ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד עיסאוויה :

בתי המשפט

1


בבית המשפט המחוזי בירושלים

בר"ע 926/09

בפני

כבוד השופטת אורית אפעל גבאי

10/06/2009

בעניין:

מדינת ישראל - משרד הביטחון

באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)

ע"י ב"כ עו"ד יריב ליגומסקי

המבקשת

- נגד -

סאמר עיסאווי

ע"י ב"כ עו"ד מואייד מיעארי

המשיב

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט מ' בר-עם) שניתנה ביום 5.4.09 ב-בש"א 12892/08 ב-ת"א 19904/08.

החלטה

1. בבית משפט השלום בירושלים מתבררת תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב באירוע מיום 28.8.03 בו נורה, לפי הטענה, על-ידי חיילי צה"ל. תביעה זהה הוגשה לראשונה ביום 25.5.05, וביום 30.7.08 נמחקה (ככל הנראה מחמת אי הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם המשיב). ביום 2.11.08 הוגשה התביעה הנוכחית.

המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, על יסוד הוראת סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק אחריות המדינה), הקובע כדלקמן: "לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". יצוין, כי סעיף 5א הוסף לחוק אחריות המדינה בתיקון מס' 4 מיום 1.8.02 (להלן: תיקון מס' 4). לטענת המבקשת, התביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות (שהסתיימה ביום 28.8.05). המשיב התנגד לבקשה וטען, כי התביעה לא התיישנה במועד הגשתה, וזאת מכוח חלותן של הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), הקובעות את אי הבאתה במניין של התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה לבין מחיקתה (מיום 25.5.05 עד 30.7.08), ואת הארכת תקופת ההתיישנות בשנה נוספת ממועד המחיקה. המבקשת טענה, כי הוראות סעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות אינן חלות. לדבריה, דין ההתיישנות הקבוע בחוק אחריות המדינה הוא מאוחר וספציפי ומונע החלתם של ההסדרים הכלליים שבחוק ההתיישנות.

2. בית משפט קמא נתן דעתו לטענות ההדדיות של הצדדים וקבע, כי "טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת מעלה שאלה משפטית שפתרונה אינו קל ופנים לה לכאן או לכאן, ולכן אין זה ראוי להכריע בה בבקשה לסילוק על הסף... טענת ההתיישנות תידון במידת הצורך בפסק הדין".

3. על החלטה זו הבקשה לרשות ערעור שלפני, בה טוענת המבקשת כי שומה היה על בית משפט קמא להחליט בבקשה לדחיית התביעה על הסף לפני בירור התביעה ושלא במסגרת פסק הדין, בעיקר בשל כך שהכרעה בסוגיית ההתיישנות תמנע ניהול הליך סרק ובזבוז משאבים הכרוך בכך. עוד נטען, כי המדובר בשאלה משפטית טהורה שניתן להחליט בה בשלב זה.

4. לאחר שעיינתי בבקשה לרשות ערעור על נספחיה ובתיק בית משפט קמא, החלטתי לדחות את הבקשה לרשות ערעור על הסף מבלי לבקש תשובה. להלן אבאר טעמי לכך.

5. ראשית, ועיקר, המדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני, המצויה בשיקול דעתה של הערכאה המבררת. הכלל הוא, כי ערכאת הערעור תימנע מלבחון החלטה כזו במסגרת בקשה לרשות ערעור, אלא במקרים חריגים, כאשר ההחלטה שעליה מבקשים לערער נוגדת את הדין או גורמת לעיוות דין (ראו: רע"א 6827/98 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, עירית נצרת עילית, מיום 14.7.99). "יתרה מזו אפילו סבורה ערכאת הערעור, שראוי הוא להחליט על דרך דיונית אחרת, עדיין נשמר העקרון של אי התערבות" (רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מד(2) 206, 211 (1990)). אני סבורה, כי ענייננו נופל לגדר הכלל.

6. שנית, בית משפט קמא סבר כי לטענת ההתיישנות שבפי המבקשת פנים לכאן ולכאן, והצדק עימו. עיון בפסיקה מעלה, כי העמדה בשאלת תחולתן של ההוראות הכלליות שבחוק ההתיישנות מקום בו חלים דיני התיישנות הקבועים בחוקים ספציפיים אינה אחידה, ובכל מקרה נבחן הסדר ההתיישנות הספציפי הרלוונטי לגופו.

ביחס להוראת ההתיישנות שבסעיף 5א(3) לחוק אחריות המדינה קיימת פסיקה של בתי משפט מחוזיים ושלום, לפיה אין להאריך את תקופת ההתיישנות בת השנתיים הקבועה בסעיף הנ"ל מכוח הוראות שונות שבחוק ההתיישנות (ראו פסק דינה היפה של כב' השופטת זינגר ב-ת"א (שלום י-ם) 3380/07, בש"א 6463/07 מדינת ישראל - משרד הביטחון נ' חליל (מיום 25.2.08) (להלן: ענין חליל), בפסקאות 14-23 לפסק הדין. כן ראו בש"א (מחוזי נצ') 1575/05 רשיד נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (מיום 22.1.06), בפסקאות 5-6 להחלטה; ת"א (מחוזי ב"ש) 1014/07, בש"א 6245/07 מדינת ישראל נ' ראידה (מיום 12.12.07); ת"א (י-ם) 7628/05, בש"א 8835/05 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח חאלד עבאדה (מיום 25.9.06), בפסקאות 12-15 לפסק הדין). בתי המשפט תמכו מסקנה זו בשני אדנים מרכזיים: האחד – מטרתו של המחוקק בקובעו בחוק אחריות המדינה תקופת התיישנות קצרה. עיון בדברי ההסבר להצעת החוק מעלה, כי הסיבה לקביעתה של תקופת ההתיישנות שנקבעה בחוק נעוצה בקושי הראייתי המיוחד המאפיין את בירורן של תביעות מסוג התביעה דנן ופוגע ביכולתה של המדינה להתגונן מפניהן (קושי באיתור עדים, בשחזור האירוע וכיו"ב), קושי ההולך ומתעצם ככל שחולף זמן מן האירוע. מאותה סיבה גם הטיל המחוקק, בסעיף 5א(2) לחוק, חובה על הנפגע או מי מטעמו ליתן הודעה על המעשה נושא התובענה בתוך שישים יום מיום המעשה כתנאי להגשת תובענה בגינו; השני – חוק אחריות המדינה קבע הסדרים חלופיים לאותן הוראות כלליות שבחוק ההתיישנות המאפשרות הארכה של תקופת ההתיישנות. זאת, בצירוף העובדה כי תיקון מס' 4 מאוחר לחוק ההתיישנות, תומכים במסקנה כי החוק "ביקש להחיל מערכת כוללת של דיני התיישנות" וכי הארכת תקופת ההתיישנות אפשרית רק בהתאם להוראותיו (ראו ענין חליל, בפסקאות 20-21 לפסק הדין).

ואולם, בענייננו, הרציונל הראשון שהובא לעיל אינו מתקיים, שכן התביעה הראשונה (שנמחקה) הוגשה לפני שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק אחריות המדינה, כך שהיתה בידי המבקשת היכולת לערוך את הגנתה כראוי. ואכן, ביחס שבין הוראות חוק אחריות המדינה וסעיפים 15 ו-16 לחוק ההתיישנות טרם נאמרה המילה האחרונה והמבקשת הפנתה אך לפסק דין אחד הדן בסוגיה ספציפית זו (בש"א (שלום-חיפה) 7268/06 באסל צלאח סלמאן שביר נ' מדינת ישראל, מיום 25.6.06, נספח ג' ל"תשובת הנתבעים לתגובת התובעים בבקשה לדחיית התביעה על הסף").

7. שלישית, סברתה של המבקשת כי הכרעה בשאלת ההתיישנות בשלב דיוני זה תביא להתייעלות הדיון ולמניעת בזבוז משאבים אינה עומדת בהכרח במבחן המציאות. יש מקום להניח, כי כל החלטה של בית משפט השלום בשלב זה בשאלת ההתיישנות לא תהא בבחינת סוף פסוק, והצד שטענתיו לא יתקבלו יבקש להשיג עליה (בדרך של הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, לפי טיבה של ההכרעה לגופה). בהחלט יתכן, על-פי אחד התסריטים האפשריים, כי לאחר מיצוי שלב הערעור יוחזר התיק לבית משפט קמא – זמן רב לאחר הגשת התביעה – על-מנת שיתחיל לברר אותה לגופה. במצב דברים זה, יש טעם רב בסברתו של בית משפט קמא כי ראוי ונכון למצות את כל היבטיו של הסכסוך – לרבות בסוגיית ההתיישנות – בטרם יינתן פסק הדין. באופן זה, גם בשלב הערעור תיפרש בפני בית המשפט שלערעור מלוא התמונה ולא אחד ממקטעי הסכסוך, כפי שהדבר בשלב זה.

8. רביעית, אציין, כי המבקשת לא הצביעה על קושי מיוחד או יוצא דופן בניהול התביעה לגופה, החורג מן הקושי הרגיל הכרוך בבירורן של תביעות הכפופות לתחולתו של חוק אחריות המדינה, ולא טענה לנזק מיוחד שעלול להיגרם לה אם התביעה תתברר לגופה בטרם תינתן החלטה בשאלת ההתיישנות.

9. לא למותר להביא, לפני סיום, מדברים שנאמרו בהחלטה ב-רע"א 5270/08 סונול ישראל בע"מ נ' סאפד דיבלופנטס לימיטד (מיום 19.11.08), במסגרתה נדונה בקשה לרשות ערעור על החלטתה של הערכאה הדיונית שלא להחליט בשלב קדם המשפט בטענות סף שונות שנטענו על-ידי חלק מבעלי הדין. וכך נאמר שם (מפי כב' השופט מלצר): "מאליו מובן כי סילוק תובענה על הסף יכול וייעל את ההליך המשפטי. ההכרעה המוקדמת בבקשה לסילוק על הסף מהווה אינטרס של בעלי הדין והמערכת השיפוטית כולה, ולכן דרך כלל ראוי שתיעשה כבר בשלב קדם המשפט (השוו: ע"א 765/81 עומיסי נ' חסן, פ"ד לט(1) 556, 560 (1985)). ברם, אין משמעות הדבר שהערכאה הדיונית מחויבת בכל מקרה להחליט בבקשה מקדמית שכזו כבר בשלב קדם המשפט, ושיקולי יעילות יכולים לעיתים להביא לדחיית מועד ההכרעה בבקשה: יש ודיון בבקשה כאמור מחייב בירור עובדתי, שאין להכריע בו בשלב קדם המשפט. לעיתים ההכרעה בבקשה תחייב דיון משפטי מקיף וגוזל זמן ומשאבים, דיון אשר ייתכן ויתייתר בהמשך ההליכים. ריבוי נתבעים ובקשות מקדמיות, והידרשות מיידית לבקשות אלה, עלולים לגרום לעיכוב בניהול המשפט, תוך הסבת עינוי דין לחלק מבעלי הדין. כל החלטה בבקשה מקדמית יכולה אף לגרור אחריה בקשה למתן רשות ערעור ולעיכוב הדיון בתובענה, ועל אחת כמה וכמה כך הדבר כאשר הוגשו בקשות מקדמיות רבות
על-ידי מספר נתבעים שונים. לא ניתן לקבוע איפוא, באופן גורף, כי היעילות הדיונית מטה את הכף תמיד לעבר הכרעה מוקדמת בבקשה לסילוק על הסף
".

דברים אלה יפים גם לענייננו.

10. על יסוד כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את הבקשה לרשות ערעור.

מאחר שלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ח בסיון תשס"ט (10 ביוני 2009), בהיעדר.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

אורית אפעל-גבאי, שופטת