ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שמואל לוי נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ
נציג ציבור (עובדים) גב' חנה קפלניקוב
נציג ציבור (מעסיקים) מר יעקב פרסול

התובע
שמואל לוי
ע"י ב"כ: עו"ד ד"ר עמליה פרנק כהן
-
הנתבעים
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד חיה שחר

בית הדין הארצי התייחס באופן פרטני למנגנון קיזוז הגמלאות ששולמו ביתר המוסדר בסעיף 315 לחוק. וכך נקבע בהלכת חג'אג' : "ישנו הסדר מקיף לגבי גמלת יתר ששולמה בטעות או שלא כדין. אם מקבל התשלום נהג בקבלת התשלום בחוסר תום לב, (סעיף 315(2)), רשאי המוסד לתבוע אותו להחזיר גמלת היתר ששולמה.

פסק דין

לתובע שולמו דמי פגיעה. כעבור עשר שנים גילה המל"ל כי חלה טעות וכי דמי הפגיעה שולמו על בסיס שכר גבוה מדי. המל"ל חישב מחדש את זכויותיו של התובע וקבע כי עומד לתובע חוב לטובת המל"ל . האם יש לבטל חוב זה מחמת התיישנות, או שיהוי, מצד המל"ל? זוהי אחת השאלות העומדת לפתחנו בפסק דין זה.

התשתית העובדתית הרלוונטית:
התובע, יליד 1934, קבלן אינסטלציה במקצועו אשר ע בד במשך שנים כעצמאי.

ביום 28.1.2000 אירעה לתובע תאונה שהוכרה כתאונת עבודה. לתובע שולמו דמי פגיעה בגין 182 ימי היעדרות מעבודה. דמי הפגיעה חושבו על בסיס שכר הרבעון האחרון בשנה שלפני התאונה (חודשים אוקטובר, נובמבר ו דצמבר 1999) בגובה 35,388 ש"ח.

ביום 21.10.2004 הגיש התובע תביעה לנכות מעבודה. בתחילה נקבעה דרגת נכותו על 19%. המל"ל ערער על כך, ערעורו התקבל ודרגת נכותו של התובע נקבעה על 10%. על החלטה זו ערער התובע לבית הדין האזורי לעבודה, אשר קיבל את ערעורו. בסופו של יום קבעה הוועדה רפואית לעררים ביום 23.4.2009 את אחוזי נכותו של התובע על 19% החל מיום 29.7.2000 .

לאחר שנקבעו סופית אחוזי הנכות של התובע, חישב המל"ל את גובה מענק הנכות לו הוא זכאי. חישוב זה נעשה שלא על בסיס השכר ששימש לחישוב דמי הפגיעה ששולמו לתובע , אלא על בסיס שכר של שנת 1997 בגובה 25,274 ש"ח. כתוצאה מכך נוצר לתובע חוב בגובה 14,583 ש"ח על חשבון דמי הפגיעה שקיבל ביתר, לכאורה, בתוספת הצמדה.

טענות הצדדים בפירוט
לטענת התובע החוב נוצר שלא כדין מכיוון שבסיס השכר לחישוב זכויותיו, הן דמי הפגיעה והן מענק הנכות, צריך היה להיות שכרו בשנת 1999 ולא בשנת 1997. משכך, שולם לו מענק הנכות על בסיס שכר רבע שנתי שגוי, בגובה 25,275 ש"ח במקום 35,388 ש"ח שהוא בסיס השכר על פיו חושבו דמי הפגיעה ששולמו לו בגין תאונת העבודה. זאת, לדידו, באופן לא חוקי ותוך הונאה ותרמית מצד המל"ל.

עוד טוען התובע כי המל"ל לא הוסיף תשלום על פי הדין של ריבית והצמדה מהמועד בו הוכרה התאונה כתאונת עבודה או מהמועד בו קבעה הוועדה הרפואית את אחוזי נכותו של התובע. התובע זנח טענתו זו בסיכומיו ומכל מקום עניין ההצמדה ייקבע במסגרת הכרעתנו.

תביעתו עומדת על סך של 172,000 ש"ח.

לטענת הנתבע תוך כדי ניהול ההליכים המשפטיים בבית הדין התגלה כי בסיס השכר על פיו חושבו דמי הפגיעה היה שגוי . התברר כי דמי הפגיעה חושבו על בסיס שומה שהתקבלה אצל המל"ל לאחר קרות תאונת העבודה. דא עקא, היה על המל"ל לחשב את דמי הפגיעה לפי השכר על פיו חויב התובע בתשלום מקדמות, בטרם אירעה לו תאונת העבודה ("גמלה חוסמת") . משכך, בדין נוצר החוב ובדין קוזז.

להלן יובאו בפירוט טענות הצדדים, שלובות בהכרעותינו.

יצוין כי חלק מהסעיפים הרלוונטיים בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: "החוק" או "חוק הביטוח הלאומי") תוקנו במהלך השנים שחלפו ממועד תאונת העבודה שאירעה לתובע, והדבר יפורט במקומות הרלוונטיים. אם לא צוין כי סעיפי החוק תוקנו, נוסחם לא השתנה במועדים הרלוונטיים לתביעה.

עדויות
מטעם התובע העידו הוא עצמו, רו"ח מיכאל פלג, ובנו אריה לוי.
מטעם המל"ל העידו נותנות תע"צ אסנת וקנין ו כוכי לוי.

התשתית הנורמטיבית הרלוונטית לחישוב זכויות התובע סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי קובע את גדריה של הזכות לדמי פגיעה . בנוסחו במועד הרלוונטי לתביעה (לפני תיקון 47 משנת 2002) קבע כך: "(א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. (ב) לא ישולמו, בקשר לפגיעה אחת, יותר מדמי פגיעה בעד עשרים ושישה שבועות."

אשר לשיעור דמי הפגיעה, קבע סעיף 97(א) בנוסחו במועד הרלוונטי לתביעה (לפני הצמדת גמלאות למדד החל בשנת 2006) כך: "דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח, אך לא יותר מהסכום הנקוב בלוח ה'."

שכר העבודה הרגיל, על פי סעיף 98(א) לחוק נקבע כך: "שכר העבודה הרגיל, לענין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים."

הכנסתו של מבוטח עצמאי בשנת המס בעדה משתלמים דמי ביטוח נקבעת, על פי סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי, על פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה. עוד נקבע בסעיף 345(ב) כי "כל עוד לא נערכה שומה סופית כאמור ישולמו מקדמות על חשבון דמי הביטוח בהתאם להוראות שנקבעו בתקנות, ודין המקדמות לענין חוק זה כדין דמי ביטוח."

לעניין זה קובעת תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות המקדמות) כי "נמסרה הצהרה, תחושב המקדמה הרבעונית הראשונה על בסיס ההכנסה שעליה הצהיר המבוטח." דהיינו מבוטח שהוא עובד עצמאי משלם מקדמות על חשבון דמי הביטוח הלאומי, המתבססות על הצהרתו שלו על הכנסתו העתידית. אם הצהיר מלכתחילה על הכנסות נמוכות מאלה שהיו לו בסופה של השנה, משמעות הדבר היא ששילם דמי ביטוח לאומי מופחתים מ הקבוע בחוק. ולהפך.

לאחר שנקבעת הכנסתו הסופית של המבוטח העצמאי, אמור המל"ל לערוך חישוב מחדש של דמי הביטוח הלאומי בהם חב המבוטח על פי הכנסתו ולחייב או לזכות אותו בהפרשים (ר' תקנה 10 לתקנות המקדמות).

עם זאת, במקרה בו מבוטח עצמאי נפגע בתאונת עבודה, מופעל מנגנון אחר לקביעת הכנסתו לעניין חישוב זכויותיו הנובעות מתאונת העבודה. מנגנון זה נקרא "גמלה חוסמת" ומוסדר בתקנה 11 לתקנות המקדמות הקובעת כי:
(א) אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תיחשב ההכנסה, לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית, והוראות תקנות 4 ו-10 לא יחולו לגבי שנה זו.
(ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), אם הפגיעה בעבודה אירעה בשני החדשים הראשונים של שנת מס פלונית, תיחשב כהכנסה לפי שומה סופית ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה.

משמעותה של ה גמלה החוסמת היא שבמקרה של תאונת עבודה שאירעה למבוטח שהוא עובד עצמאי , הכנסתו הקובעת לעניין חישוב זכויותיו הנובעות מהפגיעה נקבעת על פי ההכנסה על פיה שילם אותו מבוטח את ה מקדמות ברבעון שלפני הפגיעה, וככלל אין לוקחים בחשבון את הכנסתו על פי שומה שמגיעה לאחר קרות תאונת העבודה.

מן הכלל אל הפרט – האם זכויותיו של התובע חושבו על בסיס השכר הנכון?
התובע נפגע בתאונת עבודה בחודש ינואר 2000. משכך, חלה עליו תקנה 11(ב) לתקנות המקדמות, ועל המל"ל היה להתחשב בהכנסה לפיה חויב התובע בתשלום מקדמות בשנת המס שקדמה לפגיעה.

דא עקא, טעות נפלה אצל המל"ל וכתוצאה ממנה נוצר לתובע חוב . למען בהירות התמונה נחלק את עניינו של התובע לשניים: תשלום דמי פגיעה ותשלום מענק בגין נכות.

אשר לדמי הפגיעה, לאחר שהפגיעה בתובע הוכרה כתאונת עבודה, שילם המל"ל לתובע דמי פגיעה בגין תקופת אי כושר של 182 יום בהתבסס על השכר הרבע שנתי שקדם לפגיעה, דהיינו בחודשים אוקטובר עד דצמבר 1999. הבסיס הרבע שנתי לפיו שולמו דמי הפגיעה עמד על 35,388 ש"ח ושולמו לתובע דמי פגיעה בגין תקופת אי כושר של 182 יום (עשרים ושישה שבועות שהם פרק הזמן המרבי על פי החוק בנוסחו דאז) בסך 51,018 ש"ח. תשלום דמי הפגיעה היה בתאריך 7.11.2000.

אלא שבסיס שכר זה חושב על פי שומת מס ההכנסה לשנת 1999, שהגיעה לידי המל"ל רק ב-7.6.2000, כחמישה חודשים לאחר הפגיעה. יצוין כי מועד הגעת השומה לידי המל"ל מוסכם על ידי הצדדים.

על פי החוק לא הייתה אמורה שומה שהגיעה למל"ל אחרי הפגיעה לשמש בסיס לחישוב זכויותיו של התובע.

טעות זו התגלתה אצל המל"ל לאחר עשר שנים, בעקבות תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה שהגיש התובע כארבע שנים לאחר תאונת העבודה .

לאחר ערעורי שני הצדדים לערכאות שונות נקבעה סופית ביום 23.4.2009 דרגת נכותו הצמיתה של התובע על 19%. דרגת נכות זו מזכה בתשלום מענק נכות חד פעמי (ר' סעיף 104 לחוק) . מענק הנכות שולם לתובע ביום 17.5.2009.

במהלך הדיונים בבית הדין גילה המל"ל כי בסיס השכר ששימש לחישוב דמי הפגיעה של התובע היה שגוי, וכי לא הובאה בחשבון הגמלה החוסמת שקמה בעניינו של התובע. לפיכך ערך המל"ל חישוב מחדש של דמי הפגיעה ומענק הנכות, על בסיס השכר בגינו שילם התובע מקדמות לפני הפגיעה, וזאת על פי תקנה 11 לתקנות המקדמות.

שכרו הקובע של התובע חושב מחדש על פי שומה משנת 1997 שהייתה מונחת בפני המל"ל עובר לתאונה, ועל פיה שילם מקדמות ברבעון הקודם לתאונה.

יצוין כי המל"ל בחר את שומת 1997 ולא את שומת 1998, שהייתה אף היא ידועה למל"ל במועד הרלוונטי, מכיוון ששומת 1997 הייתה גבוהה יותר ולפיכך הטיבה את מצבו של התובע. על בסיס השכר ברבעון האחרון של שנת 1997 () הוקטנו דמי הפגיעה להם זכאי היה התובע מ-51,018 ש"ח ל- 36,435 ש"ח ולתובע נוצר חוב של 14,583 ש"ח בתוספת 3,864 ש"ח הצמדה.

בנוסף, מענק הנכות, שחושב על בסיס שומת 1997, עמד על 53,074 ש"ח.

תיקון בסיס השכר נעשה ביום 16.2.2010.

התובע עמד על כך שהיה על המל"ל לקחת כבסיס לחישוב דמי הפגיעה את השומה הסופית של שנת 1999, שעמדה על סכום גבוה יותר משומת 1997, מכיוון שלטענתו עמדה שומת 1999 בפני המל"ל לפני אישור דמי הפגיעה. טענה זו של התובע דינה להידחות. אין די בכך שהשומה עמדה בפני המל"ל לפני אישור דמי הפגיעה. על השומה לעמוד בפני המל"ל לפני הפגיעה עצמה.

יוסבר כי מטרתה של תקנה 11 מטרה כפולה היא : מחד גיסא, לדאוג לכך שהכנסתו של מבוטח עצמאי שנפגע בתאונת עבודה תשמש בסיס לקביעת שיעור הגמלה, כדי שהכנסתו לא תיפגע עקב התאונה. מאידך גיסא, לסכל ניסיונות מרמה של מבוטחים עצמאיים, שלאחר תאונת העבודה ינסו להעלות את גובה שומתם כדי להגדיל את גובה גמלתם (ר' עב"ל 6584-09-12 אורי שמש נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.4.2014, פורסם במאגרים האלקטרוניים, וכן עב"ל 20/99 יעקב סדיק נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.2.2002, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

עם זאת, תחולת תקנה 11 צומצמה בפסיקה, ונקבע כי "מקום בו מבוטח מודיע, טרם אירוע תאונה, על שינוי בהכנסתו, שישמש בסיס לחישוב דמי הביטוח, אין להחיל לגביו את ההוראה המחמירה שבתקנה 11, אלא יש לנהוג לגבי דמי הפגיעה וקצבת הנכות והשאירים הנגזרים ממנה, כפי שנוהגים לגבי גמלאות אחרות – כמצוות תקנה 12." (תב נה/0-68 המוסד לביטוח לאומי נ' סמי רסנונו, כח (1) 412).

באופן דומה נקבע כי ניתן לסטות מתקנה 11 במקרה בו המבוטח מסר דו"ח הכנסות עדכני טרם קרות התאונה: "דחיית הטענה בדבר חוסר סבירותה של תקנה 11 אינה מונעת סטיה הימנה באותם מקרים מתאימים בהם מסר המבוטח דו"ח עדכני, בנוגע להכנסותיו, טרם קרות התאונה וללא כל קשר אליה, למוסד לביטוח לאומי או למס הכנסה." (עב"ל 51013/98 גאדה הנו ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.2.2002, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

עינינו הרואות כי סטיה מתקנה 11 באה בחשבון רק כאשר המבוטח הודיע על גידול בהכנסותיו טרם אירעה לו תאונת העבודה. בענייננו, התובע כלל לא טען זאת. כל שטען הוא ששומת שנת 1999 הגיעה לידי המל"ל לפני אישור דמי הפגיעה. אין בכך כדי לסייע לו, שכן המל"ל הודה שטעה בחישוב דמי הפגיעה בכך שחישב אותם על בסיס שומת 1999. מן הסתם הייתה שומה זו לפניו בטרם אישר את דמי הפגיעה. אין הדבר משנה את העובדה שהתובע לא טען ובוודאי שלא הוכיח ששומת שנת 1999 הגיעה לידי הנתבע לפני שאירעה לו תאונת העבודה, או שהוא הודיע בכל דרך שהיא למל"ל על הגדלת הכנסותיו.

יתרה מכך, ניתן להבין מעדותו של רו"ח מיכאל פלג, ששימש כרו"ח של התובע במועדים הרלוונטיים לתביעה, כי התובע, באמצעות רו"ח פלג, לא דיווח על גידול בהכנסותיו חרף העובדה שרו"ח פלג ידע כי ניתן לעשות זאת (ש' 22-30 עמ' 7, ש' 1-4 עמ' 8):
ש: הסבת את תשומת ליבו של התובע שהכנסתו היא גבוהה פי כמה מהכנסתו בשנים עברו והמקדמות שהוא משלם נמוכות פי כמה ממה שהוא אמור לשלם, והאם המלצת לו בעקבות הפער הזה לעדכן את המוסד בדבר הכנסותיו העדכניות ולשלם מקדמות בהתאם להכנסותיו?
ת: לא. אני לא מנהל דיונים. מה שהוצהר זה מה שהוצהר. לא עקבתי אחר התביעה שלו. המקדמות הן מקריות.
ש: אתה מכיר את האפשרות להעלות את המקדמות במהלך השנה?
ת: לא עשינו את זה. כיוון שהניכוי במקור שלו תמיד עלה על המקדמות. לא היה צורך. אין הגיון בזה.
ש: יכול להיות שהייתם צריכים להעלות את המקדמות ואז הניכוי במקור לא היה גבוה יותר.
ת: לא התייחסנו לזה. זה לא הפריע לנו.
ש: לפי סע' 11 לחוק המוסד הגמלה שאדם יקבל הוא לפי המקדמות ששולמו על ידו?
ת: לא. לא ניסיתי לשנות את זה. הוא לא היה עושה שום דבר בלעדי.

מוסיף רו"ח פלג דברים ברוח זו גם בחקירתו על ידי ב"כ התובע, ומבהיר כי לא נעשה שום דבר כדי להודיע למל"ל על הגדלת הכנסתו של התובע (ש' 21-26, עמ' 8).

ש: לעניין הגדלת המקדמות – מה תוכל להבהיר בנושא מקדמות?
ת: אני יכול להיכנס למחשב ולשנות את המקדמות. במקרה של התובע לא עשיתי את זה כיוון שככה התנהלו העניינים ביני לבינו.
ש: מישהו אחר ביקש ממך לעשות את זה?
ת: במקרה של התובע, לא. התובע לא ביקש ממני לשנות.

מעדויותיהם של התובע ושל בנו לא עלה דבר מהותי, מלבד הרושם שכל העניינים הכספיים טופלו על ידי רו"ח פלג וכי לתובע ולילדיו, העובדים כשכירים שלו, לא הייתה יד בדבר (ר' לדוגמא ש' 9 עמ' 13, ש' 32 עמ' 13 לעדות אריה לוי).

אם כן, אין ספק שהתובע לא עשה דבר כדי להודיע למל"ל על הגדלת הכנסותיו. אשר לשומת שנת 1999, התובע עצמו מסכים לכך שזו הגיעה לידיעת המל"ל ביום 7.6.2000, דהיינו כחמישה חודשים לאחר הפגיעה (ר' סיכומי התובע). תקנה 11 קובעת חד משמעית כי אין להתחשב בשומה זו, מאחר שהתובע לא חויב לפיה לפני הפגיעה. שומה זו לא הגיעה לידי המל"ל לפני הפגיעה, אלא מספר חודשים לאחריה. דרישתו של התובע להתבסס על השכר על פי שומת 1999 לצורך חישוב דמי הפגיעה ומענק הנכות עומדת בניגוד לחוק ולפסיקה, משוללת כל בסיס משפטי ודינה להידחות מכל וכל. הגיונה של תקנה 11 אינו מתיישב עם דרישתו של התובע.

אשר למועד בו התגלתה השגיאה ונוצר החוב, אין חולק שהשגיאה בחישוב דמי הפגיעה התגלתה עשר שנים לאחר שאלה שולמו לתובע. אין חולק שההצמדה לחוב לא הייתה נוצרת לולא גילה המל"ל את הטעות במועד זה. דא עקא, אין בכך כדי למנוע מהמל"ל לנכות מתשלומים עתידיים לתובע את הגמלאות ששולמו לו ביתר.

קובע סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי:
שילם המוסד, בטעות או שלא כדין, גמלת כסף או תשלום אחר לפי חוק זה או לפי כל דין אחר, יחולו הוראות אלה:
(1) המוסד רשאי לנכות את הסכומים ששילם כאמור מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שיראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות הענין;

בענייננו, הוכיח המל"ל כי דמי הפגיעה שולמו בטעות מכיוון שבסיס השכר היה שגוי, ומשכך היה רשאי לנכות את הסכומים ששילם ביתר מקצבת הזקנה של התובע או מתשלומים אחרים להם הוא זכאי .

בהלכת חג'ג' נקבע כי חוב שהוא תוצאה של תשלום גמלת יתר, אינו יכול להיחשב כחוב שניתן להחיל עליו את הוראות חוק ההתיישנות, גם אם העילה לתשלומו קמה שבע שנים לפני שדרש המל"ל את תשלומו. זאת מכיוון שאין מדובר בתביעת חוב רגילה ונוכח תכליותיו של חוק הביטוח הלאומי.

בית הדין הארצי התייחס באופן פרטני למנגנון קיזוז הגמלאות ששולמו ביתר המוסדר בסעיף 315 לחוק. וכך נקבע בהלכת חג'אג' : "ישנו הסדר מקיף לגבי גמלת יתר ששולמה בטעות או שלא כדין. אם מקבל התשלום נהג בקבלת התשלום בחוסר תום לב, (סעיף 315(2)), רשאי המוסד לתבוע אותו להחזיר גמלת היתר ששולמה.
אם מקבל התשלום נהג בתום לב, רשאי המוסד רק לנכות את הסכומים ששילם מכל תשלום שיגיע ממנו, בין בבת אחת ובין בשיעורים, כפי שייראה למוסד, בהתחשב במצבו של מקבל התשלום ובנסיבות העניין (סעיף (315(1)).
...
לגבי זכות הקיזוז ראוי לציין, כי נוכח הסמכות שהוקנתה לו בדין, הוקמה במוסד ועדה לביטול והפחתה של חובות גמלה ששולמה שלא כדין. לאותה ועדה כללים כיצד לנהוג לגבי ביטול או הפחתת חוב גמלה, ובבית דין זה נידונות לא אחת תביעות המבוטח באשר לאופן הפעלת אותה ועדה את שיקול דעתה.
נוכח ההסדר הפנימי האמור שבחוק, אין מקום להחיל עליו ההסדר החיצוני של חוק ההתיישנות." (שם, הלכת חג'אג'. ההדגשות אינ ן במקור – א' ג' כ')

עוד נקבע בהלכת חג'ג' כי חרף אי החלת חוק ההתיישנות על דמי ביטוח לאומי וגמלת יתר, פתוחה הדרך בפני המבוטח לטעון כי המל"ל פעל בגביית החוב תוך שיהוי מנהלי וכי טענה זו תיבחן בכל מקרה על פי נסיבותיו ולאור עקרונות החוק . במקרה דנא, התובע טען כטענה חלופית להתיישנות, כי המל"ל פעל ב"שיהוי עמוק" ופירט שוב את השתלשלות העניינים עד לגילוי הטעות אצל המל"ל.

אכן, תקופה בת עשר שנים לגילוי טעות שנפלה בחישוב דמי פגיעה, היא תקופה ממושכת שלא ניתן להקל בה ראש. עם זאת, גילוי הטעות יכול היה להיעשות מוקדם הרבה יותר לו היה התובע מגיש תביעתו לגמלת נכות בטרם חלפו ארבע שנים מתאונת העבודה. כמו כן, מהאמור בתע"צ ובעדויות של הגב' וקנין ושל הגב' לוי עולה כי עניינו של התובע נבדק ונעשתה ביקורת גבייה על תיקו כתוצאה מההליכים המשפטיים שנוהלו בבית הדין, וכתוצאה מכך התגלתה הטעות. סבורים אנו כי זוהי התנהלות סבירה ואף רצויה של רשות ש לטונית האמונה על כספי ציבור וכי אין לבקר אותה כי אם לעודד אותה. האם היה על המל"ל לוותר על חובו זה מיוזמתו, בטרם פנה התובע לוועדה לביטול חובות? בהתחשב בכך שעסקינן בשמירה על הקופה הציבורית, סבורים אנו שהתשובה על כך שלילית.

משנודע לתובע על החוב שקם לו, דרך המלך הייתה להגיש בקשה לוועדה לביטול חובות. המל"ל עצמו חזר על המלצה זו הן בתע" צ שהוגשו, הן בסיכומיו, וב"כ המל"ל אף הצהירה לפרוטוקול כי תפעל לביטול ההצמדה (ש' 9 עמ' 35). סבורים אנו כי אין מקום לקבל טענה בדבר שיהוי בטרם הושלם ההליך כדרך המלך, בטרם פנה התובע לוועדה לביטול חובות ובטרם אפשר למל"ל לבחון את התנהלותו הוא, באמצעות המנגנון החוקי המיו עד לדיון בקיזוז גמלת יתר.

בל נשכח שדמי הפגיעה שולמו לתובע ביתר, על בסיס שכר גבוה מזה שעל פיו שילם מקדמות. התובע אינו רשאי לרקוד על שתי החתונות, מחד גיסא לשלם מקדמות נמוכות ביחס לגובה שכרו האמתי, ומאידך גיסא לזכות בדמי פגיעה בגובה שכרו האמתי, הגבוה יותר. יש להגן על זכויותיהם של כלל המבוטחים ולהבטיח ככל הניתן תשלום שוויוני של דמי הביטוח הלאומי, כמו גם של הזכויות הנגזרות מהם.

סוגיה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא האם בסיס השכר לחישוב דמי הפגיעה ומענק הנכות חושב על פי שומה עצמית או שומה סופית של התובע. יוזכר כי על פי סעיף 345(ב)(1) לחוק תיקבע הכנסתו של עצמאי בשנה השוטפת על פי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס ההכנסה .

לעניין זה טען התובע כי נלקחה בחשבון השומה העצמית שלו לשנת 1997, בגובה 97,382 ש"ח, ולא השומה הסופית שהייתה בגובה 117,382 ש"ח .

באף אחת מארבע תע"צ שהגיש המל"ל לא צוין איזו שומה נלקחה בחשבון , אך צוין כי בסיס השכר הרבעוני עמד על 25,274 ש"ח. סכום זה קרוב לתוצאת חלוקה של 97,382 בארבע, ומשמעות הדבר היא שנעשה שימוש בשומה העצמית של התובע ולא בשומה הסופית.

ואכן, הנתבע הודה בהודעתו לבית הדין מיום 13.1.2015 שערך חישוב חדש שהתבסס על זכאות התובע לפי השומה הסופית ולא לפי השומה העצמית, פירט את המשמעויות החשבוניות הנובעות מכך, ואף הודיע כי התובע יידרש לשלם הפרש דמי ביטוח בהתאם לשומה זו.

בשולי הדברים יצוין כי בסיכומי הנתבע נכתב: "הנתבע בחר לקבל כבסיס לחישוב הגמלאות את השומה הסופית שהגיעה מאוחר יותר אך בטרם התאונה, בגובה 117,382 ש"ח." סבורים אנו שמדובר בשגגה שנפלה בסיכומי הנתבע.

משכך אנו קובעים כי הצדק עם התובע וכי על הנתבע לחשב את זכויותיו על פי השומה הסופית לשנת 1997.

נדחית טענת התובע לפיה גמלה חוסמת צריכה לכאורה להיקבע מיד עם עריכת התחשיב לדמי הפגיעה, וכי אם לא קבע המל"ל כי יש גמלה חוסמת במועד התחשיב משמעות הדבר היא כי וויתר על כך. התובע לא סמך טענתו זו על אדנים משפטיים, היא עומדת בניגוד לדין ודינה להידחות.

לא נעלמו מעינינו טענותיו הבוטות של התובע בדבר התנהלות המל"ל בהליך זה, לרבות ביטויים כגון "זריית חול בעיני בית הדין", הסתרה, הונאה ותרמית. תארים אלה מוטב לולא היו נכתבים. המל"ל הוא אמנם רשות שלטונית, ישות מופשטת שלא ניתן "להעליב", אך מרכיבים אותו בני אדם , עובדי מדינה המבקשים לעשות עבודתם נאמנה ואין להם כל אינטרס אישי בכספו של התובע. ביטויים כג ון אלה שבהם בחר התובע לנקוב הם פוגעניים ומיותרים, ואינם עושים עמו חסד.

לגופו של עניין, אמנם המל"ל ציין את המועד המדויק בו התגלתה הטעות בבסיס השכר רק בשלב מתקדם של ההליך, ועל כך יש להצר. עם זאת, אין בכך משום הסתרה, הן מכיוון שחוק ההתיישנות לא חל על קיזוז גמלת יתר, הן משום שליבת העניין אינה המועד המדויק בו התגלתה הטעות, אלא האם אכן הייתה טעות. כאמור, התשובה על השאלה העיקרית היא שלילית. להתרשמותנו לא נעשה ניסיון להסתיר כי אם חוסר בהירות אמיתי ששרר אצל פקידות המל"ל שנתבקשו להגיש תע"צ.

קיזוז מענק הנכות לתובע בגין שיהוי – האם כדין ?
בסעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), נקבע המועד להגשת תביעה לגמלת כסף: "כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה."

עוד נקבע, בסעיף 296(ב)(1) בנוסחו במועד הרלוונטי לתביעה: "הוגשה התביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א), וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא תשולם גמלה בעד תקופה העולה על 48 חודשים שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 48 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה; "

הסעיף המסדיר קיזוז גמלה או מענק בגין שיהוי בהגשת התביעה, לגבי נכה בדרגת נכותו של התובע, הוא סעיף 107 ל חוק.

בשנת 2002 תוקן סעיף 107 ונקבע כי הסעיף המתוקן יחול על תביעות שהוגשו החל מיום 1.7.2003 (תיקון מס' 60) . מכיוון שהתובע הגיש תביעתו ביום 21.10.2004, נוסח הסעיף המתוקן החל על תביעתו הוא הנוסח הבא: "נכה עבודה כאמור בסעיף 104(ג) ישלם לו המוסד מענק בסכום המתקבל מהכפלת קצבה חודשית בשבעים; הוגשה תביעה לגמלה לפי סימן זה לאחר שתמו 12 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים במענק, ישולם המענק, על אף האמור בסעיף 296(ב), ובלבד שסכום המענק יופחת בסכום השווה לקצבה חודשית כפול במספר חודשים שמתום 12 החודשים האמורים ועד החודש שבו הוגשה התביעה."
יצוין כי בנוסחו המאוחר של סעיף 107 הופחתה מכפלת הקצבה החודשית משבעים לארבעים ושלוש. הפחתה זו חלה על פגיעה בעבודה שאירעה ביום התחילה, 1.7.2003 או לאחריו. מאחר שתאונת העבודה של התובע אירעה לפני מועד זה, הוכפלה קצבתו החודשית בשבעים ולא בארבעים ושלוש (לפני קיזוז בגין שיהוי בהגשת התביעה).

עם זאת, בעניינו של התובע פרק הזמן המקסימלי להגשת תביעה, לפני שהדבר ייחשב כשיהוי, הוא 12 חודשים ולא 48 חודשים, כפי שטען התובע. פרק הזמן של 48 חודשים נכון לתביעות שהוגשו לפני 1.7.2003, כך על פי נוסחו המדויק של התיקון לחוק (ר' ס"ח תשס"ג מס' 1882 ו ס"ח תשס"ג מס' 1892). מאחר שהתובע הגיש תביעתו בשנת 2004, בדין קוזזו מהמענק ששולם לו החודשים שקוזזו.

להלן חישוב חודשי הקיזוז: המועד בו נוצרים התנאים המזכים במענק, על פי הפסיקה, הוא המועד בו נוצרה הנכות ולא המועד בו הכיר הנתבע בנכות (ר' עב"ל 96/03 דוד פריג' נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 31.12.2003 פורסם במאגרים האלקטרוניים), דהיינו בענייננו התנאים המזכים במענק נוצרו, על פי החלטת הוועדה הרפואית, ביום 29.7.2000. יודגש כי התובע לא ערער על קביעה זו.

התביעה לנכות מעבודה הוגשה ביום 21.10.2004, דהיינו בשיהוי של 39 חודשים. המל"ל ניכה את שלושת החודשים שחלפו מתאריך הגשת התביעה ועד לאישורה, כך שנותרו לצורך החישוב 36 חודשי שיהוי. אותם 36 חודשים הופחתו מ-70 החודשים, שהם המכפלה הבסיסית, ונותרו 34 חודשים.

לפיכך קיזוז המענק בגין שיהוי היה כדין, וכך גם גובה הקיזוז.

סוף דבר
על המל"ל לחשב את זכויותיו של התובע על פי השומה הסופית לשנת 1997 בתוספת הצמדה .

מכיוון שהתביעה התקבלה באופן חלקי בלבד, יישא הנתבע בהוצאות ושכ"ט עו"ד מופחתות מהרגיל: הוצאות התובע בסך 1,000 ש"ח ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח.

ניתן היום, כ"ב סיוון תשע"ה, (09 יוני 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

גב' חנה קפלניקוב,
נציגת עובדים

ד"ר אריאלה גילצר-כץ שופטת

מר יעקב פרסול,
נציג מעסיקים


מעורבים
תובע: שמואל לוי
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: