ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים באמצעות פרקליטות... נגד פסק דין :

בעניין:

  1. נאיף חוסין חמדאן אלקנבר
  2. עאישה מנסור עלי אלקנבר (משהארה)
  3. זיד נאיף חוסין אלקנבר
  4. סעד נאיף חוסין אלקנבר

ע"י ב"כ עוה"ד יותם בן הלל וליאורה בכור

העותרים

- נ ג ד -

רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים, עו"ד מיכל שלם

המשיבה

פסק דין

עתירה נגד דחיית בקשת העותרים, תושבי שכונת ג'אבל מוכבר שבירושלים, לקבל מעמד בישראל.

הרקע לעתירה
העותרים הם בני משפחה אחת המתגוררים בשכונת ג'אבל מוכבר בירושלים. עותרים 1 ו-2 נשואים זה לזו מאז שנת 1995, ועותרים 3 ו-4 הם ילדיהם של השניים, ילידי 17.10.96 ו- 9.1.98, המתגוררים עם הוריהם. עותרים 1 ו-2 רשומים במרשם האוכלוסין כתושבי הרשות הפלסטינית. ילדיהם, עותרים 3 ו-4 נרשמו אף הם אוטומטית במרשם ברשות. בקשותיהם של העותרים להסדרת מעמדם, נדחו על ידי המשיבה.

עותר 1 ( להלן: "העותר") נולד בערב א-סוואחרה ( כפר בדואי גדול אשר חלקו המערבי סופח לישראל ביוני 1967). בשנת 1968 התפקד אביו למרשם האוכלוסין באיו"ש, ועל כן גם העותר נרשם אוטומטית כתושב איו"ש. נראה כי אין חולק שהחל משנת 1972 נמצא בית המשפחה בתחומי ירושלים. העותר נשא לאישה גב' בשם אבתסאם בשנת 1976, ובשנת 1995 נשא לאישה גם את עותרת 2 כאישה נוספת. לטענתו, באותה עת עזב את אשתו הראשונה, אבתסאם, אלא שגירושיו של העותר מאבתסאם אושרו על ידי בית הדין השרעי רק בשנת 2003. מאז ועד היום אבתסאם נשארה להתגורר בקומה הראשונה, בעוד שהעותרים מתגוררים בקומה השנייה של אותו בית.

לטענת עותרת 2 ( להלן: "העותרת"), היא התגוררה בשכונת ג'אבל מוכבר בילדותה ( למעט התקופה בה ברחה משפחתה מהבית בעת המלחמה ב-1967). הוריה רשמו אותה במרשם האוכלוסין באיו"ש, מסיבות שאינן ידועות לה. בשנת 1976, למשך תקופה קצרה, התגוררה בוואדי ג'וז בירושלים אצל דודיה. החל משנת 1977 התגוררה לטענתה במעונות של בית החולים הסהר האדום בירושלים, שם עבדה תחילה כעוזרת אחות ומאוחר יותר כאחות, והשלימה את לימודי הסיעוד שלה. לטענתה, היא התגוררה במעונות אלה, בירושלים, עד שנת 1995, אז התחתנה עם העותר.

כל העותרים הגישו בעבר, כל אחד לפי טעמו, בקשות להסדרת מעמדם. בשנת 2008, משלא ניתנה החלטה בעניינם, הגישו העותרים למשיבה בקשה להסדרת מעמדם בהסתמך על החלטת ממשלה מס' 2492 מיום 28.10.07 המסדירה מנגנון למתן היתרי שהייה זמניים לתושבים השוהים במזרח ירושלים באופן רצוף משנת 1987 ( להלן: "הסדר 87"). לעותרים נערכו שני שימועים, האחד ביום 24.5.09 והשני ביום 24.10.10.

ביום 19.3.13 הודיעה המשיבה על סירובה לקבל את בקשת העותרים להיתרי שהייה זמניים. גם ערר שהוגש על ידי העותרים ביום 18.8.13, נדחה על ידי המשיבה ביום 23.2.14. בקשת העותר סורבה לאחר שנמצא כי הוא מנהל משק בית משותף עם שתי נשים, כאשר נקבע כי גירושיו מאבתסאם נעשו למראית עין בלבד, כאשר בהתאם למדיניות המשיבה, אין מקום לתת היתר שהייה למי שנשוי בנישואי ביגמיה, ובכך עובר על החוק. בקשתה של העותרת סורבה מכיוון שלא הוכיחה מרכז חיים בישראל החל משנת 1987, כנדרש בהסדר 87. מכאן, סורבה גם בקשת ילדיהם, עותרים 3 ו-4.

טענות הצדדים
לטענת העותרים, החלטת המשיבה לסרב לבקשתם להסדרת מעמד אינה סבירה. באשר לדחיית בקשת העותר, הרי שהוא ואבתסאם אינם מנהלים משק בית משותף, ועצם העובדה שאבתסאם מתגוררת באותו בית אינה מעידה על קיום תא משפחתי משותף. אבתסאם מתגוררת ביחידת דיור נפרדת, היא אינה שותפה בחשבון הבנק של העותר והוא איננו מפרנס אותה. קיים נתק כמעט מוחלט בין המשפחות. כך גם לאבתסאם לא נולדו ילדים נוספים לאחר גירושיה. לשניים אף הסכם הגירושין אשר חתום בפני בית הדין השרעי משנת 2003. ובאשר לדחיית בקשת העותרת, לטענתה, היא חיה במשך כל חייה בירושלים.

לטענת המשיבה ( כפי שעולה מהמסמכים שצורפו על ידי העותרים ובטיעוניה בעל פה, שכן המשיבה לא הגישה כתב תשובה לעתירה בשל שביתת הפרקליטים), ההחלטה שלא ליתן היתר שהייה לעותרים הייתה מבוססת וסבירה בהתחשב בנסיבות העניין. קיימות ראיות מספקות ברמת המשפט המנהלי להוכחת הקביעה כי העותר נשוי למעשה לשתי נשים. באשר לעותרת, לא נמצא כי היא עומדת בדרישת הרציפות הנדרשת בהתאם להסדר 87. יתר על כן, בהתאם להוראות הסדר 87, התנאים לקבלת היתר כוללים את הדרישה כי בניית גדר ההפרדה באזור ירושלים " פגעה באופן ממשי במרקם חייו" של המבקש, "במובן של מניעה או הכבדה קשה לקיים קשר עם שטחי איו"ש", מה שלא מתקיים בענייננו.

דיון והכרעה
העותרים מבקשים להישען על הוראותיו של הסדר 87, אשר נועד ליתן מענה זמני לתושבי איו"ש המתגוררים במזרח ירושלים ברציפות מאז שנת 1987. על המבקש בקשה לקבלת היתר שהייה זמני מכוח הסדר זה, להוכיח על בסיס ראיות אובייקטיביות מהימנות כי הוא עומד בתנאי ההסדר. בין היתר, על המבקש להוכיח כי הוא התגורר במזרח ירושלים ברציפות מאז שנת 1987, וכי בניית גדר ההפרדה פגעה באופן ממשי במרקם חייו, בכך שנפגעה יכולתו לקיים קשר עם שטחי איו"ש. בקשתם של העותרים נדחתה, כאמור, מנימוקים שונים. בעוד שבקשתו של העותר, סורבה לאור מדיניות המשיבה שלא לאשר בקשות של מי שנשוי בנישואי ביגמיה; בקשת העותרת ( וילדיה - עותרים 3 ו-4) נדחתה מכיוון שלא עמדה בתנאי הדורש הוכחת מגורים באופן רצוף בירושלים החל משנת 1987.

ראשית לעניין דחיית בקשת העותר. עיקר טענת העותר נסובה כנגד קביעת המשיבה כי הוא נשוי לשתי נשים. יצוין כי מדיניות המשיבה, אשר מסרבת להידרש לבקשות למתן מעמד בישראל לזרים, כשמדובר בנישואי ביגמיה, אושרה בפסיקת בית המשפט העליון בהזדמנויות שונות וזאת במסגרת בקשה לאיחוד משפחות ( ראו למשל: בג"צ 1126/02 נימר אבו עסא נ' משרד הפנים ( פורסם בנבו, 23.10.12); בג"צ 5303/05 עלי בדארנה נ' משרד הפנים ( פורסם בנבו, 21.7.05); בג"צ 9264/00 נעים נ' שר הפנים ( לא פורסם, 21.2.01)). העותר לא טען כנגד מדיניות המשיבה שלא לאשר בקשות של מי שנישאו בנישואי ביגמיה, על כן, אדון בטענותיו מבלי להביע עמדה בשאלת תחולת מדיניות המשיבה כאשר מדובר בבקשה להסדרת מעמד שלא במסגרת בקשה לאיחוד משפחות, כבמקרה זה.

ולגופו של עניין. אין חולק כי אבתסאם מתגוררת בקומה הראשונה של הבית בו מתגוררים העותרים. אלא שלטענת העותר, אין בכך כדי לבסס את הטענה כי העותר ואבתסאם התגרשו אך " למראית עין". כך גם נטען כי גירושין אלה אושרו על ידי בית הדין השרעי ביום 23.9.03. העותרים גם צירפו את הצהרתה של אבתסאם בפני בית הדין השרעי בשנת 2011 לפיה גירושיה הינם סופיים, ואת הצהרת העותר בפני בית הדין השרעי, מיום 27.3.13, על גירושיו. ברם, הלכה למעשה, אף לשיטת העותרים, העותר ואבתסאם היו נשואים באופן פורמלי זה לזו עד שנת 2003, אז התגרשו, כטענת העותרים, בפני בית דין שרעי. כלומר, אף לשיטת העותרים היה העותר נשוי לשתי הנשים בין השנים 1995 ועד 2003. בכך נראה כי יש די כדי לבסס את טענת המשיבה כי העותר, לכל הפחות, היה נשוי בעבר ליותר מאשה אחת.

ואמנם, לטענת העותרים, העותר ואבתסאם נפרדו כבר בעת שנישאו העותרים זה לזו, בשנת 1995. עם זאת, משלא ניתן ביטוי ל"פרידה" זו אף במסמך גירושין פורמלי - אשר גם הוא אינו בהכרח מעיד על מצב הדברים לאשורו - ומשלא הוכחש כי אבתסאם המשיכה להתגורר באותה דירה בקומה אחרת, הרי טענת הפרידה קודם לשנת 2003 הינה בגדר טענה בעלמא בלבד. יתר על כן, אף העותרת ציינה בשימוע שנערך לה כי העותר ואבתסאם התגרשו בשנת 2003 בגירושין " שאינם סופיים" כדי לתת " הזדמנות אולי הם יחזרו" (פרוטוקול שימוע עבור עאישה מיום 24.5.09, עמ' 2). העותרת עצמה הבהירה כי " הוא יכול היה להחזיר אותה תוך 3 חודשים, אבל הם לא חזרו" (פרוטוקול שימוע עבור עאישה מיום 24.5.09, שם). כלומר, לשיטת העותרים, אף כשכבר החליטו העותר ואבתסאם על גירושין, ביקש העותר ליתן הזדמנות נוספת לקשר עם אבתסאם. תיאור זה סותר את טענת העותרים לפיה נפרדו העותר ואבתסאם כבר במועד בו נשא העותר את העותרת לאישה, בשנת 1995.

ולמעשה, כטענת המשיבה, אף הטענה כי העותר ואבתסאם התגרשו באופן פורמלי, אינה מסייעת לעותרים. גם במצב בו נערכו גירושים פורמליים, רשאית המשיבה, על בסיס תשתית של ראיות מינהליות, בהעדר ניתוק מעשי של הקשר, להגיע למסקנה כי מדובר בגירושין פיקטיביים למראית עין בלבד ( ראו למשל: בג"ץ 5185/02 אבו אעיש נ' משרד הפנים, (לא פורסם, 11.5.03); בג"ץ 9264/00 עניין נעים; בג"ץ 9015/02 אבו אלקימה נ' שר הפנים ( לא פורסם, 25.6.03)). בענייננו, קביעת המשיבה כי השניים מנהלים משק בית משותף, המתבססת על העובדה כי אבתסאם מתגוררת בקומה הראשונה של אותו בית בו מתגוררים העותרים, הינה סבירה. בהחלטת המשיבה לדחות את בקשתה עותרים, מיום 23.2.14, צוין כי נציגי המשיבה קיימו שיחות עם אחיותיה של אבתסאם, מהן עלה כי העותר נשוי לשתי הנשים. אף אם כטענת העותרים, אחותה של אבתסאם חזרה בה מדבריה וטענה כי אלו לא נאמרו מעולם, אין בכך כדי לעמעם מכובד המשקל שיש ליתן לעובדה שאבתסאם מתגוררת בקומה הראשונה של אותו בית.

אף חוות הדעת הסוציאלית מטעם אגף הרווחה בעיריית ירושלים ( הממוענת לב"כ העותרים) (להלן: "חוות הדעת"), עליה מבקשים העותרים להישען, אינה מסייעת להם. אומנם, בחוות הדעת ציינה עו"ס מטעם לשכת הרווחה, כי היא התרשמה מדברי שתי הנשים שאין כל קשר בין בני המשפחה וכי הן מנהלות משקי בית נפרדים לגמרי. עם זאת, התרשמות זו, המבוססת על שיחות עם הנשים בלבד, אין בה כדי להכריע ביחס לטיב הקשר בין העותר לאבתסאם. יתר על כן, אף בחוות הדעת עצמה, מצוין כי הנשים חלקו ביניהן ביחס לשאלה משמעותית הנוגעת לעניין טיב הקשר שהיה בין העותר לאבתסאם וילדיה עד הגיעם לגיל 18 - האם הוא פרנס את ילדיה, אם לאו. כך טוענת העובדת הסוציאלית בחוות הדעת כי לא עלה בידיה לדעת מי מבין שתי הנשים אומרת את האמת, בעוד שהעותרת טענה שהעותר פרנס את אבתסאם וילדיה עד הגיעם לגיל 18, אבתסאם טוענת שהעותר לא פרנס אותם כלל, למעט פעמים בודדות שדאג למצרכי מזון. בהינתן העובדה, שאינה ניתנת לסתירה, כי לפחות אחת מן הנשים לא דברה אמת לפחות בהקשר זה, יש אף ליתן משקל מצומצם לגרסתן בדבר ניהול משקי בית נפרדים לחלוטין.

יתר על כן, לא מצאתי אף בפרוטוקולים של השימועים שצורפו על ידי העותרים, בסיס משמעותי לסתירת הטענה כי העותר מנהל את שני משקי הבית, וזאת אף בהתייחס לדבריהם של העותרים המצוטטים על ידם בעתירה.

כך למשל, בתשובה לשאלה האם אבתסאם גרה עם העותרים, ענתה העותרת " היא גרה עם ילדיה ולא עם בעלה" (ההדגשה אינה במקור; פרוטוקול השימוע עבור אעישה, מיום 24.5.09, עמ' 2). תשובה זו מעלה תמיהה מאליה, באשר מיהו אותו " בעלה" אשר אבתסאם אינה מתגוררת עמו ( כאשר אין חולק כי אבתסאם לא נישאה בשנית). ועוד, במהלך אותו שימוע, בתשובה לשאלה " מי עושה לך אוכל?" ענה העותר במילים: "אשתי אעישה", וכאשר נשאל " מי מכבס לך בגדים?" ענה – " אשתי אעישה החדשה" (פרוטוקול השימוע עבור נאיף מיום 24.5.09, עמ' 2-3). אף כאן עולה התהייה מדוע בחר העותר במילים " אשתי אעישה", ולא סתם " אשתי". יתר על כן, אף השימוש במילים " אשתי אעישה החדשה", כאשר מדובר בזוג אשר התחתן לפני 14 שנה מעורר תמיהה, ויש בו כדי לרמז על " אישה" אחרת, "ישנה" יותר, אשר אינה שייכת רק למערכת יחסים מהעבר הרחוק שאין להזכירה, אלא קשורה היא למציאות חיים נוכחת.

אף טענות נוספות שטענו העותרים בהקשר זה אינן מסייעות להם. כך הטענה כי אבתסאם לא ילדה עוד ילדים לעותר לאחר שנת 1995, אינה מעלה ואינה מורידה דבר לעניין שאלת הביגמיה. כך גם אין לעותר להשען על העובדה שלו ולאבתסאם אין חשבון בנק משותף. עניין זה אינו מהווה אינדיקציה חותכת לניהול משק בית נפרד. יתר על כן, גם בחוות הדעת, אשר מתייחסת לעניין זה, מצוין כי אבתסאם " לא הייתה שותפה לחשבון הבנק של נאיף בזמן שהייתה נשואה לו". אם חשבון הבנק לא היה משותף אף בימי הנישואין, ממילא לא ניתן ללמוד מהיעדר חשבון בנק משותף לעניין כנות הגירושין לאחר מכן.

עוד יש לציין את טענת העותרים, לפיה הסתמכות המשיבה על העובדה שהעותרים ואבתסאם חלקו שעון מים משותף עד שנת 2008, כראיה לקיומה של ביגמיה – הינה שגויה. לטענת העותרים, בדירות רבות בשכונתם הותקן בשנת 2005 שעון מים משותף, כאשר רק בשנת 2008 הותקנו שעוני מים נפרדים לכל בית ובית. למעשה, גם אם נקבל את טענת העותרים בהקשר זה, לפיו שעון המים אינו מהווה ראיה חותכת לקיום משק בית משותף, לא ניתן לקבל את טענתם כי מדובר ב"ראייה" היחידה עליה הסתמכה המשיבה בהחלטתה.

ובאשר לדחיית בקשת העותרת. העותרת הדגישה כי כל חייה התגוררה בירושלים. לטענתה, החל משנת 1977 ועד ליום נישואיה עם העותר בשנת 1995, התגוררה בירושלים במעונות בית החולים בו עבדה בירושלים, לצורך לימודים. להוכחת טענה זו, צירפה העותרת תצהיר של גב' זריפה יאסר, מיום 14.1.15, ובו מפרטת חברתה ללימודים את מגוריה של העותרת במעונות הסטודנטים. כלומר, אף לשיטת העותרת, בין השנים 1977 ועד 1995 היא התגוררה בירושלים במעונות הסטודנטים בלבד.

הצדדים נקטו בביטוי " מרכז חיים", בתיאור התנאי הנדרש בעמידה בתנאי הסדר 87. למעשה, ברי כי העותרת לא עמדה במבחנים לעניין הוכחת מרכז חיים בירושלים, באשר אף לשיטתה התגוררה בירושלים עד לשנת 1995 במעונות סטודנטים לצורך לימודים בעיר, ללא זיקה מהותית לעיר ( והשוו: ו"ע ( ירושלים) 170/05 גרנביץ' נ' ועדת הזכאות מנהלת סל"ע ( פורסם בנבו, 25.7.07)). מכל מקום, לפי תנאי הסדר 87 על המבקש להוכיח " מגורים ברציפות" במזרח ירושלים, משנת 1987, ולא בהכרח את ההתקיימות המבחן של " מרכז חיים" (ראו בהקשר זה: עת"מ ( י-ם) 33367-09-14 סלאמה נ' שר הפנים ( פורסם בנבו, 13.11.14)). עם זאת, שעה שהתגוררה העותרת בירושלים לצורכי לימודים במעונות סטודנטים, לא ניתן לטעון כי ממלאת היא אחר תנאי המגורים ברציפות בעיר. ממילא, משנועד הסדר 87 להקל על אוכלוסיה אשר התגוררה בעיר באופן רציף, לא ניתן לכלול במסגרת זו גם את אלו אשר התגוררו בעיר באופן ארעי בלבד, לצרכי לימודים.

ולקראת סיום ובבחינת למעלה מן הצורך. יש אף לציין כי יש ממש בטענת המשיבה כי העותרים אף לא הוכיחו את התנאי לפיו בניית גדר ההפרדה פגעה באופן ממשי במרקם חייהם, במובן של צמצום האפשרות לקיים קשר עם תושבי איו"ש, ולמעשה לא טענו דבר בהקשר זה ( ראו גם: עת"מ ( י-ם) 8141-05-14 דרוויש נ' רשות האוכלוסין וההגירה(פורסם בנבו, 25.11.14); עת"מ ( י-ם) 12046-10-13 תאיה נ' שר הפנים ( פורסם בנבו, 4.12.13)).

לאור האמור לעיל, לא נמצאה עילה להתערב בהחלטת המשיבה, אשר הינה סבירה בנסיבות העניין.

נוכח העובדה שהמשיבה לא הגישה תשובה לעתירה כפי שנצטוותה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ה, 12 מאי 2015, בהעדר הצדדים.