ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בר אבדייאב נגד אלה בלכר :

בפני כבוד הרשמת הבכירה - יפעת אונגר ביטון

התובעים (המשיבים)

1.בר אבדייאב
2.דוד מחלוף

נגד

הנתבעת (המבקשת)

אלה בלכר

החלטה

1. בפני בקשתה של הנתבעת לסלק התביעה שהגישו התובעים נגדה, על הסף. המדובר בתביעה לתשלום דמי תווך והנתבעת מבקשת לסלקה מחמת מניעות שהוקמה בהליך קודם.

2. אין מחלוקת כי במסגרת תיק הוצאה לפועל 16-19979-09-3 הגישה חברת די.בי.איי נדל"ן בע"מ (להלן: "החברה") תביעה נגד הנתבעת לתשלום דמי תווך (להלן: "תביעת החברה"). התנגדותה של הנתבעת, ובה עתירה למחיקה על הסף, נדונה במסגרת ת"ט 20337-12-09 והתביעה נמחקה על הסף.
החברה ערערה על ההחלטה וערעורה נדחה (הגם שטענתה כי תאגיד רשאי לתבוע דמי תווך, אם המתווכחים המועסקים על ידו הינם בעלי רישיון תווך, התקבלה). בפסק דינו קבע כבוד בית המשפט המחוזי, כך:

"מובן שהמערערת תהיה רשאית להגיש תביעה בשל אותו עניין, כאשר אותה תביעה תושתת על העילות הנכונות. באשר לשאלת ההוצאות – אני סבור שהערעור הוגש בדין. קביעתו של בית משפט קמא באשר למעמדו של תאגיד כמתווך הייתה בלתי נכונה בעליל, ורק מטעם זה ראוי היה שהערעור יוגש. לפיכך אני מורה כי היה והמערערת תגיש את תביעתה כאמור לעיל, היא תשלם למשיבה סך של 7,500 ₪ עבור שכ"ט עו"ד בהליך זה. תשלום ההוצאות כאמור יהווה תנאי לקיום דיון באותה תביעה עתידית".

3. אין חולק כי התובעים דנא, הינם המנהלים ובעלי המניות היחידים של החברה. אין חולק שהחיוב בהוצאות הושת על החברה.

4. הנתבעת טוענת כי שני התנאים שנקבעו ע"י בית המשפט המחוזי לא התקיימו בתביעה דנא ולכן יש לסלקה על הסף. ראשית, הוגשה התביעה בידי בעלי המניות של החברה על מנת לעקוף את ההוצאות שהוטלו על החברה כתנאי להגשת התביעה מחדש. שנית, התביעה הוגשה על פי אותה עילה כפי התביעה הקודמת, בניגוד להחלטה כי התביעה החדשה צריכה להיות מבוססת על "העילות הנכונות".

5. התובעים מתנגדים לבקשה. לשיטתם, אין להחיל עליהם השתק כלשהו. לא נקבע ואין מניעה שהתובעים יגישו תביעה על יסוד זכותם האישית, משום שההסכם נכרת עמם. ההוצאות הוטלו על החברה כתאגיד שהינו ישות משפטית נפרדת ואין מקום ל"הרמת מסך ההתאגדות". על כן אין להתנות את הגשת התביעה דנא בתשלום ההוצאות. בנוסף, התביעה דנא מוגשת על יסוד הסכם שונה ועל עילה אחרת מהתביעה שהוגשה ע"י החברה.

6. לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענותיהם של הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענת הנתבעת ביחס לתשלום ההוצאות ולדחותה ביחס לזהות העילה. לשם ביאור הנימוקים יש לחזור אל המסד העובדתי של הפרשה (לכאורה וככל הדרוש להליך זה).

7. ביום 25.11.08 חתמה הנתבעת על הזמנת שירותי תיווך במקרקעין בבלעדיות. בהזמנה נאמר כי שירותי התיווך מוזמנים מאת מנהלי המשרד רי/מקס כחול לבן – ככר העצמאות 12 נתניה (שהינם לפי שמותיהם ומספרי זהותם, התובעים כאן). בנוסף נחתמה על ידה באותו היום הזמנת שירותי תיווך למכירה/השכרה, כאשר לפי אותה הזמנה השירותים מוזמנים מאת מנהלי המשרד הנ"ל (התובעים) וכן המתווך מיקי שטרית. פרטי הנכס במסמך השני מפנים למסמך הראשון. הבלעדיות נקבעה לתקופה המתחילה ביום 25.11.08 ומסתיימת ביום 28.2.09 בחצות.

לפי תביעת החברה, הנתבעת חייבת לשלם לה דמי תיווך, בגין מתן שירותי תיווך, במסגרתם אותרה קונה מפריז לדירת הנתבעת. הקונה מפריז נכונה היתה לשלם לנתבעת את התמורה המלאה שביקשה הנתבעת עבור דירתה, אף הפקידה צ'ק בטחון ע"ס 20,000 ₪ והזמינה כרטיסי טיסה לישראל, על מנת לחתום על הסכם המכר. אלא שיומיים לפני המועד המיועד, התחרטה הנתבעת וסרבה למכור את הדירה. החברה העמידה את תביעתה על שיעור 2% בתוספת מע"מ, מה תמורה המיועדת באותה עסקה, שלא יצאה אל הפועל (להלן: "העסקה שלא הושלמה"). כאמור, תביעתה זו נמחקה על הסף.

8. אין חולק שהנתבעת מכרה את דירתה לה"ה דדון לפי הסכם מכר מיום 2.3.09. בתביעה דנא, עותרים התובעים, על יסוד הזמנת שירותי התיווך בבלעדיות, לתשלום דמי תווך בשיעור 2% בתוספת מע"מ, מהתמורה בהסכם המכר (להלן: "העסקה המוגמרת"), תוך שהם טוענים כי הנתבעת הוליכה אותם ואת הקונה מפריז שולל, כשטענה בפניהם שאינה מוכרת את הנכס, אולם התברר כי פעלה, בתקופת הבלעדיות ומאחורי גבם, למכירתו לה"ה דדון.

9. אינני מקבלת את טענת התובעים כי התביעה דנא מבוססת על הסכם אחר מההסכם עליו התבססה תביעת החברה. העיון בכתבי התביעה מעלה שהזמנת שירותי התיווך בבלעדיות צורפה כנספח ראשון ומהותי לשתי התביעות. העיון בשתי התביעות מעלה כי בשני המקרים מבוססת התביעה על ההזמנה בבלעדיות (ראו סע' 3,6-8 לתביעה דנא וכן סע' 2 ות/1 לתביעת החברה). על כן, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי שתי התביעות מבוססות על אותו הסכם.

אולם, מקובלת עלי הטענה כי עילת התביעה של החברה התייחסה לעסקת מכר אחרת, שלא הושלמה, בין הנתבעת לקונה מפריז, בעוד שהתביעה דנא נובעת מעסקת המכר המוגמרת שבין הנתבעת לה"ה דדון. משמע, ששתי התביעות מתייחסות לעסקאות שונות, ובהתאם גם לדמי תווך בסכומים שונים.

כאן המקום להזכיר שבהחלטה למחוק את תביעת החברה נקבע שאין החברה רשאית לתבוע דמי תווך אלא בהתאם לחוק המתווכים במקרקעין, על פיו אין המתווך זכאי לדמי תווך אלא ביחס לעסקה מוגמרת. קביעה זו התקבלה בערעור.

אני מוצאת, איפוא, שהתביעה דנא מושתתת על עילה שונה מכפי העילה עליה הושתה תביעת החברה.

10. השאלה אם קיים השתק בשל אי תשלום ההוצאות מורכבת יותר. לשיטת הנתבעת, אין להכיר בניסיונם הנפסד של התובעים להעמיד עצמם בחזית התביעה, תוך עקיפת החובה לשלם הוצאות בגין דחיית הערעור. הנתבעת טענה שמדובר בחוסר תום לב, משום שהתובעים הינם המנהלים ובעלי המניות היחידים של החברה והם ששלטו בניהול תביעת החברה. זאת ועוד, החברה טענה שם, מפי באי כוחה, שהיא היחידה שרשאית לתבוע עפ"י הזמנת שירותי התיווך בבלעדיות.

התובעים משיבים, כי בשום שלב לא נטען ע"י החברה שהיא היחידה הכשרה לתבוע עפ"י הסכם הבלעדיות, ולכן לא חל ההשתק השיפוטי אליו מכוונת הנתבעת, כאילו נטענו טענות עובדתיות סותרות ע"י אותו בעל דין בהליכים שונים. כמו כן נטען, שאין מקום, בהעדר נסיבות חריגות לפי סע' 6 לחוק החברות, להרים את מסך ההתאגדות בין התובעים לבין החברה.

11. בחינת השאלה אם התובעים והחברה מושתקים כאחד מהגשת תביעה, בטרם ישולמו ההוצאות, מוכרעת לפי רוחב הפירוש שמוכן בית המשפט להעניק לתורת ההשתק השיפוטי. כבוד השופטת דורנר מתייחס ת לכך בע"א 513/89, שהוזכר ע"י ב"כ הנתבעת , וקובעת שמקורו של ההשתק השיפוטי בארצנו היא בחובת תום הלב, המשתרעת על כל תחומי המשפט, וכוללת בחובה גם את החובה להימנע מניצול לרעה של הליכי משפט, כאשר טיעון סותר בהליכים שונים מהווה פן אחד של הניצול לרעה.

12. לצורך הדיון שבפנינו צריך לשאול אם התובעים באים בנעליה של החברה לצורך הגשת התביעה דנא, כלומר אם ניתן לסטות מכלל "האישיות המשפטית הנפרדת" כדי לבחון אם עסקינן בהשתק שיפוטי, המונע את הגשת התביעה הן מהחברה, הן מבעליה, אלא אם ישלמו את ההוצאות כפי שנקבע כאמור.

13. באופן עקרוני: "תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד פועלת אף בהקשר בו עסקינן, לאמור, פסק הדין שניתן לטובת החברה או נגדה, אינו קושר, כמעשה בית דין, את בעלי המניות... אין יחסי החברה-בעל המניות כשלעצמם מהווים בסיס לצמיחתם של יחסי קרבה משפטית (privity) לצורך חלותו של כלל המניעות הדיונית" (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, עמ' 435).

יחד עם זאת, לכלל האמור נודעו חריגים, כגון במקרה של הגשת תביעה נגזרת (ראה שם, בעמ' 436), או במקרה של חפיפה בין האינטרסים של בעל המניות ושל החברה בהתדיינות נושא פסק הדין (שם, בעמ' 439).

14. במקרה שבו קיימת חפיפת אינטרסים כאמור, ובייחוד כשהחברה נשלטת ע"י מס' קטן של בעלי מניות, אשר בידם השליטה בפועל בניהול החברה, רואים את פני הדברים כמעין שותפות המנוהלת בלבוש משפטי של חברה. השאלה, אם ראוי להחיל במקרה כזה את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, או שנכון יהיה לאמץ את כללי מעשה בית דין, כשבעל המניות מבקש להתדיין שוב עם צד ג' בעניין שנדון בהליך בין החברה לבין צד ג' באותה עילה, תוך קביעת היחסים ביניהם כקרבה משפטית בין החברה לבין בעל המניות, המונעת מהאחרון את ההתדיינות הנוספת.

15. השאלה עלתה בפסיקה הישראלית מספר פעמים. דוגמאות לכך ניתן למצוא בספרה הנ"ל של פרופ' נינה זלצמן. על יסוד ההנמקות באותן דוגמאות (ע"א 344/83 רויטמן נגד פרס; ת.א (ת"א) 2853/84 Monsanto Co. נגד חברת תעשיות ומעבדות גשורי בע"מ) מגיעה פרופ' זלצמן למסקנה כי המשפט הישראלי נכון לאמץ את הגישה של קרבת האינטרסים בין החברה לבין בעל השליטה בה, חרף עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של ישויות אלה וזא ת: "במקרה שבו נהפכת ההפרדה לצורך מעשה בית דין למלאכותית בלבד".

16. על מנת לחזק גישה זו, ניתן להפנות לפסקי דין מאוחרים יותר. בע"א 3097/02 מלמד נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח (5) 511, נאמר כי המונח "קירבה משפטית" גודר מצבים שבהם ראוי, מטעמי צדק ומדיניות משפטית, לקשרו במעשה בית דין גם מי שלא השתתף בהליך, מחמת הזיקה "קרבת העניין" בין עניינו שלו לבין עניינו של אחד מבעלי הדין. אולם, שאלת הקירבה המשפטית נבחנת על פי נסיבותיו של כל מקרה בהתאם לטעמים העומדים ביסוד עקרון מעשה בית דין. לא די בקרבת העניין כשלעצמה, אלא נדרשים רכיבים נסיבתיים נוספים הקושרים את בעל הדין להתדיינות עצמה ומבטיחים כי ענינו שלו הוצג בהליך הראשון (שם, בסע' 9 לפסק דינו של כבוד השופט ריבלין).

17. בע"א 2360/99 בחר נגד דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, נאמר שמעשה בית דין יחול על מנהלים של תאגיד מקום שהתאגיד היה בעל ענין בהליך קודם, ולהפך, מקום שהמנהל ובעל השליטה בתאגיד היה בעל דין בהליך הקודם, מושתק התאגיד שבו הוא שולט ושבו הוא מנהל, מכח מעשה בית דין, על יסוד זיקת עניין ביניהם.

18. מן הכלל אל הפרט:
אני סבורה כי בנסיבות שבענייננו הוכח שקיימת קרבה משפטית בין התובעים לבין החברה. אין חולק כי הם בעלי המניות היחידים בחברה ומנהליה היחידים. בנוסף, אני סבורה שמתקיימת זיקת עניין בינם לבין ההליך שניהלה החברה וכי ניתן לומר כי בנסיבות קיבלו הם את יומם בבית המשפט. כזכור, התקבלה טענת החברה כי היא רשאית לתבוע את דמי התווך, הגם שהזמנת התווך נוקבת בשמם של התובעים דכאן, ולא בשמה. האם כעת יוכלו התובעים לטעון שאינם קשורים בהליך שניהלה החברה, למעשה באמצעותם? העיון בפרוטוקול הדיון מיום 14.12.2010 בפני ערכאת הערעור מלמד כי התובע 1 היה נוכח בו יחד עם ב"כ החברה.
חלק מפסק הדין בערעור ניתן לפי הסכמת הצדדים: "עוד מוסכם עלינו שמאחר והתביעה נמחקה, תהא רשאית המערערת להגיש את תביעתה בנוסח מתוקן בשלב מאוחר יותר". האם ניתן לומר כי בנסיבות אלה למנהלי החברה לא היה מה לומר, או שלא ניתן להם יומם? הרי התובע 1 נכח בדיון והוא שפעל בשם החברה להשגת ההסכמה האמורה.

הייתכן לקבוע כי מאחר ובהמשך לאותה הסכמה דיונית, נקבע תשלום הוצאות כתנאי להגשת התביעה ע"י החברה, פטורים התובעים מאותו תנאי משום שלא היו צדדים פורמליים באותו הליך? אני סבורה כי שיקולי צדק, וגם שיקולי מדיניות משפטית ראויה, מחייבים להחיל את כללי מעשה בית דין על התובעים דנא, הן בשל קרבתם המשפטית וזהות האינטרסים שבינם לבין החברה, והן משום שהנסיבות הכוללות מלמדות כי ניתן להם יומם בהליך הראשון. מכאן, שאף הם, כחברה עצמה, כפיפים לתנאים שקבעה ערכאת הערעור בפסק דינה.

19. התוצאה היא, כי יש לשלם את הוצאות המשפט שנקבעו בפסק הדין בערעור כתנאי להמשך ההליכים בתביעה דנא.
מאחר ואת המחדל ניתן לרפא באמצעות לשום כאמור, אני סבורה שאין מקום לדחות את התביעה על הסף.

התשלום הנ"ל יבוצע תוך 21 יום מיום קבלת החלטה זו.

דיון בבקשה ליתן רשות להתגונן יתקיים ביום 27.7.15 בשעה 10:00.

20. המזכירות תמציא את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהעדר.


מעורבים
תובע: בר אבדייאב
נתבע: אלה בלכר
שופט :
עורכי דין: