ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין משה גרין נגד ועדת המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז :


בפני כבוד השופט יעקב שינמן

מבקשים

משה גרין
ע"י ב"כ עו"ד עפרה-לוי-גרין

נגד

משיבים

1.ועדת המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז
ע"י ב"כ עו"ד אילת גופמן מפמת"א.
2.הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חוף השרון
ע"י ב"כ עו"ד ישראל נשבן
3.קיבוץ יקום
ע"י ב"כ עו"ד אביתר קנולר

פסק דין

משהודיע העותר שהוא חוזר בו מהעתירה, העתירה נמחקת.

נותר איפה לדון בשאלת חיובו של העותר בהוצאות המשיבים.

בדרך כלל, יש רגלים לטענה, לפיה מקום בו נמחקת עתירה על ידי העותר לפני ברורה ובטרם ניתנה בה הכרעה, יישא מגיש ההליך בהוצאות להן גרם לבעל הדין שכנגד.

יחד עם זאת, זה הכלל אך לא בכל מקום בו חוזר בו עותר מההליך, יש לחייבו בהוצאות.

יישומו של העיקרון נבחן בכל מקרה לנסיבותיו ולעובדות הרלוונטיות שבו, תוך בחינת הצידוק שהיה בהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל, ובין היתר, בשים לב לשאלה מדוע חזר בו יוזם ההליך מההליך שהגיש.

כך, למשל, במקרים בהם בעל דין חוזר בו מעתירה לאחר שבא על סיפוקו, אין הוא מחויב, על פי רוב, בהוצאות והמשיב אף עשוי להתחייב בהוצאותיו של העותר על פי האמות המידה שנקבעו בבג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217).
מצד שני, כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו, מבלי שזכה לסעד לו עתר, נקודת המוצא היא כי העותר הוא שיישא בהוצאות, שכן יש בכך כדי להעיד, על פני הדברים, כי הגשת העתירה לא הייתה מוצדקת מלכתחילה.
מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן ולשכנע את בית המשפט כי יש לחרוג מהכלל, מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ ([פורסם בנבו], 13.2.007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי ([פורסם בנבו], 8.11.2006)).

בתיק זה התקיימו 3 ישיבות אליהן התייצבו הצדדים ובאי כוחם, הוגשו תגובות לעתירה וביחוד נדרשה המשיבה 3 להגיש תגובתה, לאחר שהעותר בתחילה לא העלה כל טענות כלפיה, או לגבי ההחלטה לה הייתה צד (רק טען שהופלה לרעה לעומת המשיבה 3), אך שינה טעמיו לאחר הישיבה השנייה, והמשיבה 3 נאלצה להגיש גם היא תגובה לעתירה בכתב , ולפיכך יש להכריע אם בכלל ובאיזה שיעור זכאים המשיבים להוצאותיהם.

בשיעור ההוצאות, הלכה היא כי "לערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב ואף רחב מאוד בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעלי הדין שהפסיד בדינו" ( ע"א 9535/04 סיעת ביאליק 10 נ' סיעת יש עתיד לביאליק, פ"ד ס(1)391, 395 (2005); וראו גם רע"א 4370/07 הרן נ' חברת נתיבות איילון בע"מ, פסקה ד(8) (פורסם במאגרים משפטיים, 20.11.07).
בעניין בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רישיונות יבוא משרד התעשייה, סיכם כבוד השופט מרזל את ההלכה עניין ההוצאות וקבע כי:
"כעקרון שבעקרון, וכנקודת המוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת המוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי ( השוו ע"א 9535/04 סיעת " ביאליק 10" נ' סיעת " יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך ( השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין ( השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה (השוו Office, [2002] 1 W.L.R 2450 Lownds v Home הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו".

בהתאם להלכה בקביעת שיעור ההוצאות יש להתחשב בין היתר:
א. בתעריף המינימלי.
ב. בתנהגות הצדדים להליך ודרך ניהול ההליך.
ג. בסעד המבוקש או היקף הסכום השנוי במחלוקת – צריך שיתקיים יחס פרופורציונלי בין הסעד שהתבקש והסעד שהתקבל ובין שכ"ט וההוצאות.
ד. במורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו.
ה. בחשיבות ההליך עבור בעלי הדין.
לאחר שיישמתי את העקרונות הנ"ל על המקרה דנא, הגעתי למסקנה כי נכון עשה העותר כשחזר בו מהעתירה, אך אין זה אומר, שדבריו וטענותיו היו לכאורה, תלושים מהמציאות ולא היה להם "רגליים".

פעמים, למרות שעומדת לעותר טענה ראויה , עתירה מנהלית, אינה הדרך הנכונה והראויה לבחינתה, מ טעמים המיוחדים להליך שכזה, כמו למשל "שיהוי", "מעשה עשוי", "חובת תום הלב וניקיון הכפיים" הנדרשים מעותר בעתירה מ נהלית לעומת מידת הדרישה לאלו- בתובענה רגילה.

לפיכך בנסיבות אלו, ובייחוד כאשר נראה לכאורה, שלא מעט בעזרת עתירה זו, נפתחה לעותר הדרך להשמיע טענ ותיו (הגם שאפשרות כזו עמדה לו לפי הדין גם ללא העתירה), והחשוב מכך, נראה שהרשויות קשובות יותר עתה לטענות האפליה שהעלה בעתירה, וטענות אלו לא נמצאו כחסרות בסיס (אך גם לא נמצא ולא נקבע שהן מבוססות), אני סבור כי זה המקרה החריג בו אין להשית על העותר הוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבים 1 ו-2, למרות שהעתירה כלפיהם נמחקה.

המצב שונה לגבי המשיבה 3. מלכתחילה לא הייתה לעותר כל טענה כלפי המשיבה 3 והוא לא ביקש לבטל את ההחלטה- בה הופלתה לכאורה לטובה ,לטעמו של העותר , והוא אף הצהיר על כך גם במהלך הדיונים לפני.

מטעמים לא ברורים, שלא נומקו, ושלא הייתה להם כל הצדקה, החליט העותר במהלך הדיון, לשנות טיעוניו והחל "תוקף" גם את ההחלטה המפלה וגם את המשיבה 3.
בנסיבות אלו לא נותרה למשיבה 3 ברירה, היא נאלצה להגיש תגובה בכתב והחלה נוטלת חלק פעיל בדיון, לעומת המצב עד לאותה עת- בו הייתה משיבה פורמאלית, הלכה למעשה.
לאור האמור לעיל, זכאית המשיב 3 להוצאות ואני מחייב את העותר לשלם למשיבה 3 שכ"ט עו"ד בגין עתירה זו בסך כולל של 4,500 ₪.

סוף דבר
העתירה נמחקת אין צו להוצאות לטובת המשיבים 1 ו-2 ואלו יישאו כל אחד בהוצאותיו הוא.

מאידך, העותר ישלם למשיבה 3 שכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,500 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבת כחוק.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ה, 12 מאי 2015, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: משה גרין
נתבע: ועדת המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז מרכז
שופט :
עורכי דין: