ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יעקב בן חמו נגד חתחות רים :

בפני כבוד השופט אפרים צ'יזיק

תובע

יעקב בן חמו

נגד

נתבעים

1.חתחות רים ת.ז. XXXXX310
2.כלל חברה לביטוח בע''מ

פסק דין

תובענה הנוגעת להתנגשות שבין כלי רכב, מיום 28.5.2014.

לפי המפורט בכתב התביעה, ביום 28.5.2014 עת נהג התובע בכלי רכב מתוצרת מאזדה מ.ר. 62-143-60, בואכה רחוב הגפן בחיפה, ובזמן עצירה מלאה בצומת מרומזר כאשר מופע הרמזור היה אדום, חש התובע חבטה בשל כלי רכב אשר התנגש במכוניתו מאחור, מ.ר. 72-950-73 אשר היה נהוג בידי אחיה של הנתבעת (שהי נה בעלים רשום של המכונית)1, חתחות מרואן. הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1.

התובע טוען, כי בגין החבטה אשר נחבטה מכוניתו מאחור, נגרמו לו נזקים רבים, התובענה נשענת על חוות דעת שמאית ערוכה בידי "מילאד מלשה – שירותי שמאות", לפיה בוצעו במכונית התובע עבודות במוקד נזק אחורי, 4,466 ש"ח + מע"מ עלות מגן אחורי, 2,000 ש"ח + מע"מ עלות עבודות פחחות, צבע ותיקון רכיבים, סה"כ 7,630 ש"ח. בנוסף דורש התובע כי ישולמו לו עלות חוות דעת השמאי בסך 885 ש"ח, פיצוי בגין השחתת זמן ואובדן ימי עבודה בסך 1,000 ש"ח ועלות אגרות בסך 100 ש"ח.

הנתבעים טענו כי נושא המגע בין שני כלי הרכב מוסכם ואינו שנוי במחלוקת, אולם טענו כי למכונית התובע לא נגרם כל נזק, מהמגע שהיה קל ופשוט, עניין של מה בכך, כאשר לתובע כלל לא נגרמו הנזקים להם הוא טוען. הנתבעים טענו, כי ההתנגשות לא הותירה כל תוצאה במכונית התובע, וכי כל הנזקים הינם מנותקים מהמציאות כהווייתה.

כאשר נסיבות התאונה אינן שנויות במחלוקת, אלא רק תוצאת המגע שבין כלי הרכב, קרי, האם הותירה ההתנגשות תוצאה טעונת תיקון, נותר אם כן לבחון האם התובע הוכיח מהם נזקיו מהתאונה.

ביום 12.3.2015 התקיים דיון בנוכחות הצדדים. במסגרת הדיון נשאל התובע מדוע לא צירף קבלה בגין התשלום אשר בוצע על ידו למוסך, והשיב (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 3 ואילך):

"ש. למה לא צירפת קבלה עבור הפגוש שאתה טוען שהחלפת.
ת. אני שילמתי למוסך. לא שילמתי עבור החלקים. שילמתי על כמה שהמוסך עשה.
ש. קיבלת קבלה.
ת. כן.
ש. צירפת אותה לכתב התביעה.
ת. אני אצרף אותה. "

בסיום הדיון אשר נתקיים בפני, מאחר ומן הראוי שבפני בית המשפט תהא התמונה הכוללת, הוריתי לתובע לצרף לתיק בית המשפט קבלה על התשלום אשר בוצע על ידו למוסך, וכן העתק ברור מהתמונות אשר צורפו לחוות דעת השמאי. זאת, בעיקר על מנת שניתן יהיה להתרשם מאותנטיות הטענה כי אכן נסבו לתובע נזקים וכי הוא אכן הוציא כספים מכיסו לביצוע התיקון. אציין עוד כי הדברים משתלבים עם יתר הטענות לנזקים הנטענים, שכן ככל שלא תוקנה המכונית בפועל, הדבר משליך גם על הטענה לפיה לכאורה לא נגרם כל נזק, וכן, ברי כי לא היה אובדן ימי עבודה (במנותק משאלת הוכחת הנזק ברכיב זה) בגין טיפול בתיקון מכונית, אם היא לא תוקנה בפועל.

לצדדים ניתנה שהות של 30 ימים, ומטעמים של זהירות, המתנתי לקבלת המסמכים הנדרשים, 30 ימים נוספים, אולם עד כה, לא הוגשו על ידי התובע, לא קבלה בגין התשלום אשר בוצע למוסך, ולא תמונות אשר צורפו לחוות דעת השמאי אשר מהן ניתן היה להתרשם, ככל שהיו מוגשות, בדבר ביצוע התיקון בפועל.

השאלה היא, האם עמד התובע בהרמת נטל ההוכחה המוטל על כתפיו, ובאיזו מידה?

אפנה בהקשר זה, אל פסק הדין בתא"מ 62183-01-13 אלדן תחבורה נ' אבישי (ניתן ביום 4.7.2014) שם נסקר נטל הבאת הראיה בתובענות מסוג זה, ואל תא"מ 32667-01-13 אלבר שירותי מימונית בע"מ נ' גבאי (ניתן ביום 29.5.2014), שם נבחנה השאלה בהקשר של תאונה בה כלי רכב אחד "נזק" לכלי רכב אחר, וחרף אי חקירת שמאי מטעם התובע, נדחתה התובענה מקום שמכלול הראיות הצביע על היעדר נזק כתוצאה מההתנגשות.

במקרה דנן, התובע הודיע במסגרת עדותו כי ימציא העתק מהקבלה הנוגעת לתשלום שביצע למוסך עבור התיקון, וכן תמונות אשר לכאורה צולמו בעת התיקון, אולם לא עשה כן. התובע, לא הוכיח כי תיקן את המכונית בפועל, לא בדרך של הצגת תיעוד לתיקון, ולא בדרך של הצגת תוצאת התיקון – קרי, התשלום שהינו הבסיס להוכחת הנזקים הנטענים.

היעדרם של נתונים אלה, בצירוף תמונת מכונית התובע (מוצג נ/1) אשר ממנה לא ניתן ללמוד על קרות הנזקים הנטענים, מצדיקה לדחות התובענה, באשר התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי נגרם לו נזק. אמנם, הוגשה חוות דעת, ועורכה לא נחקר, אולם לא ניתן לומר כי נזקי התובע הוכחו, מקום שלא צירף חשבונית מס או קבלה בגין התיקון, ולא צורף תיעוד המעיד על ביצוע התיקון בפועל, למרות שניתנה לו שהות לעשות כן, ואף ניתנה ארכה נוספת, מטעמים של זהירות ראויה.

במקרה שכזה, לא ראיתי את חוות דעת השמאי אשר ניתן לומר כי הוצגה באופן חלקי, כמטה את הכף מבחינת נטל ההוכחה, וכפות המאזניים נותרו מאוזנות.

נטל ההוכחה בתובענה מסוג זה, מוטל על התובע. מרגע בו כל אשר ישנו הינו גרסה כנגד גרסה, ללא כל תימוכין (קבלה, חשבונית מס, תמונה המתעדת את התיקון) מטעם התובע, לא ניתן לומר כי התובע הרימה את הנטל המוטל עליו, קרי, הוכחת עילת התובענה בהסתברות של 51% או יותר.

על תפקידו של נטל השכנוע עמד בית המשפט בע"א 93/6821 בנק המזרחי נ' מגדל כפר שיתופי פד"י מט (4) 221, 239, בקובעו: "תפקידו של נטל השכנוע הוא להכריע בתנאי אי וודאות כשכפות המאזניים מאוינות. על חלוקת הנטלים בין הצדדים המתדיינים חולשים מס' שיקולים. שיקול אחד הוא זה כי קיומם של עובדה או מצב ענייני מסתבר יותר או אז הנטיה היא להטיל על הטוען להפכו של אותו מצב את החובה להראות כי במקרה הנדון מצב הדברים שונה. שיקול אחר צומח מן ההכרה כי בתנאי אי וודאות יוטל נטל השכנוע באופן אשר יצמצם את הסיכון שבהחלטה בלתי נכונה... בהליכים אזרחיים מוטל הנטל על " המוציא מחברו" באשר הוא זה שטוען לשינוי המצב הקיים...".

בע"א 61/642 טפר נ' מרלה פד"י ט 1005 נפסק: "דיני הראיות קובעים את נטל השכנוע במשפט אזרחי על יסוד העיקרון כי על בעל דין לשכנע את בית המשפט בקיום אותן העובדות בהן מותנית התוצאה המשפטית הנובעת מן ההלכה שהוא מסתמך עליה".

בע"א 04/78 המגן נ' גרשון הובלות תק-על 2006 (4) 64, נפסק כי: "... נטל השכנוע להוכחת טענה מסויימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט, כאשר הכלל הבסיסי הינו ' המוציא מחברו – עליו הראיה' (קדמי, חלק שלישי, בעמ' 1508-1509). על התובע הנטל להוכיח את כל יסודיה של עילת התביעה החיוביים והשליליים, ואילו על הנתבע הנטל להוכיח את כל רכיביה של טענת ההגנה שהוא מעלה... ככלל בתחילת המשפט נטל הבאת הראיות רובץ על מי שנושא בנטל השכנוע "

ב-ע"א 05/941 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם תק-על 2006 (4) 338, נפסק כי: "... הרמת נטל השכנוע אינה קרב משיכות בחבל שבו תוצאת המאמצים שמשקיע צד פלוני במשיכת החבל – לעולם שמורה לו והצד השני לא יהנה ממנה. התשובה אם הנטל הורם או לא, מצויה במכלול בלי קשר לשאלה כיצד הגיעה ראייה פלונית לתיק בית המשפט והיא נבחנת רק בסיומו של הדיון; הבדיקה הזאת נערכת בסוף המשפט והיא טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן ובהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע ( אם הביא) לעניין זה ( ד"נ 4/69 נוימן נ' פסיה כהן פ"ד כ"ד (2)229, 262)...".

כידוע, על התובע מוטל הנטל הבסיסי והראשוני להוכיח את תביעתו. נטל זה ניתן להרימו באמצעות הבאת ראיות מתאימות (אשר לא הובאו במקרה דנן, ללא כל טעם או הסבר) או לפי מאזן ההסתברויות כי גרסת התובע היא הגרסה העדיפה, או כי הראיות שהובאו מטעם התובע לתמוך בטענותיו הינן ראיות עדיפות. מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא " הטיית מאזן ההסתברויות" לזכותו של הנושא בנטל השכנוע. "די לו במידת ההוכחה המקובלת במשפטים אזרחיים, כלומר עודף הראייה או מאזן ההסתברויות, עליו לשכנע את בית-המשפט כי העובדות שהוכחו מצביעות יותר לטובת גרסתו מאשר נגדה".ר': קדמי " על הראיות" , בעמ' 1506 ו-1508.

בע"א 04/9462 מורדוב נ' ידיעות אחרונות תק-על 2005 (4) 3500, נפסק בין היתר כי: "... מידת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי היא אחת: מאזן ההסתברויות. כמובן יש תמיד לבדוק האם הראיות המונחות בפני בית המשפט מבחינת משקלן ו'איכותן' מקימות את מידת ההוכחה הזו...".

כאשר ישנן שתי גרסאות נוגדות, ללא תימוכין חיצוניים, ומבלי שגרסת מי מהצדדים נסתרה באופן מהותי, הרי שכפות המאזניים מאוינות, ולא ניתן לקבל תביעה באופן שכזה, כמוכרעת לזכותו של התובע.

במאמר מוסגר, אציין כי חוות הדעת אשר צורפה על ידי השמאי, הכילה תצלומים מהם לא ניתן היה להבחין בדבר, ובעת שנתבקש התובע להציג התשלומים הצבעוניים במסגרת הדיון אשר התקיים בפני, לא היו בידיו, כך שאין לתובע להלין על היעדר הוכחת התובענה, אלא על עצמו.

סוף דבר: התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיו, להוכיח כי נגרם לו נזק, ומה שיעורו, בהיעדר הרמת הנטל, אני מורה על דחיית התובענה.

לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ה, 12 מאי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: יעקב בן חמו
נתבע: חתחות רים
שופט :
עורכי דין: