ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאלכ חרב נגד מועצה מקומית בית ג'אן :

בפני כבוד השופטת צילה צפת

מערערים

מאלכ חרב

נגד

משיבים

מועצה מקומית בית ג'אן

פסק דין

1. ערעור על הכרעת דין וגזר דין שניתנו על ידי בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (עו"ד אילנה מרכוס-יו"ר, מר ציון הדר, מר יצחק קבל) בתיק משמעת 28/04 מימים 27/3/14 ו-30/9/14, בהתאמה. המערער הורשע בעבירת משמעת, שעניינה סירוב לציית לדרישת ראש המועצה בעת ישיבת מועצה, ובגינה הוט ל עליו עונש של נזיפה. בערעור ש בפני מבוקש כי בית המשפט יזכה את המערער מחמת הגנה מן הצדק או לחילופין יזכה אותו לגופו, לחילופי חילופין מבוקש, כי בית המשפט יקל בעונשו של המערער ויעמידו על התראה בלבד.

רקע:

2. המערער מועסק אצל המשיבה כמבקר פנים. ביום 27/9/04 הוגשה נגדו תובענה משמעתית המחזיקה ארבעה אישומים. שניים מן האישומים נמחקו - האישום הראשון נמחק בתחילת ההליך ועוד בטרם ההקראה, והאישום הרביעי נמחק במסגרת הכרעה בטענת המערער כי "אין להשיב לאשמה". לפיכך, עמדו בפני בית הדין שני אישומים להכרעה (האישום השני והשלישי).

3. האישום השני, מייחס למערער פעולות להגדלת היקף משרתו שלא כדין, בניגוד לעמדת משרד הפנים וללא אישור החשב המלווה של המשיבה באותה העת. האישום השלישי, מייחס למערער התנהגות שאינה הולמת, כאשר בעת ישיבת המועצה, סירב המערער לציית לדרישת ראש המועצה לשבת במקומות המיועדים למוזמנים ולקהל ובחר לשבת ליד שולחן המועצה, בין חברי המועצה, זאת עד שהורחק מהמקום באמצעות המשטרה. בשל כך עוכבה ישיבת המועצה ב- 40 דקות. למערער יוחסו עבירות לפי סעיף 9(1), (2), (3) ו- (4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: "החוק").

4. בהכרעת הדין מיום 27/3/14, זיכה בית הדין את המערער, מחמת הספק, מן האישום השני והרשיע אותו באישום השלישי. ביחס לזיכוי, קבע בית הדין בהחלטתו, כי אומנם במסגרת תפקידו של המערער כמבקר פנים, היה עליו להיזהר שבעתיים בכל הנוגע לענייניו האישיים, אולם לא הוכח כי מניעיו היו פסולים בבואו לפנות להגדלת משרתו, כמו גם לא הוכח כי גרם להגדלת היקף המשרה על ידי יצירת קשר פסול. נקבע, כי הספק נובע מההנחה, כי ככל שרצה המערער לפעול להגדלת משרתו מן הראוי שהיה מגבה את בקשותיו במסמכים בנימוקים לגיטימיים וכן בפנייה למשרד הפנים ולחשב המלווה.

5. ההרשעה באישום השלישי מבוססת על הודאת הנאשם כי ראש המועצה ביקש ממנו, כבר בפתח הישיבה, לשבת במקום המיועד למוזמנים ולקהל ולא ליד שולחן המועצה המיועד לחברי המועצה. עוד נקבע, כי תפקידו של ראש המועצה לנהל את ישיבת המועצה והוא האחראי על הסדר הציבורי במהלכה. המערער, שהוא עובד ציבור, מוזמן לישיבה, ואולם, לא הובא מקור חוקי המקנה לו סמכות לשבת ליד שולחן המועצה דווקא. משכך, קבע בית הדין, כי גם אם סבר המערער כי בקשת ראש המועצה אינה ראויה או פוגעת בכבודו, היה עליו, בראש ובראשונה לציית להוראות ראש המועצה ולמען הסדר הטוב ולפנות את מקומו.

6. לאור האמור, לא מצא בית הדין לנכון לדון בטענת המערער להגנה מן הצדק לאחר שזוכה מן האישום השני, וביחס לאישום השלישי, ציין בית הדין, כי הגם שהרגיש רדוף כלשונו, עדיין היה על המערער לנהוג בדרך ארץ ולא לעשות ככל העולה על רוחו. מכאן הרשעת המערער בביצוע עבירות לפי סעיף 9(1), (2) ו-(3) לחוק.

7. בגזר הדין מיום 30/9/14 עמד בית הדין למשמעת על חומרת העבירה ונסיבות המקרה מחד ונסיבותיו האישיות של המערער מאידך. במסגרת זו, צויין תפקידו הבכיר של המערער האמור לשמש דוגמא בתפקידו, והובהר, כי בית הדין אינו מקל ראש באשר לאופן התנהגותו בישיבת המועצה ורואה אותה בחומרה. מן העבר השני, ניתן דגש לחלוף הזמן ולנסיבותיו האישיות של הנאשם (חמישה ילדים סמוכים על שולחנו, מפרנס בחצי משרה יחד עם אשתו המועסקת כגננת). לפיכך, מצא בית הדין שלא להיענות לדרישת המשיבה להטיל עונש של נזיפה חמורה והפקעה של מחצית משכורת, ואולם גם לא נענה לעונש המבוקש על ידי המערער בדמות התראה. בית הדין קבע, כי נסיבות המקרה מצדיקות הטלת עונש של נזיפה.
מכאן הערעור.

טענות הצדדים בערעור:

8. בערעור שבפניי, טוען המערער, כי שגה בית הדין בהרשעתו בביצוע עבירת משמעת בגין סירובו לקום משולחן הישיבות. ראשית נטען, כי טעה בית הדין שלא קיבל את טענת ההגנה מן הצדק הואיל ובעניינו מדובר במסע רדיפה אישי של ראש המועצה את המערער. לגישתו של המערער, טענה זו גובתה בראיות מהן התעלם בית הדין, ביניהן עדותו של ראש המועצה לפיה הוא אינו זקוק למבקר; אי זימונו של המבקר לפגישות עבודה עם ראש המועצה כמו גם לישיבות המועצה; הוצאה כפויה לחופשה; זימון המערער לשימוע לפני פיטורין; החלפת המפתח בחדרו; מתן הוראה אשר תמנע ממנו לצלם מסמכים וכיוצ"ב. על כן, טוען המערער כי ההנחיה שניתנה לו שלא לשבת ליד השולחן הנה חלק ממסכת התעללות אשר נועדה לפגוע בו ולהשפילו.

9. זאת ועוד, לטענת המערער, היה מקום לקבל את טענת ההגנה מן הצדק גם לנוכח התמשכות ההליכים בעניינו, עת מיום הגשת התובענה ועד למתן גזר הדין חלפו למעלה מ-10 שנים (בהקשר זה צוין, כי הכרעת הדין ניתנה כ-37 חודשים לאחר שהוגשו סיכומי המערער).

10. עוד נטען, כי "התנהגות שלא בדרך ארץ", כפי שהוגדרה על ידי בית הדין, איננה מגיעה לכלל ביצוע עבירת משמעת, אלא עולה, לכל היותר, כדי התנהגות לא מנומסת. נטען, כי שגה בית הדין שעה שלא התייחס להוראת סעיף 145ה(ה) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א- 1950 (להלן: "הצו"), ממנה משתמע כי נוכחות המבקר בישיבות נדרשת ליד שולחן המועצה ולא בקרב הקהל. כן התעלם בית הדין מהעובדה שזו הדרך בה פעל דה פקטו גם בישיבות קודמות.

11. כמו כן טוען המערער, כי בית הדין התעלם מעדויות וראיות נוספות המעידות על תום ליבו ועל כך שלא עבר עבירת משמעת, וביניהן עדויותיהם של עדי ההגנה וחברי המועצה אשר הביעו אי שביעות רצון דווקא מהתנהלותו של ראש המועצה בתקרית זו, ואף ביקשו כי מיקום ישיבתו של המערער יעלה להצבעת חברי המועצה. עוד עולה מהעדויות, לגישתו של המערער, כי הלך הרוח בישיבה היה רגוע, משך העימות אשר התרחש בשל כוחנותו של ראש המועצה, היה קצר, אך כ- 15-20 דקות, ולא התרחשה מהומה גם עת הגיעו השוטרים לישיבת המועצה וליוו את המערער אל מחוצה לה.

12. לאור כל האמור, סבור המערער כי יש לזכותו. לחילופין, נטען, כי יש להתערב בגזר דינו של בית הדין ולהעמידו על התראה בלבד מן הטעמים הבאים: העונש שהוטל הינו כבד בנסיבות העניין; האירוע אירע לפני למעלה מ-10 שנים, התמשכות ההליכים הסבה לו סבל; מאז האירוע עובד המערער בהרמוניה עם ראש המועצה החדש; יש להביא בחשבון את המשאבים להם נדרש המערער בעת שהיה עליו להתגונן בהליך משמעתי (משאבים כלכליים ואישיים, פגיעה בכבודו ובשמו הטוב); המערער לא התכוון לפגוע במשמעת ופעל בתום לב.

13. מנגד, טוענת המשיבה, כי הטענות הרבות שמעלה המערער כנגד ראש המועצה אינן קשורות לאירוע נשוא האישום בו הורשע, בייחוד שעה שהמערער הודה בעצמו, באי ציות להוראות ראש המועצה, ואין חולק כי הוזמנה המשטרה לישיבת המועצה על מנת להשליט בה סדר. בהקשר זה נטען, כי גם אם היה ממש בטענות הרדיפה שהעלה המערער, ולא כך הדבר, אין בהן כדי להקנות למערער את הזכות והלגיטימציה לנהוג כפי שנהג.

14. עוד נטען, כי גם אם סבור היה המערער ששגה ראש המועצה בהחלטתו, היה עליו לפעול בדרך שונה, להיעתר לבקשתו של ראש המועצה וככל שהיו לו השגות על כך, היה עליו להביע אותן ב אופן מסודר בפגישה נפרדת עם ראש המועצה. שעה שלא פעל כך, אלא יצר מהומה ופרובוקציה, התנהג באופן שאינו הול ם את תפקידו כמבקר פנים האמור להוות דוגמא לכל העובדים ולקהל הצופה בישיבה, הרי שבכך פגע פגיעה קשה במשמעת ובמעמדו של ראש המועצה.

15. זאת ועוד, לגישת המשיבה, צדק בית הדין עת קבע כי אין הוראה חוקית המחייבת את ישיבתו של מבקר הפנים ליד שולחן המועצה דווקא, וגם סעיף 145ה(ה) לצו, עליו סומך המערער את טענותיו, אינו קובע זאת. לעניין הטענה אודות התעלמות מעדויות עדי ההגנה, נטען, כי הוכח בפני בית הד ין שמדובר בעדים בעל עניין אישי נגד ראש המועצה, אשר פעלו ביד אחת יחד עם המערער כדי להכשיל את ישיבת המועצה ולמנוע את אישור תקציב המועצה באותו המעמד. מכל מקום, נטען כי בית הדין לא התעלם מעדויותיהם, הגם שאין להם משמעות לעניין ההרשעה, שכן עמדה בפני בית הדין הודאת בעל דין בעבירה.

16. באשר לטענת ההגנה מן הצדק, סבורה המשיבה, כי הגנה זו איננה עומדת למערער בנסיבות העניין ולו מן הטעם כי המערער מכהן בתפקיד בכיר כמבקר פנים ואמור להוות דוגמא אישית. עוד נטען, כי המערער לא הצביע על פגם בהליך שננקט נגדו. בהקשר זה נטען, כי אין נפקא מינה לטענות הרדיפה וההתנכלות אשר לא השפיעו על ניהול ההליך בשום צורה, היות ומדובר באירוע פרטני שאין לו כל קשר לטענות אלו. זאת ועוד, טוענת המשיבה, כי התמשכות ההליכים אינה מהווה טעם לקבלת טענת ההגנה מן הצדק, שכן בית הדין הביא בחשבון נתון זה בגזר דינו, ולפיכך הטיל על המערער עונש מופחת. כמו כן נטען, שהעונש שנגזר על המערער, הינו עונש קל יחסית לחומרת העבירה, ואין מקום לשנותו.

הכרעה:

17. לאחר שעיינתי ושמעתי את טענות בעלי הדין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על כל רכיביו, להידחות.

18. דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" מכירה בסמכותו של בית המשפט לבטל כתב אישום פלילי כנגד אדם מקום שהגשתו או בירורו לוקים באי סבירות קיצונית הגובלת בפגיעה באמות מידה בסיסיות של צדק והגינות משפטית כלפי הנאשם. הגנה זו תחול במשורה בנסיבות חריגות ובעלות עוצמה ומשקל מיוחד (ראו ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6), 766, 803 (2005), ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 221 (1996)).

19. גם אדם העומד לדין משמעתי זכאי להגנה מן הצדק, אם במידה שההליך הננקט נגדו עומד בסתירה בולטת לדרישות הצדק והגינות, ואף בלא קשר הכרחי לשאלת עצם אחריותו להפרת כללי המשמעת. בתחום זה, כבמישור הפלילי, ההיזקקות לטענה זו תוגבל למקרים קיצוניים וחריגים בלבד, ולא תיעשה כעניין של יום ביומו (ראו על"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (16.3.04)).

20. במקרה דנא, לא שוכנעתי, כי המד ובר באחד מאותם המקרים החריגים ביותר שלא ניתן היה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו פגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. ולראיה, אופן ניהול המשפט על ידי בית הדין: מחיקת האישומים במהלך ההליך, זיכוי מאישום שלא הוכח והרשעה אך באישום שבעובדותיו, למעשה, הודה המערער, הגם שהוא נותן לו פרשנות משפטית שונה. מכאן, שגם אם היה ממש בטענות הרדיפה בעניינו של המערער (ואין אני נדרשת לשאלה זו) בעצם הגשת כתב האישום, נראה כי בית הדין ניהל את ההליך המשמעתי באופן הוגן וצודק, ולא נפגעה יכולתו של המערער להתגונן כראוי כנגד ההאשמות שהועלו כנגדו.

21. זאת ועוד, לא מצאתי שיש לקבל את טענת ההגנה מן הצדק מפאת חלוף הזמן והתמשכות ההליכים. אכן, ההליכים נוהלו משך זמן רב, והתעכבו הן בשל בקשות שונות מטעמם של הצדדים, הן בשל עיכוב עד להשלמת הכרעת הדין, אולם חלוף הזמן אינו מצדיק מתן פטור גורף מאחריות משמעתית על דרך של ביטול כתב התובענה, בייחוד מקום שלא נמצא כי נגרם למערער נזק במישור הראייתי ומקום בו קיים אינטרס לבירורן של עבירות המשמעת. מכאן, כי הנפקות לחלוף הזמן תהא על דרך ההתחשבות בנתון זה בגדרו של גזר הדין כפי שאכן נעשה. נדחית לפיכך הטענה כי יש לזכות את המערער מהטעם של הגנה מן הצדק.

22. יש גם לדחות את טענת המערער על פיה יש לזכותו אף לגופו האישום. נפסק, לא אחת, כי התנהגות בלתי הולמת של עובד מדינה היא מושג בעל "רקמה פתוחה" הכולל מגוון התנהגויות שיש בהן כדי לפגוע בזולת, להעכיר את אווירת העבודה, לשבש את יחסי העבודה, לערער את יחסי האמון של הציבור בשירות, או לפגוע בדרך אחרת בתפקוד התקין של השירות (ראו ער"מ 1351/95 פינקלשטיין נ' בית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים, פ"ד מט(5) 573, 578, (1996)).

23. לא נמצא כי יש לקבל את טענת המערער לפיה התנהגותו עולה, לכל היותר כדי התנהגות בלתי מנומסת. המערער סרב, מספר פעמים, לציית לדרישתו של ראש המועצה, הוא בר הסמכא לניהול ישיבות המועצה, לפנות את מקומו בשולחן חברי המועצה ולהתיישב במקום המיועד לקהל ולמוזמנים, עד אשר הגיעה משטרה שהוזעקה למקום. בהתנהגות זו יש בכדי להעכיר את האווירה, לשבש את יחסי העבודה ואת התפקוד התקין בישיבת המועצה.

24. סעיף 145 (ה) ה לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א- 1950 (עליו נסמך המערער בהצביעו על מקור חוקי לישיבתו סביב שולחן חברי המועצה), קובע :
"לצורך ביצוע תפקידו, יוזמן המבקר ויהיה רשאי להיות נוכח בכל ישיבה של מליאת המועצה או של כל ועדה מועדותיה או כל ועדה מועדותיו של גוף מבוקר; בישיבה שאינה סגורה רשאי להיות נוכח גם עובד מעובדיו של המבקר."
כעולה מלשון האמור, המבקר רשאי להיות נוכח בישיבה, אך אין אזכור, לא ברמז ולא במשתמע על דבר מקום ישיבתו. צדק לפיכך בית הדין עת קבע כי לא הוצג לו מקור חוקי לטענה שדרישתו של ראש המועצה כי יפנה את המקום סביב שולחן חברי המועצה איננה חוקית וודאי שאיננו שולל את זכותו של ראש המועצה ליתן הנחיות בעניין זה.

25. יתרה מזאת, מהכרעת הדין עולה כי בית הדין ייחס משקל רב לעדותו של המשיב ממנה עלתה למעשה הודאתו בעובדות האישום. העדויות בדבר תום ליבו של המערער, ורצונו למלא את תפקידו, כפי שהוא רואה אותו לנכון, אינן גורעות מן המודעות לביצוע עבירות המשמעת, אשר התבטאה באי ציות להוראות. ככל שהיו למערער השגות על דרישת ראש המועצה, ומשעה שלא נתקבלה עמדתו באותה העת, שומה היה עליו לפתור את חילוקי הדעות באופן פרטני וראוי, ללא מעורבותה של המשטרה אשר נאלצה להגיע למקום, לעיני כל קהל הנוכחים. משלא נעשה כן, והמערער בחר להתעלם מן ההנחיה שניתנה לו, והביא למהומה שהתרחשה במקום, הרי עבר עבירת משמעת. הנה כי כן, לא נמצא מקום לזכות את המערער מן העבירה בה הורשע.

26. לעניין אמצעי המשמעת - ההלכה היא כי ככלל, אין להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על ידי בית הדין, אלא אם נתגלתה בהחלטת בית הדין טעות מהותית, או שהיא לוקה בהעדר מידתיות בין אמצעי המשמעת שהוטלו לבין העבירות בהן הורשע הנאשם (לעניין זה ראו, עש"מ 5100/04 אלימלך נ' נציבות שירות המדינה (4.4.05), עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח (3) 470, 480 (2004)). על ערכאת הערעור לבחון לפיכך האם מכלול הנסיבות מצביע על עריכת איזון ראוי בעת גזירת הדין והאם הנסיבות נבחנו ויושמו כראוי ובאופן מידתי (ראו עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה (19.8.07)). במקרה דנא, איזן בית הדין כראוי בין חומרת המעשה, מעמדו ותפקידו של הנאשם לבין שיקולים לקולה בשל חלוף הזמן ונסיבותיו האישיות, בכך למעשה נתן ביטוי לכלל השיקולים הרלוונטיים והחליט להטיל אמצעי משמעת של נזיפה. משכך, כי אין כל הצדקה להתערב בעונש שנקבע.

סוף דבר:
27. הערעור נדחה.

28. בנסיבות העניין, לא מצאתי לעשות צו להוצאות

ניתן היום, כ"ב אייר תשע"ה, 11 מאי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: מאלכ חרב
נתבע: מועצה מקומית בית ג'אן
שופט :
עורכי דין: