ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רחמים כהן נגד עו"ד אליהו מור יוסף :

+בפני כבוד השופטת נחמה נצר

תובע

רחמים כהן
באמצעות ב"כ עוה"ד ס.רשף

נגד

נתבע

עו"ד אליהו מור יוסף - בעצמו

פסק דין

ביום 6.9.10 נחתם חוזה מכר בין מור יוסף אלי (להלן: "הנתבע"), לבין כהן רחמים (להלן: "התובע").

הנתבע הינו בעלים רשום ומחזיק בנכס מסוג חנות, המצוי באשקלון, ברח' עליית הנוער, והידוע כתת חלקה 1, חלקה 38, גוש 2390 (להלן: "החנות").

במסגרת ההסכם התחייב הנתבע למכור לתובע את החנות במצבה הנתון ולהעביר החזקה בה לידי התובע לא יאוחר מיום 1/1/11. התובע מצדו התחייב לשלם עבור החנות תמורה כספית בסך של 220,000 ₪.

על פי האמור בסעיף 6 להסכם, במעמד החתימה על ההסכם, שולם לנתבע סך של - 160,000 ₪. 100,000₪ נוספים צריכים היו להשתלם עד ליום 16.9.10, ובאשר ליתרה בסך 50,000 ₪ , הוסכם כי זו תופקד בנאמנות אצל עו"ד ירון יטיב, תוך 30 יום שלאחר ההסכם, זאת לצורך תשלום מס שבח והיטל השבחה.

אין חולק כי ביום 14.9.10 פנה הנתבע אל עו"ד יטיב והפנה תשומת ליבו לכך שבהגדרת פרטי החנות בהסכם המכר נפלה טעות, שכן נרשם כי זו מצויה בתת חלקה 1 בו בזמן שהרישום הנכון הינו תת חלקה 26. הנתבע ביקש כי ההסכם המקורי יתוקן בהתאם ולצד כך כי יתוקנו בקשת השעבוד וי יפוי הכוח לעניין פרטי הנכס.
להשלמת התמונה אציין, כי ההסכם נוסח על ידי הנתבע שהינו עורך דין בהכשרתו .

ביום 11.12.10 שילם התובע מס רכישה בגין רכישת הזכויות בחנות.

ביום 5.12.10 שלח הנתבע לעו"ד יטיב פניה בכתב, בזו הלשון: "בהמשך לשיחתנו, הריני להביא לידיעתך, כי ההסכם הקשור בעניינו דינו להתבטל בסופו של דבר..." .

יצוין כי המכתב מתוארך אמנם ליום 5.11.10, אולם הנתבע הודה כי התאריך שנרשם הינו שגוי וכי בפועל נשלח המכתב ב-5.12.10 (פרו' עמ' 29, ש' 19-20 עמ' 32 ש' 28-29).

ביום 13.12.10 השיב עו"ד יטיב לפנייתו של הנתבע. במסגרת זו צוין כי מכתבו של הנתבע התקבל ביום 5.12.10 ולא ב-5.11.10. כמו כן צוין כי אין בכוונת התובע לבטל העסקה ומבחינתו העסקה תקפה.

הנתבע הוסיף ופנה לעו"ד יטיב ב-7.12.10. גם הפעם נרשם תאריך שגוי, 7.11.10 כפי שהודה הנתבע במהלך עדותו.
במכתבו זה הצהיר הנתבע כך: "להביא לידיעתך כי לא נכרת הסכם בעניין מר רחמים כהן – מור יוס ף אלי, עו"ד, על אף אשר נחתם בפניך. אולם, למען הזהירות ככל שנכרת הסכם, הרי הוא בין היתר פגום ואני מבטל אותו ומכריז עליו כבטל ומבוטל".
בהמשך המכתב נרשם "החתום מטה (דהיינו הנתבע – נ.נ) , הביא לך שיק לפירעון מידי ולהשבת כל התמורה שהתקבלה בסך 390,000 ₪ אך סירבת לקבל".

בתשובתו לנתבע מיום 19.12.10 ציין עו"ד יטיב כי תוכן מכתבו אינו מובן וכי החוזה נחתם כדת וכדין (התמורה צוינה במפורש). עו"ד יטיב ציין כי אינו יודע על איזו אי חוקיות מדובר ואף הסכומים הנזכרים במכתב הנתבע, אינם ברורים, שכן התמורה שסוכמה עבור החנות היא זו הרשומה בהסכם. עו"ד יטיב שב והודיע לנתבע כי התובע עומד על אכיפת ההסכם.

יצוין כי ביום 15.12.10 נשלח לנתבע מכתב נוסף בשם התובע, זו הפעם , בחתימת עו"ד רשף, שקיבל על עצמו לייצג את התובע. במכתב זה ציין עו"ד רשף כי לנתבע אין זכות ולא סמכות לבטל את ההסכם. מה גם, שלא נרשמה כל הפרה מצד התובע שבגינה רשאי היה הנתבע לבטל ההתקשרות.
בנוסף צוין כי לטענת התובע בינו לבין הנתבע הוסכם בעל פה על רכישת חנות נוספת, הסמוכה לזו שנרכשה , והתובע עומד על זכותו לעשות כן.

הנתבע, בתשובתו מיום 23.12.10 לעו"ד רשף ראה לנכון לטעון כי ההסכם בוטל כדין ולעניין הסמכות לבטלו נטען מפיו כי "ההסכם בלתי חוקי ופסול, נעשה בכפייה ובאיום" (סעיף 2 למכתב הנזכר, נספח 9 לכתב התביעה).

בהמשך המכתב שב הנתבע והפציר בתובע לקבל חזרה את כל הכספים ששולמו בסך של 390,000 ₪ בנוסף ל-50,000 ₪ שמוחזקים בנאמנות אצל עו"ד יטיב.

הנתבע ציין, כי מדובר בעסקה בלתי חוקית ולכן תמוהה בעיניו התעקשותו של התובע לדווח לרשויות המס אודות קיומה של עסקה בלתי חוקית כאמור.
בשולי המכתב נרשם "ככל שמרשיך ירצו ליישב את ההדורים בהסכמה, אהיה מוכן לשבת איתם. אולם נקודת המוצא אך ורק דיווח אמת לרשויות המס".
באשר לטענה כי הוסכם על מכירת חנות נוספת, הנתבע השיב כי אין כל התקשרות כזו.

בעקבות חליפת מכתבים אלו, פנה התובע בתביעה לבית משפט זה ובה עתר בין היתר לקבלת סעד הצהרתי שיכריז על תקפות ההסכם ביחס לחנות, תוך חיוב הנתבע לעשות כל הנדרש לשם העברת הזכויות בנכס על שם התובע ובכלל זה תשלום המיסים החלים עליו, על פי דין.
כן נתבקש לחייב הנתבע בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם וכן לחייב אותו להתקשר בהסכם עם התובע לשם מכירת הזכויות בחנות הנוספת.
לחילופין, עתר התובע לחייב הנתבע להשיב את התמורה בסך של 220,000 ₪ ששולמה לו בעבור החנות נוספת. התובע עתר אף לחיוב הנתבע בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק בשל הפגיעה בשמו הטוב של התובע זאת בעקבות טענות הנתבע במכתב מיום 25.12.10 שאוזכר לעיל, לפיהן המדובר. ב "הסכם בלתי חוקי ופסול שנערך בכפייה ובאיום".

בכתב הגנתו טען הנתבע כי ההתקשרות עם התובע מקורה ועילתה בלחצים ובאיומים שהופעלו כלפיו מצד גורמים עלומים שפעלו בשליחותו של התובע.

לטענת הנתבע, התמורה ששולמה היתה עבור חלק מתמורת חנות אחת (ס ' 5 סיפא לכתב ההגנה) וכי הונע לחתום על ההסכם מתוך אילוץ וכי הסכמתו למכור החנות הושגה תוך שימוש באמצעי איום והפחדה. נטען כי הנתבע חתם על ההסכם למכירת החנות בניגוד לרצונו וכי התמורה הנקובה בהסכם אינה משקפת את התמורה הנכונה והריאלית עבור החנות.

נטען כי ההסכם נכפה על הנתבע וחתימתו על ההסכם הושגה באמצעים פסולים ובלתי חוקיים. הנתבע טען כי במכתבו מיום 5.12.10 הוא הודיע על ביטול ההסכם, ואף היה נכון, באותה עת , להשיב לתובע את התמורה ששולמה על ידו (390,000 ₪). אלא שב"כ התובע עו"ד יטיב וכן בנו של התובע סירבו לקבל הכספים.

לטענת הנתבע לא נוצר מפגש רצונות אמיתי בין הצדדים ולא היתה גמירות דעת מצדו למכור החנות לתובע. לשיטת הנתבע הוא לא התכוון מלכתחילה לקיים את ההסכם וכי מטעם זה הוא דרש כי התובע יחתום על יפוי כח לטובתו המאפשר לו לבטל את העסקה. נטען כי התובע ובנו כפו על הנתבע עסקה בלתי חוקית שתכליתה רכישת החנות במחיר הנופל משוויה הריאלי. לטענת הנתבע התמורה בשיעור של 440,000 ₪ ששילם לו התובע, אינ ה מהווה , אפילו לא תמורה סבירה בעבור חנות אחת , והתובע בעזות מצח פונה לבית המשפט ומבקש לנשל את הנתבע גם מזכויותיו בחנות נוספת , זאת מבלי לשלם מאומה תמורתה.

הנתבע סבור כי אין לאפשר לתובע לאכוף עליו את ההסכם וכי לכל היותר זכאי התובע להשבה של התמורה ששילם. בהקשר זה טוען הנתבע כי השיב לתובע באמצעות העברה לחשבון סך של 160,000 ₪ וכי הוא נכון בכל עת להשיב את יתרת הסכום בסכום של - 230,000 ₪.
לטענת הנתבע אין לפסוק לזכות התובע פיצוי וכל שכן פיצוי מוסכם, שכן המדובר בעסקה בלתי חוקית בעליל.

הנתבע סבור כי על ביהמ"ש להכריז על בטלות ההסכם בהתאם לקבוע בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"). הנתבע מדגיש כי לא נוצרה כל התקשרות בינו לבין התובע ביחס לחנות נוספת וכי לא קיבל מאומה עבור חנות זו.

באשר לתביעת הדיבה – הנתבע טוען כי דווקא התובע הוא שהשמיע כלפיו אמירות מעליבות ומבישות הפוגעות בשמו הטוב.

יצוין כי במסגרת החלטת ביניים קבעתי כי לנוכח טענות הנתבע יש להורות על היפוך סדר הבאת הראיות ובעקבות כך פתח הנתבע בהבאת ראיותיו כאשר הוא העיד לעצמו, וכן העיד את מר מ אגידנה אברהם, שהינו שוכר של אחת החנויות מושא הדיון.

מטעם התובע נשמעו עדותו ועדות בנו.

יצוין כי ביהמ"ש ראה לנכון במסגרת קדם המשפט לקרוא לעדות את עו"ד יטיב ולימים ניתנה לצדדים האפשרות להוסיף ולהזמינו כעד מטעמם אלא שזה לא נקרא לשוב לדוכן העדים.

לאחר שהסתיימה פרשת הבאת הראיות פעלו הצדדים לסכם טענותיהם בכתב.

מהראיות שבאו בפני, צריך לדייק ולומר, כי כיום אין עוד מחלוקת שחרף האמור בהסכם , התובע שילם תמורה בסך כולל של - 440,000 ₪ בו בזמן שבהסכם נקבע כי התמורה המוסכמת עבור החנות , תעמוד על - 220,000 ₪.

כמו כן ברי כי ההסכם, על פי תוכנו ותניותיו , נועד לאפשר לתובע לרכוש מהנתבע את זכויותיו בחנות אחת שזוהתה כחנות מס' 26 (בעקבות תיקון שביקש הנתבע).

העובדה כי בין הצדדים להסכם הועברה תמורה שונה מזו הנקובה בהסכם, בסכום שאינו אלא מכפלה של הסכום המוסכם היא , כשלעצמה , מעוררת שאלות ותמיהות באשר לתכליתה האמיתית של ההתקשרות לצד ספקות, באם לשון ההסכם מבטאת כהלכה את אומד דעתם המשותף של הצדדים.

התובע טען כי הגם שעל פי ההסכם הוא רוכש הזכויות בחנות אחת, הרי שנוצרה גמירות דעת של הצדדים לפיה הוא ירכוש מהנתבע חנות נוספת ורק בשל אילוצי מס של הנתבע, כטענת התובע, הוסכם כי החוזה הנוגע לחנות הנוספת, י יחתם לאחר 1/1/11.
התובע הוסיף וטען כי הקדים ושילם לנתבע את מלוא התמורה המוסכמת עבור שתי החנויות זאת לבקשת הנתבע ועל פי דרישתו.

ניתן בהחלט לומר כי אף לשיטת התובע, ההוראות הגלויות של ההסכם אינן משקפות את התכלית האמיתית כפי שהוסכמה בין הצדדים ודי בכך שהתמורה שהועברה בפועל ביניהם, שונה לאין ערוך מזו שנקבעה בה סכם, כדי ללמד על כך שמאחורי החוזה הגלוי שהינו למראית עין, עומד חוזה אחר – סמוי, השונה ממנו בפרטים אחדים.

יאמר כי שאלת סיווגו של הסכם שנועד להתחמק מתשלום מס כ "חוזה בלתי חוקי" או כ "חוזה למראית עין", ושאלת תוקפו של החוזה הנסתר, עלו לדיון במספר הזדמנויות אך טרם נקבעה בהן הלכה ברורה.

כך למשל, ב-ע.א. 630/78 ביטון נ. מזרחי פ"ד לג(2) 576, נדון חוזה שהתמורה שצוינה בו היתה נמוכה מזו שהוסכמה בפועל , זאת במטרה להונות את רשויות המס.
דעת הרוב סברה כי הגשמת כוונתם האמיתית של הצדדים להסכם מחייבת שלא להקנות תוקף לחוזה שהם עצמם לא התכוונו להקנות לו, ולכן הינו בטל מעיקרא. דעת המיעוט של השופט א. ברק (כתוארו אז), סברה שאף אם מדובר בחוזה למראית עין, אין בבטלותו של החוזה הגלוי כדי לפגום בהכרח בתוקפו של החוזה הנסתר.
לאחרונה, שב ונ דרש בית המשפט העליון לנושא של חוזה בלתי חוקי זאת במסגרת ע.א. 4305/10 אילן נ. לוי (עליון, 9.5.12).

ב-ע.א. 6667/10 גלית הלוי טנדלר נ. דרור קוזניצקי (נבו, 12.9.12), נדרש בית המשפט העליון לתוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי, כשברקע הדברים עמד חוזה מכר במקרקעין שנעשה תוך ניסיון להונות את רשויות המס. במסגרת זו הדגיש בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט י. עמית), כי בעת שבית משפט נדרש לשאלת סיווגו של חוזה, כמו גם לתוצאותיו, עליו להבחין בין היתר, בין מעשה אסור העומד בליבת ההתקשרות ואף מהווה את תכליתה, למשל חוזה לביצוע שוד, לבין אי חוקיות שהינה משנית, נלווית או אגבית לחוזה כאשר הדוגמא שצוינה ב פסק הדין הנזכר הינה "חוזה למכירת מקרקעין" שסכום התמורה הנקוב בו נמוך מהסכום האמיתי. (שם, בסעיף 23 לפסק הדין)

וכך מציע השופט עמית להתבונן על חוזה כאמור "הונאת רשויות המס היא פסולה למרות היותה אגבית וחלק ניכר מהפסיקה העוסקת באי חוקיות היא מהסוג נשוא דיוננו, קרי, ניסיון להונאת רשויות המס... כשלעצמי אני סבור כי הסכם מכר מקרקעין שנערך בדרך שיש בה כדי להונות את רשויות המס, יש לסווג כאי חוקיות הנוגעת לתוכנו של החוזה ולא למטרתו..." (שם, סעיף 23 לפסק הדין בעמ' 12).

באשר לתוצאותיו של החוזה הבלתי חוקי – אמנם נקודת המוצא היא כי החוזה בטל ובטלותו גוררת השבה כאשר החריג לכך הוא כי בית משפט רשאי לפטור מהשבה או חלק ממנה.
בנוגע לקיום - הכלל שנהג הינו כי חוזה בלתי חוקי הוא בטל ועל כן אין להורות על קיומו, כאשר החריג הינו סמכותו של בית המשפט להורות על קיום חרף אי החוקיות שדבקה בו.
השופט פרופ' ע.גרוסקופף גורס כי דווקא במקרה השכיח של הונאת רשויות המס נטו בתי המשפט להורות על אכיפה וכך הוא אומר בין היתר: "למרות שהשימוש בסמכות להורות על קיום החוזה לפי סעיף 31 לחוק החוזים אמור להיות חריג, הרי שעיון בפסיקה בנוגע להונאת רשויות המס מלמד כי לפחות בהקשר זה נעשה שימוש תדיר בסמכות זו "... מסתבר שכמעט בכל המקרים שבהם נפסל חוזה מחמת ניסיון להונות את רשויות המס בחר בית המשפט להורות על קיומו..." (מתוך מאמרו, " חוזה פסול" שפורסם בחוזים, כרך ג', 473).

בעניין אילן שאוזכר לעיל, הגם שנתגלעה מחלוקת משפטית בין השופטים ע. פוגלמן ונ. הנדל, באשר לסיווגו של חוזה שיש בו כדי להונות את רשויות המס, שכן השופט פוגלמן, סבר שיש לסווגו כחוזה בלתי חוקי, בו בזמן שלשיטת השופט הנדל, יתכן שחוזה כאמור, יסווג בו זמנית כחוזה בלתי חוקי וגם כחוזה למראית עין, עדיין הסעד שנבחר היה קיום החוזה.

וכך, בין היתר , מפרט השופט פוגלמן את עמדתו: "ככלל, סבורני כי במרבית המקרים בחוזים שמטרתם להונות את רשויות המס, התכלית הדומיננטית תהא הגנה על איטנטרס הציבור, זאת משום שבחוזים אלו, מימד הפיקטיביות משרת את אי החוקיות ואלמלא המטרה הפסולה, התניה הפיקטיבית לא היתה באה לעולם. ... אם היתה לצדדים כוונה להתקשר ביחסים חוזיים מחייבים, ואם היה בכוונתם להוציא לפועל את העסק? אם התשובה לכך בחיוב, הקטגוריה המתאימה אינה חוזה למראית עין..." (פרשת אילן שאוזכר לעיל, סעיף 29 לפסק הדין).

בענייננו הנתבע טען אמנם כי לא התכוון להתקשר בהסכם עם התובע למכירת החנות וכי הסכמתו לחתום על ההסכם, מקורה במעשי אילוץ והפחדה מצד התובע ו/או מי מטעמו. בהקשר זה ציין הנתבע כי מטעם זה הוא ראה לנכון לדרוש כי התובע יחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר שמכוחו יכול הנתבע לפעול לביטול ההתקשרות (סעיף 7(ב) להסכם וכן נוסח י יפוי הכח כפי שנחתם ביום 6.9.10).

התובע אמנם חתם על י יפוי כח כמתחייב, אולם מהטעמים אותם אפרט להלן, איני סבורה כי עלה בידי הנתבע להוכיח את טענות העושק והאילוץ, אותם העלה באשר לנסיבות חתימתו על הסכם המכר. זאת, מעבר לעובדה כי מדובר בטענות "כבושות".
ראשית יש לומר, כי הנתבע נושא בנטל הוכחת הטענה, בפרט לאור העובדה כי לא הכחיש דבר היותו חתום על הסכם מכר ועל המסמכים הנוספים שנחתמו באותו מעמד.
יתרה מכך, הנתבע הודה כי ימים ספורים לאחר חתימת ההסכם הוא פנה לעו"ד יטיב, וביקש לתקן שגיאות שנפלו בהסכם ובמסמכים נלווים ביחס להגדרת הנכס שנמכר ואם לא די בכך, הרי עצם שההודעה שמסר הנתבע והמתיימרת להיות הודעת ביטול, ניתנה אך ביום 5.12.10, דהיינו כ-3 חודשים לאחר מועד החתימה על ההסכם , כאשר אין בפי הנתבע טענה וכל שכן הוכחה , כי גם בתק ופה שלאחר חתימת ההסכם, הופעלו עליו לחצים בלתי הוגנים ובלתי חוקיים לממש את העסקה.
בהקשר זה אציין כי עו"ד יטיב שבמשרדו נחתם ההסכם, ציין ושב וציין כי במעמד החתימה על ההסכם ואף לא לאחריו, הוא לא שמע מפי הנתבע כל טענה אודו ת קושי או אילוץ אשר הניעו אותו לחתום על ההסכם וכי זולת הנתבע נכחו במעמד החתימה התובע ובנו כאשר הנתבע אינו טוען כי התובע בעצמו הפעיל עליו לחצים ולכל היותר נטען , כי הלחצים הופעלו על ידי אדם אחר שנשלח אל הנתבע בהוראתו של התובע ו/או מי מטעמו.

עוד יש לומר בהקשר זה, כי ניסיונו של הנתבע להיבנות מעדותו של מאגידנה אברהם, אף הוא נועד לכישלון , שכן המדובר בעדות , שרובה ככולה מפי השמועה ובוודאי שאין לדייק מעדות זו כי העד היה עד ראיה למסע הפחדה ואיומים שהופעלו כנגד הנתבע, על פי הנטען.
ודוק, הסכם המכר נחתם ביום 6.9.10 וכאמור, ביום 14.9.10 פונה הנתבע לעו"ד יטיב ומבקש לתקן טעות סופר שנפלה בהסכם באשר לזיהוי הנכון של החנות שנמכרה (נרשם "תת חלקה "1" וצריך היה לרשום "26").

אין טענה ואפילו לא מרומזת מצד הנתבע, כי בין מועד החתימה (6.9.10) ועד לבקשתו לתיקון טעות סופר (14.9.10) , הוא עדיין היה נתון למסכת איומים והפחדות ואין ספק כלל כי פנייתו של הנתבע לעו"ד יטיב, הינה ביטוי מובהק, חד וברור לרצונו הכן והמלא של הנתבע להתקשר בהסכם עם התובע למכירת החנות.
לא זו אף זו, חלפו שלושה חודשים עד למועד שבו הנתבע, לטענתו, "אזר אומץ" והודיע לעו"ד יטיב על ביטול ההסכם.

מעבר לעובדה שהתנהלות זו של הנתבע נראית על פניה תמוהה וחסרת היגיון, נמצא כי אין בפי הנתבע הסבר מדוע במקביל לפנייתו לעו"ד יטיב, אם לא קודם לכן, הוא לא מצא לנכון לפנות למשטרת ישראל ולהתלונן על דבר היותו נתון למעשי סחיטה ואיומים, כטענתו.

ואם בכך לא סגי, הרי שעיון במכתבו הנזכר מיום 5.12.10, מלמד כי אין בו מאומה אשר יכול לרמז על קיומה של טענה בדבר ניצול, עושק, ו/או סחיטה באיומים. שלא לדבר על כך כי הטענה אודות הסכמה שהושגה בכפיה ובאיומים נשמעה לראשונה מפי הנתבע אך במכתבו לעו"ד ס. רשף מיום 23.12.10 ,כאשר קדמו לכך לפחות שתי פניות שבהן נמנע הנתבע מלהשמיע טיעון מעין זה, אפילו לא ברמז.

על פי העדויות שבאו בפני כנזכר לעיל, ניתן וצריך לקבוע כי התובע והנתבע אכן התכוונו להתקשר בהסכם מחייב והתקיימה גמירות דעת משותפת לממש את ההתקשרות.

על פי התרשמותי בהמשך הדרך, ואולי מתוך ציפייה כי יעלה בידו לקבל תמורה גבוהה יותר עבור החנויות שבבעלותו, קיבל הנתבע "רגליים קרות" וביקש לנסות ולהשתחרר מחבלי ההסכם, זאת לצד החשש, כי הרכיבים הלא חוקיים בעסקה , יחשפו על ידי רשויות המס.

במקרים מעין אלו, אין לשלול האפשרות כי טענת אי החוקיות שהשמיע הנתבע לא נועדה אלא לשמש כסות וכיסוי לרצונו להתחמק מהתחייבויותיו החוזיות בין היתר, לנוכח הסברה כי יעלה בידו למכור הנכס תמורת סכום גבוה יותר.

ברור כי אף התובע אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו, שהרי היה מעורב באופן אקטיבי ביצירת מצג לא חוקי אף על פי סברתו, שהרי התובע הו דה כי שילם לנתבע סכום הכפול מזה הנקוב בהסכם, כאשר לשיטת התובע תמורה זו נועדה להבטיח את זכותו להירשם כבעלים של שתי החנויות ורק שיקולי מס מנעו חתימת הסכם גם ביחס לחנות הנוספת ודחיית מועד החתימה למועד שיחול לאחר 1.1.11.

לדעתי, הצדדים ביקשו ליצור מיסוך ביחס לתניות שהוסכמו ביניהם, כל זאת במטרה להקטין את החבות במס ולהערים על רשויות המס.

במצב דברים זה, על פי הוראתו של המחוקק כנזכר בסעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים ובשים לב להלכות בית המשפט העליון הן בפרשת טנדלר והן בפרשת אילן, סברתי כי יש לקבוע כי החוזה מיום 6.9.10 בטל על כל חלקיו.
בהקשר זה ראוי להפנות לדבריו של השופט גרוסקופף במאמרו שאוזכר לעיל: "העיקרון המשפטי שאומץ רואה, אפוא, בהונאת הרשויות עילה מספקת לשלילת תוקפה של ההתקשרות בכללותה, כשרותה של העסקה, מבחינת כל שאר תנאיה, לא תעמוד לה, אם הצדדים מבקשים להסתירה מעיני הרשויות ועל ידי כך להתחמק מנטל המס המוטל בגינה" (שם, עמ' 514).

אלא מאי, וכפי שהובא לעיל, בטלותו של החוזה אינה שוללת סמכותו של בית המשפט לצוות על קיומו, בתנאים שייקבעו , המכוונים לעשות צדק בין הצדדים ואף להגן על האינטרס הציבורי.
באשר למתן צו קיום, אעיר כי סעיף 31 קובע, שתנאי למתן צו קיום הינו ש"צד אחד ביצ ע את חיובו ל פי החוזה". אין מחלוקת, כי בנסיבות המקרה דנן, שילם התובע לידי הנתבע את מלוא התמורה שהוסכמה ביניהם. שלא לדבר על כך שההתקשרות , על פניה , אלמלא טענת הפסלות, היתה תקפה וניתנת לאכיפה, מה גם שהפעולה הבלתי חוקית אינה עיקר ההתקשרות.

אמנם אין זה ראוי ואף בלתי סביר כי בתי המשפט יאכפו חוזים שדבק בהם רבב של אי חוקיות, אלא שבנסיבות המקרה דנן, נכון יהיה לומר כי קיום ההסכם יסייע בחשיפת התקשרויות , שיש בהן הונאת מס ואף ל "שמר את התמריץ של צדדים לחוזה בלתי חוקי להביא את עניינם לפני ערכאה, שיפוטית בה בעת יש בו כדי לגרוע מהתמריץ של הצדדים להתחייב בעסקאות מעין זו שלפנינו, שכן בסופו של דבר, לא יהא בהן כדי למנוע את תשלום המס" (מתוך ע.א. 4305/10 שאוזכר לעיל, סעיף 35.).

בנוסף, יש לומר, בדומה לנסיבות שנדונו בפרשת אילן, כי המקרה שנדון בפניי הינו בגדר המקרים שבהם מוצדק להעדיף את סעד הקיום על פני סעד ההשבה, שכן "נוכח הזמן שחלף, השבה היתה מאפשרת לצדדים להשיג את מה שביקשו באמצעות החוזה הפסול, הינו לכרות חוזה חדש במועד שבו יהיה המוכר פטור ממס" (שם, שם, סעיף 37 לפסק הדי).

עם זאת, ועל מנת שחוטא לא יצא נשכר, נכון וצודק יהיה לקיים ההסכם לגבי החנות מושא ההתקשרות, הא ותו לא.

בנסיבות אלו ומהטעמים אותם פירטתי לעיל, סברתי כי נכון יהיה לכוף על הנתבע לפעול לרישום הזכויות בחנות הידועה כתת חלקה 26 חלקה 38 בגוש 2390, על שם התובע .

בנוסף סברתי כי על הנתבע להשיב לידי התובע סך של -220,000 ₪, כאשר סכום זה ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק ממועד חתימת ההסכם – 6.9.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
ברי, כי הסכום שהופקד בנאמנות אצל עו"ד יטיב בסך של - 50,000 ₪ יוחזר לתובע והעברתו לידיו תי חשב כחלק מקיום התחייבויותיו של הנתבע כנזכר לעיל, אך מבלי לגרוע מחובת הנתבע להשיב הסכומים כולם בערכם הריאלי, כמפורט לעיל.

באשר לפיצוי המוסכם – על פי ההלכה הנוהגת אין להורות על סעד של פיצוי בגדרו של סעיף 31 לחוק החוזים.
בענייננו אין לומר על התובע כי הוא פעל בידיים נקיות וניכרות היטב "טביעות היד" של התובע ו/או מי מטעמו בהתנהלות הבלתי חוקית שתוארה לעיל.

בנסיבות אלו סברתי כי יהיה זה לא נכון ואף בלתי ראוי להיעתר לתביעה בדבר פסיקת פיצויים מוסכמים.

באשר לתביעת הדיבה – מהטעמים אותם מניתי לעיל, ואף לנוכח מידת מעורבותו של התובע במהלכים הלא חוקיים, איני סבורה כי נכון וצודק לעשות כן.

בנסיבות העניין ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, אינני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ה, 12 מאי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: רחמים כהן
נתבע: עו"ד אליהו מור יוסף
שופט :
עורכי דין: