ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נסים לוי נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ :

בפני כבוד השופט ערפאת טאהא

התובע
נסים לוי

נ ג ד

הנתבעת
אליהו חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת דרכים – עבודה, שאירעה ביום 8.7.07.

מבוא

1. התובע, יליד 7.8.1968, נפגע ביום 8.7.07 בתאונת דרכים, עת התנגש ברכב בו נהג רכב צבאי. התביעה הוגשה נגד אליהו חברה לביטוח בע"מ, בהיותה מבטחת השימוש ברכב בו נהג התובע בביטוח חובה, במועד אירוע התאונה.

2. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם אירוע התאונה ופגיעתו של התובע בתאונה, ואין מחלוקת כי הנתבעת ביטחה במועד אירוע התאונה את רכב התובע בביטוח חובה. ברם, במהלך ניהול התיק טענה הנתבעת, כי במועד אירוע התאונה לא החזיק התובע ברישיון נהיגה תקף מאחר שמשרד הרישוי עיכב את הרישיון שלו בשל אי תשלום קנסות. על כן כפרה הנתבעת בתחילת הדרך בכיסוי הביטוחי ובזכאות התובע לתבוע פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). ברם, בסיכומיה בעל פה לפניי חזרה ב"כ הנתבעת מטענה זו, והודתה בחבות הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו עקב התאונה.

3. נוכח האמור לעיל, המחלוקת בתיק זה הצטמצמה לשאלת גובה הנזק בלבד.

מהות התביעה

4. ממקום התאונה פונה התובע למיון ביה"ח רמב"ם, שם התלונן בעיקר על כאבים ברגל שמאל ויד ימין. בבדיקתו במיון אובחן כי הוא סובל מרגישות, נפיחות והגבלה בתנועות שורש כף יד ימין, שטפי דם לאורך ירך שמאל וסימני חבלה ללא נוזל מפרקי בברך שמאל. בצילום רנטגן ליד שמאל אובחן שבר בעצם הרדיוס מימין ללא תזוזה. בצילומי רנטגן לאגן ועמוד שדרה מותני לא התגלו שברים או ממצאים חבלתיים כלשהם. בתום הבירור שנעשה במיון שוחרר התובע לביתו עם המלצות לביקורת אצל הרופא המטפל, ביקורת במרפאה אורתופדית ומנוחה בבית למשך 5 ימים.

5. ביום 12.8.07 ביקר התובע שוב במיון של בי"ח רמב"ם. בתעודת חדר המיון מאותו יום נרשם, כי ידו של התובע הושמה בגבס מעל למרפק, וכי הוא מניע אצבעות כף היד באופן חופשי. בהמלצות לרופא המטפל נרשם כי, יש להוריד את הגבס בעוד שבועיים ועד אז יש להישאר במנוחה.

6. בהמשך היה התובע מטופל במסגרת קופ"ח, וקיבל אישורי אי כושר עד 7.10.07, קרי למשך שלושה חודשים מיום התאונה.

הנכות הרפואית

7. מאחר שמדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, פנה התובע למוסד לביטוח הלאומי בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ועניינו נידון בפני מספר וועדות רפואיות, אשר קבעו בשלב הראשון את הנכויות שלהלן:

30% זמנית מיום 8.10.07 (תום תקופת אי הכושר) ועד 31.8.08.
20% זמנית מיום 1.9.08 ועד 31.3.10.
30% זמנית מיום 1.4.10 ועד 30.9.10.
28% לצמיתות החל מיום 1.10.10.

הנכות הצמיתה שנקבעה לתובע מורכבת מנכות בשיעור 20% בגין סוכרת ומנכות בשיעור 10% בתחום הפסיכיאטרי.

8. בסוף שנת 2012 תחילת שנת 2013 חלה החמרה במצבו של התובע ולפיכך הוא פתח בהליכי החמרת מצב בפני הועדות הרפואיות שליד המל"ל. בעקבות הליכים אלה התקבלה תביעתו להחמרת מצב ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 60% בגין נוירופטיה סוכרתית ונכות צמיתה בשיעור 10% בתחום הנפשי, כך שנכותו הצמיתה עקב התאונה הועמדה על 64% החל מיום 14.11.12. הוועדה אף קבעה שאין מקום להפעלת תקנה 15 מאחר שהתובע מסוגל לחזור לעבודתו.

הפסד שכר בעבר

9. ב"כ התובע טען, כי אומנם התובע נעדר מעבודתו למשך 3 חודשים בלבד, אך עקב התאונה וסיבוכי הסוכרת ממנה הוא סובל, לא יכול היה להגדיל את חוג לקוחותיו וכפועל יוצא את הכנסתו על אף שמנתוני השכר שלו עולה, כי הכנסתו הייתה במגמת עלייה עובר לאירוע התאונה. על כן, ביקש התובע בסיכומיו לחשב את הפסדי השכר בעבר על בסיס נכות תפקודית בשיעור 40% ועל בסיס שכר השווה לשילוש השכר הממוצע במשק.

10. דין טענות אתה להידחות. הטענות שהעלה התובע בסיכומיו מתעלמות מן העובדות שהוכחו, עומדות בסתירה לנתוני ההכנסה שהציג התובע עצמו, ואינן עומדות ביחס סביר לנזק שנגרם בפועל. כפי שיפורט להלן, הטענות לשילוש השכר הממוצע במשק ולנכות תפקודית בשיעור 40% בעבר הן טענות משוללות כל יסוד, שאין להן אחיזה בחומר הראיות. מעיון בסיכומי ב"כ התובע אף לא ניתן להבין מדוע בחר בנכות תפקודית בשיעור 40% ומדוע אין להעמיד את הנכות על שיעור גבוה או נמוך יותר.

11. עובר לאירוע התאונה, וגם היום עוסק התובע בחלוקת גלידה של חברת נסטלה (נגה גלידות שותפות מוגבלת) ללקוחות פרטיים ומכולות באמצעות משאית קירור שבבעלותו. לצורך כך חתם התובע עם השותפות נגה (השם המסחרי נסטלה) על הסכם הפצה בשנת 1998 כאשר תקופת ההסכם היא לשנה אחת. הסכם זה חודש מידי שנה ובשנת 2003 נחתם הסכם הפצה חדש, אשר שינה במידה מסויימת את תנאי ההתקשרות בין התובע לשותפות המוגבלת. בין היתר שונו שיעורי העמלות להן זכאי התובע, השתתפותו בהנחות ללקוח הסופי ועוד.

12. בהתאם להסכם ההפצה וגם מעדות התובע לפניי עולה, כי נקבע לו קו חלוקה קבוע, והתובע התחייב לחלק את הסחורה של נסטלה בלבד ללקוחות באותו קו. אם מתווסף לקוח חדש באיזור שבתחום אחריותו של התובע, הוא ייכלל בקו החלוקה של התובע ואם אחד הלקוחות יפסיק את הרכישות מנסטלה מסיבה כלשהי (התקשרות עם חברה אחרת, סגירת החנות וכדו') אותו לקוח נגרע מלקוחותיו של התובע. כפי שצויין קודם, התובע עוסק בחלוקת גלידות של נסטלה כבר משנת 1998, והוא ממשיך לעבוד באותו קו ממש גם היום מבלי שחל שינוי כלשהו באופן עבודתו לאורך השנים, למעט שינויים הנוגעים לגובה העמלות והשתתפות בהנחות ללקוח הסופי. גם לאחר אירוע התאונה לא חל שינוי כלשהו באופן עבודתו של התובע והוא ממשיך להפיץ ולחלק את הסחורה באותו קו.

13. מנתוני ההכנסה כפי שאלה עולים מתקצירי השומה שצירף התובע לתצהירו עולה התמונה שלהלן:

שנה הכנסה חייבת פחות מס הכנסה
2004 110,662 ₪
2005 115,298 ₪
2006 132,006 ₪
2007 (שנת התאונה) 165,505 ₪
2008 203,485 ₪
2009 144,133 ₪
2010 165,381 ₪
2011 224,680 ₪
2012 175,520 ₪
2013 102,662 ₪

כפי שניתן להיווכח מהנתונים הנ"ל, בשנה בה אירעה התאונה וגם בשנים שלאחר מכן (עד שנת 2013) חלה עליה בהכנסתו של התובע יחסית להכנסתו לפני אירוע התאונה.

14. ב"כ התובע טען, כי מנתוני השכר עולה, כי הכנסתו של התובע הייתה במגמת עלייה ומגה זו נקטעה עקב התאונה. לשיטתו, השפעת התאונה על הכנסתו של התובע באה לידי ביטוי בשנת 2009 שבה חלה ירידה דרסטית בהכנסה, מקום שבמשך מספר שנים קודם לכן חלה עליה. הסיבה לירידה בהכנסה בשנת 2009 ואילך נובעת מן העובדה שהתובע לא יכול היה לשמר את לקוחותיו ולא יכול היה לגייס לקוחות חדשים.

15. טענות אלה כלל לא הוכחו. כפי שניתן להיווכח מנתוני ההכנסה, גם בשנת 2009 חלה עלייה בהכנסתו שלהתובע לעומת הכנסתו מלפני התאונה, אך הכנסה זו הייתה נמוכה באופן ניכר מההכנסה בשנים 2007 ו- 2008 , שבהן חלה עלייה משמעותית בהכנסה. יתרה מכך, גם בשנים 2010, 2011 ו- 2012 חלה עליה משמעותית בהכנסה הן בהשוואה להכנסה לפני התאונה והן בהשוואה להכנסה בשנת 2009. על כן, הטענה כי התובע לא יכול היה עקב התאונה לשמר את לקוחותיו ולא יכול היה לגייס לקוחות חדשים אינה נכונה ואינה מתיישבת עם נתוני השכר כמפורט לעיל.

זאת ועוד, התובע לא הציג נתונים כלשהם שמהם ניתן ללמוד על הסיבות לתנודתיות בהכנסות שלו והאם תנודות אלה אינן קשורות למהות העסק עצמו, כגון כניסת מתחרים חדשים לשוק הגלידה, שינוי בעמלות, שינוי בהרגלי הצריכה ועוד. התובע אף התעלם מבעיותיו הרפואיות האחרות שמהן הוא סובל ושייתכן שגם להן הייתה השפעה כזו או אחרת על רמת הכנסתו ועל התנודות שחלו בהכנסתו. כך למשל, התובע התעלם מהעובדה שבשנת 2012 עבר צינטור להכנסת סטנד, התעלם מצינטור נוסף שעבר בשנת 2005 שבמהלכו אובחנה היצרות של 90% ו- 70% בעורקים ובשל כך הושתלו שני סטנדים. התובע אף התעלם מתאונת עבודה קשה שאירועה לו ביום 17.11.10 ושבעקבותיה נגרמו לו שברים בברך שמאל ומרפק שמאל. בעקבות תאונה זו היה התובע בתקופת אי כושר למשך מספר חודשים ואף נקבעה לו בגינה נכות צמיתה. אין ספק שלנתונים אלה השפעה ישירה על תפקודו של התובע ולפיכך לא ניתן לשלול כי התנודתיות בהכנסה נובעת מגורמים אלה.

16. נתון נוסף חשוב לעניינו ואשר מבליט את חוסר הסבירות בטענות התובע נוגע לשנת 2009 שבה חלה ירידה משמעותית בהכנסה לעומת שנים קודמות ולעומת השנים שלאחריה. בשנה זו ובהתאם לקביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל סבל התובע מנכות זמנית בשיעור 20% בגין הפגיעה ביד בלבד. בשנה זו טרם עלה נושא הסוכרת וטרם נקבעה לו נכות בגינה. על פניו ברור, כי הירידה בהכנסה בשנת 2009 אינה קשורה באופן מלא לתאונה, אם כי לא ניתן לשלול כי גם לתאונה הייתה תרומה מסוימת לירידה בהכנסה באותה שנה.

17. גם טענתו של התובע, כי בעקבות התאונה, הוא לא יכול היה לשמר את לקוחותיו לא הוכחה כלל. מלבד טענה כללית וסתמית שהתובע מתקשה לשמר את לקוחותיו ולגייס לקוחות חדשים, לא הובאו נתונים כלשהם שיש בהם כדי להמחיש את הטענה ולא הוצגו מסמכים שיש בהם כדי לתמוך בה. כך למשל, התובע לא פירט ולו שם של לקוח אחד שהפסיק לעבוד עימו ולא פירט ולו שם של עסק חדש אחד שהתובע לא יכול היה לספק לו סחורה בשל מגבלותיו עקב התאונה. יתרה מכך, בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי רשימות הלקוחות שלו לאורך השנים נמצאת בידי נסטלה וכי ניתן היה ללמוד מאותן רשימות על היקף הלקוחות שלו והשינויים שחלו במספרם במשך השנים. בדרך זו ניתן היה לבדוק אם יש ממש בטענות התובע לצמצ ום היקף הפעילות שלו. משום מה, התובע לא צירף רשימות אלה לתצהיר ואף לא פנה לנסטלה על מנת לקבלן והסתפק בטענות כלליות וסתמיות.

18. התובע אף לא זימן לעדות את המנהל הישיר מטעם נסטלה הממונה עליו והאחראי על האזור שבו עובד התובע. בהתאם לעדות התובע, המנהל מטעם נסטלה "אמור לדאוג שבאיזור הזה העבודה תתבצע כמו שצריך... מהות העבודה שלו לדאוג שאני עומד בתשלומים, שאני נותן שירות טוב ללקוחות בסטנדרטים של אוסם ונסטלה ולקוחות, לגייס לקוחות גדולים וכל מה שקשור בבעיות של לקוחות שיש להם טענות כלפיי זה עובד אליו".

הנה כי כן, התובע יכול היה לזמן עד אובייקטיבי על מנת לתמוך בטענותיו לעניין קשיי התפקוד שלו בעבודה, חוסר שביעות הרצון של הלקוחות מתפקודו, העדר יכולת לגייס לקוחות חדשים ונטישת לקוחות קיימים. משום מה, עד זה לא זומן לעדות על אף שניתן היה לצפות מהתובע לזמנו. הלכה פסוקה היא שהימנות בעל דין מלזמן עד רלבנטי שמצופה שיוזמן לעדות פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלזמנו. על כן, יש להניח כי אילו מנהל האזור מטעם נסטלה היה מוזמן לעדות, עדותו הייתה מפריכה את גרסת התובע.

19. על אף האמור לא ניתן להתעלם מן העבודה שלתובע נגרם שבר ביד ולפיכך ללא ספק הוא לא יכול היה להתמיד בעבודתו במשך מספר חודשים ולצורך כך הוא נאלץ להעסיק עובד במקומו ואף להזדקק לעזרת אחיו. יתרה מכך, לא ניתן לשלול את האפשרות שלנכויות מהן סבל התובע מאז התאונה ועד היום, הייתה השפעה שלילית במידה מסוימת על הכנסתו, בעיקר בשנים שבהן חלה ירידה משמעותית בהכנסה בהשוואה להכנסה בשנים אחרות.

20. בהתחשב בכל המפורט לעיל נראה לי כי מקרה זה הוא מקרה קלאסי המתאים לפסיקת פיצוי גלובאלי, שכן עריכת חישוב אקטוארי כזה או אחר תראה בנסיבות תיק זה כמאולצת ולא תשקף בצורה נכונה את הנזק שנגרם בפועל לתובע. בהתחשב בהכנסתו של התובע עובר לאירוע התאונה, בהתחשב בכנסתו בשנים שלאחר אירוע התאונה, בהתחשב בעובדה שהתובע ממשיך לעבוד באותה עבודה ובאותו קו חלוקה, בהתחשב בגובה הנכות ובשינויים שחלו בה לאורך השנים ובהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז אירוע התאונה (כ- 8 שנים), הנני סבור כי פיצוי גלובאלי בסך 300,000 ₪ נכון להיום משקף נכונה את הפסדי השכר שנגרמו לתובע מאז התאונה ועד היום.

גיל הפרישה

21. בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לתוחלת עבודתו של התובע. התובע טען, כי יש לחשב את הפסדי השכר בעתיד עד גיל 70 וזאת מאחר שהוא מנהל עסק עצמאי. מנגד סבורה הנתבעת, כי יש לחשב את הפסדי השכר עד גיל 67 שנים. לטענתה, ההלכה שקבעה גיל פרישה של 70 לעצמאיים חלה על עובדים במקצועות החופשיים, כגון עורך דין, רואה חשבון, וכדו' שלגביהם אין מניעה שהעובד ימשיך לעסוק בהם לאחר גיל 67 שנים. ברם, כאשר מדובר בנהג משאית המבצע עבודה פיזית, אין לסטות מחזקת גיל הפרישה הרגיל, קרי 67.

22. הדין עם הנתבעת. חזקה היא שגיל הפרישה הוא 67 שנים ובהעדר ראיות סותרות, חישוב הפסדי השכר בעתיד יעשה עד גיל 67 שנים. אומנם, לגבי בעלי מקצועות חופשיים נקבע, כי גיל הפרישה הוא 70, אך אין מקום להחלת הלכה זו באופן אוטומטי על כלל העובדים העצמאיים, ללא קשר לטיב ומהות העבודה בה הם עוסקים, התפקיד אותו ממלא העובד, והאם באמת הוא יכול להתמיד בעבודתו עד גיל 70.

23. כפי שציינתי בפסק הדין שניתן בת"א (נצ') 31338-08-11 מוחמד רשאד סעדי נ' הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ (30.4.15), אינני רואה קושי או מניעה להחיל את גיל הפרישה של 70 גם על עצמאיים שאינם בעלי מקצועות חופשיים ובלבד שמוכח בפני בית המשפט, כי לולא התאונה הנפגע אכן היה מתמיד באותו עיסוק עד גיל 70. כך למשל, אין מניעה לחשב את הפסדי השכר בעתיד עד גיל 70 לבעל מפעל שתפקידו לנהל את המפעל ולפקח על עובדיו. אין גם מניעה לחשב גיל פרישה של 70 לבעל חברה שתפקידו לנהל את החברה ואת העסק שהיא מנהלת. אין אפילו מניעה להחיל את גיל הפרישה של 70 על בעל עסק הובלות כאשר מוכח כי הוא מנהל את עסק ההובלות ואינו עובד אישית בנהיגה.

24. לא כך הם פני הדברים בענייננו. התובע אומנם עצמאי, אך הוא עובד אישית בנהיגה, הוא בעל העסק והוא העובד היחיד בעסק. הוא גם מנהל העסק שלו וגם מבצע את העבודה הקשה של הנסיעות, ההובלה וחלוקת הסחורה. מדובר בעבודה פיזית קשה, הכוללת נהיגה במשאית במשך שעות רבות, סידור המטען, פריקת המטען וחלוקתו. אינני סבור כי התובע יכול היה לולא התאונה, להתמיד בעבודה זו עד גיל 70. מכל מקום, התובע לא הציג נתונים וראיות כלשהם שעל בסיסם ניתן לקבוע, כי לולא התאונה הוא היה מתמיד בעבודתו כעצמאי וכנהג משאית עד גיל 70. על כן, חישוב הפסדי השכר בעתיד ייעשה עד גיל 67 שנים.

בסיס השכר

25. ממוצע הכנסתו של התובע עובר לאירוע התאונה לאחר ניכוי מס הכנסה עומד על סך 12,191 ₪ (כולל הצמדה עד היום). ממוצע הכנסתו של התובע בשנת התאונה ובשנים 2008 ועד היום (לאחר ניכוי מס הכנסה) עומד על סך 15,000 ₪. על אף נתונים אלה מבקש התובע לחשב את הפסדי השכר על בסיס שילוש השכר הממוצע במשק, קרי 21,000 ₪ לאחר ניכוי מס.

26. אין בסיס לטענת התובע. כפי שהובא לעיל, התובע עובד באותו קו חלוקה עוד משנת 1998 ועד היום, מבלי שחלו שינויים מהותיים בהיקף עבודתו ולקוחותיו בעקבות התאונה. כפי שהסברתי קודם, לא זו בלבד שלא חלה ירידה בהכנסת התובע לעומת הכנסתו לפני התאונה, אלא חלה עלייה משמעותית בהכנסתו בשנת אירוע התאונה ובשנים שלאחר מכן. הכנסתו של התובע כפי שזו משתקפת מדוחות מס הכנסה כשהיא משוערכת להיום משקפת נכונה את כושר השתכרותו ואין מקום לעריכת חישובים על בסיס שכר גבוה יותר. על כן, חישוב הפסדי השכר בעתיד ייערך על בסיס שכר של 15,000 ₪ נכון להיום ולאחר ניכוי מס הכנסה.

חישוב הפסדי השכר בעתיד

27. ב"כ התובע טען, כי למרות שהתובע חזר לאותו עיסוק בו הוא עבד ערב אירוע התאונה ועל אף שהוא מתמיד בעבודתו עד היום, אין להתעלם מן העובדה מבחינתו, שבעתיד תחול החמרה במצבו הרפואי של התובע וזאת נוכח מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל. לטענתו, מחלת הסוכרת מתאפיינת בסיבוכים הרפואיים הקשים שנגרמים לחולים בה, אשר במקרים רבים הם נאלצים לעבור כריתת גפיים תחתונות, כריתת כליה ועוד. סיבוכים אלה, כך נטען, הם עניין של זמן מבחינתו של התובע ולפיכך בהערכת נזקיו יש לגלם את ההחמרה העתידית במצבו. על סמך טיעונים אלה מבקש התובע לחשב את הפסדי השכר בעתיד על בסיס נכותו הרפואית, קרי 64%.

28. אין בידי לקבל טענות אלה של התובע. הטענות שהעלה ב"כ התובע בסיכומיו בכל הנוגע להחמרה במצבו של התובע אינן מבוססות רפואית או משפטית. מעיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות שדנו בעניינו של התובע במשך השנים מאז התאונה מלמד כי, אין כל זכר להחמרה אפשרית במצבו של התובע בעתיד. גם במסמכים הרפואיים שצירף התובע אין זכר להחמרה אפשרית במצבו. עולה, אם כן, כי הטענות להחמרת מצב, לכריתת גפיים או כליה הן בגדר ספקולציה שאין לה בסיס רפואי או עובדתי.

29. זאת ועוד, לא ניתן להקיש ממצבם של חולי סוכרת אחרים למצבו של התובע. ראשית, כפי שישנם אנשים שמצבם החמיר עקב מחלת הסוכרת ועברו סיבוכים רפואיים קשים כפי שנטען, ישנם חולי סוכרת אשר מתפקדים היטב למרות מחלתם ואף מצבם הלך והשתפר עם השנים. שנית, כל אדם מגיב למחלה ולתרופה כזו או אחרת באופן שונה: יש כאלה שהגוף והנפש שלהם מתמודדים היטב עם המחלה ויש כאלה שגופם ונפשם אינם מאפשרים זאת. לכן, הסיבוכים של מחלת הסוכרת משתנים מחולה לחולה, כך שלא ניתן לקבל את טענות התובע כי יש לראות בסיבוכי הסוכרת שנגרמו אצל אנשים אחרים מדד או אינדיקציה להחמרה עתידית במצבו.

30. קביעת הפיצוי בדיני הנזיקין נעשית על סמך הנתונים הידועים לבית המשפט במועד מתן פסק הדין ולא על סמך ספקולציות וניחושים באשר למה עתיד לקרות בעתיד. על כן, בקביעת הפיצוי אנו מניחים כי הנפגע ימשיך לעבוד עד גיל 67 או 70 לפי העניין , למרות שקיימת אפשרות תיאורטית שהוא לא יאריך ימים . הוא הדין כאשר מדובר באלמנה שבעלה נהרג בתאונה, בית המשפט אינו מתחשב בסיכוייה להינשא בעתיד, למרות שאפשרות זו קיימת . כך המצב גם באשר לבסיס השכר לקטינים, בית המשפט מחשב את הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק הידוע ביום מתן פסק הדין למרות שקיימת אפשרות ממשית ששכר זה ישתנה תוך מספר ימים, שבועות או חודשים. הוא הדין באשר לניכוי הגמלאות של המל"ל. גמלאות אלה מנוכים מן הפיצוי בהתאם לשיעורם ביום מתן פסק הדין על אף שקיימת אפשרות סבירה ששיעורם ישתנה בין מחמת החמרה אפשרית במצבו של הנפגע ובין מחמת שינויים בשיעורי הגמלאות עצמן ובין מטעמים אחרים. עולה, אם כן, כי למרות ש דיני הנזיקין צופים פני העתיד, הפיצוי נקבע על סמך הנתונים היום.

לענייננו, מאחר שהתובע סובל היום מסוכרת המאפשרת לו להמשיך ולעסוק באותו עיסוק שהוא עוסק בו מאז שנת 1998 ומאחר שהאפשרות שתחול החמרה במצבו בעתיד היא אפשרות תיאורטית בלבד ושקולה כנגד האפשרות שתהייה הטבה במצבו בעתיד, אין מקום להתחשב בטענה להחמרה עתידית במצבו של התובע, ויש לערוך את החישוב על סמך הנתונים הידועים היום.

31. כפי שהובא בהרחבה לעיל, התובע חזר לעבוד באותו עיסוק בו עבד לפני התאונה, מבלי שחלה ירידה ממשית בהכנסתו. יתרה מכך, מאז חזרתו לעבודה בתום תקופת אי הכושר, עובד התובע כמעט לבד, למעט העסקת פועלים לעיתים רחוקות ולפרקי זמן מוגבלים ביותר, ומבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר. מאחר שהתובע מתמיד בעיסוק זה במשך 8 שנים מאז אירוע התאונה, אין להניח שהוא לא ימשיך לעבוד באותה עבודה גם בעתיד. בנסיבות אלה אין מקום לפסיקת פיצוי המבוסס על חישוב אקטוארי, אלא יש לפסוק סכום גלובאלי המבטא את כל השיקולים והנתונים שהבאתי לעיל.

32. בהתחשב בכל האמור, הנני מעריך את הפסדי השכר שייגרמו לתובע עקב התאונה, עד גיל 67 שנים, בסך של 1,300,000 ₪.

כאב וסבל

33. בגין נכות רפואית בשיעור 64%, בניכוי גיל ובתוספת ריבית מיום התאונה, מגיע לתובע פיצוי בסך 120,000 ₪ (במעוגל). טענת התובע שיש לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל על בסיס נכות בשיעור 100% בשל החמרה עתידית במצבו, היא טענה חסרת בסיס וטוב היה אילו התובע כלל לא היה מעלה אותה.

עזרת צד ג'

34. אין מחלוקת כי במשך שלושת החודשים הסמוכים לתאונה בהם היה באי כושר מוחלט, נזקק התובע לעזרה מוגברת מבני ביתו, גם בפעולות היומיות. בתקופה זו לא יכול היה התובע אף לסייע למשפחתו בעבודות משק הבית, ביצוע קניות וסחיבתם הביתה ועול זה נפל על יתר בני המשפחה. על כן, מגיע לתובע פיצוי בגין עזרה בעבר. עזרה זו מוערכת על ידי בסך 10,000 ₪.

35. באשר לעזרה בעתיד, כפי שהובא לעיל, התובע חזר לעיסוקו ערב התאונה ומאז חזרתו לעבודה הוא עוסק באותה עבודה, על אף שעבודה זו כרוכה במאמץ פיזי לא מבוטל. מכאן עולה גם, כי התובע אינו זקוק היום ולא יזדקק גם בעתיד לעזרה אישית כלשהי מצד שלישי. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי מחלת הסוכרת תגביל אותו במתן עזרה בעבודות משק הבית ובעבודות אחרות שהוא נהג לעשות במסגרת חלוקת התפקידים בתא המשפחתי.

36. בהתחשב באמור לעיל ובהתחשב במהות הנכות ובהעדר השפעה ממשית של הנכות על תפקוד התובע, הנני מעריך את העזרה לה יזדקק התובע בעתיד בסכום של 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

37. בסיכומיו ובתצהירו טען התובע, כי נגרמו לו הוצאות רפואיות בעבר ובעתיד בסכום של 30,000 ₪. לטענתו, אומנם הוא זכאי לקבל החזר מהמוסד לביטוח לאומי בגין הוצאותיו הרפואיות, אך הנפגעים "לא ממהרים לבקש החזר".

38. טענות אלה דינן להידחות. כאמור, מדובר בתאונת דרכים שהוכרה גם כתאונת עבודה ולפיכך זכאי התובע להחזר מלא של כל ההוצאות שנגרמו לו ושיגרמו לו לצורך ריפויו מהמוסד לביטוח לאומי, לרבות הוצאות הנסיעות לצורך קבלת טיפולים אלה, בין אם מדובר בהוצאות הכלולות בסל הבריאות ובין אם לאו. הטענה שנפגעים "לא ממהרים לבקש החזר" דינה להידחות משני טעמים: האחד , לא הובאה תשתית ראייתית להנחה שהנפגעים אינם ממהרים לבקש החזר מהמוסד לביטוח לאומי. ההיפך הוא הנכון. בתיקים רבים המתנהלים בפני בית משפט זה אנו ערים לכך שהנפגעים מבקשים ומקבלים החזרים מלאים מהמוסד לביטוח לאומי (ראו למשל פסקי הדין שניתן על ידי בפרשת מוחמד סעדי שהובא לעיל). שנית, העובדה שהתובע לא דרש, וכתוצאה מכך לא קיבל , החזר המגיע לו מהמוסד לביטוח לאומי , אינה מצדיקה גלגול ההוצאה לפתחה של הנתבעת.

39. על אף כל האמור, מקובלת עלי טענת התובע, כי לא תמיד ניתן לקבל החזר מהמוסד לביטוח לאומי בגין הוצאות גם אם הן נובעות מצורכי הטיפול בו. כך למשל, נסיעה ברכב פרטי לקבלת טיפול רפואי אינה מוכרת ואינה מזכה בהחזר, הוא הדין כאשר הנפגע בטעות אינו שומר את הקבלה או מאבד אותה. נוכח האמור, הנני מעריך את ההוצאות הרפואיות שנגרמו לתובע מעבר לאלה שבגינן זכאי היה לקבל החזר, בסכום של 5,000 ₪ נכון להיום.

ניידות

40. התובע טען כי יש לפסוק לו פיצויים בסכום של 200,000 ₪ בגין הוצאות מוגברות עבור ניידות.

41. גם טענה זו דינה להידחות. לא הוכחה שום מגבלה ביכולתו של התובע ללכת בכוחות עצמו ולהתנייד. אדרבא, כפי שהובא לעיל, התובע נוהג, עובד, מחלק סחורה ללקוחות ומתנייד ללא שום מגבלה. גם בפרוטוקול הוועדות הרפואיות אין זכר לטענה שהתובע מתקשה ללכת, וכי הנכות שנקבעה לו מגבילה אותו בהליכה. בהעדר מגבלה רפואית אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הוצאה נטענת שלא נגרמה ולא תיגרם.

סיכום הנזק

42. נזקיו של התובע מסתכמים, אם כן, בסכומים שלהלן:
א. הפסד שכר בעבר 300,000 ₪
ב. הפסד שכר בעתיד 1,300,000 ₪
ג. כאב וסבל 120,000 ₪
ד. עזרה בעבר ובעתיד 60,000 ₪

סה"כ 1,780,000 ₪

סכום זה נבלע בתגמולים שקיבל ועתיד לקבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין התאונה, ואשר מסתמכים בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת (מוצג נ/10) בסכום של 1,980,000 ₪ (במעוגל).

הזכאות ל- 25%

43. התובע טען, כי על אף שהוא נפגע עת נהג ברכב שלו ועל אף היותו עצמאי, יש לפסוק לו, במקרה שנזקיו נבלעים בתגמולי המל"ל, 25% מהנזק. לטענתו, כאשר עובד עצמאי נוסע ברכבו מהעבודה הביתה, כפי שקרה בענייננו, הוא כבר לא במסגרת עבודתו ולפיכך התאונה לא אירועה בשירות המעביד, למרות שפורמאלית התאונה תחשב תאונת עבודה.

44. דין טענה זו להידחות. ההלכה הפסוקה קובעת, כי כאשר נפגע עובד עצמאי במהלך עבודתו בעת השימוש ברכב שלו, רואים אותו כמעסיק של עצמו ולפיכך אין למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה על מבטחת רכבו, והנפגע אינו זכאי ל- 25% מהנזק במקרים שבהם נזקיו נבלעים בתגמולי המל"ל (ראה: רע"א 686/97 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח משה תמר ז"ל ואח', פ"ד נג (5) 145 ודנ"א 7012/99 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ). בית המשפט העליון קבע, כי מאחר שהעובד העצמאי משלם דמי ביטוח לאומי עבור עצמו ומאחר שמתקיימים בו המאפיינים של מעביד לצורך תחולת סעיף 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש לראות בו כמעביד של עצמו, ועל כן אין למוסד לביטוח הלאומי זכות חזרה על המבטחת שלו, והוא עצמו לא יהיה זכאי ל- 25% מהנזק אם נזקיו נבלעים בתגמולי המל"ל. הנמקה זו יפה בין אם התאונה אירעה תוך כדי ביצוע העבודה ממש ובין אם אירעה בדרך לעבודה או בחזרה מהעבודה הביתה. בכל המקרים הללו משלם העובד העצמאי דמי ביטוח לאומי עבור עצמו ועל כן, הוא בגדר המעסיק של עצמו, ואין למל"ל זכות לחזור אליו ואין הוא זכאי ל- 25% מהנזק.

סוף דבר

45. הנני מורה על דחיית התביעה.

46. לעניין החיוב בהוצאות, אומנם נותרה לתובע נכות משמעותית, אך הוא ממשיך לעבוד ולהשתכר כבעבר והכנסתו הממוצעת השנתית עומדת על כ- 180,000₪. זאת, בנוסף לתגמולי המל"ל המסתכמים בכ- 1,980,000 ₪. זאת ועוד, מלכתחילה לא היה מקום, נוכח נתוניו של התיק, להגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. דבר נוסף, בסיכומיו העלה התובע טענות חסרות בסיס אשר חייבו את בית המשפט להתייחס אליהן למרות מופרכותן. בנסיבות אלה, אינני סבור שיש לפטור את התובע מתשלום הוצאות, אפילו לא לפנים משורת הדין.

47. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז סיוון תשע"ה, 03 יוני 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נסים לוי
נתבע: אליהו חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: