. האם יש ספרות רפואית שתוצאות של תשניק התגלו,

ת. בוודאי שכן.

עו"ד זליכוב: אתה שואל שאלה שונה.

ת. אתה שואל שני דברים שונים.

ש. אז נפצל אין בעיה.

ת. אם אתה שואל אותי אם תשניק יכול להתגלות אחרי שלושה חודשים, התשובה היא ברור שלא.

האם תוצאות תשניק יכולות להתגלות באיחור? כמובן שכן.

ש. לחדד, להסרת ספק כי זה פרוטוקול בהקלטה, תוצאות של תשניק סביב הלידה, יכולות להתגלות כעבור שלושה-ארבעה חודשים?

ת. אתה מתכוון לסיבוכים?

ש. כן, כן.

ת. בוודאי, בוודאי." (שם, 504).

כאמור, פרופ' להט אינו חולק על כך שהסיבוכים הנגרמים כתוצאה מתשניק יכולים להופיע לאחר מספר חודשים, אולם טוען הוא כי קיומו ותסמיניו של תשניק מאובחן ישר עם הלידה.

בדיקת ה- PH

51. בעניין זה יש להתייחס גם להיעדר תוצאות בדיקת PH, האמורה לאבחן קיומה של חמצת מטבולית המעידה על מצב של חוסר חמצן ומצוקה עוברית. בעניין בדיקת ה- PH העיד ד"ר וייס כך:

"ש. חברי שאל אותך על בדיקות מסוימות, כולל PH, ואתה התחלת להשיב ואמרת – ואז עורך דין זליכוב אמר – אני אשאל על הPH והוא בסוף לא שאל על הPH. מה חשיבות הPH, לעניין מצוקת עובר ונזק מוחי?

ת. הוא חשוב מאוד, שכן הוא מראה את מצב המטבולי של העובר בעת לידתו, חשוב לציין זאת, וכל מי שעובד במקצוע יודע, שאם אתה, יילוד שאתה מנשים אותו, נותן לו חמצן, נותן לו כל מיני דברים, אתה משנה את מצב הPH, לכן הPH, הוא חשוב מיד שיילקח מיד בלידה, מהטבור.

ש. ואיך על מה, מה הוא –

ת. מצב חמצת מטבולית, זה מראה את המצב חומצי בסיסי של הילוד." (שם, 263).

וגם ד"ר היילברון העיד ביחס לבדיקה זו ולחשיבותה, כדלקמן:

"ת. הוא [נתון ה- PH – י.ש] אובייקטיבית הרבה יותר מהימן מאפגר,

ש. למה אובייקטיבי.

ת. כי הוא נותן לך את המצב של רמת הגזים, רמת חמצן ודו תחמוצת הפחמן והחומציות של הדם שנבדק, בזמן אמיתי.

ש. ומה זה משנה –

ת. ככל שהדם הוא יותר חומצי, האפשרות שזה נגרם על ידי היפוקסיה, גבוהה יותר." (שם, 236).

הצדדים אינם חלוקים על כך שלתובע לא בוצעה בדיקת ה PH, אולם מעדותו של פרופ' אוהל עולה כי בניגוד לבדיקת ה- PH מהקרקפת, כאשר היילוד עדין בבטן אימו, שנועדה לבדיקת מצבו המיידי וההחלטה על אופן חילוצו, הרי שבדיקת ה- PH לאחר הלידה, מחבל הטבור, הינה רק פרמטר אחד מיני רבים לצורך ההכרעה ביחס לטיפול ביילוד, בעיקר לאור העובדה כי תוצאות הבדיקה מגיעות לאחר מספר דקות, הדקות הקריטיות בחיי היילוד. כך העיד:

"ת. ה-PH זה מדד אחד מתוך הרבה מדדים. ה-PH בסך הכל אומר באופן כללי אם יש חמצת או אין. יש כל מיני סוגים של חמצת.

יש חמצת רספירטורית, יש חמצת מטאבולית, יש חמצת שהיא חשובה ויש חמצת שהיא פחות חשובה. כל הדברים האלה מה-PH צריך לעשות עוד בדיקות נוספות, ה-PH כשלעצמו הוא לא מספיק ולכן בדקות הראשונות לאחר הלידה, מה שקובע אם צריך לעשות פעולות החייאה, אם צריך לתת חמצן, את משך החמצן וכו', זה המצב הקליני.

המצב הקליני הוא ניתן, הביטוי שלו הוא ציוני האפגר. גם אם אחרי כמה דקות אחרי הלידה, גם ה-PH אם ייקחו אותו, רק תיוודע התוצאה הרבה זמן אחר כך.

גם אם ה-PH הוא נמוך אבל התינוק במצב טוב קלינית ולא נראה כסובל ולא נראה תשניקי לא ייתנו לו חמצן ולא יקבעו לפי זה את כמות החמצן.

לכן אני אומר שההצהרות שלך הן לא נכונות.

ש. מה שאני אומר לך יותר מזה, שלתת לבית המשפט PH אחרי כמה דקות עלול להטעות את בית המשפט, כי נדמה לי שה-PH האפקטיבי הוא לקיחת דם מהקרקפת.

ת. הרבה מחלקות לא עושים את זה וגם שם לא עשו את זה." (שם, 396).

ובהמשך:

"ת. להמשיך? במקרה הזה לא הייתה שום אינדיקציה לקחת דם מהקרקפת.

בדיקת הדם מהקרקפת היא בשעה שהעובר עדיין נמצא ברחם. זה לא יכול לתת אינדיקציה למה שרופא הילדים צריך לעשות אחרי הלידה.

אחרי הלידה, הבדיקה של ה-PH ופרמטרים נוספים שבודקים מהדם של היילוד, אלה הפרמטרים החשובים ולא ה-PH לבד, אלא פרמטרים נוספים שיכולים להעיד איך לכוון, איך הטיפול צריך להיעשות.

הקרקפת לא יכולה לעזור. כאשר התינוק נולד, אני חוזר עוד פעם, מה שמכוון זה המצב הקליני ולא ה-PH.

ש. האם ה-PH מהקרקפת יכול לעזור לרופא המיילדות לגבי החלטות לגבי המשך הלידה?

ת. כן." (שם, 398).

52. גם מעדותו של ד"ר מטות עולה כי לאחר חילוצו של היילוד, ההכרעה האם לקחת בדיקת PH הינה הכרעתו של הרופא, לאור מצבו הקליני של היילוד. אלו דבריו:

"ש. ... אם יש לידה שהסתבכה וחשש, לוקחים PH אתה בטח תשתמש, תשאל לקחתם, לא לקחתם?

ת. לא, לא, זה לא הם עושים את זה. הם צריכים ליילד, הגניקולוגים התפקיד שלהם ליילד את האישה ובמהירות במצבים כאלה. עכשיו, ברגע שאני מגיע ורואה את התינוק השיפוט הוא שלי האם יש צורך לקחת לו PH, האם אני זקוק ל-PH, יש מצבים שמספיק להביט על התינוק ולהגיד שאין שום טעם לקחת PH, אני לא צריך לקחת PH.

ש. השאלה שלי היא לפני שאתה מגיע, באיזה מצבים הגניקולוגים לוקחים PH?

ת. הגניקולוגים לעיתים לוקחים PH כאשר במהלך המוניטור שלהם לא תקין, והם צופים שינויים במוניטור, לעיתים הם לוקחים PH עוד לפני הולדת התינוק." (שם, 567).

וכן:

"ש. תתקן אותי אם אני טועה, קיבלת הוראות מהדסה שהסתכלות על תינוק או בדיקה קלינית של רופא יכולה להטעות לגבי מצבו האמיתי לפני הלידה ובמהלך הבדיקה והנתון המהימן ביותר או אחד המהימנים ביותר הוא דווקא PH שהוא נתון אובייקטיבי.

ת. לא קיבלתי הוראות כאלה, ונכון ש-PH הוא נתון אובייקטיבי, אבל ברוב המקרים השיפוט הקליני חשוב מאוד. הוא יכול לתת מידע מספיק." (שם, 568).

למעשה, גם ד"ר היילברון סבור כי בשנת 1986 לא נלקחה בדיקה זו כדבר שבשגרה, אלא הרופא היה שוקל בכל מקרה לגופו האם ישנו צורך או לא. כך העיד:

"ש. האם ב- 1986, הייתה רוטינה לעשות PH לכל יילוד?

ת. לא לכל יילוד, אבל בעקבות תהליך לידה קשה ובעייתי, אני חושב שהפרקטיקה הרפואית בהיגיון רפואי פשוט, דורשת את זה." (שם, 214).

יצויין שגם בפסקי דין הנוגעים ללידות בשנים האחרונות נקבע שבדיקת ה- PH אינה נלקחת כדבר שבשגרה אלא רק כאשר מאובחנת מצוקה עוברית, נעשה ניתוח קיסרי או לידת ואקום (ראו: ת"א (נצרת) 1292/01 אורגואן בסול נ' ד"ר עבדאללה ויליאם, תק-מח 2007(1), 339, 347 (כב' השופט ב' ארבל)).

מן המקובץ עולה, כי על אף חשיבותה של בדיקת ה-PH, עקב היותה בדיקה אובייקטיבית היכולה לשפוך אור על מצבו של היילוד, הרי שבדיקה זו בשלב שלאחר חילוצו של היילוד הינה רק אמצעי אחד מיני רבים לאבחן את מצבו הקליני של היילוד, ובהיעדר כל תסמין לתשניק סב לידתי, אין צורך לקחתה.

53. אציין כי על אף שגם פרופ' להט המעיט בחשיבות ציוני האפגר, פרופ' שנקר העיד כי בשנת 1986 לנתונים אלו היה משקל רב. כך העיד:

"ש. אם אני מסתכל על האפגרים האלה במציאות הרפואית שלנו מ – '86, ובהסתכלות שלכם הגניקולוגים, אפגר שמונה דקה ראשונה ואפגר תשע בדקה חמישית, שוללים באופן מוחלט אנוקסיה או אספיקציה,

ת. לפי פרמטרים הקיימים שוללים, ולפי פרמטרים של מה שאפשר להגיד לאימא, צריך להגיד איך הילד שלך נולד, אז אם היא שואלת תשמע, האם לפי זה הוא יהיה פגוע במשהו? זה פרמטר שמה שלפי ידע שקיים, זה לא אומר שלא יהיה פגוע משום דבר אחר, לפי ידע שקיים, זה לא ילד שיהיה פגוע מהפרעה באספקת חמצן, תוך חיים עובריים כנראה וגם בוודאי לא תהליך הלידה." (שם, 68).

לאור כל האמור, אני מעדיף את חוות דעתו של פרופ' להט על פני חוות דעתו של ד"ר היילברון, לפיכך אני קובע כי פגיעתו הנוירולוגית של התובע נגרמה עקב פגם מבני במוח ולא כתוצאה מתשניק סב לידתי.

54. מסקנתי זו עולה בקנה אחד עם האמור בפס"ד מוזס הנ"ל, שם קבע בית המשפט העליון כי הוכח קיומו של תשניק לאור המדדים הנמוכים שנמדדו לאחר הלידה, ולאור רישום מפורש בדף היילוד הקובע קיומו של תשניק. בשונה מהמקרה דנן, שם לא נעשה ניטור במשך שעה תמימה, ציון האפגר בדקה הראשונה היה 4 בלבד ורק בדקה ה- 20 עלה ל- 8, המסמכים הרפואיים סתרו אלו את אלו ובתיעוד הרפואי נקבע במפורש כי היילוד סבל מ אספיקציה.

השיתוק ע"ש ארבּ

55. פגיעה נוספת אשר נטען כי אירעה עקב רשלנות הנתבעת, הינה השיתוק ע"ש ארבּ. התופעה נקראת Erb's palsy ומשמעותה פגיעה במקלעת העצבים שבאזור בית השחי והכתף, שגורמת לחוסר יכולת להניע את הזרוע.

הצדדים אינם חלוקים באשר לקיומו של השיתוק ע"ש ארבּ בשנים הראשונות לחיי התובע, אולם מלבד ד"ר דוד אנג'ל, המומחה בתחום האורטופדיה מטעם התובעים, יתר המומחים סברו שהתובע אינו סובל עוד משיתוק זה.

ד"ר אנג'ל קבע כך:

"למרות שהפגיעה המוחית הכללית קשה בהרבה ומשפיעה על צד ימין בעיקר, נראה שיש גם שארית של פגיעה ביד שמאל עקב השיתוק ע"ש ERB.

יש כאן ספק וחוסר וודאות, אולם ראוי לתת לנבדק להנות מהספק הזה ולהכיר בפגיעה קלה בפלקסוס הברכיאלי משמאל" (שם, 3).

אשר לחוסר הוודאות, העיד ד"ר אנג'ל, כדלקמן:

"קודם כל האם אני מבין נכון שכשאתה אומר יש כאן ספק וחוסר ודאות, אתה מתכוון שיש כאן ספק וחוסר ודאות אם יש כאן שיתוק מסוג ERB,

ת. נכון, אני מתכוון שיש כאן ספק ולדעתי כמו שכתבתי, ראוי לתת לו ליהנות מהספק, כמובן בית המשפט יכול להחליט אחרת אבל הספק בפירוש קיים ולהערכתי גם לאור העדות המסייעת של הצילומים, הסבירות היא גבוהה שנותר בכל זאת פגיעה קלה, אחרי השיתוק על שם ERB שהיה לו בלידה.

ש. אם הסבירות היא גבוהה, אז למה כתבת שיש ספק?

ת. כי יש ספק, כשמישהו אי אפשר לבדוק אותו והבדיקה מתבססת על אמצעים כאלה עקיפים, הסתכלות במרפאה וצילום שנותן עדות עקיפה, זה לא ממצאים מוחלטים.

ש. האם מצבו הכולל של האיש, שאין ויכוח שהוא מאוד קשה, הביא אותך מה שנקרא ללכת לקולא בעניין הזה?

ת. לא, ממש לא,

ש. אז מה הביא אותך למשפט – ראוי לתת לנבדק ליהנות מהספק?

ת. אני חושב שזו הלכה שנהוגה בהרבה מאוד תיקים ובהרבה מאוד מקרים של תביעות, שכשיש ספק הוא משחק לטובת הנפגע, אבל שוב, אני אומר זו החלטה שיפוטית יכול בית המשפט להחליט אחרת בוודאי, לדעתי הספק קיים בפירוש, ולדעתי יש לתת לו ליהנות ממנה." (שם, 86).

56. עוד טרם אבחן את חוות הדעת מטעם הנתבעת, אציין כי פרופ' א' עורי, המומחה השיקומי מטעם התובעים התעלם כליל מהטענה בדבר קיומו של שיתוק ע"ש ארבּ, וד"ר היילברון, המומחה הנוירולוגי מטעם התובעים, קבע באופן פוזיטיבי כי התובע אינו סובל משיתוק ע"ש ארבּ בכתפו השמאלית. כאשר עומת ד"ר אנג'ל עם חוות דעתם, השיב כך:

"ש. תראה, שאלתי אותך קודם על פרופ' אורי שלא התייחס לשיתוק מסוג ERB. ועכשיו אני רוצה לשאול אותך ספציפית לגבי דר' יחיאל היילברון, הנוירולוג, הנוירו כירורג מטעם התובעים, שהוא מתייחס לעניין, והוא כותב – לא מצאתי סימני שיתוק של חלקו העליון של הפלקסוס משמאל על שם ERB.

דהיינו, לא חוות דעת ששותקת, כמו אצל פרופ' אורי, אלא חוות דעת שקובעת קונקלוסיבית שאין שיתוק ERB. דיברת איתו אולי?

ת. לא,

ש. שאלת אותו איך הוא הגיע למסקנה הזו, בעוד שאתה מגיע למסקנה שקיים?

ת. לא דיברתי איתו, אני לא יודע מי זה, חוות הדעת שלו לא עמדה בפני, ואני לא יכול לראות איך הוא היה יכול לשלול שיתוק על שם ERB." (שם, 87).

הסכמה אחת היתה בין מומחי הצדדים, והיא הקושי לקבוע מסקנה בעניין קיומו של שיתוק זה לאור היעדר שיתוף הפעולה מצד התובע. הסכמה זו מצאה את ביטויה בדברי ד"ר אנג'ל לעיל, ובדברי ד"ר רינות, כדלקמן:

"ש. בבדיקתך, האם הבנתי נכון שיש קושי לבדוק ילד כזה מבחינת שיתוף פעולה?

ת. בהחלט.

ש. היה לך קושי?

ת. בהחלט." (שם, 536).

57. על אף הסכמה זו, כותב ד"ר רינות בחוות דעתו כי ישנם ממצאים גופניים שאינם דורשים שיתוף פעולה מצד הנבדק ואלו מעידים על היעדר שיתוק ע"ש ארבּ. ד"ר רינות מונה את התנוחה הסיבובית של הכתף, הקונטרקטורה של המרפק, קיצור של גפה, דלדול בשרירי הכתף או הגפה כממצאים אשר על פיהם ניתן לקבוע כי התובע אינו סובל משיתוק ע"ש ארבּ. בהתייחס לצילום הרנטגן מיום 18.1.07, כותב ד"ר רינות כך:

"משעיינתי בצילום זה מצאתי שהוא אינו תורם להסקת מסקנה אבחנתית... לפיכךל אינני מסכים עם ד"ר אנג'ל במסקנתו שצילום זה הוא צילום השוואתי ואיני מסכים עם הקביעה שצילום זה מעיד על שיתוק ארבּ." (עמ' 2 לחוות דעתו המשלימה של ד"ר רינות).

בעדותו, חזר ד"ר היילברון על מסקנתו כי התובע אינו סובל משיתוק ע"ש ארבּ, באופן מפורש, במילים אלו:

"ש. האם אתה יכול לאשר לי, כך לפחות אני מבין מחוות דעתך, שאתה לא מצאת אצלו שיתוק מסוג ERB,

ת. לא מצאתי בבדיקה סימנים לשיתוק על שם ERB." (שם, 196).

מאחר שמרבית המומחים, הן מומחי התובעים והן מומחי הנתבעת סוברים, מי בשתיקה ומי באופן פוזיטיבי, שהתובע אינו סובל משיתוק ע"ש ארבּ, הרי שאחרי רבים להטות. זאת ועוד, גם מומחה התובעים הסובר כי נותר שיתוק ע"ש ארבּ, העיד כי מדובר בספק, ואין ודאות כי אכן התובע סובל משיתוק ע"ש ארבּ.

סיכום לעניין הקשר הסיבתי

58. כפי שפורט לעיל, אני סבור כי הצוות הרפואי פעל במקרה דנן באופן סביר וראוי ואין לקבוע כי התרשל בתפקידו. זאת אף ביחס לשלבים בהם קבעתי כי יש להטיל את נטל ההוכחה על כתפי הנתבעת.

נוסף על כך, כפי שציינתי, התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את תביעתם ביחס לנכותו הנוירולוגית של התובע – הפיגור השכלי והמחלה האפילפטית. למעלה מכך, הנתבעת הרימה את הנטל, אשר כלל לא היה מוטל לפתחה, כי הגורם לסבלו של התובע הינו הפגם המבני המוחי, ממנו הוא סובל.

אשר לשיתוק ע"ש ארבּ, אף מומחי התובעים עצמם היו חלוקים בשאלה האם התובע סובל משיתוק זה אם לאו. לאחר ששקלתי את חוות הדעת ועדויות המומחים הגעתי למסקנה כי התובע אינו סובל עוד משיתוק ע"ש ארבּ.

לאור האמור, אני קובע כי התובעים לא הוכיחו את הקשר הסיבתי בין הרשלנות לה הם טענו לבין נזקיו ופגיעותיו של התובע.

סיכום

59. התובעים טענו בתביעתם כי הנתבעת התרשלה במילוי תפקידה וכתוצאה מרשלנותה סובל התובע מפגיעות רבות. לפיכך עתרו כי הנתבעת תפצה אותם בגין נזקיהם.

לאחר שבחנתי את כל הראיות ועדויות המומחים אשר הובאו לפני, באתי למסקנה כי הנתבעת לא התרשלה בביצוע תפקידה, וכי הן ההכנות ללידה והן טיפול הצוות הרפואי בתובעת 2 במהלך כל שלבי הלידה בוצעו כראוי. על אף קביעתי זו המשכתי ובחנתי את שאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות שנטענה לבין נזקיו של התובע. מסקנתי היא כי גם חלק זה של התביעה לא הוכח. יתרה מכך, הנתבעת הוכיחה כי אין כל קשר סיבתי בין נזקיו הנוירולוגיים של התובע לבין אירוע פרע הכתפיים.

לאור האמור, אני דוחה את התביעה.

60. אסיים בדברי כב' השופט א' א' לוי בע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2), 936, אשר כתב:

"לידות כרוכות בסיכון, ועל כן אבחונו של נזק בגוף הילוד, אינו מצביע בהכרח על רשלנות של הרופאים המיילדים (ראה לעניין זה: Whitehouse v. Jordan (1980) All ER 650 652" (שם, 953).

קל וחומר, יצירתו של הוולד במעי אימו.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו ובשכ"ט עורך דינו.

ניתן היום י"ח סיוון תשס"ט (10 ביוני 2009), בהיעדר הצדדים.

המזכירות שלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

_______________

יוסף שפירא - שופט